תגית: תסכול

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

יש משהו כמעט אינסטינקטיבי בהורות ובחינוך: הרצון להקל. כשהילד מתאמץ, כשהוא מתוסכל, כשמשהו לא מצליח לו מיד – מתעורר בנו דחף עמוק לרכך את הסיטואציה, להנמיך ציפיות, לשאול אם היה לו נעים, אם הוא נהנה, אם זה לא היה “קשה מדי”.

אבל למידה אמיתית, כזו שמשאירה חותם, אף פעם לא נראית ככה. למידה עמוקה לא מרגישה נוחה. היא מרגישה מאתגרת, לעיתים אפילו מתסכלת. דווקא שם, באזור שבו הילד צריך לעצור, לחשוב, לנסות שוב – מתרחש התהליך החשוב באמת. לא רכישת ידע בלבד, אלא בניית היכולת להתמודד.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים תסכול כמשהו שצריך להיעלם. כשקושי נתפס כעדות לכך שהרף גבוה מדי, במקום כסימן לכך שהמוח עובד. ברגע הזה, בלי לשים לב, אנחנו משדרים לילדים מסר עמוק: שאם קשה – כנראה שמשהו לא בסדר. לא במשימה, אלא בהם. ילדים, קולטים את המסר הזה במהירות. הם לומדים להסיק שלמידה אמורה להיות קלה, ושאם היא לא – עדיף להתרחק. וכך, מתוך כוונה טובה, אנחנו עלולים למנוע מהם את הדבר החשוב ביותר: חוויה של התמודדות מוצלחת.

יש הבדל גדול בין לראות ילד מתוסכל לבין להיבהל מהתסכול שלו. לראות, להכיל, לתת שם לרגש – זו הורות וחינוך מיטיבים. להוריד דרישה רק כדי להפסיק את אי הנוחות – זו כבר נסיגה. לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אמון ביכולת של הילד לעבור דרך הקושי. וכאן נכנס אחד העקרונות החשובים ביותר בעבודה חינוכית: אמון. אמון אמיתי ביכולת של ילדים לחשוב, להתאמץ, לטעות ולהמשיך. לא אמון תיאורטי, אלא כזה שבא לידי ביטוי בהחלטות היומיומיות שלנו – בשאלות שאנחנו שואלים ובתגובות שאנחנו בוחרים.

כשאנחנו שואלים ילד אם “היה קל”, אנחנו ממקדים אותו בתחושת הנוחות. כשאנחנו שואלים מה הוא הבין, איפה הסתבך, איך ניסה להתמודד – אנחנו מזמינים אותו להתבוננות. זו לא שאלה של ניסוח, אלא של תפיסת עולם. האחת מחפשת הקלה, השנייה מחפשת התקדמות. ברוח החשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית, אנחנו יכולים ללמד ילדים לעצור בין הרגש לפעולה. לא לפעול מתוך הצפה, אלא ללמוד לחשוב בתוך הקושי. להבין שתסכול הוא תחושה חולפת, לא אמת מוחלטת. שהוא אומר “קשה לי עכשיו”, לא “אני לא מסוגל”.

לב ויגוצקי, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תיאר את הלמידה המשמעותית ככזו שמתרחשת בדיוק במקום שבו המשימה מאתגרת אך אפשרית בעזרת ליווי. כשאנחנו מורידים את הרף בכל פעם שעולה תסכול, אנחנו מוציאים את הילד מאזור הצמיחה שלו – לא לטובתו. גם קרול דוויק, שחקרה את תפיסת הצמיחה, הדגישה שהשבח המשמעותי אינו על קלות או על כישרון, אלא על מאמץ, על התמדה, על הדרך. ילדים שגדלים כך לומדים שהערך שלהם אינו תלוי בהיעדר קושי, אלא ביכולת להתמודד איתו.

הורות וחינוך אינם נמדדים בכמה מהר הצלחנו להרגיע, אלא בכמה כלים השארנו לילד ליום שבו נהיה פחות לידו. העולם לא ימהר להוריד עבורו רף. השאלה היא אם אנחנו נתנו לו הזדמנות להתאמן, כשהוא עוד מוגן ומלווה. המטרה שלנו אינה לגדל ילדים שלא מתוסכלים – אלא ילדים שיודעים לפגוש תסכול בלי להישבר ממנו. ילדים שמבינים שקושי הוא לא אות אזהרה, אלא חלק טבעי מהדרך. וזו אולי האחריות הגדולה ביותר שלנו כהורים וכמחנכים: לא לפנות לילדים את הדרך, אלא ללמד אותם ללכת בה.

בקבוצת נשים מעצימות נשים, כתבה אחת הנשים שקשה לה להבין למה בעלה לא מפרגן. לא מגיע להרצאות שלה, לא מקשיב ובכלל לא מכיר את העיסוק שכל כך חשוב לה.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לבן הזוג, ישתבש משהו במערך הבינאישי. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה".  במילון אחר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם'.הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

פירגון בתוך מערכת יחסים, בעיקר פירגון הדדי (ואותנטי, כמובן) – מאפשר בניית פלטפורמה יציבה של אמון. כשאנחנו מפרגנים אחד לשני , אנחנו מסמנים שאנחנו רואים, מקשיבים וחווים את הצד השני. אנחנו משדרים לצד השני את הנוכחות שלו, וזה בסיס מאד משמעותי של קשר ומערכת יחסים בריאה.

פירגון הדדי בתוך מערכת יחסים, מייצר, כאמור אווירה חיובית. החיוביות, מאפשרת אותנטיות בתקשורת–  מתן משוב ביקורתי, הצעת הצעות והצבת בקשות. מילה טובה, מחמאה מפורטת, הבעת הערכה ליכולות ולמאמץ , לעשייה ולכוונה טובה– מייצרות מצע רך ונעים עליו אפשר לשתול ולזרוע – כנות ושקיפות.

בת 14 חברת מועצת תלמידים, תלמידה מצטיינת. מאוכזבת. כועסת. הכנתי מפגש בזום לקדם את בחירתי למועצת התלמידים השנה, אף אחת מהחברות לא נכנסה. אמרו "אנחנו מכירות אותך ונבחר בך, למה חשוב לך שנכנס?" כל כך היה חשוב לי שיפרגנו, שיכנסו.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לאחר, הם מורידים מערך עצמם. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה". הכיצד נאפשר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם', שיקטין את ערך ההצלחה שלי?

הידעתם שהחל מ-2014, ב-17 ביולי בכל שנה נחגג "יום הפירגון הבינלאומי" (International Firgun Day). ביום זה, אנשים בכל העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים בערוצי המדיה החברתית. היוזמה החלה על ידי ארגון ללא מטרות רווח ישראלי בשם "Made in JLM" בשנת 2014. הארגון אף מנהל האקאתון לשיווק האירוע בלילה לפני 17 ביולי, ומפעיל כלי אינטרנטי המאפשר ניסוח אוטומטי של פירגונים במספר שפות, בשם "Firgunator.

הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב . היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.