ערכים בונים חברות אמיתית

בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה, מגיעים אליי לקליניקה יותר ויותר ילדים שהקושי המרכזי שלהם הוא בתחום החברתי. אחת השאלות הראשונות שהורים שואלים היא: מהם בעצם כישורים חברתיים? האם יש "מתכון" להצלחה חברתית?  לדעתי, אין נוסחה אחת שמתאימה לכל הילדים. כל ילד מגיע עם האישיות שלו, עם הערכים שספג בבית, עם החוויות שצבר ועם הדרך שבה הוא מפרש את העולם. דווקא משום שאנו חיים בחברה דמוקרטית ומגוונת, תפקידנו אינו להכתיב לילדים כיצד עליהם להתנהג בכל מצב, אלא להדריך אותם לחשוב, להתבונן, לבחור ולהבין איזו התנהגות מיטיבה עבורם ועבור הסביבה.

לא תמיד נכון להתערב בכל קושי חברתי. לעיתים חשוב לאפשר לסיטואציה להתפתח באופן טבעי. מתוך ההתנסות הילד לומד, וכאשר מתעורר קושי – זהו הזמן לעצור, לשוחח ולחשוב יחד. במקום למהר לפתור עבורו את הבעיה, אפשר לשאול שאלות, להבין מה קרה, מה הוא הרגיש, כיצד פירש את האירוע ומה ניתן לעשות אחרת בפעם הבאה. בשלב הזה ניתן לבנות יחד תוכנית. לא תוכנית שנכפית על הילד, אלא כזו שהוא שותף מלא ליצירתה. כאשר הילד שותף לחשיבה, הוא מפתח אחריות, לומד לזהות דפוסי התנהגות ולבנות לעצמו דרכי פעולה חדשות שיסייעו לו במפגשים עתידיים.

אחד הכלים היעילים לכך הוא מודל אפר"ת – אירוע, פרשנות, רגש ותגובה. המודל מאפשר לילדים להבין שלא תמיד האירוע עצמו הוא שיוצר את הקושי, אלא האופן שבו אנו מפרשים אותו. כאשר משנים את הפרשנות, משתנה גם הרגש, ובהמשך גם התגובה. כך הילד מגלה שיש לו אפשרות לבחור כיצד להגיב, במקום להיות מופעל באופן אוטומטי. כלי נוסף שאני מרבה להשתמש בו הוא התוצאות ההגיוניות. אלו מפחיתות מתחים, מחזקות תחושת אחריות ותורמות ליצירת אווירה רגועה והרמונית יותר. הן גם מסייעות לילדים להכין לעצמם "תוכנית מגירה" – דרך פעולה שתעמוד לרשותם אם מצב דומה יחזור בעתיד. ולפעמים, למרות כל החשיבה, זה עדיין לא עובד. חוזרים לשיחה, מנתחים מחדש את האירוע ומנסים להבין מה ניתן לדייק. חשוב שהילד ידע שתמיד יש לו מקום בטוח לחזור אליו, מקום שבו לא שופטים אותו אלא לומדים יחד איתו. להבניית תחושת המסוגלות.

חברות היא מערכת יחסים שנבנית לאורך זמן, והיסודות שלה מונחים כבר בבית. המשפחה היא החברה הראשונה שבה הילד מתנסה. בבית הוא לומד מהו כבוד, כיצד מקשיבים, איך פותרים מחלוקות ואילו ערכים מובילים את ההתנהלות בין אנשים. כאן עולה נקודה משמעותית במיוחד: כל אחד מאיתנו גדל בבית עם מערכת ערכים מעט שונה. אם בבית שלי כבוד מתבטא בהגעה בזמן ובהבאת הציוד שנקבע מראש, סביר להניח שאלו יהיו עבורי ערכים מרכזיים גם בחברות. כאשר חברה מאחרת באופן קבוע, ייתכן שאחווה זאת כחוסר כבוד. האם עליי לשנות את עצמי? לא בהכרח. אך בהחלט כדאי ללמוד להסביר את הערכים שלי, להקשיב לערכים של האחר ולבדוק האם ניתן למצוא דרך משותפת שמכבדת את שני הצדדים. זו בדיוק מהותה של חברות אמיתית –לדעת להבין, לכבד, לתקשר ולבנות גשר בין עולמות שונים. הכישורים החברתיים החשובים ביותר אינם רשימת כללים שניתן לשנן. הם היכולת לחשוב, לבחור, להקשיב, לכבד, ללמוד מכל חוויה ולהמשיך לצמוח ממנה. כאשר ילדים גדלים על ערכים של כבוד, אחריות, אמפתיה ושיח פתוח, הם אינם רק רוכשים חברים – הם בונים חברויות אמיתיות, יציבות ומיטיבות, כאלה שילוו אותם לאורך החיים.

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של מערכת החינוך כיום הוא בניית מערכת יחסים נכונה ובריאה עם ההורים. ההורים מבקשים להיות שותפים לדרך החינוכית. הרצון הזה טבעי ומבורך. אלא שמתוך אהבה ודאגה, נחצה הגבול שבין מעורבות להתערבות. הורה שמתעניין, מקשיב, מתעדכן, מקיים שיח מכבד עם המחנך, מסייע לילדו לעמוד במשימותיו ומעביר לו מסר של אמון במסגרת החינוכית – מחזק את הילד ואת בית הספר גם יחד. כאשר הורה מחליט שילדו לא ייכנס לשיעור מסוים משום שאינו אוהב את המקצוע או את המורה, כאשר הוא מגיע לאסוף אותו באמצע יום הלימודים כדי למנוע ממנו התמודדות, או כאשר הוא ממהר להאשים איש חינוך מבלי לברר את העובדות – זו כבר אינה מעורבות.

כאשר כל קושי נפתר על ידי המבוגרים, הילד אינו לומד להתמודד. הוא לומד שמספיק שלא נעים לו כדי שהמציאות תשתנה עבורו. ואם אינו מתחבר למורה – אפשר פשוט לא להגיע. אם קשה בשיעור – אפשר לוותר. החיים אינם בנויים כך. אל תהיו עורכי הדין של ילדיכם – היו המאמנים שלהם. עורך הדין מחפש כיצד לפטור את הלקוח מכל אחריות ולהוכיח שהוא צודק. המאמן, לעומתו, מאמין ביכולת, מעודד, דורש, מחזק ומלמד כיצד להתמודד גם כאשר הדרך אינה פשוטה. ילדים זקוקים למי שילמד אותם כיצד להתמודד עם אתגרי החיים בכוחות עצמם.

כאשר מערכת החינוך מאפשרת התערבות בלתי מבוקרת בהחלטות חינוכיות, אנו משדרים מסר שגם לנו אין אמון באנשי החינוך שלנו. אנו מרפים את ידי המורים, מחלישים את סמכותם ומעמידים אותם בעמדה שבה כל החלטה הופכת למשא ומתן. אם כל ילד יוכל לבחור לאילו שיעורים להיכנס, עם איזה מורה לשתף פעולה ואילו גבולות לקבל – לא נישאר מערכת חינוך, אלא מערכת המספקת שירות על פי דרישה. במקום שההורים יבטחו באנשי החינוך, הם יאמינו שגם אנחנו סבורים שהסמכות נתונה לבחירת הילד. בכל פעם שאנו מסבירים, מציבים גבול, מבקשים אמון ומסרבים לעקוף תהליך חינוכי – אנו מלמדים מהי שותפות נכונה.

הדבר דומה לכללי התנועה. גם כאשר אנו ממהרים מאוד, והרמזור האדום נראה לנו מיותר באותו רגע, איננו עוקפים אותו מימין ואיננו מתעלמים ממנו. מבינים שהכללים נועדו לשמור על חיינו. מצייתים לרמזור משום שאנו מבינים את ערכו. כך גם בחינוך. לא כל שיעור יהיה מהנה. לא כל מורה יהיה אהוב. לא כל משימה תעורר התלהבות. דווקא ההתנסות במצבים שאינם מושלמים מלמדת את הילדים לדחות סיפוקים, להתמודד עם אכזבות, לכבד סמכות ולהתמיד גם כאשר הדרך אינה קלה. רגש הסיפוק העמוק נולד מתוך תחושת ההשתתפות, ההשקעה, ההתגברות והתרומה. כאשר אנו מונעים מילדינו כל קושי, אנו עלולים למנוע מהם גם את אחת מתחושות ההצלחה המשמעותיות ביותר.

ראשית, עלינו לזכור שמעורבות הורית היא הכרחית, כאשר עולה חשש אמיתי לפגיעה בילד, להתנהגות בלתי ראויה או לעוול – מחובתו של כל הורה לשאול, לברר, להתעקש ואף להגן על ילדו. שותפות אמיתית מתחילה באמון ושיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית, שהם תנאי להצלחה..

שנית, תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך להעניק לילדים את הכלים להתמודד עם המכשול. ככל שנאפשר להם לחוות גם תסכול, להתמיד גם כשלא קל ולכבד גבולות– כך נגדל ילדים חזקים יותר, אחראים יותר ובעלי חוסן אמיתי. חינוך נמדד בכמה יכולת הענקנו להם להתמודד עם החיים.

בשנים האחרונות אנו שומעים את המשפט: “הילדים של היום רגישים יותר.” אי אפשר להתעלם מן המציאות. הילדים גדלים בעולם עמוס גירויים, חוסר ודאות, פחדים ולחצים. הם נחשפים למידע רב, לשינויים מהירים ולעיתים גם לחרדות של המבוגרים סביבם. דווקא משום כך — הם זקוקים היום יותר מתמיד למבוגר יציב, ברור ומכוון.

רגישות איננה סיבה לוותר על גבולות. להפך. ילד שאינו פוגש גבולות ברורים, עלול להרגיש שהעולם כולו חסר מעקה. חינוך איננו הפחדה, אך גם איננו “זרימה” בלתי פוסקת עם כל רצון רגעי של הילד. ילד זקוק לאהבה, להקשבה ולהכלה — אך באותה מידה הוא זקוק ליד מכוונת, לסמכות רגועה ולעמידה עקבית על כללים. אין בכך נוקשות; יש בכך ביטחון.

כשילד לומד שקופסת האוכל מונחת על השולחן בזמן המיועד לאכילה — הוא לומד דחיית סיפוקים. כאשר מבקשים ממנו לצאת לשירותים לצורך אמיתי ולא כדי להסתובב במסדרונות — הוא לומד אחריות. כאשר הוא מחכה לרשות לקום ממקומו או מקשיב בזמן שחבר מדבר — הוא לומד כבוד, איפוק והתחשבות בזולת. אלו אינם “חוקים קטנים”. אלו אבני יסוד לבניית אישיות.

הראשונים והעיקריים במערכה החינוכית הם ההורים. הבית הוא המקום שבו הילד בונה את תחושת הביטחון הראשונית שלו. ילד קולט לא רק את מה שאומרים לו — אלא בעיקר את מה שהוריו מרגישים. כאשר אוזניו שומעות פחד, חרדה, היסוס וחוסר אמון במסגרת או במבוגרים שמחנכים אותו — הוא מפנים זאת. כאשר ההורים משדרים אמונה, יציבות וכוחות התמודדות, הילד לומד שגם הוא מסוגל להתמודד.

אי אפשר לחנך לחוסן בלי לאפשר לילד להתמודד עם תסכולים. אי אפשר ללמד אחריות בלי להציב דרישות. ואי אפשר לבנות ביטחון עצמי אמיתי אם מסירים מן הילד כל קושי וכל גבול. נכון, אין לחנך כיום כפי שחינכו לפני עשרות שנים. אך נדמה שלעיתים איבדנו את הדרך בין הרצון להיות קשובים לילד לבין הוויתור על תפקיד המבוגר כמנהיג ומכוון. מתוך החשש “לטעות”, יש מבוגרים שנמנעים מלהציב גבולות. חוסר גבולות איננו חופש — הוא בלבול. ילדים זקוקים למבוגר שיודע לומר להם: “אני אוהב אותך, ולכן אני מציב לך גבול.”

בשיעור בכיתה א’ למדנו השבוע את השיר “גשר צר מאוד”. שאלתי את הילדים: “מה היה קורה אילו לגשר לא היה מעקה?” הילדים ענו מיד: “היינו נופלים, נפצעים,  מסוכן ללכת.” שאלנו יחד: מהו בעצם המעקה? הילדים הבינו לבד: המעקה הוא הגבול. הוא מה ששומר עלינו גם כשהדרך צרה וקשה. הגבול איננו עונש — הוא הגנה. אם ילדים צעירים מסוגלים להבין זאת בפשטות ובחכמה, ראוי שגם אנחנו, המבוגרים, נזכור: אהבה אמיתית לילדים איננה היעדר גבולות. אהבה אמיתית היא לבנות עבורם מעקה בטוח על גשר החיים.

ילד שגדל באווירה שבה רגשותיו מבוטלים או מותקפים, לומד להסתיר את עולמו הפנימי, לפחד מן האמת. כהורים וכמחנכים, עלינו לזכור: תקשורת מכבדת היא הבסיס לחינוך נכון. ילד יכול לכעוס, לקנא, להתאכזב או לפחד. רגשות אינם עבירה. ילד מוגן ובריא נפשית אינו משקר ברגשותיו – גם כאשר הם שליליים, מביכים או מנוגדים למה שהיינו רוצים לשמוע. הדרך שבה אנו מגיבים לרגשותיו מלמדת אותו אם מותר להיות אמיתי בעולם הזה.

כאשר ילד נענש על אמת שאמר, הוא לומד במהירות ששקר מגן עליו טוב יותר מן הכנות. כאשר ילד חושש מהשפלה, הוא יעדיף להסתיר, להכחיש או לעוות את המציאות כדי לשמור על עצמו. במקום למהר להאשים, חשוב להבין מה השקר מנסה לספר לנו. כאשר הורה הופך לחוקר, הילד אינו לומד אחריות – הוא לומד להתגונן. עלינו להגיב באופן ענייני, רגוע ומציאותי. לומר את העובדות. כך הילד מבין שהאמת בטוחה יותר מן ההסתרה. הורה שניחן ביכולת ללעוג, לבטל או לעקוץ – גם אם "רק בצחוק" – מסכן את בריאותו הנפשית של הילד.  ילד שמושפל עלול לפתח כעס עמוק, תסכול וחוסר ערך. כאשר רגשות אלו אינם מקבלים מקום בריא לביטוי, הם מתפרצים בהמשך באלימות. האלימות צומחת מתוך תסכול, חוסר אונים ותחושה שאיש אינו באמת רואה או שומע אותם.

כמדריכת הורים אני פוגשת את נושא חציית הגבולות. ילדים בודקים גבולות כחלק טבעי מהתפתחותם. יחסים בריאים עם ילדים צריכים להיות בנויים על אמון.   אנחנו רוצים לעזור להם לפתח אחריות אמיתית והדרגתית. ילדים זקוקים להורים יציבים, רגועים ועקביים. הורים שמציבים גבולות מתוך כבוד, ולא מתוך השפלה. ילד שמרגיש שרואים אותו, מקשיבים לו ומכבדים אותו – פחות זקוק לצעוק, להתפרץ או לפגוע כדי לקבל מקום. כדי למנוע אלימות וללמד שליטה בכעסים, עלינו להתחיל בעצמנו: * לדבר בכבוד גם בזמן כעס.   * להימנע מלעג, הקטנה והשפלות.  * להקשיב לרגשות בלי לבטל אותם. * להציב גבולות ברורים אך אנושיים. * לאפשר לילד לומר אמת בלי פחד. * להגיב להתנהגות באופן ענייני ולא מתפרץ.

ילדים אינם צריכים הורים שמסוגלים לראות את נפשם גם ברגעים הקשים. הדרך שבה נדבר אל ילדינו תהפוך להיות הקול הפנימי שילווה אותם כל חייהם. אם נבחר לדבר אליהם בכבוד, באמונה ובחמלה – נעניק להם לא רק חינוך טוב יותר, אלא גם נפש חזקה, בטוחה ורגועה יותר. וזהו אולי הבסיס האמיתי למניעת אלימות ולבניית דור שיודע להתמודד עם כעסים מבלי לפגוע בעצמו ובאחרים.

לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

יש משהו כמעט אינסטינקטיבי בהורות ובחינוך: הרצון להקל. כשהילד מתאמץ, כשהוא מתוסכל, כשמשהו לא מצליח לו מיד – מתעורר בנו דחף עמוק לרכך את הסיטואציה, להנמיך ציפיות, לשאול אם היה לו נעים, אם הוא נהנה, אם זה לא היה “קשה מדי”.

אבל למידה אמיתית, כזו שמשאירה חותם, אף פעם לא נראית ככה. למידה עמוקה לא מרגישה נוחה. היא מרגישה מאתגרת, לעיתים אפילו מתסכלת. דווקא שם, באזור שבו הילד צריך לעצור, לחשוב, לנסות שוב – מתרחש התהליך החשוב באמת. לא רכישת ידע בלבד, אלא בניית היכולת להתמודד.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מפרשים תסכול כמשהו שצריך להיעלם. כשקושי נתפס כעדות לכך שהרף גבוה מדי, במקום כסימן לכך שהמוח עובד. ברגע הזה, בלי לשים לב, אנחנו משדרים לילדים מסר עמוק: שאם קשה – כנראה שמשהו לא בסדר. לא במשימה, אלא בהם. ילדים, קולטים את המסר הזה במהירות. הם לומדים להסיק שלמידה אמורה להיות קלה, ושאם היא לא – עדיף להתרחק. וכך, מתוך כוונה טובה, אנחנו עלולים למנוע מהם את הדבר החשוב ביותר: חוויה של התמודדות מוצלחת.

יש הבדל גדול בין לראות ילד מתוסכל לבין להיבהל מהתסכול שלו. לראות, להכיל, לתת שם לרגש – זו הורות וחינוך מיטיבים. להוריד דרישה רק כדי להפסיק את אי הנוחות – זו כבר נסיגה. לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אמון ביכולת של הילד לעבור דרך הקושי. וכאן נכנס אחד העקרונות החשובים ביותר בעבודה חינוכית: אמון. אמון אמיתי ביכולת של ילדים לחשוב, להתאמץ, לטעות ולהמשיך. לא אמון תיאורטי, אלא כזה שבא לידי ביטוי בהחלטות היומיומיות שלנו – בשאלות שאנחנו שואלים ובתגובות שאנחנו בוחרים.

כשאנחנו שואלים ילד אם “היה קל”, אנחנו ממקדים אותו בתחושת הנוחות. כשאנחנו שואלים מה הוא הבין, איפה הסתבך, איך ניסה להתמודד – אנחנו מזמינים אותו להתבוננות. זו לא שאלה של ניסוח, אלא של תפיסת עולם. האחת מחפשת הקלה, השנייה מחפשת התקדמות. ברוח החשיבה הקוגניטיבית-התנהגותית, אנחנו יכולים ללמד ילדים לעצור בין הרגש לפעולה. לא לפעול מתוך הצפה, אלא ללמוד לחשוב בתוך הקושי. להבין שתסכול הוא תחושה חולפת, לא אמת מוחלטת. שהוא אומר “קשה לי עכשיו”, לא “אני לא מסוגל”.

לב ויגוצקי, מאבות הפסיכולוגיה ההתפתחותית, תיאר את הלמידה המשמעותית ככזו שמתרחשת בדיוק במקום שבו המשימה מאתגרת אך אפשרית בעזרת ליווי. כשאנחנו מורידים את הרף בכל פעם שעולה תסכול, אנחנו מוציאים את הילד מאזור הצמיחה שלו – לא לטובתו. גם קרול דוויק, שחקרה את תפיסת הצמיחה, הדגישה שהשבח המשמעותי אינו על קלות או על כישרון, אלא על מאמץ, על התמדה, על הדרך. ילדים שגדלים כך לומדים שהערך שלהם אינו תלוי בהיעדר קושי, אלא ביכולת להתמודד איתו.

הורות וחינוך אינם נמדדים בכמה מהר הצלחנו להרגיע, אלא בכמה כלים השארנו לילד ליום שבו נהיה פחות לידו. העולם לא ימהר להוריד עבורו רף. השאלה היא אם אנחנו נתנו לו הזדמנות להתאמן, כשהוא עוד מוגן ומלווה. המטרה שלנו אינה לגדל ילדים שלא מתוסכלים – אלא ילדים שיודעים לפגוש תסכול בלי להישבר ממנו. ילדים שמבינים שקושי הוא לא אות אזהרה, אלא חלק טבעי מהדרך. וזו אולי האחריות הגדולה ביותר שלנו כהורים וכמחנכים: לא לפנות לילדים את הדרך, אלא ללמד אותם ללכת בה.

בקבוצת נשים מעצימות נשים, כתבה אחת הנשים שקשה לה להבין למה בעלה לא מפרגן. לא מגיע להרצאות שלה, לא מקשיב ובכלל לא מכיר את העיסוק שכל כך חשוב לה.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לבן הזוג, ישתבש משהו במערך הבינאישי. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה".  במילון אחר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם'.הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

פירגון בתוך מערכת יחסים, בעיקר פירגון הדדי (ואותנטי, כמובן) – מאפשר בניית פלטפורמה יציבה של אמון. כשאנחנו מפרגנים אחד לשני , אנחנו מסמנים שאנחנו רואים, מקשיבים וחווים את הצד השני. אנחנו משדרים לצד השני את הנוכחות שלו, וזה בסיס מאד משמעותי של קשר ומערכת יחסים בריאה.

פירגון הדדי בתוך מערכת יחסים, מייצר, כאמור אווירה חיובית. החיוביות, מאפשרת אותנטיות בתקשורת–  מתן משוב ביקורתי, הצעת הצעות והצבת בקשות. מילה טובה, מחמאה מפורטת, הבעת הערכה ליכולות ולמאמץ , לעשייה ולכוונה טובה– מייצרות מצע רך ונעים עליו אפשר לשתול ולזרוע – כנות ושקיפות.

בת 14 חברת מועצת תלמידים, תלמידה מצטיינת. מאוכזבת. כועסת. הכנתי מפגש בזום לקדם את בחירתי למועצת התלמידים השנה, אף אחת מהחברות לא נכנסה. אמרו "אנחנו מכירות אותך ונבחר בך, למה חשוב לך שנכנס?" כל כך היה חשוב לי שיפרגנו, שיכנסו.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לאחר, הם מורידים מערך עצמם. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה". הכיצד נאפשר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם', שיקטין את ערך ההצלחה שלי?

הידעתם שהחל מ-2014, ב-17 ביולי בכל שנה נחגג "יום הפירגון הבינלאומי" (International Firgun Day). ביום זה, אנשים בכל העולם חולקים מחמאות או מביעים גאווה אמיתית בהישגים של אחרים בערוצי המדיה החברתית. היוזמה החלה על ידי ארגון ללא מטרות רווח ישראלי בשם "Made in JLM" בשנת 2014. הארגון אף מנהל האקאתון לשיווק האירוע בלילה לפני 17 ביולי, ומפעיל כלי אינטרנטי המאפשר ניסוח אוטומטי של פירגונים במספר שפות, בשם "Firgunator.

הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב . היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.