בערב הוקרה למורים שבו השתתפתי אמר הרב שי פירון משפט שנחרט בזיכרוני: "אשא עיניי אל ההורים". בדבריו הוא ביקש להפנות את המבט אל תפקידם המרכזי של ההורים בעיצוב דור העתיד – לא מתוך האשמה, אלא מתוך הכרה בכוחם, באחריותם ובהשפעתם הרבה על ילדיהם ועל החברה כולה.
בעשורים האחרונים חלו שינויים עמוקים במבנה המשפחה ובתפיסות החינוך. אם בעבר היו דפוסים ברורים של סמכות, משמעת וכיבוד הורים, כיום אנו חיים בחברה דמוקרטית יותר, המדגישה שוויון, זכויות אישיות וכבוד האדם. זהו שינוי מבורך וחשוב, אך לעיתים הוא יוצר בלבול בין שוויון לבין היעדר גבולות.
חשוב לזכור: שוויון אינו אומר שהורה וילד ממלאים את אותו תפקיד. כל אדם זכאי לכבוד, אך תפקיד ההורה הוא להוביל, לכוון ולהציב מסגרת המאפשרת לילד לצמוח בביטחון. ההורה אינו שליט, אך גם אינו חבר שווה-מעמד לילדו. ילדים זקוקים למבוגר אחראי שיראה את התמונה הרחבה ויוביל אותם בדרך הנכונה.
ילדים קולטים היטב את רוח התקופה. הם מבינים את זכויותיהם, אך לא תמיד את האחריות הנלווית אליהן. כאשר חירות מתפרשת כיכולת לעשות כל מה שרוצים, נוצרים חיכוכים, מאבקים ופגיעה במרקם המשפחתי והחברתי. חופש אמיתי מתקיים רק לצד אחריות. כפי שהחופש לנהוג ברכב מחייב ציות לחוקי התנועה, כך גם החופש במסגרת המשפחה ובית הספר מחייב התחשבות בזולת, שמירה על כללים וקבלת גבולות.
גבולות אינם עונש אלא מקור לביטחון, יציבות ושייכות. אחת הטעויות הנפוצות בדורנו היא הענקת חופש ללא גבולות. כאשר ההורים נושאים בכל האחריות והילדים פטורים ממנה, נפגעת יכולתם לפתח בגרות, אחריות ועצמאות. ילדים זקוקים למבוגרים שיאמינו בהם, יעודדו אותם וידרשו מהם לקחת אחריות על מעשיהם. לצד האחריות בבית, קיימת גם חובה לגבות את אנשי החינוך. מורים אינם יכולים למלא את תפקידם כאשר כל גבול שהם מציבים נתון לערעור. ילד השומע מהוריו מסר ברור של כבוד למורה, לכללי הכיתה ולסמכות החינוכית, לומד שיעור חשוב על אחריות, שיתוף פעולה והתנהלות במסגרת.
בסופו של דבר, החינוך לערכים מתחיל בבית. הקשבה, כבוד למבוגרים, קבלת סמכות, התחשבות בזולת ועמידה בכללים אינם נרכשים מעצמם. הם נלמדים מהדוגמה האישית של ההורים ומהמסרים שהם מעבירים מדי יום. זהו האתגר הגדול של דור ההורים כיום – לגדל ילדים בחירות, אך גם באחריות; בכבוד, אך גם בגבולות. רק כך נצמיח דור ערכי, בוגר ותורם לחברה..