תגית: תקיפות

לאחרונה אני שומעת לא מעט הורים שמעלים ביקורת על מערכת החינוך. יש להם טענות על המשמעת, על הכללים, על ההתנהלות של המורים והגננות ועל הגבולות שנפרצו. חלק מהטענות בהחלט ראויות להישמע, אך לצד ההתבוננות במה שקורה במסגרת החינוכית, אני רוצה להזמין אתכם להפנות לרגע את המבט הביתה. כי ילדים שפוגשים גבולות ברורים ועקביים בבית, מתקשים הרבה פחות לקבל גבולות גם במסגרת החינוכית.  לא פעם אני פוגשת הורים שחוששים להציב גבולות. הם מפחדים להיתפס כשתלטנים, נוקשים או לא קשובים לילדיהם. מתוך הרצון לגדל ילדים מאושרים, הם מוותרים פעם אחר פעם, מתגמשים ללא הבחנה ומקווים שהילדים כבר יבינו לבד. אלא שילדים אינם זקוקים להורים שמוותרים להם. הם זקוקים להורים שמובילים אותם.

תקיפות אינה שתלטנות. שתלטנות מבקשת לשלוט בילד, בעוד שתקיפות מעניקה לו ביטחון. היא מבהירה מה מותר ומה אסור, מה מקובל ומה אינו מקובל. הגבולות הברורים מאפשרים לילדים להרגיש שיש מבוגר אחראי שמחזיק עבורם את המסגרת. כאשר אין גבולות ברורים, הילד ממשיך לבדוק, למתוח את החבל ולנסות לראות עד היכן יוכל להגיע. בדרך כלל ההתנהגות הולכת ומקצינה, עד שלבסוף ההורים כבר אינם יכולים להכיל אותה, מתפרצים, כועסים ומענישים. כך נוצרת מציאות שבה הילדים לומדים שהכול מותר עד שהמבוגר מאבד שליטה. במקום עקביות הם פוגשים חוסר ודאות, ובמקום ביטחון הם פוגשים בלבול. תגובה לא עקבית מבלבלת את הילד. אם פעם אנחנו מעלימים עין מהפרת הכללים ופעם אחרת מגיבים בכעס גדול, הילד לומד שלא הכלל הוא שקובע, אלא מצב הרוח של המבוגר. במצב כזה הוא לא מכבד את הגבול אלא חושש מההתפרצות.

תקיפות מחייבת אותנו לכבד את הילד, להקשיב לרגשותיו ולצרכיו, אך גם לדעת להבחין בין צורך אמיתי לבין גחמה רגעית. ילד רשאי להתאכזב כשאומרים לו "לא", אבל הוא אינו רשאי לנהל את הבית באמצעות האכזבה שלו. גם רגשות קשים הם חלק מהחיים, ותפקידנו כהורים הוא לעזור לילד להתמודד איתם, ולא לבטל כל גבול כדי למנוע אותם. כאשר קובעים כלל, חשוב לעמוד מאחוריו. אם בבית יש זמני ארוחות, אין אכילה לאורך כל היום מתי שמתחשק. אם בבית הספר יש זמן אוכל, קופסת האוכל אינה נפתחת באמצע השיעור. הכללים אינם נועדו להקשות על הילדים, אלא לאפשר סדר, התחשבות ויכולת לחיות במסגרת משותפת.

גם בגיל הרך, כאשר אמא, אבא, הגננת או המורה אומרים "לא", עליהם לוודא שהאמירה אכן מתקיימת. לא מתוך כוחניות, אלא מתוך אחריות. ילדים לומדים להכיר גבולות רק כאשר המבוגרים שסביבם עקביים ומאמינים בהם. לפני שאנחנו שואלים מדוע מערכת החינוך אינה מצליחה להציב גבולות, כדאי שנשאל את עצמנו האם בבית אנחנו עושים זאת באהבה, בכבוד ובעקביות. משום שילדים אינם מחפשים הורים מושלמים, אלא הורים שמסוגלים להנהיג אותם. התקיפות המכבדת, מעניקה לילד ביטחון, יציבות וכלים שילוו אותו הרבה מעבר לשנות הילדות.

אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שכל הורה ייקח מהכתבה הזו, הוא שגבולות אינם עונש, אלא ביטוי לאהבה ולאחריות. ילד שמרגיש שיש מבוגר שמוביל אותו בביטחון, מרגיש גם מוגן יותר. תקיפות מכבדת אינה כישרון מולד – היא דרך שאפשר ללמוד. זו בדיוק הסיבה שבספריי בחרתי להעניק להורים כלים מעשיים, ברורים וישימים, שיסייעו להם לבנות בבית אווירה רגועה, בטוחה ומכבדת.

הבחנה מהותית בעבודת החינוך וההורות, הבחנה הנוגעת בלב כוחות החיים עצמם, ביראת הכבוד ובנהיגת הכבוד, שעליהם נשען הגוף האתרי – גוף החיים. צעקה, גם על פי הפסיכולוגיה המודרנית, היא פעולה הנובעת מאובדן שליטה. זהו רגע שבו האדם חדל להנהיג את עצמו, והרגש פורץ החוצה ללא עיבוד וצורה. מבחינה אנתרופוסופית ניתן לומר כי הכוח האתרי, הכוח הבונה והמחיה, נסוג לאחור; הוא אינו פועל עוד כמארגן, אלא נחלש ואף מתנוון. לא כך דרכו של הורה או מחנך.

לעומת זאת, דיבור תקיף ואסרטיבי נובע משליטה פנימית. הוא נשען על ידיעה של האדם העומד מולי, על קריאה מדויקת של הרגע ועל אחריות עמוקה כלפי העתיד. דיבור כזה אינו אלים גם אם הוא נחווה על ידי הילד כקשה או כלא נעים. כאן טמון קושי מהותי: הילד, מתוך חווייתו הסובייקטיבית, עשוי לפרש כל תקיפות כצעקה. אולם תפקידו של המבוגר איננו להימנע מן התקיפות, אלא להחזיק אותה מתוך שקט פנימי ומתוך סמכות אמיתית.

סמכות בריאה איננה נובעת מכוח חיצוני, אלא מהיותו של המחנך אדם בעל עמידה פנימית. על המחנך להיות מוכן עם משלים משום שהמשל פונה ישירות אל כוחות החיים והדמיון של הילד, אל הגוף האתרי עצמו. (ר׳ שטיינר, הרצאות על חינוך, 1919).

דמיינו נהר שוצף. כשאין לו גדות הוא מציף, הורס שדות וסוחף עמו כל אשר בדרכו. זהו הנהר הצועק – מלא אנרגיה, אך חסר צורה וכיוון. לעומתו, נהר הזורם בתוך גדות יציבות, כוחו מתעצם. הזרימה נעשית ברורה, והוא משקה את האדמה ומאפשר חיים. הגדֵרות אינן מחלישות את הנהר, אלא מאפשרות לו למלא את ייעודו. כך גם בדיבור החינוכי: הצעקה היא אנרגיה ללא גבול, ואילו הדיבור התקיף הוא כוח החיים הפועל בתוך צורה.

כאשר הורה פונה אל ילדו ואומר בקול יציב וברור כי כעת סוגרים את המחשב ומסדרים את החדר, זוהי הנהגה. ההורה רואה בעיני רוחו את הילד המארח חברים, את הסדר המאפשר קשר אנושי, והוא מוביל את הרגע אל עתידו. אפשר לדמות זאת גם לרועה ההולך עם עדרו. הוא נושא פעמון. הצליל אינו חזק, אך הוא חד, ברור ועקבי. העדר לומד להכירו ולנוע בעקבותיו. המורה המבקש מתלמיד לשבת ולהתחיל לעבוד, כאשר הילד מתעכב בלחדד את העיפרון ולבזבז את הזמן, פועל כרועה עם פעמון. הוא אינו מגיב להתנהגות בלבד, אלא מחזיק בתודעתו את המשך היום, את שיעורי הבית שיצטברו ואת האחריות הנלמדת.

על ההורה והמחנך להיות אדון לקולו – לא מתוך נוקשות, אלא מתוך אהבה עמוקה לחיים ולכוחות הגדלים בילד. כאשר הדיבור נובע משליטה פנימית ומידיעה חינוכית, הגוף האתרי נשמר בחיוניותו, והחינוך נעשה למעשה של בנייה, ולא של הרס.

כיצד הבדלים דקים במשמעות, פרט קטן שקשה להבחין בו; ניואנס – יכולים להיות המצב שיהפוך הבנייה מיטבית להרס שקשה לשקמו. מספר דקויות שיש לשים לב אליהם בחינוך ובתקשורת בכלל:
צעקה – גערה
הצעקה, קול בעוצמה חזקה. הצעקה מגיעה ממקום חלש. מקום של חוסר אונים. מקום של חוסר שליטה. הגערה, היא מגיעה ממקום של רצון להוכיח, להטיף מוסר. בחינוך נמצא עצמנו גוערים במטרה להביא לשינוי התנהגות. במדעי ההתנהגות מדובר על הגערה ככלי ענישה לביטוי התנהגות לא נאותה.
רבים הילדים שיאמרו "המורה צעקה עלי". "המורה כל הזמן צועקת". התיקון הוא להביא את שני הצדדים להבין שיש לשקף את הסיבה לגערה. להכיר בהתנהגות הלא נאותה ולהבין כיצד ניתן לשנותה ע"י חיזוקים. עבודה על שינוי ההתנהגות ומניעת ההתנהגות הלא נאותה, היא שתסייע למחנך להימנע מלגעור בילד/ה. עבודה משותפת של המחנכים להצלחת שינוי ההתנהגות היא הדרך הנכונה לעבודה. כך, שחשוב להבהיר לילד/ה המבקר את ההורה/המורה, שלא צעקו עליו, אלא גערו בו.
תוקפנות – תקיפות
תוקפנות, נטייה לתקוף; התנהגות עוינת או פעולה עוינת ללא התגרות מוקדמת, התנהגות המכוונת לפגוע פגיעה פיזית או מילולית.. תוקפנות היא מידה של אדם בעל עייפות מנטלית. אדם בעל נטייה שכזו, לא זקוק לשום גורם מאבחן על מנת להגיע להתנהגות המבטא תוקפות וגם אינה תלויה בדבר. מנתחי התנהגות שצופים באדם יכולים להבחין בין אם מדובר באדם תוקפני או שבסיטואציה מסויימת האדם מביע תקיפות. התקיפות היא החלטיות, נחישות, מתיחת ביקורת. רבים הילדים המפרשים תקיפות כתוקפנות כלפיהם. הורים ומורים שקוראים לשינוי התנהגות ומאמינים שכבר עשו הכל יוצרים סיטואציה של שיחה החלטית בה הם אומרים "די לדיבורים, כך ולא אחרת צריכים הדברים להתנהל". אנו שוכחים שעד לאותה נקודה נהגנו בשיחות נפש ומתן בחירה. חינוך הינו קו ישר. דרך ברורה של מבוגר אחראי המחנך לחיים מיטבים את הצעיר. אין כאן חברות. יש כאן תפקיד. הורה/מורה לא נכנסים לעבודה בהדפסת כרטיס כניסה וכרטיס יציאה. ברגע שעומדים לפניך הילד/ה אתה בתפקיד. הילד/ה מכירים בך מהרגע שפגשו אותך כמחנך. תפקידך להביאו למצב בו הוא מוכן לחיים. הביקורת המתבטא בתקיפות מאפשרת לילדים להבין שאין דו משמעיות לדברים הנאמרים. יש דרך אחת להצלחה.
ביקורת מול חינוך
ביקורת (criticism) – שיפוט או הערכה של מישהו או משהו. בשנים האחרונות הצטרפה למושג ביקורת הערכה לביקורת "ביקורת בונה". קיימים שני סוגים של העברת ביקורת. צורה אחת של העברת ביקורת, נובעת מכך שהביקורת שוללת לגמרי את זכות הקיום של המחשבה של הצד השני, שמעבירים עליו את הביקורת. ומהצד של הביקורת, אין מקום לצד השני, והוא טועה לגמרי, ועליו לחזור אל הדרך הישרה היחידה, שהיא כמובן הדרך של מעביר הביקורת החכם, שהוא כמובן יודע את האמת היחידה וכולי. וכמובן שיש כאן הקצנה, אך זו רוח הדברים. דרך נכונה יותר להעביר ביקורת, והיא על ידי זה שמתייחסים להכל באיזון. אם מישהו עשה טעות, גם אם זו טעות גדולה, אפשר מצד אחד לנסות להבין אותו ולא לפגוע בכבוד שלו, ועדיין אפשר להעביר עליו ביקורת, כדי לגרום לו להיות טוב יותר. ביקורת נכונה, היא כזו שלא שוללת את זכות הדעה השונה והעצמאית של האדם האחר, אלא היא בסך הכל מנסה לגרום לאדם האחר, להבין טוב יותר באופן עצמי, מה נכון יותר עבורו לעשות, כדי לגרום לו לחיות טוב יותר. לזה נקרא חינוך. חינוך הוא תהליך של למידה, בו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. ניתן לראות את החינוך כמצבור של פעולות מכוונות, המשפיעות על התנהגות האדם ועל עצוב אישיותו. הוראה עם מטה-קוגניציה מכוונת לעיצוב תודעת האדם ופיתוח דרכי החשיבה שלו. על מנת להגיע למצב בו אנו מגיעים אל הילד/ה ולא יוצרים מצב של התנגדות. נתחיל בבסיס קבלת סמכות הורית/מורית. יראת כבוד למבוגר האחראי. הבנה שיש מקום לבחירה ולחופש ויש מקום לחינוך. בחינוך אין פשרות. הביקורת תמיד בונה. כן חשוב להבין שיש מקום לתקשורת נכונה ומכבדת. כן יש להבין כיצד בונים שיחה לאחר סיכסוך, אכזבה של אחד הצדדים. גם לקיום תקשורת שכזו יש כלים ברורים. תקשורת נכונה מביאה את שני הצדדים לחוויית הצלחה וניצחון. חשוב מאוד שבתום כל שיחה מחנכת או חברית, תהא תחושת הרמוניה. חיבור של דעות שונות לקו של הסכמה. הדוגמה שאוכל לתת היא נגינה בתזמורת. יש בתזמורת חצוצרה, גיטרה וקלידים. בכוונה איני לוקחת כדוגמה תזמורת כלי נשיפה. תזמורת עם כלים מקבוצות שונות, היא הדוגמה להרמוניה. כשיש מנגינה אחת שיש לנגן, מעבדים את המנגינה יוצרים מנגינה משותפת. המנגינה המעובדת, ברוב המקרים נוגעת במנגינה המקורית של התווים שניתנו לחצוצרה בתחילה, אך שונה במטרה ליצור את ההרמוניה בין הכלים. לכך שואף החינוך. כל אחד מאיתנו שונה. עם זאת אנחנו מתבקשים לחיות בחברה. הצלחתנו, רוצים או לא כל כך רוצים, תלויה בשיתוף פעולה עם האנשים הסובבים אותנו. החינוך מגיע לסייע לכל היחידים להיות חלק מהקבוצה ולהזין את ההצלחה האישית מהאנרגיות הנמצאות לצידנו.
אסכם ואומר, החינוך לא תמיד ברור ומובן לילדים. כי הם ילדים. החינוך צריך להיות מובן למבוגרים. מהו חינוך? למה נועד? זה לא תמיד לטעמם של הילדים והוא לעיתים מביא לעימות. אל לנו להבהל. אנחנו המבוגרים- הבוגרים האחראים, רוצים בטובתם של ילדנו. זאת יבינו כשיגדלו.