האם אפשר לשנות דפוסי התנהגות?

יום אחד ביקש עקרב מצפרדע שתעביר אותו על גבה אל הגדה השנייה של הנהר. הצפרדע חששה: ״איך אדע שלא תעקוץ אותי?״ העקרב השיב: ״אם אעקוץ אותך, שנינו נטבע. אין לי שום סיבה לעשות זאת״. הצפרדע השתכנעה והחלה לשחות. אך באמצע הנהר עקץ אותה העקרב. כשהבינה שהשניים עומדים לטבוע, שאלה אותו: ״למה עשית את זה?״ והוא השיב: ״זה הטבע שלי״.

המשל העתיק הזה מעורר מחשבה עמוקה על יחסים, אמון ודפוסי התנהגות, ובמיוחד על הקשר שבין הורים לילדים. כהורים, אנחנו פוגשים לא פעם את הפער שבין מה שאנחנו מבקשים מילדינו לבין מה שהם עושים בפועל. ילד שמתפרץ שוב ושוב, מתבגר שמפר את הגבולות שנקבעו, או הורה שמגיב בכעס למרות שהבטיח לעצמו לנהוג אחרת — כולם עשויים למצוא את עצמם לכודים בדפוס שחוזר על עצמו.

מבחינה פסיכולוגית, התנהגות חוזרת אינה בהכרח מעידה על טבע שאי אפשר לשנות. לעיתים היא נובעת מקושי בוויסות רגשי, מהרגלים שהשתרשו, מצורך בתשומת לב או מדפוסים שנלמדו בבית. ילד שצועק אינו בהכרח ילד רע, בדיוק כפי שהורה שמאבד סבלנות אינו בהכרח הורה רע. עם זאת, הבנת הסיבה להתנהגות אינה פוטרת אותנו מאחריות לתוצאותיה. כאן טמון אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים: להבחין בין הילד לבין התנהגותו. להציב גבולות ברורים לצד אמפתיה, ללמד דרכי התמודדות אחרות, ובעיקר להדגים בעצמנו את השינוי שאנחנו מבקשים לראות. ילדים לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים, אלא גם מהאופן שבו אנחנו מגיבים, מתנצלים ומתקנים.

המשל מזמין אותנו גם לבחון את האמון שלנו: האם אנחנו מצפים שהבטחה לבדה תשנה דפוס, או בודקים אם חל שינוי עקבי במעשים? שינוי אמיתי דורש מודעות, תרגול, אחריות והתמדה — מצד ילדים ומבוגרים כאחד. כהורים, איננו יכולים לשלוט בכל תגובה של ילדינו, אך אנחנו יכולים ליצור סביבה שמאפשרת להם ללמוד ולהשתנות. ואנחנו יכולים לזכור שגם לנו מותר לטעות, בתנאי שאנחנו מוכנים לקחת אחריות ולתקן. כי בניגוד לעקרב שבמשל, בני אדם אינם חייבים להישאר שבויים בדפוסים שלהם. לפעמים, השינוי מתחיל כשמישהו מאמין שאפשר אחרת — ומוכן לפעול בהתאם.

בספרי "גלגולו של חינוך", שמדגיש שהתפתחותה של למידה מותנית בהיסטוריית הלמידה של הנשמה, אני ממקדת את התובנות שלנו כהורים בנקודה ששום דבר אינו מקרי ושכל מה שקורה בחיינו, מטרתו ללמד אותנו דבר מה, לכן עלינו להיות ערניים לסביבה שלנו ונחושים להגשים את חלומותינו. גם אם החלום כרגע נשגב מבינתנו, כמו שתחת כעוס מטורף בבית אנחנו חדורי אמונה שניתן להביא את הבית והמשפחה לחיים שקטים והרמוניה סוחפת. זה אפשרי. ההצלחה, העוצמה, המימוש וההגשמה בכף ידנו.

תשומת לב ללא תנאי

ילד מבקש תשומת לב.. קורא לנו שוב ושוב, שואל שאלות, מבקש שנראה, שנקשיב, שנביט בו. אנחנו, כהורים וכאנשי חינוך, עלולים להתעייף.  ילד זקוק, מיום היוולדו, לחוויה שהוא חשוב. שיש לו מקום. שרואים אותו. שתשומת הלב שהוא מקבל אינה פרס על התנהגות טובה ואינה נשללת ממנו כאשר אינו עומד בציפיות שלנו. כאשר ילד מרגיש שהמקום שלו בטוח, שהוא ראוי לתשומת לב גם בלי להוכיח את עצמו, הוא יכול לפתח בהדרגה ביטחון, עצמאות ויכולת להתמודד גם עם רגעים שבהם הוא אינו מקבל מענה מידי.

קרל רוג'רס, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, דיבר על "Unconditional Positive Regard" – קבלה והערכה חיובית ללא תנאי. אין הכוונה לוותר על גבולות. אפשר להציב גבול ברור, לומר "לא", לדרוש אחריות ולהתמודד עם התנהגות שאינה מקובלת, ובו בזמן להעביר לילד מסר חד וברור: הערך שלך אינו תלוי במה שעשית עכשיו.

אנחנו נוטים להעניק תשומת לב כאשר משהו משתבש. הילד מפריע, מתווכח, מתפרץ-  כל המבוגרים עסוקים בו. מה עם הילד השקט? זה שלא משתתף, שנמנע, שלא מרים יד, שמוותר מראש, שיושב בכיתה ואינו מבקש דבר? חוסר שיתוף פעולה, הימנעות ואדישות הם הדרך שלו לומר: שימו לב אליי.  הילד, מחפש ראיות לחשיבותו. רוצה לדעת שיש לו מקום גם כאשר הוא לא מצליח, טועה, מתקשה וגם כשהוא אינו מייצר נחת לסביבתו. כאשר התחושה הזאת קיימת, הילד מרגיש בטוח יותר, וממקום של ביטחון קל לו יותר לשתף פעולה, לנסות, לטעות, להתמיד ולהצליח.

אני רואה את זה במשך שנים בהוראת המתמטיקה. ילדים מגיעים אליי לא פעם עם אמונה שלמה שהם אינם יודעים, לא אוהבים ושאין להם יכולת במתמטיקה. בקבוצה קטנה יש מי שרואה אותם, ששומע את השאלה שלהם עד הסוף. יש זמן להסביר. יש מקום לטעות וכעבור זמן קצר קורה דבר פלאי: הילדים מתחברים, מתחילים ליהנות, ממהרים לפתור בעיות ואפילו מחכים לתרגיל הבא.

התנאי שבו הוא לומד השתנה. נוצר עבורו מקום אישי, תשומת לב. זו אחת הסיבות שאני חוזרת על הצורך להקטין את מספר התלמידים בכיתה. קשה מאוד ליצור למידה משמעותית כאשר מורה נדרשת לראות עשרות ילדים בזמן קצר, לזהות מי זקוק להסבר נוסף, מי מתבייש לשאול ומי כבר ויתר על עצמו. כשאנחנו יודעים עד כמה תשומת לב משפיעה על תחושת הערך, הביטחון והמוכנות של הילד ללמוד, חשוב שנכיר  בגודל הכיתה כחלק מהפתרון.

גם בבית חשוב שנבין שתשומת לב ללא תנאי אינה פירושה להיות זמינים לילד בכל שנייה.  משפט כמו: "עכשיו אני עסוקה, בעוד שעה אשב איתך", אנחנו לא דוחים את הילד. אנחנו מלמדים אותו שהצרכים שלו חשובים. מלמדים דחיית סיפוקים בלי לפגוע באמון.  הורות וחינוך אינם יכולים להיות מצב של זמינות מוחלטת. הם כן צריכים להיות מצב של נוכחות אמינה. הילד צריך לדעת שכאשר הוא זקוק לעזרה, לא יתעלמו ממנו. אם המורה אינה יכולה להגיע אליו בשיעור, יש שעות פרטניות. אם ההורה עסוק עכשיו, הוא יכול לקבוע מועד שבו יהיה פנוי. המסר הוא "יש לך אחריות להיות שותף, ואני אחראי להיות שם כדי לעזור לך". אני נותנת לו מקום של אדם שיכול לקחת אחריות על ההצלחה שלו, בתוך קשר שבו הוא מרגיש שרואים אותו. לפני שהוא מאמין בעצמו, מישהו צריך להאמין בו.

מתי ילדים עושים מה שבראש שלהם?/רבקה מרום

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

לא מוותרים ולא נמנעים – לומדים להסתגל

כהורים חשוב שלעולם לא נשכח או נזניח את הערכים שלנו, המאפיינים האישיותיים המשפחתיים והכללים, המהות וההוויה שלנו. עלינו לשמור על האותנטיות שלנו, על ה"אני מאמין" האמיתי והעמוק שלנו, או שאין לנו שום סיכוי להחזיק מעמד בתהליכי החינוך שלנו המושתתים על בסיס הערכים הללו.   מערך האמונות שלנו נובע מההוויה שלנו. אם בהוויה שלי אני זקוק באופן קבוע לתשומת לב, ברור שההתנהגות שלי תושפע מהאמונות שלי. אם אנחנו נאמין "אני טוב", סביר להניח שנשכיל למנף זאת להתנהגות המיטיבה עם הסביבה ומן הראוי עם ילדנו.

יתרה מכך, כשאנחנו נאמין שקו החינוך שלנו הוא האני מאמין שלנו ולא נוותר עליו, אנחנו ניתן את הביטחון לילדנו שקו החינוך נכון ומתאים לנו כמשפחה ולהם בתקופה בה הם חיים. בכתות הצעירות נוהגים לשלוח ילדים להתארגן בקבוצות קטנות, שמא ילד יפגע מנהירה המונית לכיוון המקום בו מונחים הילקוטים. שלחתי את כל מי שיש לו "קוקו", קמו בנים ובנות ויצאו. את כל מי שלובש חולצה שחורה יד קמו כל הילדים שלבשו חולצה שחורה וכך הלאה. כשנותרו כחמישה ילדים אמרתי "כל מי שיש לו עיניים יפות יכול לצאת", הילדים לא זזו. הסתכלו אחד בשני ואז אחד אמר "יש לי עיניים כמו של אחותי והן יפות". ואז לאט לאט, ממש לאט לאט הלך עוד אחד ועוד אחת. ואני שואלת אייך? למה ילד לא מאמין באמונה שלמה שיש לו עיניים יפות? העיניים הם מראה של הנשמה. כל ילד חייב להאמין באמונה שלמה שעיניים שלו יפות.

בכל שלב שבו אנחנו נמצאים בחיים גם בזמנים של משבר ומצוקה, ואולי דווקא אז – זה בדיוק הזמן לדאוג לאיכות החיים שלנו. דווקא אז בזמנים של משבר הילדים שלנו הכי צריכים אותנו. לקבל אמונה שלמה בעצמם. הם זקוקים לאותו ליווי, חיבוק, תקשורת מקרבת שתחמם את רוחם, שתחזק אותם, שתאפשר להם "פינה חמה".

האם הילדים שלכם מאמינים בעצמם? האם נתתם להם את הכלים להאמין שהם מסוגלים להתמודד. עד כמה "הפינה החמה" מהווה מקום לקבל כלים להתמודדות ולא מקום לקורבנות. הילדים שלנו מבקשים כלים להתמודד עם הקשיים, להסתגל לסביבת חיים חדשה, לדמויות חדשות בחייהם. ההסתגלות היא תהליך, את התהליך עוברים ביחד. ההורה מהווה מדריך, מורה דרך לחיים. את ההנחיה כיצד ללוות את הילדים וכיצד להיות עבורם במקום הנכון, בזמן הנכון ובכובע הנכון, אפשר לקבל בליווי מקצועי של הדרכת הורים. בקליניקה ההורים יכולים להכיר את האני מאמין שלהם, מה הם הערכים החשובים שהיו רוצים להעניק לילדים וכיצד להטמיע את אותם ערכים תוך חיזוק "האני" של כל ילד וילד, כך שיאפשר להם להתמודד, להסתגל למסגרת חדשה, למורה שלא הכיר ולא לסגל דפוס הימנעות, שלא מקדם אף אדם ולא משנה מה גילו.