מחבר: דר' מרום רבקה

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.

אבא לילד בן 9 הגיע לקליניקה נרגש ונסער "הילד שלי משקר כל הזמן, לי, למורה שלו, לאמא שלו, לכולם, גם לחברים שלו". שאלתי: מה אתה מרגיש כשאתה מבין ששיקר? אמר: "כעס, בגידה". איך אתה מגיב במצב כזה? (והפעם לא ציינתי, אם הכוונה הייתה שהילד משקר או שחשים בגידה) וענה "אני כועס עליו מאוד זה ממש מביא למצב שאני מתפרץ בכעס וגם אומר לו מילים שאני באמת מתחרט עליהם, בגלל זה אני כאן אצלך".
כל קונפליקט, כל ריב הוא הזדמנות לצמיחה בין הורה וילד ובזוגיות בכלל (בין שניים – במשפחה ובעבודה), ולכן חשוב להכיר בסיטואציה כחלק ממערכת יחסים. לנהל את הקונפליקט מבלי להשפיל, לבטל, להאשים ו/או להקטין את השני. בזמן קונפליקטים עם ילדים חשוב לשבת ולרשום – לתאר את האירוע, מה המחשבות שהתלוו לאירוע (אותן מחשבות אוטומטיות שמציפות אותנו – האבא שחש בגידה ב"אני העליון" שלו, מייחס שקר לבגידה, לאדם אחר מדובר בחוסר כבוד ועוד), מה היו הרגשות שעלו אצלם, אצלכם? (האב כעס, מה הרגיש הילד כששיקר?) ואז כיצד פעלו שני הצדדים? האב כעס, מה עשה הילד? ניסה לשכנע שהשקר אמת או ששתק, הסתגר, בכה? לכל אחת מהתגובות חשוב להתייחס באופן מכיל, מכיוון שלתגובה יש משמעות חשובה מאוד, במטרה ליישב את הקונפליקט ואת הגורם לקונפליקט.
הורות אינה נלמדת בשום בית ספר, אך דורשת את המיומנויות המורכבות ביותר ברמה האישית והבין אישית. מערכת הלחצים מולה עומד הורה כמעט בכל רגע נתון עלולה להוביל אותו למצוקה. הוא פועל אוטומטית מול לחצים אלה ופעמים רבות באופן לא יעיל עבור עצמו והסובבים אותו (אפל, 2022).
הילד שיקר (הוא לא היחיד – ילדים משקרים כחלק מהתפתחות האישיות). אל תגיבו ללא חשיבה. קחו נשימה עמוקה, פנו זמן לשיחה, תתחילו את השיחה בחיבוק גדול. תתנו לילד להרגיש עד כמה אתם אוהבים אותו ללא תנאי. כמה הקשר הבין אישי שלכם חשוב ויקר לכם. ורק כשהילד מרגיש ביטחון בזרועותיכם, אמרו לילדכם כיצד השקרים שלו גורמים לכם להרגיש, כיצד הם משפיעים על מערכת היחסים שלכם ומה יקרה אם בני המשפחה והחברים יפסיקו להאמין לו. כשאתם יודעים בוודאות שהוא אינו אומר את האמת, הבהירו לו זאת בעזרת נתונים ועובדות שידועים לכם. ילדכם צריך לדעת שתכונות כגון כנות ויושר חשובות לכם. עם זאת, אל תשאלו אותו כל הזמן אם הוא אומר אמת. דברו על אמונה ואמון בינכם. אפשר גם שתתנו דוגמה שאתם כילדים שיקרתם ומה קרה. הרי ביננו אין אדם שלא שיקר מעולם. בהצלחה.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

בשידור חי ברדיו קול הכנרת, שמשודר ממכללת כנרת, בתוכניתי "עוצמה עם דר' מרום", ראיינתי הורה שזעק "אני לא מושלם וטוב לי עם זה". חשיבה זו הינה "עיוות חשיבה" הדורש הכל או לא כלום. אם טעיתי אז אני לא מושלם. זו מחשבה אוטומטית שלנו שאנו דורשים מעצמנו להיות מושלמים. כי כך דרשנו מהורינו כילדים ואנו מקיימים גלגולו של חינוך, כפי שכתוב בספרי בו טענתי, לאחר מחקר, שדפוסי חשיבה והתנהגויות מעברנו מתגלגלים איתנו ואנו מיישמים אותם לא במודע בהווה. נסכם ונאמר אין אדם מושלם ואל לנו לבקש מעצמנו להיות מושלמים. כן מחובתנו להכיר בטעויות וללמוד מטעויות העבר, למען חיים טובים יותר שלנו כהורים ובחשיבה יתרה על ילדנו.
כל הורה רוצה לראות את ילדיו עם חוסן נפשי קצת יותר משלו, עם הצלחה אולי קצת יותר משלו. אנחנו מבקשים להיות כך שילדנו יצליחו לקחת מאיתנו כהורים את הכלים הנכונים להצלחה שלהם. כשכסיטואציה מסוימת ביננו לבין הילדים שלנו לא נראית לנו כנכונה, לא לדחות חשיבה לתיקון ולשדרוג התגובה שלנו. הבקשה לכתוב ולא רק לאמר בעל פה, אינה בכדי להלאות ולהכביד. בכתיבה אדם מתכנס אל תוך עצמו ואל מחשבותיו, הוא פחות עסוק בתגובות הסביבה המידיות ומצליח לנסח את המסרים במדויק יותר.
בזמן השידור דייקנו את האמירה "הורה מושלם" והצלחנו לקבל תמונה נכונה ובריאה של "הורה הטוב דיו". הורה שאכפת לו ומבין שעל הדרך יש גם טעויות. הכעסים של ההורה על עצמו היו בכך שמאבד שליטה ומרים את הקול. הצלחנו למקד את הזמנים. איבוד שליטה קורה כשחוזרים הביתה מהעבודה ונדרשים לקחת חלק בחינוך. גם הילדים צריכים לדעת שהורה מגיע הביתה, הוא נכנס למקלחת, להחליף בגדים ואז מתיישב ואפשר לגשת ולדבר ולבחון הכל. הורה שנכנס הביתה ויש כעוס בבית, מבקש לעצור. מפרידים. כל אחד נכנס לחדר שלו עד שמתארגנים. לא מגיבים, לא פותרים שום בעיה בכניסה הביתה.
כאשר מדובר בילדים קטנים, הדרכה הורית היא הדרך היעילה ביותר ליצור שינוי אצל הילדים. ההורים יקבלו הדרכה מפורטת בשלבים כיצד יש להגיב לילד, אילו מסרים להעביר לו וכיצד עליהם להתנהג. ככל שהילד צעיר יותר ותלוי יותר בהוריו, כך נכון לעשות את התהליך מול ההורים ובהמשך לבחון האם קיים צורך בהתערבות ישירה מול הילד.
השינוי חייב להתחיל בהורה. בחשיבה האישית והאוטומטית שלו עצמו. הילדים הם המראה שלנו. תהיו בלמידה תמידית וכך הילדים יכירו בכם כהורים שאכפת לכם וחשוב לכם שיהיה להם טוב.

אשתף אתכם בשיח עם קבוצת תלמידים מכתה ז'. הם חזרו מטיול אביב ושאלתי אותם "איך היה?" אמרו לי בגיחוך: "עברנו את פרעה" ולא המשיכו. שאלתי: "מה עברנו עם פרעה?"
התשובות התרכזו מול העובדה שהיינו עבדים, עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. "זה מה שעשיתם בטיול? כיצד הצלחתם לעבור את הטיול, שלטעמי לא היה מסלול קשה, אלא שנדרשתם לעשות דבר שלא אתם בחרתם לעשותו?", שאלתי.
התלמידים סיפרו שמי שהוביל אותם היו מדריכי כתה ח' שנתנו מסגרת של עשייה חברתית לטיול והצליחו לשנות את המחשבה האוטומטית שכל מה שנעשה במסגרת החינוכית, נעשה בכפייה וללא התחשבות ברצונות ובאמפתיה למה שעושה להם טוב (בהבנה שלהם כמתבגרים). תלמידי כתה ח' יצרו מלימון לימונדה מתוקה ומרווה. הם הציגו את מטרת הטיול כגיבוש כיתתי/שכבתי ללא תלות בחוויה הכוללת של כל תלמידי בית הספר. יצרו סביבה טבעית – היא מסלול הטיול ויום הטיול. העלו בפני הכיתה מצבים אמיתיים שיכולים להיות למכשול בהגשמת המטרה ונתנו כלים לפתרון בעיות בשטח. נכתבו מראש המטרות החברתיות, כמו שיתוף פעולה, פתרון בעיות, הבנת סיטואציה חברתית קודם נקיטת צעדים לפתרון הסיטואציה ע"י הקשבה וראיית האחר, הכרה בוויסות רגשי קודם תגובה מילולית, גמישות מחשבתית בראיית האחר וכמובן חוקיות המשחק, באופן חד משמעי וברור לכולם.
כדי לנהוג בהליך של חשיבה יתרה, המונע באמצעות השכל ולא הרגש, עלינו להכיר בתקשורת בין אישית יעילה והיא המרכיב הראשון במעלה בתקשורת אסרטיבית. בה השתמש משה כשבא אל העם ואמר עכשיו קמים ועוזבים, נתן הוראות מפורשות להתארגנות וליציאה. העובדה שהעם קם והתאחד ליציאה ממצרים, התנהלו 40 שנה במדבר, אומר שהם הצליחו להבנות חוקים להתנהגות חברתית, שהעצימה אותם מול פרעה ועזרו להם להקים אומה שיודעת את מטרתה. הכוח החברתי, הגיבוש יכול להביא את הקבוצה למצב של הגשמת מטרת ההצלחה.
סיפור "יציאת מצרים", הוא סיפור שמאפשר לשקף את מטרות ההתערבות להקניית מיומנויות חברתיות. הצגת ההתנהגות המסוכנת של פרעה וסריסיו מול עם שלם. להכיר בהתנהגות הציר של העם שלנו במצרים, להבין שלא היו להם כלים להבניית התנהגות אחרת חזקה מול פרעה והגזירות, להבין מהם התנהגויות חשובות לנו ולסביבה, שעלינו לרכוש כדי לשמור עלינו ומשם לקבל עצמאות בהבניית מסגרת חברתית שתטיב איתנו למען הבניית חוויות חיוביות ומעשירות. חג שמח

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים מודאגים. הגננת התקשרה אליהם ואמרה שהבן שלהם בן ה-5 לא יודע לשחק עם חברים. כל הזמן יושב לבד ומצייר וחבריי הגן לא מזמינים אותו למשחק כי תמיד "לשחק אתו נגמר באלימות". ההורים ישבו בכיסאות נפרדים ומרוחקים זה מזה. ביקשתי מכל אחד מהם להסביר לי מהו "חבר"? שניהם ענו במקהלה: "לא יודע/ת". ביקשתי שיספרו על חבר אחד שיש להם, אמרו: "אין". שאלתי "אתם חברים?" האמא ענתה: "אנחנו נשואים לא חברים".
חברות היא קירבה הדדית בין בני אדם. הילדים רואים במערכות שסביבם מודל חיקוי. ילד מגיל 0 שקולט שמתקיים בסביבתו תהליך הטמעה תרבותית של פרט בסביבתו, יכיר וידע את חשיבות החברות. מיומנות חברתית נלמדת מהיום בו הילד נולד. הילד נולד עם יצר החיקוי וצמא ללמידה.
חשוב לקיים מדי יום משחק משותף, לשתף את הילד בחוויות הילדות שלכם ולקיים שיח תקשורתי. לא רק לשמוע את הילד, אלא להרבות בשאלות להרחבת השיח. להקשיב לילד כשמספר חוויות מהגן על אינטראקציה בין חברים, לתת מקום לביטוי רגשות, לשבח על הערכה עצמית בהתנהלות נאותה בין חברים. לבחון אם הילד אכן משקף נכון סיטואציות חברתיות וכיצד הוא מפרש אותן. שהרי כולנו מכירים מלכודות חשיבה שאינן אמת והן תוצר של חוויות עבר ו/או פרשנות של חברים או מבוגרים, שלא בדיוק מלמדים מיומנויות חברתיות בדרך חיובית ומחזקת.
ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות חברתיות. הבסיס לאותם מיומנויות מתחיל בשאלה: האם הילד הבין את הבעיה? האם הילד עיבד את הסיטואציה החברתית שהתנהלה והאם הצליח לפלוט את העיבוד באופן שיאפשר לו לפתור את הבעיה. העיבוד החושי מתקיים מקליטת המצב ועד לעיבודו במיינד של הילד. המיינד הוא השכל הישר של הילד שהצליח לעבד את המידע ללא התערבות הרגש. ולכן פליטת הנתונים מאותה סיטואציה חברתית מותנת בוויסות עצמי. הוויסות העצמי הוא ארגון ההתנהגות התקשורתית והתגובה בהתאם לסביבה.
היכולת הזו מתפתחת באופן מואץ בשנה השנייה לחייו של הילד. כך שכשהילד נמצא בין שנה לשנתיים, זה הזמן לחינוך ערכי החברות. הילד צופה בנו בבית וצופה במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צופה וקולט. קולט ומפנים. תאוריית המיינד משקפת את הקושי להבין אנשים אחרים. היכולת להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות אחרים משלי.
נסכם ונדגיש, הילדים שלנו חייבים להיות שותפים באינטראקציות חברתיות. הן באופן בשטח והן מסיפורים שלכם כהורים וסיפורים הכתובים בספרים. הסיפורים שתספרו לילדים יהוו מצע נכון לשיח בו יעלו קשיים מתוך סיטואציות שהילד חווה וזה הזמן להבין את הילד, את הקשיים ולדבר עליהם באופן פתוח, לתת כלים, מה תעשה כשחבר יאמר לך מילים שלא נעים לך לשמוע? מה תעשה כשחבר בלי כוונה יפרק לך את המגדל שבנית בקוביות? חשוב לבקש מהילד לתאר שוב את הסיטואציה: "מה קרה בסיפור ליעל? מה עשתה יעל? מה אתה יכולת לעשות אחרת? נלמד ביחד לווסת רגשות ולהיות חברים.

מיומנויות חברתיות הן שם כולל למגוון של יכולות, כלים או כישורים שמשפיעים על ההתנהגות שלנו עם אחרים ועל האינטראקציה שלנו עם אנשים. מאפשר להשתתף בקבוצות חברתיות, לנתב את האינטראקציות לכיוונים שונים, להביע עצמנו בפני החברה. ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות. באמצעות הקשרים החברתיים הילדים חווים הנאה, משחק, קירבה, תמיכה, אכפתיות, התחלקות, התמודדות עם תסכול, הבעת רגשות, הבנת רגשות של האחר.
מרבית הילדים עם בעיות התנהגות הם עם קשיים חברתיים. הקושי החברתי נובע מהיסטוריית למידה של הילדים. כיצד הטמיע הילד פתרון לבעיית התנהגות מסוימת בחייו הקצרים. יש לנו מחשבות אוטומטיות, רגשות אוטומטיים והתנהגות אוטומטית, שחוזרים על עצמם שוב ושוב ואנחנו בתוך מעגל קבוע של תקשורת לא יעילה שמהווה את מערכת היחסים ביננו לבין החברה בה אנו חיים.
חשוב שנדע לאין אדם בעולם שבאמת המטרה שלו להרע, להפריע, להכשיל באה ממקום שטוב לו, שנעים לו, שהחיים מאירים לו פנים. אדם מגיל צעיר ועד בכלל שנוטה להתנהגות פרועה ולא מטיבה לסביבה, מגיע ממקום שהסביבה לא האירה לו פנים. שהוא נפגע. הוא לא חווה תקשורת בונה איתה ואיבד את האמון בה. מוקד הטיפול בגישה ההתנהגותית- קוגניטיבית הוא זיהוי המחשבות האוטומטיות הנובעות מהאמונות הבסיסיות הסכמות של האדם לגבי עצמו, האחרים, העולם והעתיד (בק, 1976).
ולכן, אל לנו לקבל התנהגות של ילד, אדם בכל גיל כ"זה מה יש" או "ככה הוא". המחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. אימון בזיהוי המחשבות האוטומטיות שחולפות במוחנו ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות, יאפשר מודעות גבוהה יותר וחוויית שליטה גדולה יותר באופן שמרגישים ופועלים (בק, 2011).
ולכן, כשאנו פוגשים התנהגות חריגה של ילד/אדם מבוגר חשוב שנעשה להכיר ולהבין מה הם גופי הידע אשר משפיעים על קידוד המידע, הבנתו ושליפתו. שהרי התוכן והארגון של סכמות משתנה אצל אדם בהתאם להתנסויותיו (ברלאו, 2008). תנו לאדם מולכם מקום להסביר. לשתף מה חווה לפני, מהיכן לקח את ההתנהגות הלא נאותה הזו, שאותה כנראה מצא בעבר כמטיבה אתו.
לקליניקה שלי הגיע ילד שחווה התעללות והתקשה שלא לפתור בעיות שלא באמצעות השפלה ואלימות. ילד שמעולם לא שמעו אותו והצליח לקבל מקום לרגשות שלו, לא יצליח להביע רגשות ולהאמין שמשהו אכן מעוניין לשמוע אותו. זה הזמן והמקום לעצור. להיות עם האדם ולהבין את הפרשנות שלו למה שאנחנו רואים כהתנהגות חריגה. להקנות הרגלים חדשים להתנהלות חברתית. להשיב לו את האמון בחברה. לבחון כיצד הוא קולט באמצעות החושים שלו, מעבד ופולט את העיבוד, כיצד הוא מארגן ומגיב מול האירוע שהתקיים. לאחר שעשינו עבודה על שינוי דפוסי החשיבה שקיבלו עיוות, היום הילד מוקף בחברים ונהנה מהצלחות לימודיות.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.