מחבר: דר' מרום רבקה

השבוע הגיע אלי לקליניקה תלמיד שלי. היום ילד בוגר, נשוי. אמר לי "יש לי חלום". ומה אני מגשימת חלומות? שאלתי. אמר לי: "כשהייתי בן 10 לא חלמתי שאצליח לעלות על במה ולדבר מול קהל. את נתת לי את האמונה בעצמי שאין דבר שאני לא אוכל לעשות אם רק אאמין בעצמי" והוסיף "אמרת לי כל הזמן, אם היית מאמין בעצמך כמו שאני מאמינה בך, הכל היה קטן עליך". סיפר לי שהמילים הללו לא יוצאות לו מהראש. עכשיו הוא עומד לפני החלטה שהיא באמת משמעותית כלכלית והוא היה חייב להיפגש. פתחנו בקלפים והיה ברור, נאמר "הזדמנות שלא תחזור, צא לדרך".

ואז ביקשתי שיספר במה מדובר. לפתוח עסק אמר. לעיתים נמצא את עצמנו במאמץ עילאי. כדי להתקדם בתחומים שונים בחיינו. עלינו להילחם בפחדים, לעשות כל שנוכל כדי לשמור על חיוביות ובכל זאת, במערבולת של אי ודאות. לא יכולים לדעת באמת מה תהא התוצאה.

לעיתים, לא רק שאיננו רואים תוצאה אפילו בדמיון מודרך (ואני נוהגת לעשות זאת כמו בספר "הסוד") כשאנחנו מדמיינים את ההצלחה. מדמיינים את עצמנו שם, בתוצאה. הפחד הוא שכאילו שוב ושוב אנחנו צופים את הכישלון. מה יקרה אם ניפול? זה מלחיץ, וזה הכי נורמלי. אווי אם לא היינו חוששים. אם לא היינו פורשים לפנינו את הקשיים הצפויים, כמו מה יקרה אם באמת זה לא יצליח?

לא מוותרים על החלום. למרות שזה לא קל (ואפילו קשה) – אם יש לך חלום, אם יש לך מטרה להגשמה – כנגד ההיגיון שקורא לוותר ולהפסיק להתאמץ – כדאי להמשיך קדימה. כדאי לבחון דרך פעולה חדשה ושונה, אם נתקלת בקושי. להמשיך ולנסות להתקדם. פתאום ברגע אחד, תוך כדי עשייה, נדלק האור ודברים מסתדרים. ואופס חלום התגשם.

תומאס אדיסון אמר: "הרבה מנכשלי החיים הם אנשים שלא הכירו עד כמה קרובים היו להצלחה כאשר נואשו וויתרו". מתוך הספר "קציצות", אילן הייטנר- תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי: "לפעמים, כדי לדעת מה אתה מחפש, אתה צריך לחזור למקום שממנו יצאת. הלכת מהסלון לחדר השינה כדי לקחת משהו, הגעת לחדר השינה ושכחת מה בעצם רצית להביא, אתה חוזר לסלון, רואה את מה שמזכיר לך את הצורך, וחוזר לחדר השינה להביא אותו. כך גם בהתקדמות האישית שלך – זה שאתה חוזר אחורה זה לא סימן רע, לפעמים אתה חייב לחזור אחורה כדי לדעת מה בעצם אתה מחפש.”

פריצת הדרך עליה מדבר אלון גל בתוכנית האימון שלו אומרת שתמיד יש מקום לצאת מאזור הנוחות, לבנות בניין הצלחה, לצפות שלפעמים יקומו קשיים, לתכנן מראש מה עושים אם וכאשר אותם קשיים קמים. ברגע שאנחנו ערים לכך שיתכנו קשיים, תכנון נכון של התמודדות אל מול הקושי מסייעת לנו להיות חזקים. תמיד ניתן להגשים חלום. חלום שנעמול להגשמתו, הגשמתו תהא לנו להצלחה גדולה יותר והוקרה לאני העליון שלנו. תמיד צריך לשאוף גבוה, לעשות למען. חשוב שתבינו שהורים שמגשימים חלום, מהווים מודל חיקוי לילדים. העשייה שלכם היא אבן דרך לעשייה של ילדכם. צאו להגשים חלומות.

הזוגיות שלנו יוצאת מתוך הלב, מתחילה במשיכה, באהבה ובתשוקה למקום של רוגע ושלווה. בוחרים בזוגיות, כי לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו מבקשים לשבור את הבדידות ולמצוא קרן אור בחיינו. קרן אור שתעטוף ותשמור עלינו.

הכמיהה שלנו לזוגיות, באה ממקום של דחף לא להישאר לבד. בילדות אנחנו עטופים בחיק המשפחה, בחיקה של אמא שתמיד דואגת ומלטפת כשצריך. הנשמה שלנו יודעת שהחיים הם כמו גל שעוזב את החוף ומבקש לחזור לחוף המבטחים. המנגינה שהרגיעה אותנו בחיק האם מבקשת להמשיך ולהתנגן ואנחנו מחפשים את אותו כר רך ונעים שיאפשר לנו להמשיך ולשמוע את הניגון שנתן לנו את הרוגע והשלווה. את הביטחון כשהיינו קטנים. כך בתוך תוכנו כל אחד מאיתנו ילד קטן שמחפש חום ואהבה.

כשאנחנו בונים זוגיות, אנחנו שואפים לשיר אחד. שיר משותף. שיר, שהמנגינה שלו לעולם תישאר. שיר שבו נרגיש לא לבד, שנרגיש שאנחנו ביחד. אחד בשביל השני ובשביל המהות של הביחד. חשוב לנו להרגיש את הביחד ושהוא  אמיתי, שנקבל גם משוב מהמשפחה הקרובה ומהחברים, שאכן הזוגיות עושה לנו טוב.

אנחנו נכנסים לזוגיות עם חלומות יפים ומבקשים שהם יתגשמו. אנחנו נכנסים לזוגיות עם המון תקווה לאהבה שלמה ועם מילים שיאמרו כדי לחזק עוד ועוד את הקשר הזוגי. חשוב מאוד למען הזוגיות להיות כנים אחד עם השני, לספר על הנסיבות שבגללם בחרתם בזוגיות הזו דווקא. לשרטט ביחד את השבילים שבהם תרצו ללכת יד ביד. רק כך בתמיכה ובהדדיות, תוכלו להגיע רחוק, לראות את האור ולהיסחף עם הזרם מבלי לחזור אל קו האופק של הים, ותמיד להישאר קרובים לחוף מבטחים. גם אם יש נסיגה קלה, תמיד יש את התקווה שאנחנו קרובים לחזור אל החוף.

הזוגיות היא כוח שיש להשתמש בו להאיר את חיינו, לשמח את הילד שבנו, לאפשר ללב לפעום ולרצות לתת אחד לשני באהבה גדולה. חשוב שנרגיש שבן הזוג לצידנו ולעולם לא נשאר לבד. לכבוש כוכב ועוד כוכב שיאיר לנו בזמנים קשים. להיות אלו שאחראים למצוא את הדרך להתרענן, לצאת לטייל בערבים יד ביד. לטייל בטבע, לשבת על חוף הים או על הדשא סתם כך מחובקים. לפסוע יד ביד.

חיזוקים כאלה ממלאים אותנו לזמנים שבהם כוכב או שניים נכבים. שקצת סגריר. זה הזמן להיזכר בימים יפים ואוהבים. להיות ביחד, כי ביחד אף פעם לא פוחדים. ביחד ניתן להגבר על כל הקשיים.

"שנא את הרבנות", אמרה בפני עצמה שאנחנו שומעים לאו דווקא מהחילוניים. ילדים, בחורי ישיבה מבקשים לאמר שהשררה שמתנהלת בבתי המדרש קשה מנשוא. "יראת הכבוד" שהייתה אבן יסוד בחינוך הדתי הפכה למצב של שיכרון שררה, שמביא קשיים גדולים מאוד לבחורי הישיבה ולרבנים עצמם.

השבוע הגיעו לקליניקה מספר בחורי ישיבה שאין להם קשר חברי או משפחתי והם גם לא לומדים באותה ישיבה. הטרוניות, כמעט כולן מרוכזות בסמכות שמקבל המורה אל מול תלמידיו. השיחות שהתנהלו בקליניקה וסבבו בדילמה "לאן פניי?" הביאו אותי לשקף בפני אותם בעלי תשובה, את החוויה שהייתה לי בקייטנה. הפעם בחרתי להיות מדריכה בקייטנה. לא פעם במשך שנותיי שמחנכת, נאמר עלי שאני מורה קשוחה. מורה לא קלה. האם גם אני אשת שררה? ולו כי אני מנהלת שיעור ועלי להביא את הילדים מנקודה A לנקודה B, בזמן מוגבל. ישנם כללי התנהגות שנועדו לסייע במילוי המשימה.

כשנאמר "עשה לך רב", זה אומר שכדי להכיר ולדעת כיצד להתקדם, מן הראוי שלכל אדם יהיה דמות שתוביל אותו לעשייה. ה"רבנות" מתפרשת כשררה ולכן אשליך זאת ש"עשה לך רב", מדובר בעובדה שאדם חייב סמכות שתהא מעליו. סמכות שתדע לנווט את דרכיהם של תלמידיה, למען יצליחו במילוי משימתם הלימודית.

להיות בעל שררה, זה לקבל את הזכות לשליטה בהתנהלות האדם שתחתיי. ניתן להיות רודן מושחת, כמו פרעה מלך מצרים, חירם מלך צור. או להיות כמו נח, שהיה שליט גדול. ניהל תיבה על כל הברואים שנכנסו בה ודאג לכל מחסורם. נוח לא השתכר מן השלטון האדיר שבידו ולא איבד את היחס הנכון לערכו שלו ואת היחס הנכון לערכם של בני חסותו הנתונים לשליטתו המוחלטת.

הרעיון החשוב ביותר הוא לקבל את הסמכות כמשרה לשרות הצבור ברמה נעלה. לחדור אל ליבו של הציבור. ומהו הציבור? צדיקים, בני טובים ורשעים. כך גם ניתן לראות את הילדים במסגרת החינוכית. את הצדיקים ובני הטובים נחזק בחיזוקים חיוביים ונגביר את דפוסי ההתנהגות הטובים והמיטביים, איתם ועם הסביבה. ועם הרשעים, נעשה שכשיצאו מידנו לחייהם שלהם, ישנו את דפוסי התנהגותם ויהיו לבני טובים. הכל תלוי בנו המורים וההורים. בעלי הסמכות.

המקבלים את הזכות להיות מובילים, בעלי סמכות, בעלי שררה, חייבים לדעת לשלוט נכון ביצר השליטה ולהכיר ביכולות להצליח בחינוך הילדים, תוך הכרה משמעותית ברוח החינוכית. הרוח המבקשת להכיר באדם העומד מולך כשווה ערך בעצם הבריאה. הסמכות ניתנה כי אתה בעל הידע, כי אתה האדם שנבחרת להיות מודל חיקוי. כדי שהילדים יחושו את אותה יראת כבוד, עליכם להקפיד להוכיח שאתם בעלי כבוד. שנבראתם בצלם ויש בכם את האורה להיות מחנכים. גבשו בקרבכם רגשות דחייה קיצוניים לשררה שבתפקיד וקבלו את הסמכות שמהווה קרן אור לתלמיד שירצה לסמוך עליכם ולכבד את מילותכם.

הזכרתי את הקייטנה. חינוך בלתי פורמלי. גם בו יש כללים מאוד ברורים: הגעה בזמן, הקשבה למדריך ולחברים, כבוד לכל המדריכים החיצוניים ולכל הנוכחים במסגרת. גם בקייטנה יש כללים. מצליחים להעביר את כל ימיי הכיף הבלתי שגרתיים בזכות הכללים והתנהלות נכונה תחת סמכות מובילה. ואם זה אפשרי בחינוך בלתי פורמלי. ברור שזה אפשרי גם בישיבות, שבם ישנם רק צדיקים ובני טובים. שחונכו במשך שנים להתנהגות מכבדת והם כולם עם ערכים מבית יהודי טוב. גמרא ותלמוד הם תחומים חשובים מאוד ללמוד. בין היתר, מדובר בנשמות. ילדים שעוברים גם דברים אישיים, חשוב לעצור מדי פעם לשיחות עם הרב. שיחות נפש. תנו להם להרגיש שהם יצירת בריאה מיוחדת במינה. גם בורא עולם זקוק לחיזוקים על היצירה המופלאה שלו וזה המקום שלכם. כשאתם אומרים לילדים שהם מופלאים, אתם משבחים את היצירה של אלוקים.

רבים מאיתנו מבקשים להבין בשביל מה? בשביל מה צריך זוגיות? הרי ישנו שפע של הזדמנויות לחיי חברה, יחסי מין עם פרטנרים שונים ובילויים. בכל זאת מחפשים זוגיות מוגדרת, למערכת יחסים בלעדית עם שותף או שותפה לחיים.

בן הזוג המתבקש הוא בן זוג שיכול להביא יחד איתי לזוגיות מצמיחה, לזוגיות כתחנת תדלוק רגשית ואם לא, אז בשביל מה ? השגרה של חיי היום-יום מזמנת לנו התמודדות עם שינויים שמפתיעים לבקרים ודרישה לקצב חיים מטורף.  אם בן הזוג לא מהווה מקור להעצמה ולאנרגיה ממלאת, אז למה צריך?

זוגיות חייבת להוות מרחב בטוח עבור בני הזוג, בו הם יכולים "לנוח" מן המירוץ של העולם החיצוני ולהיטען רגשית זה מזה. הזוגיות צריכה לשמש כמעין "תחנת תדלוק רגשית" עבור בני הזוג, במסגרתה הם צוברים כוחות.

בנוסף, הוכח מדעית שילד נקשר לאימו, לא בגלל שהניקה אותו, אלא בגלל שהייתה שם בשבילו וחיבקה אותו כשהיה צריך. גם בזוגיות, התחושה שאפשר לבטוח במי שלידי ומלווה אותי בהתמודדויות החיים היא משמעותית ועונה על צורך עמוק וראשוני ביותר של בני אדם.

זוגיות בונה מבוססת על קיום תקשורת פתוחה וכנה. התמסרות לתקשורת הרגשית ללא פחד. התקשורת האנושית במהותה היא תוצר של הצורך להיות בקשר עם הזולת. היכולת לתקשר, להיפתח, להתגבר על קשיים, לשתף פעולה, למצוא פשרות, לגעת בנקודות כואבות מעברנו ועוד. בן זוג שלא מוצא לנכון לתקשר, הוא אינו בן זוג.

טיפוח זוגיות אינו אמור לכלול התנתקות ממעגלים משמעותיים קודמים, אך יחד עם זאת נדרשת קדימות למערכת הזוגית. אנשים שאוהבים מאוד את העצמאות הנלווית לחיים ללא פרטנר, עשויים להתקשות לתת לזוגיות את הקדימות הנדרשת מבלי להרגיש שמדובר בהקרבה גדולה מדי. חשוב מאוד להכיר בעובדות ולא לטייח. אם לבן הזוג לא מתאים זוגיות, אל תכנסו למערכת שכזו.

שוש כרמל, עובדת סוציאלית המשילה את הדברים: לדווש בשניים בשבילי החיים הסוערים זה רעיון מפתה, אך לשם כך נחוצים שני גלגלים לאופניים, בדמות שני בני אדם שמתמסרים לתהליך הדיווש. כדי שנגיע ליעד הרצוי, על הדיווש להיות מתואם ומסונכרן.

בית ספר של החופש הגדול. קייטנה. מגיעים ילדים לשלושה שבועות של חוויה. משרד החינוך אומר: שלבו למידה משמעותית במסגרת החוויה הבלתי פורמלית. ברמת הגולן בחרו בנושא שיר ישראלי. חוברת שמלמדת את מפת ארץ ישראל באמצעות השירה העברית, מבוסס על תוכנית הלימודים שלי "שיר עברי" ובחוברת משימות ליישום הבנה המשלבות תפזורות, תשבצים, חידונים ופעילויות מאתגרות נוספות.

בעיות המשמעת שמלוות ילד זה או אחר בבית הספר, אינן מתאדות עם בוא החופש הגדול ובטח לא במסגרת בלתי פורמלית. להזכירכם, הסביבה הלימודית נשארת אותה סביבה. מדריכות רבות ימהרו להשתמש בענישה על מנת לגרום להפחתה בתדירות של אותה תגובה לא רצויה. למשל: ילדה "עצבנה" ילדה אחרת וזו זרקה עליה עפרון. לרוב, לא כועסים על הילדה ש"עצבנה", אלא מיד מענישים את הילדה שזרקה את העיפרון. ניתן להפחית התנהגות בדרך אחרת מענישה.

חשוב לציין שזריקת העיפרון היא תגובה אלימה ואימפולסיבית וחשוב להפחיתה. עם זאת חשוב לתת מקום להבין את הנסיבות לתגובה, כדי למנוע את הישנות התגובה. חשוב לתת מקום לפוגע ולנפגע. השיחה להבנת הסיטואציה כולה, תהווה הליך להפחתת ההתנהגות. חשוב לזהות את הפונקציה של ההתנהגות. זיהוי הפונקציה יסייע לנו בבחירת התנהגות נאותה אחרת שיכולה לשמש את אותה פונקציה.

ברגע שבשיחה נתנו הוראה אלטרנטיבית, ציידנו את שתי הבנות בארגז כלים להתנהגות נאותה גם כשרגש (עצבנו אותם) מופיע. אם לא נעשה זאת, אחרי כמה זמן נראה התנהגויות לא נאותות אחרות מופיעות. חובה למצוא פונקציה לקבלת אותו רווח שזכה בו קודם. הילדה ש"עיצבנה" חייבת להבין שיש דרך להתבטא וכיצד מתבטאים כך שלא מעצבנים. אומרים את מה שרוצים להגיד בדרך מכבדת ונכונה למקשיב . והילדה שזרקה את העיפרון תקבל כלים התנהגותיים, כיצד מגיבים כשמשהו מאוד מעצבן אותי (אין להתעלם מעובדת היות הרגש קיים, וחוויה זו שאנשים גורמים לנו לרגש הזה, גם היא אינה חד פעמית ולא רק מילד זה).

ההגדרה לענישה היא מאוד סובייקטיבית, בדיוק כמו שנדבר על חיזוקים חיוביים. לאחד, ענישה יכולה להיות מבט נוזף ולאחר רק אם מדובר בפגיעה פיזית (כמו שפעם משכו לילד באוזן כשהפריע בכיתה). לכן אם מחליטים להשתמש בתנאים אוורסיבים לשם הפחתת התנהגות, צריך להתאים את הענישה לילד ולמקרה. ברור לנו שגם סקינר מאוד מחה כנגד שימוש בהליך אוורסיבי לשינוי התנהגות. הילדים היום, הם ילדים מאוד נבונים, שיחה שבה נבטא באופן אסרטיבי ולא משתמע לשני פנים את ההסתייגות שלנו מההתנהגות, ונסביר גם למה אנחנו מסתייגים מההתנהגות, הילדים יבינו ונהיה עדים להפחתת ההתנהגות הלא נאותה. אם והיה ופעם אחת של שיחה משמעותית לא עזרה, ניתן  למנוע מהילד מלהשתתף בפעילות שהוא מאוד מאוד רצה. הענישה צריכה להיות שקולת תפקוד.

אנחנו חייבים להבין שגם רגש הוא ביטוי התנהגותי. גם את הרגש, שמהווה תוצאה לגורם, כמו "עצבן אותי שאמרה שאני לא טובה בכדורסל", הרגש נגרם מכיוון שנגעו בנקודה רגישה. יצירת סביבה מוגנת ואכפתית בה כל ילד יוכל לחוש ביטחון, לפרוח ולשגשג, היא באחריות המבוגר האחראי.  הענישה היא ההליך האחרון בו נשתמש לשינוי התנהגות. נעשה הכל להגביר התנהגות נאותה על ידי חיזוקים חיוביים בכל שלב ושלב, בכל יום ובכל שעה. ואהבה אהבה, כל הזמן.

השבוע הוזעקתי ע"י הורים מודאגים שצפו בבתם בת השנתיים וחצי משתוללת על הריצפה ובועטת בספה, בכיסאות שסביבה. ההורים מספרים שתופעה זו של התנהגות החלה לפני יומיים והם לא מכירים את ההתנהגות הזו. האמא: "מדובר בילדה מאוד רגועה, ורבלית, יודעת להביע ולדרוש כל מה שהיא חפצה בו". האבא: "בכי, רק כשבאמת נפצעה או כאב לה משהו".

הוזמנתי לפגישה כמנתחת התנהגות. ג'ון ב. ווטסון (1878-1958) היה האיש שביסס את מעמד הביהביוריזם בעולם. ביהביוריזם, או הגישה ההתנהגותית היא תאוריית למידה מרכזית בפסיכולוגיה, הקוראת להתמקדות בחקר ההתנהגות הגלויה של האורגניזם, ובדרך לעצבה. מקור השם "ביהביוריזם" הוא מהמילה behavior שפירושה התנהגות. הביהביוריסטים שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, ההתנהגות ולמידתה. הביהביוריזם של ווטסון ידוע בשם פסיכולוגיית גירוי – תגובה   Stimulus-Response Behaviorism פסיכולוגיית S-R מתמקדת בהתנהגות נצפית ולא בעמדות או תהליכים רגשיים.

ההורים הזמינו אותי כמנתחת התנהגותABA   (Applied Behavior Analysis). תחום מדעי אשר עוסק בהבנה ובשיפור התנהגות אנושית.  גישה מדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ובהתאם לכך – יישום טכניקות לשינוי התנהגות. קשר פונקציונאלי בין התנהגות לבין אירועים המתרחשים בסביבה בה פועל המתנהג.

מטרות הפגישה הייתה  זיהוי והגדרת התנהגות (או התנהגויות) המטרה לשינוי. זיהוי המשתנים המשפיעים על התנהגות המטרה. ומשם לצאת לניתוח התנהגות כשאני אוספת מידע על סביבתו של המטופל (משאבים, אחרים משמעותיים, תליות מתחרות ועוד) ועל מחזקים / מענישים פוטנציאליים בהם ניתן יהיה להשתמש בבניית תוכנית התערבות.

כשאנחנו רוצים לשנות התנהגות אנחנו למעשה מביאים את המתנהג להתעמת עם הדחף שלו להתנהגות שאנחנו המבוגרים יודעים שמזיקה לו ולסביבה למען החינוך שבו אנו חפצים. כשילד מתנהג משתולל בסלון ומפריע לנו לנהל שיחה, אנחנו שולחים אותו לחדרו. הילד בוכה, הילד מאוכזב מאיתנו ולעיתים גם צועק "אני שונא אותך", למרות זאת אנחנו עיקשים במטרה לחנך את הילד להתנהג יפה ולכן אנחנו רואים בשלב זה של העימות בין הדחף של הילד להתנהגות לא נאותה לבין החינוך בו אנו חפצים, שלב הכרחי ואנחנו עיקשים במטרה.

לשינוי התנהגות ישנם פרוצדורות (תהליכים) שונים. מנתח ההתנהגות יודע לבחור את הפרוצדורות שיביאו לשינוי ההתנהגות בדרך הנכונה ביותר לאישיות הילד/ה. בזמן ניתוח ההתנהגות, בזמן שמנתח ההתנהגות בוחן את ההתנהגות ועוקב מתי מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לפני ההתנהגות? מה קורה אחרי ההתנהגות?), אייך מתבצעת ההתנהגות (מה קורה לילד בזמן ההתנהגות, האם הוא פוגע בעצמו, בסביבה? האם משתמש בחפצים או רק באברי גופו?) וכמה פעמים ביום? בשבוע?

את כל השאלות שרשמתי למעלה אני שואלת את ההורים. למחרת הגעתי לגן לראיין את הגננת. וגם צפיתי בילדה בזמן ששחקה בפינות המשחק השונות בגן. מדובר בילדה מאוד חברתית. בזמן הצפייה שמעתי ילדה אחרת בפינה אחרת בוכה.  אותה ילדה נשכבה על הריצפה והחלה לבעוט במיטת הבובה בפינת הבובות. הגננת מהרה אליה, הרימה אותה מהרצפה ואמרה לה: "אני יודעת מה את רוצה, אני אתן לך סוכריה על מקל, נכון? אל תתנהגי ככה, הנה את נרגעת". כל הילדים בגן, לא רק הילדה שבאתי לצפות בה התבוננו במקרה. חלקם הפסיקו את המשחק ששיחקו בו והתיישבו בעצב על הריצפה. עקבו אחר הגננת שהולכת לתת לילדה סוכריה על מקל.

עוד באותו יום חזרתי לבית ההורים. שאלתי אותם: "כשהילדה שלכם נזרקת ככה כמו שתארתם על הריצפה, בוכה ובועטת, היא מבקשת משהו? מה בכל זאת מרגיע אותה?" האמא מיד שלפה: "היא כל הזמן מבקשת סוכריה על מקל, זה משהו שאני לא אתן לה, זה מסוכן".

הכינותי מראש סוכריה על מקל בתיק. ביקשתי מההורים לקרוא לילדה לשיחה קצרה משותפת. כתבתי לאמא לשאול את הילדה "איזה ממתק את הכי רוצה בעולם?" הילדה אמרה: "סוכריה על מקל". צחקתי ואמרתי: "יש לי סוכריה על מקל בתיק, אני יודעת שזה מסוכן לילדים קטנים" (כי ידיעתי שזה מה שחשוב להורים לשקף לילדה). הוצאתי את הסוכריה וביקשתי מהאם להסביר לילדה, מדוע סוכריה על מקל לדעתה מסוכנת בגיל זה. האם הסבירה שבזמן מציצת הסוכריה לפעמים הסוכריה כשהיא עדיין גדולה ניתקת מהמקל וילד קטן יכול לבלוע סוכריה שגדולה מקנה הבליעה של ילד בגילה. זה בכלל לא משנה אם כאדם אני מאמינה במה שהאם חוששת ממנו או לא. מה שחשוב שהילדה הבינה שבגיל ארבע ליום ההולדת שלה היא תקבל שקית של סוכריות על מקל. שאין צורך להיזרק על הריצפה על מנת לקבל סוכריה על מקל. ובטח לא לבעוט בחפצים. מקרה שלנו הכל עבר מושלם. אבל גם אם הילד לא כל כך מקבל, ההורה חייב להיות עיקש במה שהוא מאמין בו, הוא המבוגר האחראי ולקבל ולהכיל את שלב העימות שחווה הילד, עד לחינוך המתבקש.

ההתנהגות של הילדים שלנו, היא התנהגות נלמדת. מנתח התנהגות, מגיע על מנת לאבחן את מקור ההתנהגות, הגורם. שינוי הגורם להתנהגות, משנה את תוצאת ההתנהגות. חשוב מאוד לא להשאיר חלל ריק. למלא את הצורך שמהווה גורם להתנהגות בגירוי חיובי וממלא. הילדה יודעת שהיא תקבל את הממתק בגיל מאוחר יותר. ואם היה מדובר בממתק שאסור בתכלית האיסור, ניתן לשכנע את הילד להחליף בממתק אחר. שיחת הבהרה, כשאנחנו מבינים מה הגורם להתנהגות, מסייעת לשנות התנהגות.

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

השבוע ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ברדיו קול הגולן, את מרכזת תחום החינוך המוזיקלי מחוז צפון במשרד החינוך הגברת זוהר ולנסי זינגר. פתחנו בשיר "נגן אקורדיון" שאומר: בימים שהגרוש היה כסף, והלירה הייתה מנייר, בשמיים עוד טסו מיראג'ים, וה"עוזי" היה שם דבר, הנ"נ עוד היה אז קומנדקר, והשרמן היה השריון, אז היה לנו נשק סודי ויקר, היה אקורדיון". לאן נעלמה האמונה שלנו במוזיקה?

בשידור אמרה הגברת זוהר: "בחינוך למוזיקה אנחנו לא מתמקדים בנגינה, בחינוך למוזיקה מפתחים שפה, מפתחים מיומנויות חשיבה מסדר גבוה, חשיבה יצירתית,  מפתחים הקשבה ויכולת עבודה של ביחד בזכות התזמורת. שורשים ראשונים להאזנה פעילה, תרבות הקשבה, תרבות של חקר. המטרה ליצור אדם חושב, אדם מרגיש, משתף ויצירתי."

בספר "המוזיקה לפני הכל" שכתב עודד אסף הודגש שהמוזיקה מתחילה מן המקום שבו נגמרות המילים. ברובה המכריע פונה המוזיקה אל הסובייקטיבי, הרב-משמעי, השברירי, העמום, המופשט, או החושני. אם העצמנו את יכולת הריפוי והחוסן הנפשי בעזרת דמיון מודרך, שהוא דמיון שבונה פנטזיה ספקולטיבית שלנו, המוזיקה היא מעלה מעל, מכיוון שהיא מביאה אותנו לחוויה אבסטרקטית. יש שיגידו (כמו סטיינר) שהמוזיקה מיטיבה מאין כמוה לבטא את הדברים הגבוהים ביותר של תודעת האדם.

בספר שלי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בבחירה להיות שותפה להקמת תזמורת בבית הספר. התהוות תזמורת אינה רק מוזיקה. בתזמורת חבריי הקבוצה מרגישים ביטחון ומוכנים ליטול סיכון בתהליך הקבוצתי. בעודם מאמינים שהקבוצה מורכבת מפרטים שיש בהם הבנה, כוח ואומץ ושהם חופשיים מפניות אישיות וממשוא פנים (whitaker).

כפי שכבר ציינה הגברת זוהר, הנגינה בגיל בית הספר היסודי תורמת להתפתחות השכלית והרגשית. נגינה בתזמורת מעניקה שיעור חשוב בצמיחה החברתית, האינטלקטואלית והרגשית. החשיפה למוזיקה משפרת את הזיכרון, לא רק לשיפור הזיכרון הקשור ליכולות מוזיקליות, אלא גם לשיפור משמעותי בזיכרון המילולי ולשיפור מסוים בזיכרון העבודה. המוזיקה משפיעה על תהליכי הלמידה. עוזרת בפיתוח מיומנויות בסיסיות כגון ריכוז, קשב, שיתוף פעולה  ומשמעת עצמית.

אדגיש שנגינה אינדיבידואלית לבדה, ללא מסגרות, פעמים רבות עוצרת את קידום התלמיד ולא נותנת לו את אותה יכולת שנותנת תזמורת, הן מבחינה חברתית והן מבחינה מוזיקאלית. מחקרים הוכיחו כי ילדים הלומדים מוזיקה בצורה אינטנסיבית ומנגנים בהרכבים מקצועיים מפתחים את האישיות שלהם, את הביטחון האישי ואת הרצון להצלחה (פטרסון).

חשוב לי להדגיש כמביימת ומפיקה, מדי שנה את פסטיבל "מצפה גולן", שלנגינה בתזמורת יתרונות נוספים: לימוד הנגינה הוא למידה משמעותית. הלימוד אינו "נשאר" בכיתת הלימוד. ילד מנגן מהדהד את שלמד לסביבה הקרובה והרחוקה בחייו לאורך השנים. הילד לומד משמעת עצמית וערך של עבודה קשה, תוך שמירה על הקלילות ועל הבעה עצמית.

"חתירה למשמעות בחיים ולמידה משמעותית, זה אותו דבר" אמר דר' שמעון אזולאי. המשמעות בחיים היא עשייה, פומביות והדהוד. כשאנחנו יוצרים סביבה לימודית עלינו לחשוב על המשתמע מדעית מהאינטראקציה בין הסביבה ובין אותו תלמיד שהוא המטרה שלנו בחשיבה על יישום למידה משמעותית. הפסטיבל הוא אמצעי להשגת מטרה זו. לכן חשוב להכיר בתהליך העשייה "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". ההצלחה היא האחדות והגיבוש של הקבוצה הכוללת. בפסטיבל וגם בתזמורת אנחנו חווים למידה הדדית של נתינה ואכפתיות.

כמנתחת התנהגות אני חקרתי את החוזקות שבתהליך החינוך המוזיקאלי בבית הספר והשפעתו על החינוך הכולל (האקדמי וההתנהגותי), אין ספק שהחינוך המוזיקאלי הוא אמצעי יעיל, מיטבי ויישומי להצלחה בחינוך.

 

אחת מיצירות הספרות האהובות עלי הוא סיפורו המפורסם של לב טולסטוי "מות איוון איליץ'", יצירה שהכרתי בהכנה לבגרות שלי בספרות. טולסטוי מתאר את איבן איליץ' כאיש שמונע על ידי ציפיות של אחרים. התנהלות זו מונעת ממנו להגשים את חלומותיו. אם ציפיותיכם מסתכמות בלהיות נורמלי, מותאם אך ורק לנורמות המתבקשות בחברה, ללכת בתלם ולהיות אדם מהשורה, אתם תמשכו להישאר תמיד באזור הנוחות. בהתנהגות שכזו אתם מושפעים גם להישאר בנורמלי, בלי יזמות לשינוי, גם אם דברים לא כל כך מסתדרים לכם בחיים.

כוח הכוונה (דר' ווין) פועל כאשר אתם מתואמים עם הכוח האוניברסלי של בורא עולם, או תקראו לו איך שתרצו, העיקר שמדובר בכוח היצירה. זה הכוח שאחראי לכל הבריאה והוא מתרחב ויוצר במונחים של שפע אינסופי. כשאתם עושים תפנית לכיוון אנרגטי ומהדהדים בהרמוניה עם הכוונה, אתם הופכים למגנט שמושך עוד מהאנרגיה אליכם. כמו כן אתם משפיעים, מובילים ומאתגרים באופן דומה כל אחד שאתם בקשר איתו, בן זוג ו/או ילד.

אחד האמצעים שמסייעים לנו לצאת מאזור הנוחות ולהצליח ביוזמה אישית ואחרת מהנורמלי והרגיל הוא שינוי הדפוס להגיד "לא" לחוויה אחרת ושונה ממה שאנחנו רגילים. אני קוראת להתנהגות מילולית שכזו להגיד כן לחיים המשמעותיים. אמרו כן לעצמכם, כן למשפחה, לילדים שלכם, לחברים לעבודה, תאמינו שאפשר ונכון לעשות ולנסות. אמירת לא היא מחסום להשפעה עתידית בשינוי הכאן ועכשיו. כשמשהו מבקש מכם לנסות משהו, שאלו את עצמכם אם אתם רוצים שחייו של אותו אדם יחוו פריצת דרך. משהו שלמעשה אתם תהיו שותפים לו. הליווי להרפתקה חדשה מאפשרת לנו להשפיע על חייו וחיינו בצורה חיובית. גם אם לא הצלחנו להגשים. הניסיון, החוויה שבעשייה, היא זו שיוצרת אצלנו למידה וקפיצת מדרגה למקום אחר.

"כן" היא נשמת הבריאה. היא העשייה. כשאתם מתמזגים עם כוח הבריאה האוניברסלי ואומרים כן, אתם הופכים לאותו כוח בורא עצמו. זאת תהיה השפעתכם על אחרים. רגילות היא התקעות בשגרה, ההשפעה ההדדית גורמת לכם להישאר תקועים. לכן, אותו כן היא התקדמות. תמיד יש זמן. תמיד יש עוד מקום לעוד עשייה. כוח הכוונה לעולם אינו מתלונן שאין אפשרות לעשייה. אינו שופט איש ואינו נמצא רק במקום של מייחל לשלום, מייחל לאהבה, מייחל לעשייה. כשתעלו את רמת האנרגיה האישית שלכם, תהייה זו השפעה מרוממת רוח על כל הסובבים אתכם. ואלו יהיו המשפיעים הבאים על הסובב אותם. אל תחפשו את השיגרה, המוכר והידוע, חפשו לעשות עוד. ואם לכם אין רעיון והבעל, הבוס, הילד בא עם רעיון צאו לעשייה. תנסו. למדו עוד ועוד מהניסיון. בכל דבר שתעשו בטוח שמשהו טוב יהיה בו. קבלו באהבה את המחולל שינוי, כי כך נעלה לממדים של כוונה טהורה של יישום החיות.