מחבר: דר' מרום רבקה

הוזמנתי על ידי מנהלת בית הספר, בבקשה לסייע בשינוי ההתנהגות המתנהלת בכיתה ולהבנות תוכנית התערבות. במשך רבע השעה הראשונה של השיעור, השיעור התנהל באופן שראוי לכל שבח. התגובתיות של הילדים לנוכחותי השפיעה רק ברבע שעה הראשונים של השיעור. אחר כך, הילדים החלו לדבר בינהם, המורה דיברה והתלמידים עסקו בשלהם. אחת הבנות ניסתה להתחבר לשיעור, לשאול שאלה על מנת להבין את המשימה. המורה המשיכה את הכתיבה על הלוח ואמרה: "אני לא שומעת אותך, תני לי לסיים את הכתיבה על הלוח". כשמשהו מדבר אלינו אם זה הילד, התלמיד, העמית בעבודה או כל זולת אחר, אם לא מדובר בחיים ומוות, עצרו, הקשיבו והגיבו בהתאם.

הקשבה היא אינטראקציה בין דובר למקשיב.הבנה היא משמעות משותפת בין צדדים בחילופי תקשורת, וזהו השלב הראשון בתהליך ההקשבה, המותנה בכבוד הדדי. הקשבה פעילה דורשת מהמקשיב לתצפת על שפת הגוף ועל התנהגות הדובר. ולכן, חשוב להיות עם הפנים אל הדובר. היכולת להבין שפת גוף מאפשרת למקשיב לקבל הבנה מדויקת יותר של המסרים של הדובר. באמצעות השילוב בין ההקשבה לבין תצפיות על שפת גוף, יכול המקשיב להבין בצורה מדויקת יותר את מסריו של הדובר, ולאחר מכן לחזור בקיצור אחר הדברים (שיקוף). חזרה זו אינה מביעה בהכרח הסכמה, אלא הבנה (האם לזה התכוונת?).

המחסומים להקשבה פעילה איכותית יכולים להיות פסיכולוגיים-רגשיים. חלקם תלויים במקשיב, כאשר עייפות או חוסר סבלנות או תשומת לב יכולים לגרום להקשבה פחותה לדבריו של המדבר, ובכך להפוך את ההקשבה הפעילה לריקה (פעולה שאינה מתקיימת כלל). מחסום נוסף מתקיים כשיש הסחות דעת. כשילד מדבר חשוב להסתכל לו בעיניים. לא לשטוף כלים ולדבר, לא לכתוב על הלוח עם הגב אל הילד, יש להתייחס לדבריו (ביטוי לכבוד).

להבדיל משמיעה, שהיא קולות רקע, אליהם אנו בד"כ לא מתייחסים ולא מפנים תשומת לב וודאי לא עסוקים לפרש אותם. האזנה, בה אנו מאזינים למוזיקה ומשקיעים אנרגיה ומפעילים רגשות. ההקשבה היא מלוא תשומת הלב לדובר! עלינו להשתיק כל רחש אחר ולהיות קשובים ב- 100% לדובר. ההקשבה היא הכבוד שאני מיישם אל מול הדובר. קשר עין ושפת גוף פתוחה ונינוחה הם מרכיבים חיוניים להקשבה הפעילה.

אדם שמרגיש שמקשיבים לו, ייתן את הכבוד לאדם שמולו ויקשיב גם הוא לדבריו. בטרם אנחנו מדברים, חשוב שנבדוק אם האדם שאנחנו מדברים אליו מקשיב לנו. "אני רוצה לשאול שאלה, אפשר?" האחריות לשיחה היא של שני הצדדים, הדובר והמקשיב. השניים עולים על המגרש לפני שמתחיל השיח. האחריות על התנהגות היא של האדם עצמו, עם זאת חשוב להכיר בהבניית המגרש כאחריות המבוגר האחראי באותה סיטואציה. תמיד קיים האדם הדומיננטי והמוביל להתנהלות הסביבה ברגע מסויים. החוקים והכללים להתנהגות הולמת ונאותה, הינה באחריות המבוגר האחראי.

לסיכום, קארל רוג'רס וריצ'רד פארסון היו הראשונים להשתמש במונח "הקשבה פעילה" ב-1957 במאמר בשם זה. הם כותבים: "הקשבה פעילה היא דרך חשובה ליצור שינוי באנשים. למרות התפיסה הרווחת שהקשבה היא פסיבית, מחקרים וניסיון קליני מראים כי הקשבה רגישה היא סוכן יעיל לשינוי אישיותי ופיתוח קבוצתי. הקשבה מביאה לשינוי בגישתם של אנשים כלפי עצמם וכלפי אחרים, ומביאה גם לשינוי בערכיהם הבסיסיים. אנשים שהקשיבו להם בדרך מיוחדת זו נהיים בוגרים יותר רגשית, פתוחים יותר לחוויות, פחות הגנתיים ויותר דמוקרטים".

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

רבים עוסקים בתקשורת נקייה. תקשורת שהיא ללא רבב. יושרה, כבוד לזולת באמירת האמת כמו שהיא. חשוב לתת את הדעת גם על  נתינה נקייה שבאה ממקום אמיתי של: "אני רוצה לתת כדי לשמח את האחר ולא על מנת להרוויח משהו לעצמי". חשוב להכיר את הגורם לנתינה. בכדי שתוצאת הנתינה תהא מושתת על אהבה אמיתית ולא נובעת מפחדים. פחד שמא אאבד משהו אם לא אתן, משהו בשגרה שלי ישתנה ולא אדע אייך להתמודד. האם הנתינה בנויה על אהבה, על מנת לשמח את האחר בלבד כי אכפת לי ממנו?

לדוגמא: אם אתם עסוקים במשהו שמאוד מעניין אתכם והאחר מבקש אתכם דווקא ברגע זה, אל תתביישו לומר "כרגע אני לא פנוי, כשאתפנה אעשה זאת בשבילך", גם אם זה אדם שאתם מאוד מעוניינים בקרבתו ובנתינתו.כאשר אתם נותנים, חשוב לא להיות מרוכזים במה אתם יכולים לקחת מהאחר, אלא במה אתם יכולים לתת לו. חשוב לראות את מידת הנתינה כמשמעותית בעבור זוגיות מכבדת והדדית.

נתינה שבאה ממקום של ריצוי האחר, לא תוערך כלל על ידי המקבל. ולכן, לא תתקיים הדדיות ברמה נאותה והולמת.  התמקדו בנתינה נקייה וגם שימו לב בתשומת לב מרבית, מה אתם מקבלים מהאחר, תעריכו את זה ותנו חיזוק חיובי (חיוך, תודה אמיתית). כשהנתינה שלכם תבוא ממקום נקי, גם הקבלה שלכם תהא ממקום מעריך ומכבד את ההשקעה בעצם פעולת הנתינה של האחר כלפיכם. כשאנחנו ממוקדים במשהו ומעריכים אותו הוא מתעצם וגדל. ככל שתחזקו את הנתינה של האחר כלפיכם, כך תעצימו את דפוס הנתינה שלו.

זוגיות נבנית בהכרה בנתינה ההדדית. נתינה אינה נמדדת בכמות הפרחים, כמות המתנות שמקבלים, מדובר בנתינה מכילה ואוהבת. אמפתיה ואכפתיות. הקשבה וכבוד הדדי. אין נתינה שבאה ממקום: שאני נותן, כדי לקבל. אני נותן ומצפה. לעיתים האחר אינו מסוגל לתת ברמה שבן הזוג מסוגל לתת. גם נתינה היא מסוגלות. כדי שנמלא כוס מים, עלינו למלא את כד המים במים. אדם שלא הועשר במשך כל חייו באהבה, הכלה, אמפתיה והקשבה, יתקשה מאוד להעניק לאחר. חשוב לדבר בתקשורת נקייה, על אותה מסוגלות. לכמת עשייה של נתינה. כל זוג שישב ויכתוב כיצד לפי הנכון להם, ניתן לבטא נתינה? מה כל אחד מבני הזוג מסוגל לעשות שמתפרש עבור האחר כנתינה.

ממקום נקי ואמיתי, לאמר אחד לשני, מה מסוגלים ומה לא. אם הנתינה אינה באה ממקום נקי, תמיד תשארו מאוכזבים, כי הנתינה מתפרשת כמניפולציה וניסיון לשליטה בהתנהלות האחר. אותה שליטה יוצרת מצב שגם האחר ירצה אתכם. ריצוי מבטא פחד וחוסר ביטחון במערכת הזוגית ובטח שאינו מבטא אהבה. עשו הכל על מנת שהמערכת הזוגית תהא בעבורכם מסגרת בטוחה ומכילה. שתהיו מסופקים ואהובים. ככאלה, תהיו מלאים ככד המים ותוכלו לתת את מלא האהבה כמתבקש.

לכל נשמה יש מה לתת. כל נשמה מגיעה לעולם הזה, כדי לתת. היו נכונים ללמוד כיצד לתת. היו קשובים למסוגלות של האחר. האיש שאותו בחרתם לאהוב ולהוקיר. הוקירו באהבה גדולה את הנתינה שבאה ממקום נקי ולא ממקום של ריצוי. היו האחד בשביל השני להעצמה וביטחון. היו במקום של כבוד וצניעות.

נפגשתי השבוע עם מספר ילדים שמגיעים למצבים בהם אינם ממושמעים למסגרת החינוכית או למסגרת הביתית. מורדים בכל דרך אפשרית במוסכמות החברתיות. אלימות מילולית ופיזית. סרבנות לסמכות המורית ו/או ההורית. ביקשתי מכל ילד לתאר את העשייה הלא הולמת, הלא נאותה, הלא מקובלת במסגרת המחוייבות. מדהים היה לגלות שכל ילד תאר באופן ברור את ההתנהגות כשהוא משקף גם את מה שנכון לעשות. כל ילד מכיר ויודע את החוקים והכללים ובכל זאת בוחר לעשות  כדי לפגוע במסגרת ובכללים. כמו כן, רבים מהם בוחרים לפגוע בסמכות שקבעה את הכללים. בסמכות שמובילה את המסגרת שבה הם מורדים.

ביקשתי מכל ילד לספר על מסגרות, שבהם הם מרגישים שהם עומדים בחוקי המסגרת ונאמנים למתבקש מהם מהסמכות המנהלת את המסגרת. העיניים שהיו בסבב הראשון כל כך כבויות וכואבות, נפקחו לרווחה. בעיניים בורקות סיפרו הילדים על שיעורי העשרה, על פרוייקטים בית ספריים, על פעילויות בבלתי פורמלי, על טיולים עם ההורים ומפגשים משפחתיים משמעותיים.

למידה משמעותית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד ורלוונטיות ללומד. הערך הנלמד נתפס על ידי הלומד כמאתגר, כמעורר סקרנות, כבעל ערך וכתורם לו ולחברה. המעורבות של הלומד מתקיימת שהלומד מרגיש פעיל בתהליך הלמידה, מפתח הבנה מעמיקה ומבנה את הידע. הרלוונטיות ללומד נמדדת כשהלמידה מותאמת למאפייני הלומד ולצרכיו בעולם מתחדש ומשתנה, מסתמכת על ידע קיים ומתקשרת לתכנית הלימודים, לעולם המושגים, לתחומי העניין ולרגשות של הלומד.

אין ספק שלהביא ללמידה משמעותית מאתגר הרבה יותר משינון חומר יבש, עובדתי שלא מותיר מקום לחשיבה מסדר גבוה. בהתחשב שלמידה אינה מתקיימת רק בבית הספר או רק בבית, אני מצפה להכרה משותפת ברמת הלמידה המתבקשת ולהבנות את הלמידה במשותף. תמיכה ומעורבות של ההורים מבית עם המורים המלמדים. להקניית ערכים המובילים להתפתחות רגשית- חברתית- קוגניטיבית, עידוד לפעולות למען החברה, חשוב להבנות פעילויות שמהוות למידה משמעותית. למידה חוויתית, שבונה הפעילות מכיר בפדגוגיה ובפסיכולוגיה למען השגת המטרות. הילדים חווים את החוויה, משתפים פעולה ובדרך מושכלת אנו המבוגרים משיגים את המטרה: בוגר אחראי לעצמו ואכפתי לחברה.

הילדים היום דורשים להיות מעורבים בהבניית אישיותם. ולכן חשוב מאוד לתת מקום לילד ולשתף אותם ברגש, בצורך המתבקש ובדעתו של הילד. גם אם תבחרו שדעתו אולי לא מלאה בניסיון, מצאו את הדרך הנכונה להשתמש בחלק מדעתו. תנו לו את המקום שדעתו חשובה להצלחת הפרוייקט. עשו הכל שתתקיים אינטראקציה בין הלומדים. קשר תקשורתי ומגע עיניים להבניית התוצר הסופי. תשקפו שהצלחת הפרוייקט מותנת בתקשורת בין הלומדים. הלומדים יצליחו יותר כשהם ידעו שההצלחה היא הצלחתם שלהם. כשאני אומרת לומדים, איני מתכוונת ללמידה אקדמית בלבד. אני מתכוונת ללמידה משמעותית לחיים. המשמעות נמדדת בהשלכות לחיים העתידיים. איפה זה יעזור לי בעתיד? זו השאלה שהילדים שואלים. גם בהתנהלות הביתית וגם במסגרת החינוכית, תנו לילדים תשובה לשאלה זו ותזכו בכל שתבקשו.

סדר וארגון הם המפתח להגיע בזמן. להיות דייקנים, דורש המון משמעת עצמית.בפסיכולוגיה, תפיסת זמן היא מושג שנועד להסביר את ההבדלים בין אנשים, מבחינת האופן בו הם מתייחסים לזמן העומד לרשותם לשם ביצוע משימות שונות. תפיסת הזמן חיונית לצורך ארגון זמן, בנייה יעילה של לוח זמנים ועמידה בו. מסיבה זו המושג תפיסת זמן מתייחס גם להבדלים בהתנהגותו של אדם באירועים שונים, הבדלים המרמזים על תהליכי תפיסה שונים של הזמן העומד לרשותו של אדם, כשעליו לבצע מטלות שונות. בנקודה זו אני רואה התלייה של אותה עמידה בזמנים לכבוד האדם או הקבוצה שבה חיי האדם היחיד מתנהלים.

בזוגיות, אדם מחוייב לזמנים הרבה יותר מאשר הוא חי בגפו. נקודת מבט שכזו על הצלחת הזוגיות מביאה לתחושה של כבוד, אכפתיות, התחשבות והכרה ברגשות הזולת. אנשים בעלי נקודת מבט של זמן עתיד מאמינים שפעולה שנעשית בהווה מגדילה את ההסתברות שמטרה עתידית תושג. אנשים אלו הם מאוד מכווני מטרה, בעלי יכולת גבוהה משל אחרים להסיק על תוצאות עתידיות, נוהגים להכין רשימות, משתמשים ביומן, ונוטים לענוד שעון. התנהלות שכזו בזוגיות מקטינה את תחושת הכעס ומגבירה לאין שיעור את תחושת הביטחון ומאפשרת חוסן נפשי אל מול קשיים הנקרים בחיי היום יום.

צרו לכם לוח זמנים שבועי ובפרט לוח זמנים יומי שיעשה לכם סדר בדברים. הורה, למשל, אב או אם שרוצים להיות מעורבים בגידול הילדים יצליחו יותר אם יתכננו מראש זמן מתאים למשימות בעבודה וזמן מתאים להקדיש לילדים. גם אם לא תמיד התוצאה תתאים במדויק לציפיות, עצם התכנון יסייע להספיק יותר.המסגרת שניתנת למשימה משפיעה גם על הביצוע בה: כשהזמן הנתפס הוא מועט, אנשים מספיקים לסיים את המטלה בזמן (או לפני הזמן). הגדרת הזמנים בשיחה זוגית או משפחתית, מאפשרת גם לזוג להיות שותפים לעשייה ומהווים מודל חיקוי מעצים ומרגיע לילדים החיים בבית.

חישוב נכון של זמן יכול לחסוך לכם הרבה כאב ראש. נסו להוסיף 25% להערכת הזמן שלכם, לפני שאתם מגיעים למקום או ניגשים לבצע משימה. אם אתם חושבים שלוקח 30 דקות לחזור מהעבודה, פרגנו לעצמכם ב-40 דקות. במטרה להגיע בזמן לרוטינת השינה של הילדים: ארוחת הערב, המקלחות וסיפור/שיחה לפני השינה.

אם יש לכם בעיות התארגנות בבוקר או בעיות קימה מהמיטה, הכינו את כל הדברים בלילה שלפני, הוציאו את הבגדים שתרצו ללבוש למחר, הניחו לצידם את המפתחות, הארנק, הלפטופ, התיק האישי, המסמכים או כל דבר אחר. כך שבבוקר, אתם שותפים לרוטינת הבוקר של הילדים וכל מה שנשאר לכם לעשות הוא רק לאסוף הכול יחד ולצאת מהבית. התארגנות נכונה בזמנים היא המקום הנכון לשדר כבוד לזולת ולהיות מודל ליסודות המסוגלות החברתית: התחשבות ואכפתיות. עמידה בזמנים הינה הכרה בהיותכם חלק מזוגיות ו/או ממשפחה.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר". כך נפתח בתורה מעשה הבריאה. ביום הראשון נברא האור, ואילו המאורות נבראים רק ביום הרביעי: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"(בראשית פרק א'). תחילה ברא אלוהים גוף אחד ובו זכר ונקבה. ורק אחר כך " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם." (בראשית פרק ב').

בשני המקרים ישנה בריאה הרמונית, שרק אחרי הבריאה ישנו פרוק לסיקציה. בדיוק כמו שאנו שומעים יצירה מושלמת ורק אחרי ששמענו ונהננו מהיצירה, אנו בוחנים את הנגינה של כל קבוצת כלי בתוך ההרמוניה המדהימה ששמענו.

האור שנברא כדי שתוכל להתקיים הבריאה כולה, היה ההרמוניה הראשונית של הבריאה. האדם שלמעשה נברא בצלם אלוהים היה מושלם בהיותו זכר ונקבה. ההכרה במאורות השמיים כמשלימים אחד את השני לאותה הרמוניה של אור בעולם, היא ההכרה שיש לראות בכוח של החיבור בין האיש והאישה.

המאורות שמאירים את היום והלילה בעולמנו, הם החיבור המושלם שאנו צריכים להכיר בחיבור והשלמה שבין האיש והאישה. האישה נבראה במטרה להוות "עזר כנגדו". החמה והלבנה משמשים כעזר אחד לשני. השלמה לחלוקת העבודה בינהם, על מנת לקיים את האור בעולם שלנו. החיבור וההשלמה בזוגיות מטרתה להצליח להביא את האור לחייהם של שני בני הזוג, המשלימים אחד את השני.

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".(בראשית פרק ב'). גם אנו צופים בחיבור שבין החמה והלבנה בליקוי החמה. ישנה הוקרה בלתי מפורשת של החמה ללבנה ושל הלבנה לחמה על הזוגיות בינהם. גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש.

החמה היא זו שסובבת סביב כדור הארץ ואחראית על המועדים. "אשה מעלה ואשה מורידה", כוח האור הנשי בא לידי ביטוי גדול מאוד ביהדות. חשוב מאוד להבין את ההקבלה שבין הזוגיות למאורות השמיים ולתת את הדעת שכוח ההארה בזוגיות הינה בידי הזוג עצמו, המזין באור אחד את השני.

ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה מעבירה ומאירה, כמו שמקבלת כך נותנת. הקבלה היא איננה פאסיביות, אלא היא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, עירנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם. האדם נולד ללא תלות באישה, כפי שנברא האור בתחילה. האשה נבראה כשייכת לאדם וזקוקה לקשר לגופו ולעשייה המשותפת. כפי שהשמש אכן סובבת סביב כדור הארץ והיא זו שמאפשרת את האור של הלבנה על הארץ וכפי שציינתי גם אחראית על הארועים בשנה. כך האשה אחראית על הכוונת הנתיבים הנכונים להתנהל במשפחה. חשוב להכיר ביצירה המופלאה של המשפחה, לנווט נכון את המהלכים לנתיבים הנכונים ולהצליח בהארה מיטבית לשנים רבות.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

 

אמפתיה משמעה להכיר ברגשות ובמחשבות העצמאיות של האחר כשלב ראשון ואז לנסות ולמקם את עצמנו בתוך עולמו הפנימי של האחר ולהזדהות עם החוויה הפנימית שלו. לנסות לחוש את מה שהוא חש ומרגיש, לנסות לחשוב את המחשבות שעוברות בראשו, לנסות להתבונן על העולם מנקודת-המבט שלו. אמפתיה מגייסת אותנו לפעול באופן מיטיב כלפי האחר.

התינוק לומד אמפתיה מהי, מהתנהגות האם כלפיו מרגע היוולדו. במידה והכל מתנהל כשורה תחילת הקשר  בין האם והתינוק מתאפיינת במושקעות אמפתית בצורתה הקיצונית ביותר – כלומר, בהפיכתם של השניים לאחד. האם מוותרת באופן לא-מודע על הסובייקטיביות שלה ומבטלת אותה למען ההשקעה בהתפתחות הסובייקטיביות של התינוק. בכל פעם שהיא מוותרת על שעת שינה שלה בכדי להזין/להרדים/לחמם את תינוקה היא מעמידה את צרכיו לפני צרכיה, או במילים אחרות מעמידה את הסובייקטיביות שלו בעדיפות גבוהה יותר מהסובייקטיביות שלה. כאשר דבר זה מתרחש לאורך זמן, נבנית אצל התינוק תחושה פנימית של עצמי מגובש ומלוכד.

אותו עצמי מגובש ומלוכד ממשיך את חייו ובונה זוגיות בכל מסגרת בה הוא נמצא. האמון באדם העומד מולנו ושנוכחותו חשובה ויקרה לנו, מביאה אותנו להאמין באמונה שלמה שאותו אדם יהיה מוכן לוותר על צרכיו למעננו. האמונה הזו אינה מתהווה ברמה מנטלית בלבד. קיים מוקד אמפתיה מוחי שמאפשר לנו כאדם חי להתנהל נכון ברמה הישרדותית/פיזיולוגית. קליפת המוח המוטורית והתחושתית מופעלים בתגובה לקשת רחבה של מצבים רגשיים אישיים כדוגמת כעס ופחד, וכן בתגובה לצפייה באנשים אחרים שחווים רגשות אלו.  על ידי שיקוף פיזיולוגי של האחר, זוכה האדם להבנה גופנית, ולא רק שכלית, של מצבו הפנימי. כלומר, שיקוף זה מתווך את תחושת האמפתיה הרגשית שאנו חווים כלפי כאב פיזי ופסיכולוגי של אנשים בסביבתנו.

שיקוף זה של מצבו הפיזי ו/או המנטלי של הזולת, מהווה עבורנו כלי להתמודדות מול מצבים פיזיים ומנטליים שונים. יכולת הבעת אמפתיה מערבת יכולות של הסקת מסקנות על מצבים רגשיים, פסיכולוגים ומנטליים של האחר. המעורבות של מערכת זו בהתבוננות עצמית הופך אותה לחשובה ביכולת להבחין בין המצבים המנטליים של העצמי ושל האחר.

ההכרה ויישום אמפתיה בזוגיות מאפשרת לנו לייצר מנגנוני הגנה, קניית כלים לכישורי החיים שלנו עצמנו ושל המתבוננים באמפתיה, שבאה לידי ביטוי במעשים התנהגותיים מדידים. הקשבה לרגשות האחר הבאות לידי ביטוי באכזבה, עלבון, כעס ועוד. הבעת אמפתיה בחיבוק ואהבה, מהווים עבורנו  כלי אימוני להטיב את חיינו שלנו ושל האהובים עלינו.

תחושת האמפתיה היא ההפך המוחלט מתחושת השיפוטיות. הבעת האמפתיה היא ההפך המוחלט מהבעת ביקורת. אמפתיה פרושה להיות קשוב לסיטואציות המהוות קושי בהתנהלות ובהתנהגות של האדם שמולנו. הכרה ברגשותיו של בן הזוג והקשבה לנסיבות שהביאו אותו להגיע למצב הרגשי, בו הוא נתון, יאפשרו לנו להביא אותו ואותי למקום  מבטחים. בדיוק כמו תחושת האם האמפתית לכל צרכי התינוק שהביאה לחייה באהבה, לחיים שלמים ומיטביים לשניהם. והרי זו מטרת הזוגיות, להביא את שני בני הזוג למקום בו העצמי שלו ושלה מגובשים ומלוכדים. היהדות מלמדת אותנו שכל סיטואציה שבה אנו נתקלים, יש בה למידה משמעותית לחיינו שלנו. היו קשובים לבן הזוג, למענו ולמענכם.