נפגעתי לאן פונים?

התקשר אלי אבא של ילדה מתבגרת. אמר: "אני אשתדל לא לבכות, אבל אני ממש לא יודע לאן לפנות, הבת שלי נאנסה". לאחר שיחה קצרה הזמנתי אותו להגיע אלי לקליניקה עם הבת. כשהגיעו לקליניקה, פגשתי ילדה שהשתחררה מהצבא. הילדה פחדה לספר לאבא, שמא לא יאמין ואולי גם יאשים.

חברה של הילדה סיפרה לאבא. האמא עדין לא ידעה כלום. חשוב להגיע למיון הכי קרוב לזמן האירוע.  לידיעתכם, כל נפגעת או נפגע של תקיפה מינית שמגיעים לחדר מיון יטופלו תוך הקפדה על שמירת פרטיותם, ושמירה על סודיות רפואית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית המגיעים לחדר מיון בעקבות התקיפה, גם אם הם חסרי ביטוח רפואי, יטופלו ללא תשלום וללא צורך בסידור התחייבות מקופת חולים. חשוב להגיע למשטרה ולדווח על האירוע. חוקר/ת מיומנים ומקצועים ישבו עם הנפגעת וידעו לשאול את השאלות הנכונות. כדי למצוא את האשם ולהביאו לדין חובה לדווח למשטרה. חשוב הגיע אל רופא המשפחה כי לו יש את כל המידע על המוסדות המיוחדים לנפגעי תקיפה מינית.

יש בתים שכל מטרתם טיפול הדרגתי, תהליך של החלמה מהטראומה. בבית יש מדריכים, מטפלים, רופאים וכל מה שצריך. מה שחשוב הוא להקשיב לנפגע ולתת לו הרגשה שאתם שם בשבילו. לעטוף אותו בהמון אהבה ואכפתיות. אמפתיה וסובלנות.

ביחד ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לאפשר לילדה לבנות חומות של מוגנות. כתיבת הדברים מאפשרת להיכנס למסגרת מובנת של שליטה. השליטה משרה ביטחון. חשוב מאוד לשתף את ההורים ואם האחים בוגרים דיים, לשתף גם אותם. אין צורך להיכנס לפרטי האירוע. הצעידה ביחד להחלמה היא הכוח שמקבל הנפגע להרים ראש מהטראומה.

למרות שהמגע עצמו קשור באקטים מיניים, תקיפה מינית היא לא סקס, היא אלימות. זו אלימות שאדם אחד מפעיל על אחר, כופה אותה עליו. אישה מוכה תמיד מרגישה שהיא אשמה, היא "עצבנה" את בעלה. אז, לא. גם אם גרמנו לאדם אחר לכעוס, אין לו זכות להכאיב לנו. מי שמתקשה, שילך לסדנא של "שליטה בכעסים". לא מרימים ידיים ועושים הכל כדי לא לפגוע. "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים"(פרקי אבות). הפגיעה הזו שנעשית בכפייה גורמת לעלבון ולהשפלה והיא משולה במשנה לרצח.

הנפגעת נפגשה עם אמא שלה ואבא שלה בקליניקה שלי וביחד עברנו תהליך עד שהצלחנו למצוא מקום בבית תקווה בכרמיאל. יש גם את הכפר המאזן בקיסריה ועוד בתים שנותנים מחסה וטיפול ממוקד בתהליך החלמה. חשוב מאוד לא לפחד לדבר ולשתף. למצוא את המבוגר האחראי הקרוב ביותר ולספר. אדם שעובר כזו טראומה מתקשה להגיע לשיקול נכון בהבניית תהליך החלמה, ולכן חשוב מאוד לספר ולקבל ליווי מאדם קרוב.

האם ההשראה מגיעה ממודל חיקוי?

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.

צריך ללכת הלאה, למרות הקושי ועם הקושי

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

חשיבות הנוכחות ללמידה ועשייה

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

המלצה מושכלת: הנחיית הורים

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

מהו חינוך לכבוד?

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

אדם מחפש משפחה מהיום שהוא נולד

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

"אני עושה כמיטב יכולתי", זועק הבעל לאשתו

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

בני משפחתי הם המראה שלי

בני המשפחה שלנו, הם המשמשים לנו נקודת משען, תמיכה ומקור לאהבה ולערך עצמי. הם למעשה ההשתקפות שלנו. אנשים יקרים אלו שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות והבנות שבלעדיהם לעולם לא ניגע בהם. לרוב, הם אלו שמערימים עלינו קשיים, מתנגדים לדעותינו או למעשינו ולא בדיוק מקשיבים לנו. אלה הם המראה שלנו. הם משקפים לנו היכן בתוכנו קיימת נטייה לכעסנות, להתנגדויות, לפחדים ועוד. למעשה אותם קשיים שהם מעוררים בנו תפקידם להצביע על הכאב או הפחד שיניע אותנו לעשייה ולתיקון דרכינו למען נטיב עם עצמנו.

המראה הזו תפקידה חשוב ויש לנו את הזכות לכבד ולהוקיר אותה. אלמלא אותה מראה, אנו נשאר באזור הנוחות שאינו מטיב עמנו ויתרה מכך מעכב אותנו מהאושר האמיתי. כשאנו מביטים במראה ואנו רואים ששערנו פרוע, אנחנו לא נוזפים במראה, אנחנו מיד לוקחים את המברשת ומברישים את השיער. התגובות שאנו שומעים מהקרובים לנו ביותר, מאפשרים לנו להבין שמשהו בעשייה שלנו יכול לשנות את המצב הנוכחי, שלא תמיד הכי הכי. חשוב שנבין שאנו יכולים לשנות את עצמנו, את ההתנהגות שלנו והיא זו שתשנה את מצב ההשתקפות שלנו במראה. אל תנסו לשנות את המראה – את בני המשפחה.

בני המשפחה שלנו מצביעים על התכונות, הנטיות והמצבים שבהם לא נהגנו כשורה, מצבים שבהם איבדנו את הביטחון העצמי, מצבים שבהם הגבנו תגובת יתר, הרמנו קול או פגענו. המראה שמולנו תשקף את הקשיים שתפקידם לעורר ולהבין שיש לעשות למען איזון ואהבה. השיקוף מטרתו להבהיר לנו שניתן לתקן, שיש תקווה לעשות אחרת. חשוב לאהוב את אותם בני משפחה שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות. הם מלאכים שבאים לעזור לנו.

אותה מראה מדומה לסרט. אתם הבימאים ותסריטאים של סרט חייכם. יש לכם הזדמנות לשנות את התסריט. להבנותו מחדש. אתם לא מחליפים את השחקנים ולא את התפקידים. אתם משנים את התמונות. השתמשו ביותר שמחה, אהבה, חמלה וסליחה. הכניסו לתסריט את מה שחשוב לכם באמת וותרו על מה שניתן לוותר. ההכרות עם המראה שלכם היא שתביא אתכם להבנה עצמית, לריפוי ולהרפייה, דרך שמאפשרת לחמלה להתעורר ולשמחה לבוא לידי ביטוי.

כשלא שומעים  או מקשיבים לכם, נסו לזהות מתי אתם דוחים, מתנגדים ולא מקשיבים. כשלא מעריכים או מתחשבים בכם, בדקו מתי התנהגתם אתם כך. היו קשובים לאנשי המראה שלכם למען תכירו נכון יותר ואמיתי יותר את מציאות חייכם. ההכרה וההוקרה לסובבים אתכם על היותם מראה בעבורכם, תביא אתכם למקום של שלמות נפשית ושלום בית.

כל הורה הוא מחנך!

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.