תגית: בית

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

כיועצת חינוכית אני מלווה מורים, הורים וילדים שמרגישים שמושא החינוך לא בדיוק מובן להם. מי מחנך? מתי מתרחש חינוך? והשאלה איך מתקיים חינוך? החינוך מתקיים פיזית בכל מקום שבו אנו נוכחים מהרגע בו נולדנו. מהרגע שבאנו במגע עם אדם וסביבה שהיוותה בעבורנו מודל חיקוי או קול מכוון.

חִנּוּךְ  הוא תהליך מתמשך של למידה שבו האדם רוכש ידע, מיומנות, ערכים או עמדות. החינוך הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. המחנך יכול להיות הילד ולאו דווקא הבוגר האחראי, אותן פעולות מכוונות של ילד הצעיר יכולות להשפיע על התנהגותנו ואישיותנו. המודעות לשליטה במי המחנך ומי הוא המוביל להתנהגות הרצויה ונכונה לסביבת החיים, תלוית תרבות וחברה, היא שמאפשרת שליטה מלאה על החינוך במסגרת בה אנו שואפים לחנך. אני מדגישה שאין מדובר רק במסגרת החינוכית בה ישנם אנשי מקצוע שלמדו כיצד לנהוג באופן שמצבור הפעולות שלהם ישפיעו על התנהגות החונכים.

החינוך מתקיים הלכה למעשה בעצם הפעולות שאנו עושים אל מול הילדים שלנו ואלה העוסקים בחינוך אל מול התלמידים שלהם. יצר החיקוי הוא אחד היצרים החזקים ביותר באדם והוא מתקיים באופן אוטומטי וכמעט בלתי נשלט. הרחבתי בספרי "גלגולו של חינוך", עד כמה אנחנו מחקים את הורינו, גם אם לעיתים קיימת התעוררות ובה אנחנו מצליחים לשלוט ולשנות תגובה זו או אחרת. אנחנו יודעים שההורים שלנו לא היו מושלמים ובכל זאת אנו באופן גנטי מורישים מורשת חינוך מבית ההורים.

היות וכולנו מאמינים שרצוי לתפוס יותר זבובים באמצעות דבש מאשר באמצעות חומץ, אני ממליצה לכולנו להכיר את הדבש שאותו חשוב לנו לייצר, להטמיע בתוכנו את ההתנהגות הרצויה, ממש חינוך עצמי ולנהוג כך. למשל: להקדים  זה "להגיע בזמן", כשלהגיע בזמן זה "להגיע באיחור" ולאחר – זה "לא להיות". בבית, אל תצפו מילדכם לשבת לשולחן כשקוראים להם לאכול, כשאתם לא מוכנים לעזוב את הטלוויזיה כי עוד חמש דקות נגמרות החדשות. בבית ספר, אל תצפו שהתלמידים יגיעו לכיתה עם הצלצול, כשלכם חשוב לסיים את הקפה שהכנתם בהפסקה. מודל החיקוי נמצא בכל מקום וזמן. כשחשוב לכם שהילדים שלכם ידברו בנימוס ולא יקללו, אל תשרבטו קללה כשהזבוב מציק לכם. ובכיתה, אל תטרקו את הדלת גם אם מאוד הכעיסו אתכם התלמידים המאחרים. כבוד  של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו. כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי.כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה. מתן כבוד אינו תלוי גיל. המכבד יכובד.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

הגישה ההוליסטית רואה קשר והשפעה הדדיים בין ראיית האדם כפרט ייחודי ושלם המושפע מחברה וסביבה. כותבות חנה שדמי ושוש צימרמן במאמר על מיטביות. הגישה ההוליסטית רואה את האדם כישות דינאמית, שלמה המפגישה גוף ונפש, קוגניציה ורגש. זו יכולתו ומסוגלותו של כל אדם ואדם. לא ממקום שעלינו להוכיח את היותנו בני אדם אלא ממקום של להיות קיימים כבני אדם. האני שלנו מתקיים כשאנחנו עושים את מיטב יכולתנו, כשאיננו עושים כך, אנחנו שוללים מעצמנו את הזכות להיות. את התודעה הזו רק אנו אחראים להזין ולטפח.

ההרגלים שלנו מושרשים היטב בתודעה שלנו. המיטביות מתקיימת בתהליך ההתפתחות בחיים. התרגול הופך את האדם למומחה. כל מה שאי פעם למדתם, למדתם באמצעות פעולת החזרה. לא נולדנו כשאנחנו מסוגלים לדבר, לא נולדנו כשאנו אוחזים בהגה ונוהגים. היכולות שלכם נמצאים בכם, מחכים שתעשו בהם שימוש. עשו הסכם עם עצמכם "אני בוחר להצליח ולעשות…" אתם פשוט זקוקים לרצון חזק ביותר כדי לקיימם. להאמין שכך צריך. להכיר ברווח שבעשיית הדברים. מדוע? מפני שבכל מקום שאליו נפנה נגלה מכשולים. רבים וטובים בעבר ובהווה יאמרו לנו שאנחנו לא מסוגלים, הם נשלחו לאתגר אותנו, שנלמד להאמין במי שאנחנו. להאמין ביכולת הבריאה שלנו ובכח היצירה שלנו.

מטרת הלוחם היא להתעלות מעל אותם זרעים שמלאו את תודעתנו בחוסר אמונה ביכולות שלנו. גם אם לא הצלחנו בפעם הראשונה והשנייה, ניתן ללמוד, בלי רחמים עצמיים, לנסות שוב ושוב עד שנצליח. אל תשכחו שאתם מודל חיקוי לילדכם. כשהילדים שלכם רואים שאתם עושים כדי להצליח, גם הם לא יוותרו ויעשו כדי להצליח. אל תעניקו לאני העליון שלכם להפוך אתכם לקורבנות. היו תקיפים עם עצמכם. הזדקפו ועשו שוב ושוב הסכמים להצלחה. כמה גאווה תרגישו כשתצליחו ותבינו שאתם שיפרתם את מיטביות יכולתכם.  האהבה והכבוד העצמי שלכם ילכו ויגברו.

למלה "יכולת" יש צלצול חיובי באוצר האינטואיציות שלנו. כילדים תמיד התגאנו ביכולות של ההורים שלנו, היו גם אתם מודל חיקוי לילדכם. בגיל שנתיים נלחמנו לעשות הכל לבד, לאן זה נעלם? מי לקח לנו את האנרגיות להיות עצמאיים ולהצליח לעשות הכל לבד?

הסוד טמון ברוח האדם. בהערכה של העושה מלאכתו נאמנה. החשיבות שהאדם נותן לעשייה עצמה ולאלו הנהנים מעשייתו זו. כמה פעמים אנחנו שומעים: "בשבילו/ה אני מוכן להתאמץ" . אכן, הכל מותנה בכמה אני מוכן להשקיע על מנת לשפר את רמת המסוגלות שלי לעשות למען. כאשר  אנחנו מאמינים שהעשייה שלנו משרתת מטרה נעלה, אנו מרגישים אנרגיה שממלאת אותנו לעשיה. לכן, נקבל באהבה כשבן או בת הזוג אומרים: "זה קשה, אבל בשבילי תתאמץ קצת", קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה, שאינה דבר מוחשי, גורמת לאדם שינוי כה גדול במיטביות יכולותיו. חשוב שכל עשייה במסגרת הביתית, המשפחתית כהורים וכבני זוג תקבל משמעות של תרומה למען שלום בית ושלמות המשפחה. בעולם העשייה אין קיום ערטילאי למחשבה, כשם שאין כאן נשמה בלא גוף. המעשה הוא הגוף הדומם אשר הכוונה מפיחה בו רוח חיים ומעמידה אותו להיות קיים בעולם. המעשה הוא הלבוש החיצוני של המהות הפנימית שהיא הכוונה. העשייה בכוח הכוונה היא שתשפר את מיטביות היכולת שלכם. הראשונים שיתוגמלו על ההצלחה בעשייה יהיו אתם ונפשותיכם ומשם כל הסובבים אתכם.

גדולתם של גדולי ישראל הייתה ביכולתם להעניק משמעות לכל מעשה ממעשיהם במשך כל היום במשך כל חייהם. זאת על ידי הכוונה הנכונה המקשרת תמיד את המעשה הבודד אל תכלית הבריאה. הדרך המובילה לאותה משמעותיות היא בידיים שלכם.

בני המשפחה שלנו, הם המשמשים לנו נקודת משען, תמיכה ומקור לאהבה ולערך עצמי. הם למעשה ההשתקפות שלנו. אנשים יקרים אלו שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות והבנות שבלעדיהם לעולם לא ניגע בהם. לרוב, הם אלו שמערימים עלינו קשיים, מתנגדים לדעותינו או למעשינו ולא בדיוק מקשיבים לנו. אלה הם המראה שלנו. הם משקפים לנו היכן בתוכנו קיימת נטייה לכעסנות, להתנגדויות, לפחדים ועוד. למעשה אותם קשיים שהם מעוררים בנו תפקידם להצביע על הכאב או הפחד שיניע אותנו לעשייה ולתיקון דרכינו למען נטיב עם עצמנו.

המראה הזו תפקידה חשוב ויש לנו את הזכות לכבד ולהוקיר אותה. אלמלא אותה מראה, אנו נשאר באזור הנוחות שאינו מטיב עמנו ויתרה מכך מעכב אותנו מהאושר האמיתי. כשאנו מביטים במראה ואנו רואים ששערנו פרוע, אנחנו לא נוזפים במראה, אנחנו מיד לוקחים את המברשת ומברישים את השיער. התגובות שאנו שומעים מהקרובים לנו ביותר, מאפשרים לנו להבין שמשהו בעשייה שלנו יכול לשנות את המצב הנוכחי, שלא תמיד הכי הכי. חשוב שנבין שאנו יכולים לשנות את עצמנו, את ההתנהגות שלנו והיא זו שתשנה את מצב ההשתקפות שלנו במראה. אל תנסו לשנות את המראה – את בני המשפחה.

בני המשפחה שלנו מצביעים על התכונות, הנטיות והמצבים שבהם לא נהגנו כשורה, מצבים שבהם איבדנו את הביטחון העצמי, מצבים שבהם הגבנו תגובת יתר, הרמנו קול או פגענו. המראה שמולנו תשקף את הקשיים שתפקידם לעורר ולהבין שיש לעשות למען איזון ואהבה. השיקוף מטרתו להבהיר לנו שניתן לתקן, שיש תקווה לעשות אחרת. חשוב לאהוב את אותם בני משפחה שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות. הם מלאכים שבאים לעזור לנו.

אותה מראה מדומה לסרט. אתם הבימאים ותסריטאים של סרט חייכם. יש לכם הזדמנות לשנות את התסריט. להבנותו מחדש. אתם לא מחליפים את השחקנים ולא את התפקידים. אתם משנים את התמונות. השתמשו ביותר שמחה, אהבה, חמלה וסליחה. הכניסו לתסריט את מה שחשוב לכם באמת וותרו על מה שניתן לוותר. ההכרות עם המראה שלכם היא שתביא אתכם להבנה עצמית, לריפוי ולהרפייה, דרך שמאפשרת לחמלה להתעורר ולשמחה לבוא לידי ביטוי.

כשלא שומעים  או מקשיבים לכם, נסו לזהות מתי אתם דוחים, מתנגדים ולא מקשיבים. כשלא מעריכים או מתחשבים בכם, בדקו מתי התנהגתם אתם כך. היו קשובים לאנשי המראה שלכם למען תכירו נכון יותר ואמיתי יותר את מציאות חייכם. ההכרה וההוקרה לסובבים אתכם על היותם מראה בעבורכם, תביא אתכם למקום של שלמות נפשית ושלום בית.

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

בירוקרטיה (בעברית: מִשׂרָדָנוּת), הינה שלטון מנהלים.מושג רב משמעי מתחום הניהול הארגוני, שאחת המשמעויות המוכרות שלו היא צורת ניהול משאבי אנוש היוצרת תאום (השואף להיות רציונלי) במערכת. צורה זו מסודרת ומאורגנת בחוקים ברורים רשמיים ומוחלטים וקיים בה פיקוח רצוף על ביצועיה שלה ושל החברים בה.הסוציולוג הרציונליסטי מקס ובר,התריע כי ביורוקרטיה מקצועית עלולה לדאוג לאינטרס האישי שלה על חשבון האינטרס הציבורי. לצד זאת, וובר גם ביקר את הבירוקרטיה מתוך טענה שהיא עלולה להוביל לאובדן יחס אנושי, ופעולה מתמדת המתמקדת אך ורק במטרה מבלי לקחת בחשבון גם את הדרך.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה זוג צעירים שהציגו את הוויכוחים ביניהם והשתקף למולי ויכוח בין בוס לעובד. חשוב להבין שזוגיות אינה בירוקרטיה. לבירוקרטים מבנה פסיכולוגי השונה מזה של אנשים אחרים בחברה נורמטיבית. הם שואבים את זהותם מהארגון שהם משרתים, לעיתים במחיר טשטוש זהותם האישית וזהות האדם שעומד למולם. ארגון בירוקרטי אינו יכול להרשות לעובדיו את החופש לשפוט ולהעריך מה צודק ומה מוטעה, מה מוסרי ומה אינו כזה. כך שברור שיועץ ארגוני שמייעץ להתנהלות נכונה בארגון אינו יכול להקיש את דרך הטיפול בארגון לטיפול זוגי.

אני משקפת לכם מהי התנהלות בירוקרטית, כדי לנבין כמה שונה ההתנהלות הזוגית. בירוקרטים אינם מושפעים ממערכת פנימית שמנחה את מעשיהם, והמצפן המקצועי שלהם נמצא מחוץ למערכת הרגשית שלהם. בעוד זוג מתנהל קודם כל בקשר רגשי ומתוך אכפתיות לנפש שמולו. אין כאן הערכה מקצועית של תפקוד מקצועי, בזוגיות מתנהלים כאדם לאדם. ניתן לשכנע את בן זוג בשיקולים של טוב ורע, הוגן לא הוגן, מוצדק לא מוצדק. הבית אינו משרד עם תקנון, ספר נהלים או חוק יבש. יש להכניס שיקול דעת בהתאם לנסיבות. אף אחד מבני הזוג לא נדרש לבטל את זהותו למען זהות הסביבה בה הוא חיי. זו הסיבה שהיום יותר מתמיד חובה עלינו לבחור את בן הזוג שתואם את ה"אני" שלנו. תלות במסגרת שאינה תואמת את האני שלי, יוצרת תסכול, מתחים הנובעים מוויתור על שיפוט בכלל ושיפוט ערכי בפרט. הבית משמש לנו מקום למפגש אנושי בהתבטאות רגשית ואין שום סיבה לוותר על חוסן נפשי שכזה.

בין בני זוג אין אמירה כמו "אם לא תפסיק לצטט את דבריי שלא במדוייק אעבור למוד דיבור איטי במיוחד שיותיר אותנו ערים עד לשעות הקטנות של הלילה". אף אחד לא עובד אצל אף אחד, זוגיות היא שותפות שמתבססת על תקשורת נקיה ומכבדת. ניתן לעבד וללמוד תקשורת נקייה מהי וכיצד מיישמים אותה למען זוגיות ארוכת שנים. שיהיה בהצלחה.

אפלטון בספרו "מדינה" מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. בכל בית, הבניית המשפחה, דומה להבניית מדינה קטנה. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

מפסיקים את ה"תרצת" (אין עבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר נחזור לתלם, אחרי הסגר נחזור נחזור לעבודה). עצרו התרוצים לא עוזרים, הדחיינות גם היא לא. שבו ותעלו ביחד את הקשיים בבית תכנסו לפרטים הקטנים, בכלכלה ובחינוך הילדים. מה נדרש מכם, כדי להביא את הבית להתנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

לאותה התארגנות מחדש, אקרא אחריות.  חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. אל תהיו מודל חיקוי לתרוצים, צדקנות ודחיינות. הילדים לומדים מכם שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, הילדים מבינים שאתם מאבדים שליטה. הילדים מצליחים גם להביא את ההורים לאי הסכמה. היו חזקים. הילדים צריכים אתכם חזקים. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מצאו רגע שקט ושקפו מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  (ספירת מלאי) ואז תרשו לעצמכם לחלום. כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי/חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לאפשר להם להיות שותפים בחלוקת התפקידים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

הטלפון צלצל בשעת בוקר מוקדמת. ימים של סגר ופגישות בזום שמתחילות לקראת הצהרים. מעבר לקו, אמא לארבעה ילדים "אני קוראת קבוע של הטור שלך בעיתון כוכב הצפון, אני רוצה להגיד לך שהחלום שלך שנצליח לשנות את החינוך ואת החברה, לא יתגשם. להורים היום אין כל יכולת להשפיע על הלמידה של הילדים ובטח לא לעשות שנצא ביחד לריצה. ההורים היום בסגר מוצאים את עצמם נותנים מענה בתחומים אחרים כמו אוכל, לבוש (ההכנסות קטנו) או כעסים בתוך הבית. אני לא רואה את ההורים מסוגלים לתעל את החינוך לכיוון שאת כותבת עליו."

אוטופיה, מתייחסת לחברה מושלמת היפותטית. התואר "אוטופי" משמש כיום לעיתים קרובות לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

אפלטון, פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס, כתב את הספר "מדינה". המדינה מציגה תמונה של המדינה האידיאלית – המדינה הטובה בתכלית. במובן זה יש לפרש את דברי אפלטון כאוטופיה. עבור אפלטון, הייתה המדינה מצע לרפורמה מעשית. קל לנו להציג את הקשיים הנערמים לפני כל מהפכה המבקשת להשכין עלי אדמות את "המדינה השמימית". אומר לכם קטן עלינו.

העם הנבחר. הוכחנו שלא רק ששרדנו את השואה, הצלחנו להקים מדינה. ולא סתם מדינה. אנחנו מהמדינות המתפתחות ביותר בעולם. המדע שלנו משגשג ומוביל. יש לנו את היכולת לקחת את הקשיים שהסגר והמגפה מביאה עלינו ולעשות מהלימון לימונדה.

אחד ההמצאות הגדולות שלנו בהיסטוריה של מדינת ישראל, הייתה הבניית הקיבוץ. מעבר לרעיון ההתיישבותי נבנה הקיבוץ על  ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל השותפים בקיבוץ. השיתוף היה מגיל הגן ועד בכלל. כל אחד ותפקידו. מי האמין אז, שרעיון הקיבוץ יהיה ישים? עיינו במקורות מאז שה"קיבוץ" הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. כמה קיבוצים קמו בארץ ושרדו באופן יוצא מן הכלל?

חינוך ביתי בשילוב החינוך הפורמלי, עם הסיוע העצום והמובנה של מערכת החינוך בישראל, הוא אינו היפותטי. זו לא תאוריה שלא ניתנת ליישום. הכל תלוי באמונה שלנו בהצלחתו. אמונה בהבנייה לתהליך של שינוי תפיסה. הלימודים של הילדים שלנו הם האחריות שלנו כהורים. הלימודים הם העצמת התודעה. ראשי התיבות של דת, דעת התודעה. הדת היהודית דורשת הכרה מלאה במסוגלות שלנו ליצור ולעשות למען מיטביות. העובדה שהחינוך חזר לידי ההורים, אינה גזירה שההורים אינם יכולים לעמוד בה. זו חובתו של כל הורה. מי שזקוק לעזרה, יכול לקבל מיועצת בית הספר או מכל גורם מקצועי אחר. היו מודל חיקוי לילדכם, קחו אחריות. קבצו את הילדים לאסיפה, לפחות פעם בשבוע, לימדו את הקשיים ומצאו פתרונות, כך שהילדים ילמדו ערכים סוציאליסטים (חברתיים), אקדמיים ועוד. התנהלות נכונה מביאה איתה תוצאות לעתיד. אל תמעיטו בערככם כהורים.