חינוך שנבנה על עבר, מתפתח בהווה ומעצב עתיד

בעולם החינוך אנו רגילים לומר כי הכול מתחיל מהלב — מהאדם העומד מול הילדים. המחנך. אך לעיתים, בלחץ של חדשנות, רפורמות, שינוי ו"שדרוג", אנו שוכחים את הדבר הפשוט: לפני שנחדש – עלינו לראות, להכיר ולהוקיר את שנעשה עד כה. כפי שכתב ויליאם שייקספיר, אותו הזכרתי בספרי „הרוח בחינוך“: „הניסיון נקנה בהתמדה ובמעש, ומעוף הזמן משלים אותו“. התמדה היא עשייה לאורך זמן. חזון אמיתי אינו מתנתק משורשיו — הוא צומח עליהם.

במוסדות החינוך פועלים אנשים שהקדישו את חייהם לילדים. לרבים מהם ניסיון יקר מפז, שבזכותו נבנתה המציאות הקיימת. כאשר מורה צעיר נכנס בשערי בית־הספר, נלהב להוביל חדשנות – חשוב שיזכור: חדש יכול לצמוח רק על בסיסו של ישן. ההצלחה האמיתית תגיע כאשר נחבר בין החוכמה שנצברה לאורך שנים לבין הרעננות והרעיונות החדשים המבקשים לפרוץ קדימה. זו זוגיות: ותיקים וצעירים. זהו שלם.

בספרי „הרוח בחינוך“ כתבתי: „כאשר ניגשים למשימה חשובה של הגדרת חזון בית ספרי – חשוב להגדיר מטרות ויעדים לביצוע, וחשוב להיות מודעים לערכים האישיים של הצדדים המובילים את החזון.“ והוספתי: „בתהליך של הגשמת חלום, חשוב להדגיש את החשיבות של הגדרת החזון. רק כך תיווצר הזדהות אישית שהיא היסוד להצלחת יישום התהליך.“

החינוך הוא רב־ממדי: סמכות ומקצועיות לצדו של לב, הקשבה ורגישות. גם בשיעור מתמטיקה — לא רק מקצוע נלמד, אלא גם סבלנות, שיתוף פעולה והצלחה חברתית. כך גם במוזיקה — יש מקצועיות הדורשת מיומנות, אך גם תזמורת של נשמות: הרמוניה, הקשבה, גיבוש.

הסתכלות רחבה על החינוך רואה שילוב של כל תחומי החיים. כפי שאני כותבת בספרי „סבתא, מי הוא ילד מחונך?“: „החינוך הוא אחריות שאינה מסתיימת בארגון חפצים – יש להקפיד על עמידה בלוח זמנים ולהיות ערניים לכל הכללים.“ וכתבתי גם: „לדבר בנחת ובכבוד למבוגרים.“ מעבר להיותנו עוסקים בחינוך אל לנו לשכוח מעשה אבות.

ערכים – הם דרך חיים. והמורה הוא הדוגמה החיה. ילדים לומדים  איך המורה מתייחס לחבריו לעבודה, כמה הוא מעריך עבר ומסורת, כיצד הוא מדבר עם ותיקים וכיצד עם חדשים. חינוך מתחיל במחנך – ולכן תלמידים צריכים לראות שמורה צעיר אינו מוחק מורשת, אלא ממשיך אותה, מעבה אותה, ומכניס בה את קולו הייחודי מתוך כבוד והכרה בשורשים.

החינוך הוא יצירה קהילתית ־ דורית — פסיפס של אנשים, זיכרונות, ערכים וחלומות. נצליח להוביל ילדים לעתיד טוב יותר, יציב יותר, אנושי יותר. כשנכיר בכך שהחדשנות פורחת כששורשיה עמוקים.

בשביל כבוד צריך לעבוד

תקשורת מכבדת היא לא רק סגנון דיבור אלא בסיס להתנהלות בבית ובכיתה. מקרה שבו תלמיד נכנס לכיתה ברבע שעה איחור, מתעלם מהקריאה של המורה, הולך לאיטו לשתות מים, מתיישב במדי ספורט בלי להוציא ציוד – מתנהג בזלזול ואף אומר לה "כשתתייחסי אלי בכבוד – אז נדבר", הוא לא רק פוגע במורה אלא בראש ובראשונה בעצמו ובמערכת החינוכית כולה.   הוא משדר חוסר נכונות להיות תלמיד. ילד שבוחר לא להתארגן לשיעור ולא להתייחס להנחיות, פוגע בעצמו וביכולתו להשתלב במערכת שמיועדת עבורו.

הכבוד שמעניקים המורים לתלמידים והתלמידים למוריהם אינו מתחיל בבית־הספר. הוא נבנה קודם כל בבית. ילד שגדל באווירה של הקשבה, יחס רציני למחויבויות והתארגנות בזמן, מבין שכבוד הוא לא סיסמה אלא חלק מהחיים. כשהוא נכנס לכיתה מאוחר, מתריס כלפי המורה ומסרב להתחיל ללמוד, אין זו רק בעיה משמעתית – זהו חסר ערכי.

מחקרם של שגיא-שוורץ, אביעזר, ג’יני ומרק (2014) מראה כי “הקשר החיובי עם המורה משמש עבור הילד ‘בסיס בטוח’ להתמודדות עם אתגרי בית הספר”. אבל בסיס כזה אינו יכול להתקיים כשהתלמיד מערער שוב ושוב על עצם היותו תלמיד. התעקשותה של המורה להזכיר לו להתארגן היא לא ויכוח אישי אלא ניסיון להחזיר אותו למקום שמאפשר למידה.

גם מסורתנו היהודית מדגישה את ההדדיות. הרב צבי א’ סלושץ כתב כי “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך כמורא רבך” (1999). אם המורה מצווה לראות את התלמיד כבן ערך, על אחת כמה וכמה שהתלמיד מחויב להכיר במורה כסמכות ולכבד את המסגרת. ההכרה הזו מתחילה במעשים הקטנים: להגיע בזמן, לפתוח מחברת, להקשיב.

להורים יש כאן אחריות מרכזית. כאשר ילד מתייחס ללימודים כאל בחירה אקראית ולא כאל מחויבות, זו קריאה לבדק בית. ההתעקשות על שעת שינה, על התארגנות בוקר ועל יחס מכבד לדמויות סמכות היא לא גחמה הורית – היא חינוך לחיים.

תקשורת מכבדת אינה רק לדבר יפה. היא כוללת עמידה בזמנים, אחריות בסיסית והתייחסות רצינית לתפקידך כתלמיד. כבוד אמיתי אינו מתחיל כשהמורה מוותרת, אלא כשהתלמיד בוחר להיות תלמיד. החוויה של להיות תלמיד איננה רק עניין של ציונים או משמעת – היא תחושת שייכות, ערך עצמי ויכולת לראות בזולת שותף לדרך.

הכנה רגשית לשנה החדשה

שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים, הבית מתמלא באווירה דומה לזו של נמל: רצון להוריד עוגן ולהפליג, לצד התרגשות מהמסע הקרוב. האלמנט החברתי שבחזרה לשגרה, כגון חשיבות החברויות, תחושת השייכות לכתה, ואינטראקציה עם ילדים אחרים. ימים אלו מביאים איתם תחושה כפולה – מצד אחד התרגשות וחידוש, ומצד שני חרדה טבעית מן הלא נודע.

הפסיכולוגית הקלינית אסנת גרתי מזכירה כי "מעברים חינוכיים הם לא רק עניין טכני של ספרים ותיקים, אלא חוויה רגשית עמוקה שמציפה חוסר ודאות." לדבריה, דווקא ההכרה ברגשות – בין אם מדובר בהתרגשות ובין אם בחשש – היא המפתח לחוסן של הילד. מרין ליבמן, פסיכולוגית קלינית ממרכז ד"ר טל, מדגישה כי מקום להקשבה וקריאת מצבו של הילד מסייעים לו להרגיש שהוא לא לבד במערכה.

הפסיכולוג החינוכי והמטפל המשפחתי חיים עמית מציע להתבונן על ההורה כחלק מהמערכת הרגשית של הילד: דאגות הוריות עוברות במהירות לילד, ולכן חשוב שהמבוגר יוכל להחזיק בעצמו רגעי חרדה, כדי לשדר לילד יציבות וביטחון. "הילד זקוק להורה יציב לא פחות מאשר למורה קשוב," הוא כותב. פסיכולוגית חינוכית בכירה מדגישה: הדגש אינו רק להכין את הילד, אלא להכין את הלב שלו לעומק. השיח בבית, שבו ההורים מדברים על השינויים הצפויים, על הפרטים הקטנים — כמו מתי השיעורים מתחילים, מי יהיו חבריו בכיתה, כיצד ייראה היום הראשון — יוצרים "איים של ודאות" בתוך ים של חוסר ודאות.

גם הפסיכולוגיות החינוכיות הללי יבנאי והילה קלעי נובוטני מצביעות על כך שהיום הראשון לבית הספר הוא נקודת שיא רגשית: "הילד נמצא בין שמחה גדולה על התבגרות לבין חשש מהלא נודע. תפקידנו כהורים וכאנשי חינוך הוא להחזיק את שני הקטבים הללו יחד, מבלי למהר לפתור או לבטל את אחד מהם."

בסופו של דבר, תחילת השנה היא מעין "מבחן כלים" – לא רק בידע אלא גם במיומנויות הרגשיות. אם הילד לומד להכיר את רגשותיו, ההורה יודע להקשיב, והמסגרת מאפשרת תחושת שייכות – המעבר הופך מנקודת משבר אפשרית, להזדמנות לצמיחה. לסיכום, מעבר בתור "תחילת שנה" אינו רק אירוע טכני אלא רגע רגשי עמוק. כאשר ההורה מלווה בסיפור, באופן שמשלב הקשבה, אשרה על רגשות, הכרה בשפה של "עייפות רגשית", ויצירה של קטעי וודאות — הרי שנוצרת "מנחת רגשית" עבור הילד. כך ניתן להפוך את הפחד — להזדמנות.

באחריות ההורים בלבד

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

איך לוקחים אחריות על עתיד ילדנו?/ רבקה מרום

משפחה מגיעה לקליניקה : "הילד עולה בשנה הבאה לתיכון, הקשיים מעכבים אותו מהצלחה, הקשיים הם לא רק אקדמיים, הקשיים מקרינים לקשיים חברתיים ומשפחתיים". לאחר ניתוח התנהגות מקיף ומעמיק במסגרת הביתית והחינוכית, עולה שמדובר בילד מחונך היטב, עם ראיה מרחבית מושכלת ומציאותית, אך חוסנו הנפשי לוקה בחסר, שהרי אובחן עם קשיים אקדמיים וחברתיים בגיל מאוד צעיר.

הורים יקרים, אין אדם זולתכם שיודע  כי קיים קושי בהתנהגות של ילדכם. אתם לא צריכים אבחון ולא מורה שיאמר לכם מה הקושי. אתם צריכים הכוונה והדרכה, כיצד להתגבר על הקושי ולהביא אתכם ואת ילדכם להצלחה משמעותית.

כשילד נולד ההורה מתחייב לעטוף את הילד באהבה, שלא יחסר לו מאום. ההתחייבות היא להביא את הילד להיות בוגר אחראי, עצמאי ומשמעותי. כשאנחנו רוצים לרכב על אופניים חשוב לנו לדעת לדווש ולשמור על איזון נכון בזמן הרכיבה. כך גם בחיים, שמירה על איזון ועבודה קשה.

האם אתם כהורים מכבדים את המילה שלכם? האם אתם עושים את שאמרתם שתעשו? כל הסטנדרטים והיכולות שלנו כהורים חשופים בפני ילדינו והם אלה שממתינים להם בארגז הכלים שאתם מעניקים להם להמשך חייהם (אולמן, א. 2017). אתם אלה שמחזיקים במפתח ולכם יש את ההשפעה הגדולה ביותר על מצבכם כהורים ועל מצבם של הילדים שהבאתם לעולם.

מה טוב יותר לילדים, הורים עם מוטיבציה או הורים עייפים? הורים שחיים בתשוקה או הורים "שאין להם כוח"? ברמה הרוחנית קשיים הם מכשול ששם לנו היקום כדי שנתעלה עליו. כי לכולנו יש את היכולת. המבחן הוא הרצונות שלנו והמוכנות לשלם את המחיר. ברגע שנתעלה מעל הקושי – אנחנו מנצחים, לכולנו יש קשיים. ההבדל הוא בין אלה שמוותרים לאלה שמתעקשים, שמתאמצים לטפס למעלה. בין אלה שמאמינים שמחשבה יוצרת מציאות, שניתן לדמיין את קו הסיום ולעשות להגיע אליו, לבין אלה שבוחרים לראות ש"אין מה לעשות, אנחנו לא שולטים בעולם", אחד הכלים החשובים שנוריש לילדנו הוא "לעולם חוסן". תמיד יש לנו את היכולת לעשות למען עתיד טוב יותר. לחיים טובים יותר. בערבות הדדית, בחברות אמת, באמונה שבאנו לעולם כדי לעשות ולהיות משמעותיים. אנחנו לא רוצים ללכת במקום, ההליכה על הליכון היא לחיזוק הגוף. למען חיזוק הנפש עלינו לצאת מהמעגל המוכר והידוע ולהפליג למחוזות שלא היינו בהם. להתקדם ולכבוש יעדים שיעצימו אותנו. הורה שאומר לילדו: "אני מבין שקשה לך, אני איתך לעשות את התהליך למען ההצלחה", הוא ההורה שעוטף את ילדו באהבה ובאמונה ש"הכל קטן עלינו".

הערכת מחצית, בכל תבחין בחיינו

הגענו לחישובים ושיקולים להערכת התלמידים במחצית. מדוע חשוב לנו להיערך להגשת הערכות במחצית? אנו שואלים את אותה שאלה, כשאנו יורדים לחדר ההלבשה במחצית של משחק כדורסל, או משחק כדורגל. הרי בכל תחום של עשייה אנו עוצרים בשלב מסויים, לבחון את שנעשה ולחשב מסלול לעשייה בהמשך למען השגת המטרה.
לכל אדם יש היסטוריה ארוכה של הצגת דפוסי התנהגות אנרגטיים וחיוניים. כך שלפני כל פרויקט חדש אנו יוצאים עם ידע קודם ועם תובנות למען השגת המטרה. עם זאת, גם המאמן הדגול ביותר לא יכול לצפות בדיוק מה יקרה על המגרש כשיתנהל המשחק עצמו. בזמן שריקת המחצית ממהרים השחקנים לשמוע את דברי המאמן, שצפה מן הצד במשך המחצית והגיע לתובנות שלא צפה אותן מבעוד מועד.
בדיוק כך, המורה שמבקש לפגוש את ההורים והתלמיד/ה במחצית. התכנים החדשים (תחומי העניין החדשים בתחומי הדעת המוכרים), המבנה החדש (מיקום הכיתה והמושב), הדמויות החדשות שפגש (מורים חדשים), כל אלו מהווים גורמים המשפיעים על ההתהוות החדשה במחצית. התוצרים ההתנהגותיים והאקדמיים של התלמיד/ה מהווים נקודות חשובות להבניית המסלול בהמשך, למען השגת מטרת ההצלחה הכוללת והרווחה הנפשית שלהם. אל לנו לחשוש שמא נצטייר שמשעממים אם נתעלם לרגע מההתנהגות המניפולטיבית וחיפוש תשומת הלב של הילדים. הרי ברור לנו שכל תלמיד/ה זקוקים ליחס אישי על מנת לתת את המיטב שלהם להצלחה. חשוב להבהיר שהמטרה איננה לנטוש את ההתנהגויות הללו, אלא להשתמש בהן בצורה יעילה יותר ולפתח בעבורם דרכים חדשות ומועילות יותר על מנת לזכות בהערכה, בהכרה ובאישור לעשייה המשמעותית שלהם מצד כל הסובבים אותם, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית. חשוב להכיר ולהוקיר את חיפוש אותם אישורים בגישה חיובית, שמעידה שלאדם אכפת מה האנשים האחרים חושבים ומרגישים על העשייה שלו.
גיבוש "ערך עצמי" התלוי באישור ובהערכה של אחרים יכול למנוע בידול אישי ולהוביל למיזוג בין הזהות העצמית של הפרט לבין הדעות של האחרים. יתרה מהערכה התנהגותית ו/או אקדמית מצד המורה, חשוב לתת את הדעת על הערכת החברים, שדעתם עלינו, משמעותית בעבורנו. מיהו החבר שהערכתו תעצים אותנו? האם יש לתת גם את הדעת לחבר, שלא ימצא בעשייה שלנו את המיטב ויגרום לנו לחוש כשלון, אי הצלחה, אכזבה? האם המורה שלא מוצא את המילים הנכונות לשקף את הנקודות שבהם יש לשפר, במטרה ליצור שינוי, יהווה מכשול להצלחה של התלמיד/ה?
הגדרה מחדש של מושג השינוי, כדבר שנמצא על רצף ושיחה על השפעתם של שינויים קטנים על איכות החיים, איכות הלמידה, איכות העשייה יכולים לעורר בילד מוטיבציה והבנה שגם שינוי קטן יכול להיות נפלא וראוי לציון. שיחה וחישובי המסלול מחדש להמשך הדרך, נכונים בכל תחום ועניין, עשו זאת באהבה.