לשמור על קצב טוב

כדי ליצור מנגינה יפה, לא מספיק לדעת לנגן על הכלי. צריך להכיר את התווים, להקפיד על מקומם בחמשה, לשמור על המרווחים, להקשיב לאחרים ובעיקר – לא לאבד את הקצב. תו אחד במקום הלא נכון, כניסה מוקדמת מדי או יציאה מהמקצב עלולים לשבש את היצירה כולה.

גם הורות היא מלאכת חיים של התמדה, עקביות ושמירה על גבולות. נדרש מאיתנו להיות המבוגרים האחראים שמחזיקים את הקצב המשפחתי.  אחד האתגרים הגדולים בהורות הוא היכולת לעצור לפני שאנחנו מגיבים.

לדוגמה סיטואציה יומיומית ומוכרת: הילד מתלונן: "לא הכינו לי פיתה לבית הספר!" התגובה האוטומטית: "אבא היה צריך להכין!" וכך, בתוך שניות, אנחנו מוצאים את עצמנו בוויכוח על אחריות. כאשר אנחנו פועלים מתוך הדחף הראשון, לא פעם מגיב בתוכנו הילד שבנו. אנחנו נעלבים, מתגוננים, מתנצחים ומשיבים בדיוק במקום שבו הילד ציפה לפגוש אותנו.

מה שצריך להוביל אותנו: אני ההורה. מה האחריות שלי בתוך הסיטואציה? מהו הצורך האמיתי של הילד כרגע? נמצא פתרון, נכין, נציע חלופה או נלמד אותו להיערך טוב יותר בפעם הבאה. נענה על הצורך, אך לא נספק את הבמה למאבק הכוח.

הורה צריך ללמוד לעשות את הבלתי צפוי מבחינת הילד: לא להיגרר להתנצחות, להישאר יציב, רגוע ועקבי. חשוב להבין: ילדים, כבר מהגיל הרך, מחפשים את מקומם בעולם. הם רוצים להרגיש שייכים, חשובים, בעלי ערך ומשמעות. הם מחפשים דרכים להתבלט, לזכות בתשומת לב ולהרגיש שיש להם השפעה על סביבתם.

כשהם מגלים שהתנהגות מסוימת מצליחה להשיג עבורם את התחושה הזאת. הם מתווכחים, מתעקשים, מפריעים, מתנגדים או יוצרים עימותים. הדרך הזאת מצליחה כשגרמו להורים לכעוס, להתרגש, להתווכח ולהקדיש להם תשומת לב רבה. גם כשההורים גוערים, מענישים או כועסים, הילד עדיין חווה תחושת הצלחה: הוא הצליח להפעיל את הסביבה, למשוך תשומת לב ולהרגיש בעל כוח והשפעה. אנחנו מחזקים את ההתנהגות שאותה אנחנו מבקשים לשנות.

אחת התובנות החשובות בהבנת התנהגות ילדים:  גם הם וגם הוריהם אינם מבינים שההתנהגות המפריעה היא ניסיון למצוא מקום, להשתייך ולהרגיש חשוב. כאשר התנהגותו פוגעת בשיתוף הפעולה המשפחתי, מפרה את הסדר או יוצרת מתחים בין בני המשפחה, כדאי לעצור ולשאול: מה הילד מנסה להשיג באמצעות ההתנהגות הזאת? תשומת לב, שליטה? האם הוא זקוק להרגשת שייכות, להכרה בערכו?

מה עושים? ראשית, מפסיקים להיכנס למאבקי כוח ולוויכוחים חסרי תוחלת. לא מתעלמים מהילד, אלא מפסיקים לתת במה להתנהגות שמטרתה לגרור אותנו לעימות. שנית, מעניקים לילד הזדמנויות אחרות להרגיש חשוב ומשמעותי. מזהים את הכוחות שלו, משתפים אותו, מטילים עליו אחריות המתאימה לגילו, מקשיבים לו ומעניקים לו תשומת לב חיובית גם כשהוא אינו דורש אותה באמצעות התנהגות מפריעה.

בתזמורת נדרש מנצח שמכיר את היצירה, שומר על הקצב, מקשיב לכלים השונים. ההורים הם אלה שצריכים לשמור על הקצב, על העקביות ועל הביטחון. כשאנחנו שומרים על קצב נכון, על גבולות ברורים ועל שיח מכבד, אנחנו מלמדים את ילדינו שיעור חשוב לחיים: אפשר להיות משמעותיים בלי להיאבק, אפשר להשמיע קול בלי להרעיש, ואפשר להיות חלק מתזמורת משפחתית שבה לכל אחד יש מקום, תפקיד וצליל משלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *