לפני מספר ימים ישבו מולי בקליניקה הורים מודאגים, דרוכים ומתוחים. “הבן שלי אמר שהוא שונא את אחותו” אמרה האם בקול חנוק. “שונא. איך ילד יכול להרגיש דבר כזה?” מאחורי השאלה שלהם הסתתר פחד עמוק יותר. לא מהמריבה, לא מהקנאה, אלא מהרגש עצמו. כאילו עצם קיומו מעיד על כשל חינוכי.

אבל אולי הגיע הזמן לומר בקול ברור: ילד שמרגיש קנאה, כעס או אפילו שנאה רגעית – הוא לא ילד רע. הוא ילד אנושי. השקפה בוגרת על טבע האדם מביאה בחשבון אמת פשוטה ולא תמיד נוחה לעיכול: במקום שיש אהבה, יש גם צל קטן של שנאה. במקום שיש הערצה, יש גם שמץ קנאה. במקום שיש מסירות עמוקה, יש לעיתים רגעי איבה. ובמקום שיש הצלחה, יש גם פחד לאבד אותה.

כך בנוי הלב האנושי. הוא מורכב, ולעיתים סוער. לימדו אותנו שרגשות “שליליים” הם בעיה שיש למגר. כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד. כשכאבנו ביקשו שנחייך. כשכעסנו דרשו שנהיה “ילדים טובים”. למדנו מהר מאוד אילו רגשות מקבלים חיבוק ואילו נשלחים לפינה. וכשאנחנו לא נותנים לרגש מקום – הוא לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

גם בבית שלי. היו רגעים שבהם בתי אמרה לי בכעס “לכי מפה”, כשהרגישה אולי מאוימת, מהמקום שאני תופסת מול ילדיה. ולאחר מכן היא חיבקה ואמרה “אני הכי אוהבת אותך בעולם”. שני המשפטים נאמרו מאותו לב. שניהם אמיתיים. האהבה לא ביטלה את הכעס, והכעס לא מחק את האהבה. אין לנו שליטה על הרגשות המתעוררים בנו. הם באים מבלי לבקש רשות. אבל יש לנו שליטה מלאה על המעשים שלנו. כאן עובר הקו החינוכי החשוב ביותר. מותר לכעוס – אסור לפגוע.

כאשר ילדה מסרבת להיכנס לשיעור מתמטיקה, לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוצפה. ייתכן שהיא חשה תסכול, אולי פחד מכישלון. אם נבטל את רגשותיה ונאמר לה “אין סיבה לכעוס” או “תפסיקי עם הדרמה”, הרגש לא יתפוגג. הוא יופיע בדלת האחורית – בהתפרצות זעם, בהתנגדות עיקשת או בבוטות כלפי המבוגר. אך אם נאפשר לה לומר “אני מתוסכלת” או “אני מפחדת לא להבין”, כבר פתחנו פתח אחר. לא ויתרנו על המסגרת, לא ביטלנו את הציפיות – אבל נתנו לרגש מקום קיום.

חינוך רגשי אמיתי מתחיל בשאלה מה אתה מרגיש עכשיו. היכולת לזהות רגש, לקרוא לו בשם, היא מתנה שילד נושא עמו לחיים שלמים. ילד שיודע שמותר לו לכעוס, לא חייב לצעוק כדי שישמעו אותו. הוא לומד להבחין בין סערה פנימית לבין פעולה חיצונית.

הבעיה איננה ברגשות העזים של ילדינו. אלא בפחד שלנו מהם. כל עוד נמשיך לראות בכעס, בקנאה או בפחד אויבים שיש להעלים, נפספס הזדמנות לחנך לדיאלוג פנימי אמיתי. ילד אינו זקוק להורים שישמשו משטרת רגשות. הוא זקוק להורים שיאמרו לו ביושר: אתה רשאי להרגיש הכול. אבל אתה אחראי למה שאתה עושה עם זה. ובתוך האיזון העדין הזה, שבין קבלה לגבולות, גדל אדם שלם יותר.

עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

שנים רבות אני תוהה האם מותר לי גם להיות "חלשה"? האם מותר לי לספר שקשה לי, שאני לא "Wonder Woman"? זו שאלה שרבים מאיתנו נושאים בתוכם. מצד אחד, אנחנו שומעים יותר ויותר על החשיבות של פתיחות רגשית, על אומץ להיות מי שאנחנו באמת. מצד שני, פגיעות מפחידה. היא חושפת אותנו לאכזבה, לדחייה, לאי־הבנה. לכן לא מפתיע שרבים מאיתנו בוחרים להסתתר מאחורי רגשות חזקים וברורים יותר, כאלה שנותנים תחושת שליטה. ועל אותה תחושת שליטה חשוב שנבין.

לא פעם נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים: כעס, עצב, עצבנות, שתיקה. אלה הרגשות שנראים כלפי חוץ, שקל לזהות ולהציג. אבל לעיתים קרובות, הרגש שמופיע אינו הרגש העמוק באמת. הוא רק השכבה העליונה. אפשר לחשוב על רגשות כמו על קרחון: חלק קטן נראה מעל פני המים, והרוב הגדול חבוי מתחת, רך ופגיע יותר.

רגשות כמו כעס או עצבנות אינם בהכרח הבעיה, אלא סימן. הם משמשים לעיתים כהגנה מפני תחושות שקשה יותר לשאת – פגיעה, פחד, חוסר אונים, תחושת חוסר ערך או אובדן. כעס, למשל, קל יותר לביטוי מאשר עלבון. עצבנות לעיתים מסתירה עייפות עמוקה או עומס מתמשך. אדישות יכולה להגן על אכזבה כואבת.

כדי להבין מה באמת קורה בפנים, נדרשת עצירה. לא באמצע ההתפרצות, אלא אחריה. ברגע שקט יותר אפשר לשאול את עצמנו: מה באמת כאב לי כאן? ממה נבהלתי? מה הרגשתי שאיבדתי? מה הייתי צריך ולא קיבלתי? אין צורך לנסח תשובה חכמה או “נכונה”. עצם ההקשבה משנה משהו.

גם הגוף משתתף בתהליך הזה. לחץ בחזה, גרון חנוק, בטן מתכווצת או לסת קפוצה הם רמזים למה שהלב מתקשה לומר במילים. כשנותנים לרגש שם מדויק – “נפגעתי”, “אני מפחד להידחות”, “אני מאוכזב” – הוא נרגע מעט, כי סוף־סוף רואים אותו.

פגיעות אינה חשיפה חסרת גבולות, אלא נכונות להכיר באמת הפנימית שלנו. רגש עמוק לא צריך תיקון, אלא הקשבה, הכרה וזמן. וכשאנחנו מעזים לפגוש אותו, מתחת לפני השטח, יש פחות צורך להתגונן – ויותר אפשרות להיות בקשר אמיתי, עם עצמנו ועם אחרים.

חושפים פגיעות בהדרגה, לא בבת אחת, ורק אחרי שביררנו קודם כל עם עצמנו מה אנחנו מרגישים באמת. בוחרים לשתף מי שמסוגל להקשיב בלי לבטל, למהר לייעץ או להשתמש בזה נגדנו. פגיעות בטוחה היא כזו שמשאירה אותנו נאמנים לעצמנו — גם אם התגובה מהצד השני לא מושלמת.

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

החג מגיע והלחץ עולה. הקניות מרובות והמצב הכלכלי לא משהו וזה מלחיץ. השיגרה נפגמת והאי ודאות איך נתנהל גורם למתח. המתח יוצר לחץ והלחץ יוצר חוסר ביטחון. כשמרגישים חוסר ביטחון טון הדיבור עולה, כי אנחנו חושבים שלא בדיוק שומעים אותנו ואולי גם לא מבינים אותנו. מדובר בשני צידי המתרס, ההורים והילדים.
אנחנו עוסקים במסוגלות חברתית. סימפטולוגיה שמאופיינת באי נטייה לפתח מערכות יחסים קרובות, לא מיניות ולא אפלטוניות, מצויה על רצף של חוויה וכך גם האמונות העומדות מאחורי המאפיינים. הדרך הנוחה ביותר לפתרון הקושי היא ע"י עוררות פיזיולוגיות: כמו תנועות מהירות יותר (מרגישים שכולם רצים בבית), הרמת קול (כולם פתאום צועקים), ברור שאלו אינם מביאים לשינויים בעיבוד מידע או התנהגות בטיחותית. ולכן, חשוב לנהל שיחה לקראת החגים.
חשוב שהצדדים יהיו מסוגלים להקשיב למה שכל אחד אומר. כל אחד בתורו יגדיר איזה מרכיב בחוויה שלו (בהיסטוריה האישית מתקופת חג) מהווה בעיה מבחינתו, שכן התשובה יכולה להיות שונה לחלוטין ממה שכל אחד במעגל מצפה שיהיה בעייתי. אין לזלזל במרכיב זה או אחר שמשהו מעלה. חשוב לנרמל את הקושי.
כותבים את הקשיים וביחד מנסים למצוא פתרונות. כתיבת הדברים עושה לכולנו סדר והכנה מוקדמת לכעוס שעומד לקרות בחג. בני הדודים נכנסים לחדרים הפרטיים, חולקים מיטות, המקום בשולחן נלקח ע"י הדוד ועוד. ההכנה מאפשרת לקבל כלים להתמודדות מול הקונפליקט ומונעת התנהגות מתמרדת, התנגדות לקבלת סמכות, וכחנות, מחאות ושיבוש מהלכים.
ציות היא מילה נרדפת לאובדן שליטה, החופש והאוטונומיה. לכן, חיוני שהילדים יהיו מעורבים באופן פעיל ושותפים מלאים להחלטות על הכיוון וההתמקדות של ההתנהלות בזמן חג, פגרה ו/או כל שינוי שיגרה. גישה עקבית, אמפתית ותומכת מצד ההורים בהעלאת המודעות העצמית למחשבות והרגשות של הילדים.
ההורים חייבים להימנע מלערער על אמונות, התנהגויות ומניעים לאי תפקוד, כדי שלא להפעיל סכמות מושכות הקשורות להתנגדות האוטומטית ולמען שמירה על שליטה ואוטונומיה. ההורים לא "מתקנים" את הילדים. חשוב להעביר מסר עקבי של סקרנות, רצון להבין את המוטיבציה של כל ילד. הקשבה בתשומת לב והצגת היגדים משקפים המוכיחים הבנה מדוייקת של נקודת המבט של הילד יוצרים גישה ואוירה של קבלה. שימוש בשאלות פתוחות, חיזוקים, הקשבה משקפת וסיכומים. קבלה ואמפתיה סוללות למעשה את הדרך לשינוי ( Rosengrren,2009).
ההורים מעצימים בעזרת בחינה מחודשת של המטרות והתחייבויות שהוסכם עליהן. למשל: "אחרי שהאורחים ילכו ניקח זמן לעצמנו – נרד לכנרת, נצא ליום כיף" כל רעיון יכול להיות ממלא ברווחה נפשית ואנרגיה להתגבר על הקושי. בברכת חג שמח ומועדים לשמחה.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.