רציונל המסעות עם הקשישים

המגע , הטיפול והעבודה עם הקשישים מסתמך על מחקר  אודות ההתפתחות בגיל המבוגר, שנערך באוניברסיטת הרווארד. המחקר נחשב למחקר ארוך הטווח ביותר שנערך אי-פעם בעולם בנושא ההזדקנות והוא נמשך יותר מחמישים שנה. בתהליך העבודה שלי, אני שמה למטרה להכיר בהזדקנות מוצלחת ולהביא את הקשישים לשביעות רצון בשלהי חייהם.  דר'  ג'ורג' ווילאנט, שעמד בראש המחקר, הגיע למסקנה  מדהימה אשר לפיה ההחלטות שלנו והבחירות שאנו עושים באשר לאורח-חיינו  במשך השנים, משפיעות על מצבנו ועל אושרנו בשלהי החיים יותר מתורשה, מצב כלכלי איתן, גזע ו/או גורמים חשובים אחרים.

הנחיית קבוצת הקשישים, מאפשרת מגע עם הנפש של הקשיש והעצמתה לרמה מיטבית ולחוסן שמאפשר התמודדות עם הזיקנה הפיזית של הקשיש.

אקשר את המטרה גם לנושא הבחירות עליו מדבר המחקר

מטרות רבות בהנחיית קשישים, כמו:

*העצמת הזהות האישית של הקשיש.

*הכרות הקשיש עם הקשיש שבתוכו (ה"קשיש" המוטבע בזיכרון התאי) והטמרת התודעה במושג.

*מיקום הקשיש בקבוצה אליה הוא משתייך כיום (ריגשית ומנטלית).

*בניית חברויות חדשות במסגרת בה הקשיש נמצא היום.

*בניית קלילות, מעוף וגמישות מחשבתית והעצמת חשיבותם ככלים משמעותיים בחיים.

ועוד מטרות נוספות הן תוצר של צרכי הקבוצה.

ההנחיה שמשלבת הבנה  והכרות עם הנשמות הפועלות בקבוצה, מאפשרת העצמה מיוחדת לקשישים. הפגישות שכוללות שיחות על עבר הווה ועתיד, זורעות אור בעייני הקשישים ופניהם מוארות בחיות ובציפייה למפגש הבא וליעד שכל קשיש בונה לו  בכל מפגש.

ההרצאה מול מנהלות וצוותים של בתי האבות

ההרצאה תפתח בשיקוף רציונל תוכנית העבודה שבניתי. התוכנית היא מתווה ואינה זהה בכל בתי האבות. הרעיון המוביל והמסגרת שווים אך התהליך שונה, בהתאם להרכב הקבוצה ולצרכי האנשים בה..

המפגשים הראשונים עם הקבוצה הם משחקי הכרות עם החברים, ובניית הקבוצה כקבוצה טרפויטית לכל דבר. וכיצד בונים אמון? תוך כדי משחקי ההכרות מתגלים סיפורים אישיים, מתוך הקבוצה ושיתוף של חוויות אישיות ומקצועיות שלי.

לאחר כשלוש פעילויות שמטרתן הכרות ובניית אמון ,  שהם חלק מהתכנית . תחילה מתקיימת חשיפה : מבט על הפסיכולוגיה של הגיל השלישי ומחקריו של אריקסון ואחריו יונג. הגיל השלישי בעל אספקטים חזקים מאוד בהתפתחות הנפש. מבט גם על הזיקנה ממקום של "אריכות ימים"…. הברכה הגדולה ביותר בתורה. זרימה עם מה שעולה בזמן שאני מדברת…

מדברים על צמיחה. על פריחה.        נבט     …    צמח         …   פרח .

בדיוק כמו:

                                    ילדות   …        בגרות          ….                הגיל השלישי.

פתיחת קלפי  מרלין ומציאת הקשרים לסיפור הדיירים, אפשרות שניתנת כדי לאפשר תהליך של  הבעה ופתיחות, שהם סודם של הקלפים הטיפוליים.

 

משל הצפרדע

  היה היה פעם מרוץ של צפרדעים…
המטרה הייתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה.

הרבה אנשים התכנסו כדי לראות את הצפרדעים ולתמוך בהן.

המרוץ התחיל…

למען האמת, האנשים לא האמינו ממש שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה.

כל המשפטים שנשמעו היו מסוג :

"אין טעם !!!
הן לא יצליחו אף פעם !"

הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש, חוץ מאחת שהמשיכה לטפס.

האנשים המשיכו :

"… באמת חבל על הזמן !!!  הן לא יצליחו לעולם ! … "

הצפרדעים הרימו ידיים, חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכל …..

לבסוף, כולן נטשו את המרוץ חוץ מהצפרדע הזאת שלבד, במחיר של מאמץ עצום,
הגיעה למעלה, לראש המגדל הגבוה.

האחרות, נדהמות, רצו לדעת איך היא עשתה זאת.

אחת מהן התקרבה אליה כדי לשאול אותה מה היא עשתה כדי
לסיים את המרוץ ולהגיע אל המטרה.

וגילתה שהצפרדע הייתה …

                                חירשת ! …

****כמובן, שמשל זה נותן מקום לשיח עם קהל היעד בהרצאה!!

שאלה: למה הבאתי את המשל הזה?

 לזרום עם הקהל… לחיות את האמת שלנו בלי להיכנס לאמת של האחרים.

סיכום:

מסקנה, אל תקשיבו לאנשים שיש להם את ההרגל המגונה להיות
ספקניים ונטולי אמונה .

הם מונעים את מירב התקוות מלבכם !

זכרו את הכוח שיש למילים שאתם שומעים או שאתם קוראים.

והיו תמיד -

אופטימיים ! בטחו בעצמכם וביכולותיכם. האמינו בעצמכם והכי חשוב:

היו תמיד "חרשים" כשמישהו אומר לכם שאתם לא יכולים
להגשים את החלומות שלכם .

***לדבר על חלומות בגיל הזיקנה, כי אנשים מאמינים שבגיל הזיקנה אין כבר בשביל מה לחלום.

לאחר בסיום או במהלך  השיח… אנחנו מובילים ומוּבילים  הכרה ברגשות והעצמה למיטביות.

שלב א: סיפור: היה זה יום אחד לפני הצהריים,

אור בני, חזר הביתה אדום לחיים,

הוא היה נסער והתקשה להירגע,

כך הוא מתנהג כשהוא חש נפגע.

"אור" שאלתי, "קרה בבית הספר משהו לא נעים?"

והוא ענה: "כן, אבל לא רוצה לספר בשום פנים."

שאלתי (קצת בלחץ): "מה קרה? מה קרה?"

ואור בשלו: "ממילא תגידי שזה לא נורא!"

"אני אקשיב ואשתדל לעזור.

אם תספר, יהיה לך קל יותר, אור."

והוא מתעקש: "לא רוצה ו… אני כבר מאחר…

ובכלל אם אספר, לא תביני אותי אלא את האחר!"

הבטתי בפניו, ראיתי עצב בעיניו.

רציתי לעזור לו, רציתי לגונן עליו.

"אור" אמרתי,

"עם דברים כאלה צריך להתמודד!

ספר לי, ואני אשתדל לתמוך ולעודד".

אור שתק שניות ארוכות

ואז הביט אלי בעיניים רכות:

"טוב אימא, אני אספר לך הכול,

למרות שלא קל לי לומר זאת בקול."

ואז, קצת בהיסוס, אך בהרגשת הקלה,

הוא החל לספר לי הכול מההתחלה:

"תומר, עומר ושאר החבורה הרגילה

יצאו לשחק כדורסל בהפסקה הגדולה.

'אפשר להצטרף?' שאלתי תוך כדי ריצה,

ותומר ענה לי: 'כבר ארגנו את הקבוצה'.

אני שומע את תומר ולא מאמין:

מה, אני כבר לא שחקן אמין?

הרי לא פישלתי בשום משחק, מעולם!

ואז איך פתאום אני לא טוב בשבילם?

ואפילו שאני לא איזה 'אלוף עולם' –

מה, לא מגיע לי לשחק כמו כולם?

בבת אחת הרגשתי רע,

דחוי ולא שייך, ממש נורא.

הלכתי לי לבדי, רק אני,

והדמעות חנקו את גרוני.

ההפסקה נראתה לי ארוכה,

הרגשתי בודד, עצוב ומדוכא.

בסיום ההפסקה נכנסנו לכיתות.

הרגשתי שהלחיים שלי לוהטות.

תומר וכולם היו שמחים ועליזים,

חשבתי לעצמי: 'איך הם מעזים?!'

עם השיעור האחרון העלבון הלך וגבר,

לא הייתי מסוגל לקלוט שום דבר.

לא הקשבתי, לא ידעתי מה עושים,

בתוכי התרוצצו המון כעסים.

בסוף השיעור אספתי ת'דברים

והלכתי הביתה בצעדים מהירים.

הם ניסו להשיג אותי וללכת איתי,

אך התחמקתי מהם, הם הרגיזו אותי!

הרגשתי מתוסכל ומנותק

ורק הסתכלתי עליהם ממרחק.

מזל שעד הבית נותרו צעדים ספורים,

בקושי סחבתי את התיק והספרים.

ותומר, שהוא כמעט כמו אחי,

ממנו נפגעתי הכי הכי.

ועכשיו, איך אסתכל לו בעיניים?

אין סיכוי שאתן לו שוב את האופניים!

אני ממש לא צריך כאלה חברים!

ולחשוב שאני ויתרתי להם בהמון מקרים…

הם… הם רק בעצמם מתעניינים!

לא משתפים, ממש מעצבנים!

זהו, אני מנתק איתם את הקשרים,

ואל תעני להם אם הם מתקשרים!

זה מה שקרה. סיפרתי לך הכול.

ואת החלטתי איני מוכן שנית לשקול!"

אתחיל  את השיחה על השיר דווקא עם שאלות על מה שקרה בשיר עצמו. כך זה לא נוגע לקשישים ישירות והם יכולים לדבר מפרספקטיבה של גיל ומרחק. אח"כ לקשר את הנושא אל הקשישים.

שאלות לדיון בעקבות הסיפור (השאלות ישאלו בהתאם לזרימת השיחה)

  • האם קורה לכם שאתם מתרגזים, נעלבים או נפגעים?
  • אם כן, האם זה קורה לכם לעתים רחוקות או לעתים קרובות?
  • כיצד אתם מתנהגים כשרגשות של עלבון, אכזבה או תסכול מציפים אתכם? האם אתם נאחזים ברגשות אלה ולא מרפים?
  • האם חשבתם מה אתם "מרוויחים" ומה אתם מפסידים במצבים כאלה?
  • האם במצבים כאלה, אתם נוטים לחשוב שאתם הצודקים ושהצד השני טועה?
  • האם קרה לכם שנפגעתם ממישהו וחשתם כלפיו כעס גדול וכעבור זמן התברר לכם שהוא כלל לא התכוון לפגוע בכם?
  • האם קרה לכם שאחרים כעסו עליכם או נעלבו מכם, מבלי שהתכוונתם כלל לפגוע בהם?
  • האם קרה לכם אי פעם, שבדיעבד הצטערתם על הדרך שבה הגבתם כאשר כעסתם או נפגעתם?

לאחר שתי דוגמאות אלה והתובנות אנו חוזרים אל הרציונל ואני נותנת מבט על התוכנית "אוהב ימים" אופטימיות וראיית האור . נשיר את השיר לגעת באור של אבי טולדנו , ניתן עליו מבט מסכם על ההחלטה של לחיות במיטביות ועל העצמה נפשית.

 אכניס  לתכנית את הנושא של חשיבה חיובית ושינוי דפוסי חשיבה (פרדיגמות) שממכבידים על חיינו ולא עושים לנו טוב, ומה חשיבותה ועוצמתה של חשיבה חיובית.

הקבוצה הוותיקה ביותר שלי היא קבוצת הקשישים בעין גב, בבית האבות "בית הזית". שמתקיימת בכל יום שני בשעה 17:15. אתם מוזמנים לצפות בפגישה. לקבל חוות דעת ממנהלת המקום דורה,  ו/או מהעו"ס במקום יאיר בן דוד שמספר הפלאפון שלו: 0503109232.

להתראות

באור ואהבה,  ד"ר רבקה מרום PH.D.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>