מחבר: דר' מרום רבקה

רבים החילוניים המציבים שאלה בפני הדתיים "האם יתכן שאלוקים יכול לברוא אבן שהוא עצמו לא יוכל להרימה?" . אם אנחנו מבינים שכשאלוקים ברא את האדם והפיח אויר בגופו, למעשה הכניס בנו מרוחו שלו, הרי ברור לנו שכל אדם ואדם שנברא בצלם, הינו בעל יכולת בריאה.
האם אדם יכול לחלום, לשים לעצמו יעד להגשמה שאינו מסוגל לבצעו? חשוב שנבין שחלומות מתגשמים וזו עובדה. נחישות והתמדה מביאה להגשמת חלומות. גם החלומות הבלתי סבירים. "סביר" פירושו: מתקבל על הדעת; הגיוני; אפשרי. זאת אומרת שבלתי סביר, הוא משהו שאינו מתקבל על הדעת. הדעת של מי. מהי דעת? "דעת" פרושה: מחשבה ברורה ובהירה, חשיבה צלולה; חכמה; תבונה. ואם כך הדבר ברור שדעתו של אדם היא מחשבה שהוא חושב, היא חוכמה שהוא הגיע עליה בעבור עצמו לפי היסטוריית הלמידה שלו. ההיגיון, החשיבה והתובנה של אדם נבנית מתוך מגע עם המציאות שחווה בגלגול זה או בגלגולים קודמים. ולכן אדם אחד יאמר שלהצליח בלימודים הם יעד מאוד סביר וקל והשני יאמר שהיעד אינו סביר ואינו הגיוני.
כשאלוקים ברא את העולם הוא ברא את האור והחושך. כי צריך גם את זה וגם את זה. כי לא נוקיר את האור אלמלא היה החושך. כשברא אלוקים את בעלי החיים בחר זכר ונקבה. כן כי רק כשיש מקור השוואה יש מקום להוקיר על מי שאתה ולשים לך אתגר להישגיות אחרת.
כל אדם חייב שישים לפניו יעד בלתי סביר להשגה. לנהוג בנחישות, רצינות ובהתמדה על מנת להשיגו. באותה נשימה ומידת הוקרה לעשייה האישית. על אדם להבין שנכון הוא לאדם למצוא את השותפים הנכונים להגשמת חלומו. השותפים הנכונים, אלו שיעודדו אותו. שיתנו לו את הכוח להאמין שהוא מסוגל, שהוא יכול, שלכל מכשול להשגת המטרה יש פתרון.
כבר בגן, כל ילד לומד שבארגז החול, בפינת הבובות או בפינת המשחק יש "חוקי משחק" של מציאות פיזית. את חוקי המשחק אנחנו קובעים. ההיגיון הוא תוצר של הבנה מפורשת ומופשטת של חוקי המשחק. מה שנכון ויכול פיזיקאלית להתממש ומוגדר שייתכן ע"י המדע, אין מצב שלא נצליח בו. ההצלחה תלוי רק בנו. רבים מאיתנו חוו את מי שאמר לנו:"אתה לא תוכל" "לא נולדת למשפחה הנכונה" "לא קיבלת את הגנים הנכונים" "אתה לא כמו אחיך". תמחקו.
כנסו למדיטציה, דמיינו את הפסגה. את מה אתם רוצים. בחרו יעד אחד. One at a time. התמקדו בו. התעוררו מהמדיטציה וכתבו רשימה עם הגדרות ברורות לכל משימה. תפרקו את המשימות עד לקטנות ביותר, כדי שתוכלו לחוות הצלחות כמה שיותר. כיתבו הנחייה ברורה אייך ניתן להשיג את היעד שאתם חולמים עליו והחלו ברגע שסיימתם, ללא דחייה. כל יום עשו דבר אחד בדרך אל הגשמת היעד. לרגע אל תאבדו אמון בכך שתצליחו… כשתגיעו להגשמת היעד שתפו אותי. כי אני בטוחה שתצליחו.
גם כשאלוקים ברא את האבנים הכי גדולות, הוא ידע והאמין שמשהו מהברואים שברא והאמין בו יצליח להרים את האבן. היו כאלוקים והאמינו בבריאה לחלום, להגשים ולהצליח.

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.

את הפסוק הזה, האמרה, הפתגם ששמעתי הבוקר לפני שעת היקיצה מסבא רבא שלי הרב צביקה אדלר ז"ל. כך אמרה לי הישות שאינני יודעת מי היא ועלי לחקור אודותיה. ומשפט זה מתחבר לי, לארוע שהתרחש בחיי . התכנסנו חברים ליד קברו של שלום צור ז"ל, לגילוי מצבה, איש יקר ואהוב. חבר נשמה שלא אמצא עוד כדוגמתו.
ימים ספורים לפני, ביקשה ממני אשתו, בת דודתי, לכתוב מספר מילים. התיישבתי לכתוב. נשמתו של שלום התיישבה בסלון ביתי ובאצבע המורה בקול נחרץ אמר: "את לא כותבת כלום, תגיעי למקום ותדעי מה להגיד". משניסיתי שוב לקחת את העט ולכתוב שוב בכעס אמר: "את לא כותבת". מצאתי עצמי מקבצ'צ'ת את הנייר, הרמתי ראש והנשמה כבר לא הייתה בחדר. שיתפתי את בת דודתי בכל שהתרחש והמתנתי.
הגעתי ליד מרדכי. התיישבתי בבית המארחת וידיי התמלאו מלט. ידיים יבשות ולא יכולתי לאגרף אותן. הבנתי ששלום מבקש לאמר לי משהו. הכאב שבצריבה מהמלט הכביד עלי להתעמק וביקשתי קרם ידיים מהמארחת. אמרתי לשלום: "ארגיע את ידיי ואכתוב את דברייך". כך היה, מרחתי את הקרם, הידיים נרגעו וביקשתי מבתה של המארחת דף ועט".
ידיי שרבטו ללא משים: "מלט, בנין, בית, הבנייה – קונסטרוקציה, בינה – הבנה, מבנה". שאלתי את בת דודתי: "מה כתוב על המצבה?" אמרה לי: "איש בינה…". ברגע זה "נפל האסימון". שלום ביקש למסור את דברו. ואכן תמצתתי את דבריו, כשנשאתי דבריי באזכרה. כאן אוסיף והשלים את התובנה.
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. בן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הדרך שעשה. הדרך שהיבנה לעצמו ולקהל הסובבים אותו. אדם שמגיע לעולם לא עושה רק על מנת להשכיל ולהרחיב בינתו למען עצמו. כל אדם נכון שיבין שכל מעשיי ידיו הם למען היקום כולו. כל אחד מאיתנו מבנה את הפנים המוצקות והגשמיות של היקום בכלל. בינתנו השכלית היא למען הבנייתנו כעם וכלאום. כל אחד מאיתנו חשוב שיתן דעת למשמעות העשייה שלו בחיים אלו, למען אותה משמעות קונבציונאלית של כלל היקום.
עשו למען… באהבה

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.

כמה פעמים נאמר לנו שאם משהו פוגע בנו, שנבנה חומה. כשקורה לנו שקשה לנו למולו, שנבנה חומה. אל תכנסו לשם. שינוי הרגלים, התמודדות עם קושי אינם מתקיימים כשאנו בונים חומה.
בבניית החומה אנו יוצרים מעכב רגעי. מכיוון שהנשמה היא זו שיצרה את המצב הלא נוח למעננו. שנתמודד. שנרים ראש. שנשכיל כיצד להגיע לידי פתרון הבעיה. חשוב שנבין שכל דבר שעומד בפנינו, הנשמה יודעת שאנחנו מסוגלים להתמודד. מסוגלים למצוא פתרון. לכן נאמר "כל דבר לטובה".
אנחנו יכולים בקלות למצוא את עצמינו מאמינים ויודעים את כל מה שצריך לדעת על אומץ ופחדים, ועדיין להמשיך להתנהל באותה רוטינת חיים כמו האנשים מהשיר העצוב של גו'אל. שמעתי פעם שכדי לעבור חומה או גדר גבוהה במיוחד, צריך קודם כל לזרוק את התיק לצד השני. השלכת התיק מעבר לחומה, לא משאירה לנו ברירה אלא לעבור את החומה, בדרך כלשהי.
אז, על איזה תיק מדובר? אנו מדברים על תיק עם כלים להתמודדות.
את הכלים כל אחד ואחד יכול להבנות בעצמו. ברגע שנוצר קושי, חשוב לשבת ולנסח אותו בכתב. למשל: "הבת שלי הגיעה אלי הביתה וכל מה שעשיתי הייתה לה הערה, ביקורת". בעבר, אמרנו "חומה" ולא המשכנו הלאה אל מול הקושי.
הביקורת לא תפסיק לעולם. ההתעלמות לא תביא לשינוי. אם אנחנו לא נעשה משהו על מנת לשנות את הקושי שעמד למולנו.
כשהילדה הלכה. תשבי בשקט עם עצמך, תכתבי על מה היו הטענות. מה בדיוק רצתה?
אם את מוצאת שיש באפשרותך לשנות ויש מה לשנות. אולי זה הזמן. לעשות שינוי.
אם את מוצאת שחלק מהטענות ניתנות לשינוי וחלק לא. הזמיני את הילדה לכוס קפה איפה שהוא (לא בבית שלך ולא בבית שלה). רק את והיא. הסבירי לה שישבת וחשבת על כל הערותיה. תציגי לה שאכן חלק מהטענות נכונות ואכן את תעשי הכל על מנת לשנות. צייני בפניה, בראש מורם וטון אסרטיבי וברור מה הנקודות שעליהם טענותיה אינם ניתנות לשינוי ואולי גם הסבירי מדוע.
צייני שהיא חשובה לך מאוד ולכן נתת את הדעת בעניין. אבל, פה זה נגמר. בכל ביקור את מצפה לאווירה נאותה.
נחזור לבניית ארגז הכלים. כלים שיסייעו לכם לא לבנות חומה ולהישאר במקום של נוחות וללא שינוי אמיתי שיטיב איתכם. מכיוון שבניית חומה, חוסמת בפניכם את שנמצא מעבר לחומה. והאמינו או לא? אפשר לראות רק טוב מעבר לחומה, אם רק תחליטו שאתם פשוט לא בונים אותה.
אשמח להתייחס לכל דילמה שתעלו כאן, בה נאלצתם לבנות חומה ולסייע לכם בייעוץ לחשיבה בונה ומעצימה, אל מול הדילמה.