עולם הרגש – השיר המשותף של הורים וילדים

עולם הרגש של ילדינו אינו נפרד מעולם הרגש שלנו, ההורים. הוא נרקם מתוכו ומושפע ממנו. רגשות אינם מותרות – הם תשתית. הם השפה הראשונה שבה לומד האדם להבין את עצמו, את זולתו ואת מקומו בעולם.

לפני שנים יזמתי את תוכנית הלימודים “שיר עברי”, מתוך אמונה עמוקה שעולם הרגש מתפתח בדרך הנכונה כאשר הוא ניזון מסיפורים אנושיים גדולים, מדמויות מופת ומהיסטוריה שיש בה נשימה, קצב ומשמעות. המוזיקה בשיר העברי, מאפשרת חיבור בלתי אמצעי לרגש – כזה שפועל ישירות על הלב. החשיפה לאישיותם של אישים דגולים, דרך סיפור חייהם והיצירה שנכתבה עליהם, מעניקה לילדים  ולהורים הזדמנות לחוש את הדופק שבמאמץ, המשמעות שבהתמדה, והאומץ שבהגשמת חלומות. אלו מראות חיים. דרכם נוצר מקום לומר: "קשה לי". מקום לבקשת עזרה, לערבות הדדית, ולכנות אמיצה עם עצמנו והסביבה.

המוזיקה והשירה מטפחות חדוות חיים, אהבה לכל קיום, כוח ומרץ לעשייה. הן יוצרות שפה עדינה ועם זאת עוצמתית של הקשבה. כמה אציל ונאה נעשית ההתייחסות מאדם לאדם, כאשר חוש זה מטופח. זהו אינו רק חוש רגשי – זהו גם חוש מוסרי. החוש המוסרי מתעצב בשנות החיים הראשונות, דרך מראות החיים המוצגים לילד, דרך דמויות אנושיות המשמשות לו דוגמה. כאשר ילד פוגש מודלים של יושרה, חמלה, עמידה פנימית ואחריות – מתפתח בו חוש מוסרי חדור ביטחון. המושתת על הבנה עמוקה של ערך האדם.

חשוב לי להדגיש: חשיבה חיובית ורגשות חיוביים אינם הכחשה של קושי. פסיכולוגיה חיובית, בעיניי, מתחילה דווקא באהבת האדם על שלמותו – על חוזקותיו וגם על חולשותיו. היא כוללת סובלנות, אך גם עמידה איתנה מול המקומות הכואבים, תוך נכונות לשקף כמיהה לעזרה, ללא בושה וללא מסכות. לא ניתן לחיות רק ברגשות חיוביים או לצבוע את המציאות בוורוד. חינוך משמעותי אינו מסתפק בהצהרות ש“יהיה בסדר”. הוא שואל איך יהיה בסדר, מי נדרש להיות שם, ואילו כלים עומדים לרשותנו כדי ללוות ילד באמת.

רוח האדם והחינוך המתבקש בעת הזו נשענים על מדעי הרוח – על ההכרה בכך שכל הורה וכל ילד הם בני אנוש, עם רגשות, תעצומות נפש, מסוגלות, ולעיתים גם בלבול ופגיעוּת. כאשר מתקיים שיתוף אותנטי ואמיתי בין צוותי החינוך להורים, כאשר מצבם הרגשי של הילדים אינו מוסתר אלא נידון באחריות וברגישות – מתאפשרת עבודה משותפת, מדויקת ונכונה. עבודה כזו אינה רק למען הילד הבודד. היא למען רווחתו, רווחת סביבת השווים לו בכיתה, ולמען משפחתו כולה. זהו מעגל אנושי של הקשבה, עשייה ותקווה – כזה שמכבד את הרגש, נותן לו מקום, ומאפשר לו להפוך לכוח מצמיח.

בסופו של דבר, עולם הרגש הוא השיר המשותף של כולנו. וכאשר אנו בוחרים לשיר אותו בכנות, בעומק ובאחריות – אנו מחנכים לא רק ילדים טובים יותר, אלא בני אדם שלמים יותר.

עד כמה נכון לנו להיחשף לפגיעות?

שנים רבות אני תוהה האם מותר לי גם להיות "חלשה"? האם מותר לי לספר שקשה לי, שאני לא "Wonder Woman"? זו שאלה שרבים מאיתנו נושאים בתוכם. מצד אחד, אנחנו שומעים יותר ויותר על החשיבות של פתיחות רגשית, על אומץ להיות מי שאנחנו באמת. מצד שני, פגיעות מפחידה. היא חושפת אותנו לאכזבה, לדחייה, לאי־הבנה. לכן לא מפתיע שרבים מאיתנו בוחרים להסתתר מאחורי רגשות חזקים וברורים יותר, כאלה שנותנים תחושת שליטה. ועל אותה תחושת שליטה חשוב שנבין.

לא פעם נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו מרגישים: כעס, עצב, עצבנות, שתיקה. אלה הרגשות שנראים כלפי חוץ, שקל לזהות ולהציג. אבל לעיתים קרובות, הרגש שמופיע אינו הרגש העמוק באמת. הוא רק השכבה העליונה. אפשר לחשוב על רגשות כמו על קרחון: חלק קטן נראה מעל פני המים, והרוב הגדול חבוי מתחת, רך ופגיע יותר.

רגשות כמו כעס או עצבנות אינם בהכרח הבעיה, אלא סימן. הם משמשים לעיתים כהגנה מפני תחושות שקשה יותר לשאת – פגיעה, פחד, חוסר אונים, תחושת חוסר ערך או אובדן. כעס, למשל, קל יותר לביטוי מאשר עלבון. עצבנות לעיתים מסתירה עייפות עמוקה או עומס מתמשך. אדישות יכולה להגן על אכזבה כואבת.

כדי להבין מה באמת קורה בפנים, נדרשת עצירה. לא באמצע ההתפרצות, אלא אחריה. ברגע שקט יותר אפשר לשאול את עצמנו: מה באמת כאב לי כאן? ממה נבהלתי? מה הרגשתי שאיבדתי? מה הייתי צריך ולא קיבלתי? אין צורך לנסח תשובה חכמה או “נכונה”. עצם ההקשבה משנה משהו.

גם הגוף משתתף בתהליך הזה. לחץ בחזה, גרון חנוק, בטן מתכווצת או לסת קפוצה הם רמזים למה שהלב מתקשה לומר במילים. כשנותנים לרגש שם מדויק – “נפגעתי”, “אני מפחד להידחות”, “אני מאוכזב” – הוא נרגע מעט, כי סוף־סוף רואים אותו.

פגיעות אינה חשיפה חסרת גבולות, אלא נכונות להכיר באמת הפנימית שלנו. רגש עמוק לא צריך תיקון, אלא הקשבה, הכרה וזמן. וכשאנחנו מעזים לפגוש אותו, מתחת לפני השטח, יש פחות צורך להתגונן – ויותר אפשרות להיות בקשר אמיתי, עם עצמנו ועם אחרים.

חושפים פגיעות בהדרגה, לא בבת אחת, ורק אחרי שביררנו קודם כל עם עצמנו מה אנחנו מרגישים באמת. בוחרים לשתף מי שמסוגל להקשיב בלי לבטל, למהר לייעץ או להשתמש בזה נגדנו. פגיעות בטוחה היא כזו שמשאירה אותנו נאמנים לעצמנו — גם אם התגובה מהצד השני לא מושלמת.

כל מעשה קטן שלנו הופך לשיעור לחיים

כמדריכת הורים פגשתי הורים שביקשו להבין למה הבן, דוחה שיח, כמעט ולא משתף רגש ואין מצב לפתרון קונפליקטים. הפילוסוף היווני אריסטו קרא לאדם “המחַקה הגדול ביותר מבין כל בעלי-החיים”, ומשפט עתיק זה לא היה יכול להיות רלוונטי יותר לעולמם של ההורים היום. אנו מרבים לחשוב שחינוך נעשה באמצעות הסברים, שיחות ונימוקים, אך בפועל הילדים שלנו לומדים הרבה פחות ממה שאנו אומרים להם ויותר ממה שהם רואים שאנחנו עושים. אין מעשה שנעשה בסביבת ילד שאחריו נוכל להגיד לו בפשטות: “אתה, לך אסור לעשות את זה”. מבחינתו אין הפרדה כזו. כל תנועה שלנו, כל תגובה, כל מבט וכל מרחב רגשי שאנו יוצרים סביבו – הם חומר הגלם שממנו הוא בונה את עולמו.

ילד, במיוחד בגיל הרך, אינו לומד מתוך הוראות אלא מתוך חיקוי. החיקוי הוא האופן הראשוני והעמוק ביותר שבו הוא מבין את המציאות. כשפעולות מוסריות, רגועות ומתחשבות מתקיימות סביבו, הן נקלטות במוחו כמעט מבלי שנבחין בכך. כשאנו משתמשים בשירי ילדים, בדימויים ובתנועה כדי לגעת בחושיו, אנחנו מעניקים לו חוויה חינוכית מזוקקת יותר מכל הסבר מילולי. השיר, הקצב והחזרה יוצרים רשמים עמוקים שאחר כך מתרגמים להתנהגות, לרגש ולתפיסת העולם.

הבנה זו, שנובעת גם ממדע הרוח, מזכירה לנו שחינוך איננו מושג מופשט אלא מערכת של עובדות חיים חיות: סביבת הילד, רשמי היומיום שלו, המפגש שלו עם מבוגרים אמיתיים ולא מושלמים. כל ילד הוא עולם בפני עצמו. ילד רגיש, עצבני או כזה שנוטה להתרגש במהירות – זקוק לסביבה אחרת לגמרי מאשר ילד שקט ומאוזן יותר. זו אינה העדפה או “סגנון הורות”, אלא הבנה שלפיה הסביבה היא הכוח העיקרי שמרפא, מעצב ומאזן את נפשו של הילד.

הדבר הפשוט אך החשוב ביותר הוא אהבה. לא חיבוק שנועד “להתקדם הלאה”, אלא אהבה כנה, מתמשכת, שממלאת את האטמוספירה הרגשית של הילד. כשילד חי בתוך מרחב של חום ואכפתיות אמיתית, וכשסביבו נוכחת דוגמה אישית ראויה לחיקוי, העבודה החינוכית מתרחשת כמעט מאליה. כל אותם ערכים שאנו מנסים להנחיל – סבלנות, אחריות, התחשבות – נקלטים דרך העשייה.

ההורים הם המראה שבתוכה הילד מבחין בעולם. אנחנו הפס הקולי, שפת הגוף, הדימוי והקצב של חייו. ואם נזכור זאת, אולי נגלה שהדרך היעילה ביותר לחנך ילדים היא להתחיל דווקא בעצמנו: להיות האנשים שהיינו רוצים שהם יחקו. הורים, תנהלו שיח בינכם ועם הילדים. לפתרון קונפליקטים ולהבעת רגשות. כך יגדלו לא בתוך מילים על אהבה, אלא בתוך אהבה עצמה.

לכבד – חובה. לאהוב – לא בטוח

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

באחריות ההורים בלבד

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

הצלחתי, איזה מזל

תקופת מבחנים. חרדת מבחנים, לחץ בלימודים. תחושה של כעוס. הילדים מוצפים ברגשות מעורבים של חוויות הצלחה ואי הצלחה במילוי משימות במסגרת החינוכית ובמסגרת הביתית. הבעות הפנים שלהם הן פעולות שמבטאות רגשות, כי כל פעולה מקורה ברגש.

רבים שואלים אותי, "cbt" זה להתעלם מהרגש, לטפל רק באמצעות השכל? התשובה היא לא רבתית. מכיוון שמטפל רגשי הוא כשמו, מטפל ברגש. המטפל קורא את הרגש, משיים אותו, לומד על הרגש ועל המטופל ובאמצעות טיפול מושכל הוא יוצר תקומה ממצב רגשי נתון שלא מאפשר התקדמות ועשייה מיטבית לחיים טובים, שלווים ומלאי הצלחה.

תלמידה שלי שקבלה את תוצאת המבחן אמרה בקול "איזה מזל הצלחתי במבחן". ראשי התיבות של "מזל" – מקום וזמן לעשות. מזל הוא מה שקורה כאשר מוכנות פוגשת הזדמנות (סנקה, פילוסוף רומי). הזדמנויות זו עבודה של אלוהים, של היקום. תמיד יש הזדמנויות . המוכנות – היא העבודה שלנו. מה אתם מוכנים לעשות כדי להשיג את מה שתרצו, כדי להפוך למי שאתם רוצים להיות.

איזה מחיר אתם מוכנים לשלם? כמה זמן אני משקיע בלהכין את עצמי לשיעור? – ציוד, תכנון זמן, מילוי משימות. כמה זמן אני משקיע בחינוך הילדים שלי? – זמן איכות, זמן לסייע להם במילוי המשימות שהתבקשו ועוד. מה שיש לנו, הוא תוצאה של כל העשייה שלנו עד היום. חוויות ההצלחה שלנו מסתכמות בכל הבחירות שבחרנו ובכל הפעולות שעשינו.

כדי לשנות את התוצאות והפרות שלנו, עלינו לשנות את הסיפור הפנימי (לטפל בשורשים). בספר שלי "גלגולו של חינוך", אני מציינת בדרכים שונות את העובדה, שמי שאין לו פתיחות וגמישות מחשבתית, שיודע ומאמין שיש דברים שאני לא יודע שאני לא יודע, ובוחר בזמן  קושי, להתייעץ, לקבל הדרכה, הצצה לעולם שאולי אני לא יודע שקיים, אותו אדם יישאר עם האמיתות (הסיפורים הפנימיים) שלו, ולכן ימשיך לפעול את אותן פעולות ולקבל אותן תוצאות ולא יוכל ללמוד שום דבר אחר. אם אתה רוצה שינוי משמעותי בחייך – עליך לשנות את הסיפורים הפנימיים שלך לכאלה שיקדמו אותך אל התמונה המנצחת שלך (אלון אולמן).

את המזל, אתם תביאו לחייכם בעשייה. בנחישות. בהתמדה. ללא לאות. תנהגו כך בחייכם שלכם והיו מודל חיקוי לילדכם. הילדים צמאים להצלחה. הדרכת הורים, ייעוץ וליווי מקדמים להצלחה.  תאהבו חזק את עצמכם ואת ילדכם ותזעקו "יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב"/יוסף יאיר אליצור והרב שלום ארוש.

הילד מביע קושי, מה עושים?

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.

האם חינוך לעצמאות הוא איום לסמכות ההורית?

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.

איך נשקיט רגשות שמעכבות אותנו?

בבודיהיזם טוענים שה"גיהנום החם" הוא אותם רגשות שמאיימות לשרוף אותנו מבפנים. מי מאיתנו לא זוכר שנוירולוג זה או אחר, אמר לאמא שלו (ולצערו גם נכח ושמע): "מהילד הזה לא יצא כלום". או שבחצר הילדים לגלגו והקטינו אותנו? העבר שלנו מכתיב את ההווה. אנחנו לא יכולים לשנות את הדרך שבה זה מאורגן אצלינו במוח. התת מודע שלנו אלבום תמונות ישן, אותן תמונות מהוות חסמים לעשייה פורייה ומלאת אנרגיות.
את הדרך האוטומטית שבה אותן חוויות עדין מופיעות בחיינו ומשפיעות עלינו אנחנו רוצים לשנות. אנחנו לא מעוניינים להאשים את ההורים שלנו, אנחנו רוצים לתת מענה לצרכים שלא זכו למענה הולם במשך כל חיינו ואם יש דרך לעשות שילדנו לא יחוו את אותן רגשות אז חשוב שנעשה.
מודעות קשובה לילדים שלנו היא הדרך. אפשר גם ללמד את הילדים להקליט מסר קצר וייחודי המשבח את העבודה הרגשית האמיצה שחוו. את ההתקדמות בלקיחת אחריות או במודעות האמפתית במטרה להפריך דפוסים או אמונות מעוותות. שמכונות "מחשבות אוטומטיות" בתורת הcbt.
ההתוודעות שלנו אל דרך החשיבה הזו היא סוג של מדיטציה בפני עצמה. ראשית, עלינו לפתח תשומת לב מודעת לסבל שלנו עצמנו. נחשוב על כך שכול בני האדם אינם רוצים לחוות שום סוג של סבל נפשי, ובכל זאת הם נקלעים למצבים קשים של סבל שזועק מתוך הנשמה. חשיבה מסוג זה מובילה אותנו לחמלה. אם לא נפַתח את המשאלה להשתחרר מכול הסבל שלנו עצמנו, כיצד נוכל לפתח את המשאלה שהילדים ישתחררו מסבלם הם? עלינו להרחיב את המשאלה הזו לכלל הסובבים אותנו, שגם הם חפֵצים באושר. יש לנו יכולת לאמן את התודעה שלנו ולפתח את המשאלה שכולן וכולם ייפרדו לחלוטין מסבלם.
אנחנו מאוד חוששים להעיז ולהגיב כשמשהו פוגע בנו. שמא נקרא "חוצפנים". מהי חוצפה? חוצפה היא התנהגות שאינה מצייתת לנורמה תוך כדי התרסה, ובפרט יש בה חוסר ציות לסמכות. חוצפה יכולה להיות שלילית, לא מכבדת ומגיעה מחוסר חינוך ולעומתה ניתן להכיר חוצפה שמהווה פריצת דרך תוך כדי עשייה חיובית ומטיבה לעצמי ולסביבה. עלינו להכיר בכבודנו ולשמור עליו מכל משמר. כשאנחנו נעשה זאת ילמדו מאיתנו ילדנו. חשוב שנשים לב למוצא פינו. נעשה הכל שילדנו לא יחוו כניעה לסמכות שפוגעת בהם ומשאירה אותם עם חוויות שיעכבו אותם בעתיד מהצלחה ורווחה נפשית. כניסה עם הילדים לדמיון מודרך בו הם מרשים לעצמם להגן על כבודם ולדבר על הרגשות מול סמכות. שומרים על כבוד ותקשורת נקייה ומשקיטים רגשות שיעכבו אתנו בעתיד.

האם תוקפנות היא תכונה נפשית?

שנת הלימודים בפתח וחווית התקפי הזעם של הילדים בחופש הגדול מאוד מאיימת על ההורים והצוות החינוכי. לאחר פגישה עם המורה, הגיעו אלי זוג הורים שנשלחו להדרכת הורים. האמא אומרת: "זה קורה מאז שהילד בגן, כל הזמן יש התקפי זעם, דופק על הדלתות, צועק ומקלל". הילד לא נולד עם אופי של ילד תוקפן ואלים. ניתוח ההתנהגות בשטח, במסגרת הביתית ובמסגרת החברתית מאפשרים למנתח ההתנהגות לאבחן באופן ממוקד מה הסביבה עושה שמחזקת ומאפשרת התנהגות אלימה שכזו.
ילדים תוקפניים, אשר לא למדו לסגל התנהגויות פרו-חברתיות, משלמים על כך מחיר יקר על חייהם. לתוקפנות שלהם יש השלכות מרחיקות לכת בבגרותם, בקשר שלהם עם משפותיהם, ילדיהם, מקום עבודתם וחבריהם (טרמבלאי, 1999).
קמפבל ועמיתיה (2006), הראו שככל שלילדים רמות גבוהות יותר של תוקפנות כך התוקפנות יציבה יותר לאורך שנים וקשורה לרמות גבוהות יותר של בעיות התנהגות וחוסר הסתגלות. התוקפנות היא תוצר של תהליכים פנימיים באדם אשר נמצאים באינטראקציה עם גורמים חיצוניים – סביבתיים ומעורבים בה תהליכים קוגנטיביים, רגשיים והתנהגותיים. בתהליכים אלו יש מקום מרכזי למנגנוני הוויסות של האדם, שמאפשרים לו לשלוט על ההתנהגות התוקפנית.
אופי הינו סַךְ הַתְּכוּנוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהָרוּחָנִיּוֹת בְּאָדָם אוֹ בְּצִבּוּר הַמִּתְגַּלּוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו וּבְהִתְנַהֲגוּתוֹ. לכן, אם ילד או מבוגר מסוגל להתנהל ברוך ואהבה, באמפתיה ובסובלנות בסיטואציות מסויימות, הרי שהתוקפנות איננה אופיו של האדם. סקינר טען שהאדם מונע ממאוויים פנימיים, המיסטיקה תאמר שהנשמה מגיעה לעולם עם היסטוריה של חוויות מגלגולים קודמים, כל אלו מהווים נסיבות להתנהגות בכאן ועכשיו.
ברוב המקרים התוקפנות מתבטא כשהאדם חווה עוינות שהיא רכיב קוגנטיבי. המאוורר לא עובד, חם לי, החום הזה בהיסטוריית הלמידה שלי עשה לי מאוד לא טוב: התייבשתי ואולי אף בגלגול קודם גרם לי ליותר מזה, החום הזה בתאי הזיכרון שלי גורם לי כאן ועכשיו לכעס גדול מאוד שנמצא בשק הרגשות שלנו והוא הרכיב הרגשי. הנסיבות הללו גורמות לתוקפנות פיזית שהיא רכיב התנהגותי. כשאנו מבינים תהליך זה שמביא להתנהגות, אנו מבינים שחשוב לטפל בנסיבות הקוגנטיביות והרגשיות על מנת לשנות את ההתנהגות.
בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח ההתנהגות והכרות עם התוצאות להתנהגות במשך כל שנות חייו של הילד. כך ניתן להבין כיצד אנחנו משנים את המחזקים להתנהגות ופועלים למגר את ההתנהגות הלא נכונה לילד ולסביבה ולעצב התנהגות מיטבית. דברי אמי מהדהדים באוזניי: "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". תפקידנו לעשות לילד טוב, כך שיקבל את הכלים הנכונים להתמודדות עם העויינות הקוגנטיבית שמשתלטת עליו.