הדרכה לשליטה עצמית והימנעות מתגובה אוטומטית

תלמיד כתה ז' הגיע אלי בטענה שכל הזמן מציקים לו. "אני לא רוצה להיות בבית הספר הזה, כי אני בסוף ארים אבן ואזרוק למשהו בראש". אין ספק שהילד הגיע במצוקה מאוד גדולה. תחתית המוח שנקראת אמיגדלה (הרגש) השתלט באופן כמעט מלא על המוח העילי, הוא הקורטקס (השכל). במקרה זה, התבקש הליך קוגנטיבי, כדי להביא את הילד למצב של שליטה עצמית בהתנהלות הרגשית למען שליטה בהתנהגות.
בקשתי שיתאר סיטואציות בהן חש שמציקים לו. מה קרה לפני שהציקו, כיצד הגיב להצקה וכמובן כיצד היום, כשהוא רגוע, יכול לתאר תגובה אחרת לאותה סיטואציה. הקשבה מלאה ללא שפיטה. לתת לגיטימציה לתחושה, שמה שקרה גרם לו להרגיש מאוים. משם מתחילה שיחה שאינה משתמעת לשני פנים. אנחנו לא פותרים שום בעיה באלימות. השיח האסרטיבי הוא דיאלקטי: מצד אחד הוא מתייחס ליכולת שלנו לבטא את הצרכים שלנו באופן ענייני, חד וברור ומצד שני הוא מתייחס ליכולת שלנו להבין ולהתייחס לצורך של האחר, תוך הקשבה לעמדתו והתחשבות בצרכיו (אפל, 2015).
אסרטיביות לא נמצאת על ציר האוטומטי של בריחה ותקיפה, היא דורשת מאמץ כי היא מחייבת שימוש במיומנויות שליטה עצמית. אני מתייחסת לתגובה של המבוגר האחראי, ההורה או איש הצוות. הילד שמגיע עם מצוקה, קודם כל חשוב להקשיב לו. להכיל את המקום שאליו נקלע. ורק אחרי שפרק את הכעסים וגם אם יהיו קולניים, נכיל אותו. גם אנחנו לעיתים מרימים קול כשאנחנו כועסים. נאמר "ננשום עמוק, ננסה מעט להירגע, נשאל מה יכול לעזור לך להירגע? אולי כוס מים". יש כאלה שכשכועסים, השאלות האלו רק מעצבות יותר. ולכן חשוב לתת לפרוק כעס. ולנהל את השיחה כשהילד נרגע.
בשיח רגוע הובלתי את הילד להכיר בכך שהמחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. המחשבות האוטומטיות חולפות במוחנו כהרף עין ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות מבלי לבחון אותן (בק, 2011). הבנה מושכלת מביאה לתודעה שניתן לשלוט באותן מחשבות אוטומטיות, שמביאות אותנו לתגובות ספונטניות לא רצוניות. מלל בוטה או התנהגות אלימה שלא מכבדת, לא אותנו ולא את הסביבה..
נסכם כי תקשורת אסרטיבית מכוונת לפתרון בעיות ודורשת מיומנויות בין אישיות כמו יכולת הקשבה, יכולת שליטה עצמית ותכנון תגובה המאזנת בין הצרכים שלי לצורכי האחר. בזמן שמקשיבים לילד, בונים את השיח המכיל, הבונה והמחנך, כך שהילד ירגיש שהבנו אותו, שאנחנו לא שופטים אותו אלא מסייעים לו להגיע לשליטה עצמית למענו ולמען הסביבה.