תגית: התנהגות

פורסם ב

הגורמים החיצוניים בעולמו של הילד

כאשר אנו חושבים על עיצוב אישיותו של הילד, אנו נוטים להתמקד בתכונותיו המולדות, בכישרונותיו ובאופיו הייחודי. אולם לצד עולמו הפנימי של הילד פועלים גורמים חיצוניים רבי השפעה, המלווים אותו מימיו הראשונים ומעצבים את תפיסותיו, התנהגותו ויחסיו עם סביבתו. שלושה מהם בולטים במיוחד: האווירה המשפחתית, מבנה המשפחה ושיטת החינוך.

האווירה המשפחתית היא בית הספר הראשון לחיים. ביחסיו עם הוריו מקבל הילד את הכלים הראשונים להתנהלות בחברה. לומד כיצד לדבר, כיצד להקשיב, כיצד לפתור מחלוקות, כיצד לכבד את הזולת וכיצד להתמודד עם תסכולים. ההורים הם אלו היוצרים את האווירה המשפחתית, והילד קולט באופן טבעי את ערכי הבית, את השקפותיו ואת אורחות חייו.  אם היחסים בבית מושתתים על כבוד הדדי, שיתוף פעולה והקשבה, הרי שאלו יהיו הכלים שילוו את הילד גם מחוץ לכותלי הבית. היסודות הנבנים בשנים הראשונות מלווים את האדם לאורך חייו.  במיוחד יש לתת את הדעת ליחסים שבין ההורים לבין עצמם. כאשר ההורים לבביים, ידידותיים ומשתפים פעולה, גדלים הסיכויים שגם הילדים יאמצו דפוסי התנהגות דומים.

גורם נוסף המשפיע על הילד הוא מבנה המשפחה. בכל משפחה קיים סדר פנימי משלה, מערכת יחסים ייחודית ותפקידים שכל אחד מבני הבית ממלא. מקומו של הילד בתוך המבנה המשפחתי משפיע במידה מסוימת על תפיסתו את עצמו ועל יחסיו עם סביבתו. עם לידתו של ילד חדש משתנה המבנה הארגוני של המשפחה, וכל בני הבית נדרשים להסתגל למציאות חדשה. הילדים עוברים תהליכים של הסתגלות, חלוקת תפקידים חדשה, שיתוף, ויתור ולעיתים גם מאבק על מקום ותשומת לב.  עם התפתחות המשפחה מוצא כל ילד את מקומו בדרכו שלו. חוויות מוקדמות, תפקידים שילדים נוטלים על עצמם ומסרים שהם מקבלים מהסביבה הקרובה, משאירים לעיתים רישומם לכל החיים.

מכאן אנו מגיעים לגורם השלישי – שיטת החינוך. בעיניי זהו הגורם המשמעותי ביותר בעיצוב אישיותו של הילד. תפקידנו כהורים אינו ליצור ילד חדש, אלא לזהות את הכוחות שכבר קיימים בו, לחזק אותם ולכוון אותם לטוב ביותר. זהו פירושו העמוק של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו". לכל ילד יש דרך משלו, קצב משלו ותכונות המייחדות אותו. החכמה היא לזהות את אותן נקודות חוזק ולהוביל אותו בהתמדה ובנחישות בדרך המתאימה לו. העידוד הוא הכלי החשוב ביותר העומד לרשותנו. ילד זקוק לעידוד כשם ששתיל זקוק למים. העידוד מעניק לו תחושת מסוגלות, אמונה עצמית ורצון להמשיך לנסות גם כאשר הדרך אינה קלה. הצורך בעידוד אינו מסתיים בילדות. אותו ילד פנימי המבקש הכרה, תמיכה ומילה טובה ממשיך להתקיים גם אצל המבוגר בן הארבעים וגם אצל הסבתא בת השבעים. כולנו ניצבים מול אתגרים, קשיים וניסיונות שאינם תמיד מעודדים. אלמלא אותו אומץ ראשוני המצוי בילד הקטן, אותו ילד בן שלוש הלומד את מקומו במבנה החברתי ומסתגל לדמויות חדשות הנכנסות לעולמו, היה האדם מתקשה להתקדם ולהתפתח.

האתגר הגדול ביותר בחינוך הוא ההתמדה. ההתמדה להאמין בילד גם כאשר הוא מתקשה, ההתמדה לעודד גם כאשר התוצאות אינן מיידיות, והנחישות לסייע לו לפתח חוסן נפשי ויכולת עמידה מול קשיים. מטרתנו אינה רק לגדל ילדים ממושמעים או מצליחים, אלא בני אדם שיוכלו להגשים את חלומותיהם, למצוא משמעות בחייהם ולהאמין בכוחותיהם. כאשר אנו מסייעים לו לראות את הטוב שבו, להכיר ביכולותיו ולהוקיר את מאמציו, אנו מעניקים לו מתנה שתלווה אותו שנים רבות – היכולת להאמין בעצמו גם כאשר הדרך מאתגרת. זוהי אולי המתנה החשובה ביותר שהורה יכול להעניק לילדו.

פורסם ב

מתן תורה ברוח התקופה

חג השבועות, חג מתן תורה, מזכיר לנו בכל שנה מחדש שלא רק תורה ניתנה בהר סיני — אלא גם מסגרת חיים. מערכת של חוקים, גבולות וכללים שנועדו לאפשר לאדם ולחברה להתקיים מתוך סדר, כבוד, אחריות וביטחון. בעידן שבו המושג "חופש" תופס מקום מרכזי, הורים רבים חוששים להציב גבולות. לעיתים נדמה שכללים מגבילים את הילד, פוגעים בעצמאותו או מרחיקים אותו. אך האמת הפוכה לחלוטין: ילדים זקוקים לגבולות בדיוק כפי שהם זקוקים לאהבה. גבול ברור מעניק לילד תחושת ביטחון, יציבות ושייכות.

מתן תורה מלמד אותנו עיקרון יסודי: גם האדם הראשון שנברא בצלם אלוקים אינו חי ללא חוקים. התורה אינה אוסף של הגבלות אלא דרך חיים המכוונת את האדם לטוב, לאחריות ולחיים מתוקנים. עצם ההבנה שהחוקים ניתנו על ידי בורא עולם מעניקה משמעות עמוקה לקבלת סמכות. האדם לומד שלא כל רצון אישי הופך מיד למעשה, ושיש ערך למשמעת עצמית, לכיבוד כללים ולהתחשבות בזולת.

מכאן מתחיל גם החינוך בבית. כאשר ילד לומד לכבד את הוריו, להקשיב לכללים ולנהוג לפי סדרי הבית — הוא אינו רק "מציית". הוא רוכש כלי לחיים. ילד שמבין שיש סמכות הורית ברורה, לומד שיש בעולם סדר. הוא מבין שיש גבולות שאינם נתונים למשא ומתן, ושאהבה אמיתית אינה ויתור אינסופי אלא גם הכוונה והצבת גבולות. הורים רבים חוששים כיום לומר "לא". אך ילד שלא פוגש גבולות בבית, מתקשה מאוד לפגוש אותם מחוץ לבית. בהמשך הדרך הוא עלול להתקשות לקבל מרות של מורים, מסגרות לימוד, מקומות עבודה, חוקי מדינה ואפילו כללים בסיסיים של מערכות יחסים תקינות.

לעומת זאת, ילד שגדל בבית שיש בו כללים ברורים ועקביים, מפתח יכולת חשובה מאין כמותה — קבלת סמכות. זוהי יכולת שתשפיע על כל עתידו: על הצלחתו בלימודים, על השתלבותו החברתית, על יכולתו להתמיד בעבודה, לנהל זוגיות בריאה ולחיות כחלק מחברה מתוקנת. גם בבית הספר בא לידי ביטוי אותו עיקרון. קבלת סמכות המורה והציות לכללי בית הספר אינם רק עניין משמעתי. הם חלק מהיכולת של הילד להבין שאינו מרכז העולם, ושחיים משותפים דורשים התחשבות, איפוק ומשמעת. ילד שלומד לכבד את כללי המסגרת, לומד למעשה לכבד גם את עצמו ואת עתידו.

מעבר להשלכות החינוכיות והחברתיות, יש כאן גם יסוד משמעותי לבריאות הנפשית של הילד. ילדים שחיים בעולם ללא גבולות חווים פעמים רבות בלבול, חרדה וחוסר ביטחון. דווקא המסגרת הברורה יוצרת רוגע פנימי. כאשר הילד יודע מה מותר ומה אסור, מה מצופה ממנו ומהן התוצאות של מעשיו — עולמו הופך ברור ויציב יותר. קבלת סמכות אינה חולשה. להפך — היא ביטוי לבשלות רגשית. אדם שמסוגל לקבל כללים, להתמודד עם גבולות ולכבד סמכות, מפתח יכולת של שליטה עצמית, דחיית סיפוקים ואחריות אישית. אלו תכונות שהן בסיס לחיים מאוזנים ובריאים נפשית.

בחג מתן תורה אנו יכולים להזכיר לעצמנו כהורים שהמשימה שלנו אינה רק לגדל ילדים שמחים, אלא לגדל ילדים שיוכלו בעתיד לחיות נכון בתוך עולם שיש בו חוקים, מחויבויות וערכים. ילדים שיֵדעו לכבד, להקשיב, לשאת אחריות ולבחור בטוב גם כאשר לא תמיד קל. כי דווקא הגבולות — הם שמעניקים לילד את החופש האמיתי לצמוח בביטחון.

פורסם ב

לגדל שניים – ולראות כל אחד

כמדריכת הורים, בשנים האחרונות אני פוגשת הורים לתאומים שמגיעים עם השאלה: איך מגדלים שני ילדים יחד, מבלי לאבד את הייחוד של כל אחד מהם, ומבלי לוותר על חינוך ערכי, רגשי ואנושי. גידול תאומים אינו רק אתגר לוגיסטי, אלא הזדמנות חינוכית יוצאת דופן, כזו שמזמינה אותנו כהורים לעבוד בו־זמנית עם החשיבה, הרגש והנוכחות שלנו.

רודולף שטיינר כתב: “אדם מסוגל להבין באמצעות הרגשתו, תחושתו ומצב רוחו באותה מידה כמו בשכלו.” משפט זה מקבל משנה תוקף בהורות לתאומים. ילדים, ובוודאי תאומים, קולטים את העולם לא רק דרך מילים והסברים, אלא דרך האקלים הרגשי שבו הם גדלים. הטון שבו אנו מדברים, האופן שבו אנו מגיבים, המתח או הרוגע שאנו מביאים איתנו – כל אלה הופכים לשפה חינוכית חיה.

כמדריכת הורים המשלבת עקרונות CBT, אני רואה עד כמה המחשבות האוטומטיות של ההורים משפיעות על ההתנהלות היומיומית. בהורות לתאומים עולות לעיתים מחשבות של חוסר, אשמה או השוואה: מי קיבל יותר, מי נפגע יותר, ומי “מאחור”. כאשר אנו לומדים לזהות את המחשבות הללו, לאתגר אותן ולהחליף אותן בפרשנות גמישה וחומלת יותר, אנו יוצרים מרחב רגשי בטוח. מרחב שבו הילדים לא נמדדים זה מול זה, אלא נראים כל אחד בפני עצמו.

אזכיר את דבריו של ז’אן פאול, מספרו על החינוך, שכתב: “ההתבטאות שלך והצליל של קולך, כשהם מתאימים ללהיטותו האינטואיטיבית של הילד להבין, יזרעו אור על מחצית המשמעות, ובסיועה תתבהר במשך הזמן גם מחצית ההבנה, הילד לומד להבין את שפתו בטרם ילמד לדבר בה.”

דברים אלו מזכירים לנו אמת חינוכית עמוקה: הילדים אינם מחכים שנדייק במילים, הם לומדים אותנו דרך האופן שבו אנו מדברים ומתנהגים. כך נבנית שפה רגשית עוד הרבה לפני השפה המדוברת. האופן שבו אנו פונים אל כל אחד מהתאומים, גם כשהם יחד, נחקק בהם כתבנית של יחס לעולם.

בריאיון שערכתי בתוכנית הרדיו עם טלי שץ, מדריכת הורים המתמחה בתאומים, היא חידדה את החשיבות של שמירה על הקשר הראשוני בין התאומים גם ברמה המעשית. לדבריה, תינוקות תאומים רצוי שישנו באותה מיטה עד גיל שלושה חודשים, מתוך הבנה שהקרבה הפיזית תומכת בתחושת הביטחון והוויסות הרגשי שלהם. עד גיל שנתיים חשוב מאוד שיישנו תחת קורת גג אחת, ושלא לפצל את הילדים לשני בתים (גם אם ההורים יוצאים לחופשה קצרה). החוויה של “יחד” בשנים הראשונות בונה בסיס של יציבות ושייכות. טלי שץ הדגישה כי בגיל בית הספר ניתן בהחלט לשקול הפרדה בין שני בנים או שתי בנות, כדי לאפשר לכל אחד לבנות קבוצת חברים נפרדת וזהות חברתית עצמאית. ההבחנה הזו בין הצורך בקשר קרוב בגיל הרך לבין הצורך בנפרדות בריאה בהמשך, משקפת חינוך שרואה את הילד בהתפתחותו, ולא רק את הסיטואציה.

גידול תאומים מזמין אותנו כהורים לא להשוות אלא להקשיב, לא למהר לפתור אלא לשהות. החינוך מתרחש כשמשלבים חשיבה, רגש והתנהגות – אנו מעניקים לתאומים לא רק ילדות משותפת, אלא בסיס אנושי עמוק שילך איתם הרבה מעבר לבית.

פורסם ב

המודעות החברתית מתחילה בבית

כמדריכת הורים, אני פוגשת מקרים יומיומיים של ילדים שלא “מקובלים”, משועממים או משוכנעים ש״אף אחד לא אוהב אותי״ — אותם ילדים שמרגישים מחוץ למעגל השווים. מה שמתחיל לעיתים כ“בעיה של הילד” עשוי להתגלות עד מהרה כתוצאה של דפוסי התנהגות משפחתיים: היעדר חינוך למעורבות חברתית, היעדר היכולת להרגיש, להבחין ולפעול מתוך “להיות חלק” במקום “לפרט”.

כאשר ילד קם מהשולחן מיד לאחר שסיים לאכול, מבלי לבדוק אם אחרים עדיין יושבים, כשההורים ממהרים להרים אותו על רגליו רק כי “הוא סיים” והאחים או ההורים נותרו לבד — מתעצם המסר: “אני לבד”, “אין לי זמן להמתין”, “העולם שלי קובע”. או כשהילד מעיר לאמו שנרדמה בסלון כי “משעמם לי — תשחקי איתי!”, במקום לבדוק: אולי היא מותשת – לשבת בשקט, או למצוא פעילות עצמאית —הילד ילמד שהאחר לא תמיד מוכן/רצוי להיות בידינו, שההסתכלות בקבוצה רחבה יותר חשובה אף יותר מהדחף “אני עכשיו”.

מהי מודעות חברתית? היכולת להבחין בצרכי האחר, לקחת רגע של מחשבה לפני פעולה, לחשוב “איך המעשה שלי משפיע על הסביבה” ולא רק “מה אני רוצה כרגע”.

מחקרים מראים שכאשר ילדים גדלים בתוך סביבה שמחנכת לאמפתיה, להתחשבות ולקשר עם הזולת – הם מראים פחות בדידות, פחות תחושת ניכור, ויותר יכולת לבנות חברויות. החוקרת האמריקאית קרולין זאהן-ווקסלר, שחקרה התנהגות חברתית אצל ילדים, מצאה שכשהילדים רואים מבוגרים שמתנהגים בהתחשבות ובנתינה – הם מחקים את הדפוס הזה ולומדים לפעול באותו האופן.

כאן המקום להתחיל בבית — כי החינוך לערך “אני לא עומד לבד” ו״אני חלק מקבוצת השווים״, מתחיל בלמידה של הורות מודעת. הפסיכולוג והמחנך חיים גינות: “ילדים מתחנכים לא על פי מה שהמבוגרים אומרים — אלא על פי מה שהם.”  אם אנחנו נוהגים באכפתיות, סבלנות והתחשבות – גם הוא יספוג את זה.

לפניכם כמה עקרונות מעשיים, שאפשר להטמיע כבר היום:

לפני שקמים מהשולחן — לבדוק: האם עוד מישהו אוכל? כדאי להמתין, להציע “רוצה שאעזור לך?”, “אפשר לפנות יחד?”. המחווה הקטנה הזו מסמנת לילד – “אנחנו ביחד”.

בזמן שאמא או האבא נרדמים בסלון —אפשר לשים לב: “הם עייפים, אולי אני יכול לכסות אותם, או למצוא לעצמי משהו רגוע לעשות”. כך הילד לומד לראות את האחר ולא רק את עצמו.

בשיחות יומיומיות – כדאי לדבר על “איך אנחנו כחבורה?”, “מה אפשר לעשות כדי שאחד מאיתנו ירגיש שייך?”. כך הילד לומד לנתח את הקבוצה ולזהות איך הוא מתנהג בה. כך נוצרת תשתית לחיים חברתיים בריאים: מודעות לאחר, אכפתיות, ושייכות.

פורסם ב

לעצור את מעגל החוצפה

"את לא תגידי לי מה לעשות!” – כמעט כל הורה או מורה מכיר את הרגע שבו הילד מתפרץ בחוצפה. זה רגע לא נעים: אנחנו נעלבים, מתעצבנים, ולעיתים גם מגיבים בעצבים. חוצפה היא סימן לכך שהילד בודק גבולות, מחפש עצמאות, או פשוט מתקשה לווסת רגשות. "חוצפה" היא מילה עברית (במקורה מארמית) שמתארת התנהגות שנחשבת לחריגה מנורמות של כבוד, נימוס או היררכיה. לרוב היא מתפרשת כגסות רוח, התנהגות בוטה או חוסר מורא כלפי סמכות, כללים או מוסכמות חברתיות.

בכיתה ו’ בתל אביב, למשל, תלמיד קטע את המורה בצעקות מול כולם. המורה בחרה לא להגיב באותו רגע אלא לשוחח איתו בצד אחרי השיעור. היא הסבירה לו: “כשאתה צועק, זה מביך אותי מול הכיתה, ואני לא מצליחה להקשיב למה שאתה באמת רוצה לומר.” הילד הופתע לגלות שהמורה נפגעה – ושיש דרך אחרת להשמיע את קולו. חוצפה היא פגיעה בכבוד הזולת – דיבור מזלזל, הקטנה או חוסר נימוס.

גם בבית זה קורה. הורה סיפר שבתו בתיכון הטיחה בו: “למה תמיד אתם מחליטים עליי?”. במקום להתפרץ, ההורים החליטו לקבוע איתה שעת לימודים קבועה שבה היא שולטת באיך ומה לומדים. השיח הפך מעימות מתמשך להסכם חדש – שבו היא מרגישה חלק מהחלטות. שהרי חוצפה מתפרשת גם ככניסה למרחב אישי או חציית קווים אדומים חברתיים.

לדברי הפסיכולוגית החינוכית מיכל דליות, “חוצפה היא לא בהכרח חטא מוסרי אלא הזדמנות חינוכית. ילד צריך לדעת שמותר לו לכעוס ולחלוק, אבל הדרך שבה הוא עושה זאת חייבת להיות מכבדת.”  אז מה עושים? קודם כול – לא מגיבים באותו מטבע. שהרי מי שמביע ביטחון עצמי מוגזם עד כדי זלזול בסביבה, זו חוצפה ולנו חשוב להיות מודל התנהגותי. כשילד מתחצף, חשוב לשדר שאנחנו רואים אותו, אבל לא מקבלים את סגנון הדיבור. אפשר לומר: “אני מוכן להקשיב כשנדבר בכבוד.”חשוב גם לשמור על עקביות: אם החלטנו שחוצפה לא עוברת – אסור להתעלם ממנה בפעם אחרת.

ולא פחות חשוב: לחפש הזדמנויות לחזק את הילד דווקא כשהוא מתנהל יפה. משפט פשוט כמו “אהבתי איך הסברת לי את מה שהפריע לך בלי לצעוק” מלמד אותו שהדרך משתלמת יותר מההתפרצות.  כי בסופו של דבר, חוצפה היא לא רק מבחן לילד – אלא גם לנו. האם נצליח להראות לו שאפשר להביע דעה, גם כשהיא שונה, בלי לפגוע באחר? התשובה, כמו תמיד בחינוך, מתחילה מהדוגמה שאנחנו נותנים.

פורסם ב

החופש הגדול – הזדמנות ולא רק חופשה

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

פורסם ב

פרשנות מוטעת לסיטואציה

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

פורסם ב

תקשורת נכונה לחינוך מיטבי

הופעתי בשתי הרצאות בשבוע. בישובים שונים זה מזה הן בסוג הישוב והן מאופי האוכלוסייה. נושא ההרצאה הוא "תקשורת נכונה לחינוך מיטבי". הורים וסבות הגיעו להרצאה. שיתפו בקשיי ההורות והסבתאות. ההרצאה נתנה כלים לתקשורת שתביא למניעת ההצפה בקשים וכמובן קיבלו כלים לפתרון בעיות. חשוב שאם אין לנו מושג בתחום שאליו קשורה מטרת השיא שלנו (ההורות), אין זה אומר שלא נוכל להשיג אותה. הורים רבים נתקלים בקשיים ואומרים "זה מה יש!" אני אומרת לכם שהצעד החשוב בנקודה זו הוא לברר בידי מי נמצא הידע המקיף המהימן והמדויק ביותר שאנחנו זקוקים לו. למצוא אדם שכבר עשה בעבר בהצלחה את כל הדרך שאני עומד לעבור ומכיר בה כל אבן, כל עיקול וכל מהמורה אפשרית והוביל לשם בהצלחה עוד רבים אחרים.

כאמא שגידלה את ארבעת ילדיה לבד, סבתא לארבע נכדים שיצאה ולמדה ייעוץ חינוכי, ניתוח התנהגות בשילוב הcbt   ואימון אישי, מצאתי את עצמי כפי שכתב וויל סמית', אם חווית חוויה, נתקלת בבעיה סביר להניח שלפחות עוד אחד עבר את אותה חוויה וגם כתב על זה ספר אחד או שניים. הספר "הרוח בחינוך" מעלה דילמות, קשיים שפגשתי  (כמורה וכמלווה הורים) ומעניק ארגז כלים לפתרון הבעיות. בהרצאה בה חשפתי את ספר הילדים שכתבתי "סבתא, מי הוא ילד מחונך?" אני מאפשרת להכיר את המציאות, היום חינוך הילדים הוא תחום מאוד מאתגר. הילדים של היום דורשים המון הקשבה, אמפתיה, יחס אישי והמרוץ אחר הפרנסה והעיסוק בפלאפון לא יכולים לעכב אותנו מלהעניק לילדים שלנו את התקשורת הבין אישית לה הם זקוקים על מנת לקבל את החינוך הנכון והמיטיב לחיים טובים.

מנטור מעולה יגדיל את הסתברות ההצלחה שלך ויקטין את הסתברות הפציעה (אלון אולמן). ליווי של מדריך הורים מעלה את ההסתברות שתצליחו ומצמצם את הסיכוי שתפגעו מילדכם או תפגעו בהם. צריכה להיות החלטה נחושה לפנות לאדם המוסמך והמומחה ביותר בתחום. מטרות שיא לא באות בקלות וצריך להיות מוכנים לשלם תמורתן מחירים. כל פעולה, כשמבצעים אותה שוב ושוב בהתמדה, הופכת לבסוף להרגל.

כולם רוצים להיות בפסגה, אבל הרוב לא מוכנים לטפס (אלון אולמן). אין מציאות נטולת קשיים, אין אנשים שלא נדרשים להתמודד ואין פרויקטים שהכל בהם מתנהל על מי מנוחות. קשיים ובעיות הם לא "באג" בתוכנית הקיומית. הם חלק מהחיים, חלק מהדרך להצלחה. הורה חזק שמאמין בדרכו יודע לבקש עזרה, להגיע להרצאה ולקבל עוד כלים.

פורסם ב

ילדים שגדלים בצל הגירושין

משפחה חד-הורית, הקרויה באחדים מחוקי ישראל "משפחה שבראשה הורה עצמאי", היא משפחה שבה רק הורה אחד גר במשק הבית עם הילד או הילדים (ויקפדיה). הורה שעבר גירושין אומנם מתפקד כהורה יחיד במשק הבית, אך תמיד נמצא במצב של התמודדות לחינוך המובל על ידי שניים. העובדה שהילד נמצא בשני בתים, מדובר בשתי מסגרות, שונות זו מזו. כדאי לקרוא את הספר "תיבת המכתבים המקושקשת"/ אורה מורג. סיפור חיים של ילדה, שנכתב בהומור קליל, בצל גירושין. כשאבא חוזר בתשובה ואמא חלונית. מסגרות שונות לחלוטין והילדה צריכה לזכור את כל הכללים, בכל בית.

היום, כשאני יודעת שהשליחות שלי בעולם היא להציל משפחות וילדים, אני מבינה שחלק מזה כרוך בחשיפה של סיפורים אישיים. התגרשתי פעמיים. בפעם הראשונה אחרי שחוויתי תקופה של "מעוכבת גט" במשך 8 שנים. נאלצתי לוותר על הבית של סבא שלי, כדי לקבל את הגט. הוריי היו בחיים והייתה לי עזרה מהם. בפעם השנייה הגירושין היו קשים מהמקום הנפשי, התמודדות עם הורות ללא הוריי והמון קשיים כלכליים. עם זאת, היום עם שלושה תארים, שלושה ספרים ומובילה מודל חינוך, אני בתודעה שהכל ניתן לשיפור. הגירושין הם תהליך טראומטי שחייבים לקבל בו עזרה למען הילדים. הורה שמתגרש חייב לקחת אחריות על ההורות ולנתב נכון את החינוך בבית ואת ההתנהלות מול הילדים בכל תחום בחייהם.

חשוב להכיר בגירושין כטראומה. לטראומות יש השפעה על החיים שלנו. מחשבות שליליות, מחשבות יתר, דיכאון, חרדה, תקיעות, לחצים, ריצוי כלפי אחרים, הרס עצמי ואפילו כאבים גופניים. זה נובע מעוד טראומות מהעבר שמשפיעות גם הן מתחת למודעות שלנו. מה שמסייע זה "קלירינג" – שחרור חסמים משקעים לצמיתות מהתת מודע. מסע, תהליך שכזה ניתן לעבור בקליניקה שלי, שבה מתקיימת הנחייה ליווי ההורים, אחרי הבנה עמוקה של הגורמים לקשיים המתקיימים בבית.

על ההורים המתגרשים לחשוב על הטובה הגדולה ביותר ולהציע את הפעולה והחשיבה המדויקת עבור הילד המגיע לשיח עם ההורה, בדילמות מול ההורה השני או מול חברים, המציגים לו את הגירושין כאחד מהפגמים בחייו. התסריט שיחה שמתנהל בין ההורה הגרוש לילד שחווה גירושין של הוריו, חייב להיות מובנה כך שיאפשר לילד כלים להתמודדות. בין אם הוא חשב עליהם בעצמו ובין אם לא. אל לנו לתת לפחד מסירובו לפעולה שנציע לו לשתק אותנו מלהציע לו את הפתרון שאנחנו, מניסיוננו יודעים שהוא הנכון ביותר עבורו.

ההתמודדות של ההורה הגרוש מול הגרוש/ה, היא התמודדות שצריכה להיות מודעת ומושכלת למען השקט הנפשי והחוסן של הילדים שלנו. ילד שמביא עימו לשיחה את ששמע מהצד השני, או מהסביבה הקרובה נמצא במקום מאוד מבלבל. לכן עליכם לערער את תפיסת הילד בקשר למה שהוא חשב שנכון לו. לא מתוך מקום (תודעה) שאינו מתחשב, שאינו מכבד את צרכיו, אלא מתוך מקום שמבין שאתם יכולים כמי שמכירים את עצמכם, את הילד או את הערכים שלכם בצורה הטובה ביותר, לזהות את הצרכים העמוקים שלו שיכולים לקבל מענה באמצעותכם. ילד צריך את אמא ואת אבא. רק לאחר שערערתם את התפיסה שלו ביחד למה שהוא חושב לנכון, הניעו אותו להרהר מחדש ביחס לצרכים האמיתיים שלו, ועוררו אצלו את הצרכים הרלוונטים לערכים או לחינוך שלכם. אסכם ואשתף, היום ילדיי בקשר טוב עם אבותיהם ויודעים לנתב את היחסים לצרכים שלהם ושל הנכדים.

פורסם ב

הורות, לא משחק ילדים/ רבקה מרום

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.