תפקוד בזום

השבוע קיבלתי מספר פניות השואלות: איך אפשר לתפקד בזום? סביבת העבודה והלמידה  השתנתה. זה מעורר קושי. מגיל צעיר למדנו שכאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, רבים מאיתנו לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. למדנו ללמוד בכיתה, עם מחברת וספר. לעבוד במשרד עם צוות. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה, אין משרד וצוות עמיתים. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים שאם לא נתפקד נמות. חשוב שהלימוד, העבודה והתפקוד, צריך לבוא מתוך בחירה ולעשות שתפקוד יהיה משמעותי ויביא  עימו חווית הצלחה. האם תמיד בא לנו להיכנס להתקלח. הימים קרים. העייפות חוגגת. עם זאת, אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות.דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום משכנעת אותנו להיכנס ולהתקלח.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך לעשייה משמעותית הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים שלא רק מאפשרים השרדות אלא צמיחה נפשית וכלכלית.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, לראות מעלינו טלית (מודל ההורים הסוככים מעלינו – שמירה אלוקית) לרצות לעמוד מתחתיה (לקבל מרות מדרישת הסביבה, את החום, האהבה והכתר מהאנשים שאנחנו אחראים לפרנס ולדאוג שלא יחסר להם דבר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. האדם מיום היוולדו מבקש מסגרת ברורה להתנהלות נורמטיבית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לעשות, לא כל כלל התנהגותי הוא בא מרצון ותשוקה לעשותו. היינו מעדיפים לנסוע לנופש, אך היותנו מבוגרים אחראים אנחנו מבינים שנופש זה איוורור ולא החיים האמיתיים. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא תפקוד של עבודה ולימודים. התנהלו בפסיכולוגיה חיובית. התחברו למתבקש למען תפקוד מועיל ומיטיב. שבחו את בני הזוג ואת הילדים על יכולת ההתמודדות בזמנים קשים.

מה, להכריח את הילד להיכנס לזום?

בתקופת הקורונה קיבלתי מספר פניות השואלות: האם להכריח את הילדים ללמוד בזום? הסביבה ללמידה של הילדים השתנתה. זה מעורר קושי. הילד לומד שאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, ילדים רבים לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. הילד שלנו למד ללימוד בכיתה, עם לוח, מחברת וספר. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה ולוח. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים על ילדנו. הלימוד צריך לבוא מתוך בחירה ועובדי ההוראה עושים הכל שהלמידה המשמעותית תהא חווית הצלחה לילדים. ילד שלא רוצה להתקלח, אנחנו לוקחים אותו "שק קמח" למקלחת. נמצאים אתו באמבטיה, נבטיח שאם יתקלח יקבל מחר עוד רבע שעה טבלט. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות. דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום מועברת לילדים שלנו ללא לאות.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך ללמידה הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים לעתיד.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, כשילד רואה מעליו טלית (מודל ההורים הסוככים מעליו) הוא רוצה לעמוד מתחתיה (לקבל מהם את המרות, את החום והאהבה וכמובן את הכתר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. הילדים מבקשים סמכות הורית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לו לילד, לא כל כלל התנהגותי הוא רצון הילד. ילד היה רוצה כל היום לשחק, אנחנו המבוגרים יודעים שמשחק הוא לאוורור. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא הלמידה. היו שותפים ללמידה של ילדכם. הביעו שביעות רצון מהשיעור ותהליך הלמידה העכשווי. שבחו את ילדכם על היותם לומדים עצמאיים ורציניים.

יצירת מציאות חדשה

אפלטון בספרו "מדינה" מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. בכל בית, הבניית המשפחה, דומה להבניית מדינה קטנה. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

מפסיקים את ה"תרצת" (אין עבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר נחזור לתלם, אחרי הסגר נחזור נחזור לעבודה). עצרו התרוצים לא עוזרים, הדחיינות גם היא לא. שבו ותעלו ביחד את הקשיים בבית תכנסו לפרטים הקטנים, בכלכלה ובחינוך הילדים. מה נדרש מכם, כדי להביא את הבית להתנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

לאותה התארגנות מחדש, אקרא אחריות.  חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. אל תהיו מודל חיקוי לתרוצים, צדקנות ודחיינות. הילדים לומדים מכם שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, הילדים מבינים שאתם מאבדים שליטה. הילדים מצליחים גם להביא את ההורים לאי הסכמה. היו חזקים. הילדים צריכים אתכם חזקים. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מצאו רגע שקט ושקפו מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  (ספירת מלאי) ואז תרשו לעצמכם לחלום. כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ זוגי/חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לאפשר להם להיות שותפים בחלוקת התפקידים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה

חינוך בבית הלכה למעשה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

חינוך מושלם זו אוטופיה?

הטלפון צלצל בשעת בוקר מוקדמת. ימים של סגר ופגישות בזום שמתחילות לקראת הצהרים. מעבר לקו, אמא לארבעה ילדים "אני קוראת קבוע של הטור שלך בעיתון כוכב הצפון, אני רוצה להגיד לך שהחלום שלך שנצליח לשנות את החינוך ואת החברה, לא יתגשם. להורים היום אין כל יכולת להשפיע על הלמידה של הילדים ובטח לא לעשות שנצא ביחד לריצה. ההורים היום בסגר מוצאים את עצמם נותנים מענה בתחומים אחרים כמו אוכל, לבוש (ההכנסות קטנו) או כעסים בתוך הבית. אני לא רואה את ההורים מסוגלים לתעל את החינוך לכיוון שאת כותבת עליו."

אוטופיה, מתייחסת לחברה מושלמת היפותטית. התואר "אוטופי" משמש כיום לעיתים קרובות לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

אפלטון, פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס, כתב את הספר "מדינה". המדינה מציגה תמונה של המדינה האידיאלית – המדינה הטובה בתכלית. במובן זה יש לפרש את דברי אפלטון כאוטופיה. עבור אפלטון, הייתה המדינה מצע לרפורמה מעשית. קל לנו להציג את הקשיים הנערמים לפני כל מהפכה המבקשת להשכין עלי אדמות את "המדינה השמימית". אומר לכם קטן עלינו.

העם הנבחר. הוכחנו שלא רק ששרדנו את השואה, הצלחנו להקים מדינה. ולא סתם מדינה. אנחנו מהמדינות המתפתחות ביותר בעולם. המדע שלנו משגשג ומוביל. יש לנו את היכולת לקחת את הקשיים שהסגר והמגפה מביאה עלינו ולעשות מהלימון לימונדה.

אחד ההמצאות הגדולות שלנו בהיסטוריה של מדינת ישראל, הייתה הבניית הקיבוץ. מעבר לרעיון ההתיישבותי נבנה הקיבוץ על  ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל השותפים בקיבוץ. השיתוף היה מגיל הגן ועד בכלל. כל אחד ותפקידו. מי האמין אז, שרעיון הקיבוץ יהיה ישים? עיינו במקורות מאז שה"קיבוץ" הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. כמה קיבוצים קמו בארץ ושרדו באופן יוצא מן הכלל?

חינוך ביתי בשילוב החינוך הפורמלי, עם הסיוע העצום והמובנה של מערכת החינוך בישראל, הוא אינו היפותטי. זו לא תאוריה שלא ניתנת ליישום. הכל תלוי באמונה שלנו בהצלחתו. אמונה בהבנייה לתהליך של שינוי תפיסה. הלימודים של הילדים שלנו הם האחריות שלנו כהורים. הלימודים הם העצמת התודעה. ראשי התיבות של דת, דעת התודעה. הדת היהודית דורשת הכרה מלאה במסוגלות שלנו ליצור ולעשות למען מיטביות. העובדה שהחינוך חזר לידי ההורים, אינה גזירה שההורים אינם יכולים לעמוד בה. זו חובתו של כל הורה. מי שזקוק לעזרה, יכול לקבל מיועצת בית הספר או מכל גורם מקצועי אחר. היו מודל חיקוי לילדכם, קחו אחריות. קבצו את הילדים לאסיפה, לפחות פעם בשבוע, לימדו את הקשיים ומצאו פתרונות, כך שהילדים ילמדו ערכים סוציאליסטים (חברתיים), אקדמיים ועוד. התנהלות נכונה מביאה איתה תוצאות לעתיד. אל תמעיטו בערככם כהורים.

חינוך ביתי משלב חינוך פורמלי

חינוך ביתי הוא לא עניין פשוט ולא מתאים לכל אחד (הורה ו/או ילד). כמו בתחומים רבים, רק כשזורקים אבן לתוך הבאר אפשר לאמוד את עומקה. ישנה הבחנה יסודית בין שתי הגישות העיקריות שמפלגות את עולם ההום-סקולינג: הגישה הראשונה רואה בחינוך ביתי הזדמנות להקים בית ספר בבית. הורים שמאמצים את הגישה הזו מאמינים שחינוך פורמלי הוא דבר חשוב מאוד, ולמעשה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו בידי מערכת החינוך בלבד. והגישה השנייה דוחה את התפיסה המובילה את תשתית הלמידה בחינוך הפורמלי. אני מבקשת להשתלב בגישה הראשונה.

הקורונה מלמדת אותנו את הגישה הראשונה. השילוב הנכון ביותר שבין הבית ובית הספר. ההורה המלווה את הילד גם בתחום החינוך והלמידה האקדמית. הורה שיכיר את הילד שלו טוב יותר. ילד שנמצא בחינוך הפורמלי זוכה להכיר את עצמו ברגעים מאתגרים. הילד לומד חוסן נפשי ומאתגר עצמו אקדמית. החינוך הביתי המשלב את החינוך הפורמלי מאפשר לילדים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, בו הלימודים והמסגרת הלימודית על כל תחומיה, החברתיים והלימודיים, מתנהלים רחוק מהבית, שבדרך שיגרה מהווה מקום למנוחה טוטלית של הגוף והנפש. הבית שבו אין הרבה מאתגר, יש מסכים למשחק וצפייה בסרטים ושיחות על ענייני משפחה בלבד.

בחינוך הביתי המתבקש, מתבקשים ההורים והילדים לדון גם בענייני הלמידה, לשלב בסדר היום הביתי את הלמידה מרחוק. אותה למידה מרחוק שמתקיימת עם המורה ומסגרת הלמידה, מתקיימת מקרוב מאוד בבית עם ההורים, שנדרשים לחינוך ביתי. ומה מתבקש במצב שכזה? הרי אנחנו יודעים שבהיסטוריה רק הילדים שהיו ברמה סוציו-אקונומית גבוהה זכו לחינוך ביתי. ולמה? כי ההורים האמינו שהם מסוגלים לתת לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר במסגרות החינוכיות. ולכן, חשוב שנקבל באהבה את האתגר להעצים ולהביא את הלמידה של ילדנו למצב טוב יותר ממה שניתן במסגרת הלימודית. מעורבות ההורים בחינוך הילדים, מביאה את הילד למצב שהוא מקבל יותר זמן איכות עם ההורה, זמן לקבל חיזוק מיידי על העשייה הלימודית שלו מההורה.

בחינוך הביתי יש להקפיד על סדר היום הקלאסי שבנוי מזמנים וטקסים מובנים וברורים לכל בני הבית. חשוב לצאת החוצה וללכת ולרוץ, ביחד עם הילדים (כשמסיימים את המפגשים בזום עם המורה ואת המשימות). לשמור על שני מטר. חשוב לשמור על ההבדל בין ארוע מאתגר לאירוע טראומטי. אל תכנסו לחרדה ואל תכניסו את הילדים לחרדה. חשוב לעשות פעולות שיסיעו בהרגעה. בריאות נפשית היא היכולת לחיות עם המערערי שיגרה. שלבו את הילדים בהכנת ארוחות ובניקיון הבית, כולם בשביל כולם.

היו מודל חיקוי לילדים להתמודדות. קחו כל הזדמנות של שינוי להכיר במיטביות של הסיטואציה. החינוך הביתי המתקיים כרגע, המשלב את התפיסה ושיטות הלמידה הפורמלית, מאפשרים צמיחה והגדלת ראש של ההורים בחינוך ילדיהם לעשייה לימודית משמעותית ומחזקים את התא המשפחתי.

לא קניתי ביצים, על מה הכעס?

זוג שביקר אצלי בקליניקה, מיקד את הפגישה הראשונה בכעסים חוזרים. הבעל אחראי על הקניות. יש רשימה ובכל זאת כל פעם משהו חסר. חשוב שנבין שכעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית, עבודה וגם בבית, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. הבית מתנהל עם ציוד המתבקש לתפקוד. אתם דואגים למלא דלק, כדי שתוכלו לנסוע. כשיש חלוקת תפקידים בבית, ממקום של אחריות ואכפתיות, כל אחד רוצה לעמוד בנדרש ממנו. לשם כך, צריכים ציוד בסיסי. לארוחת ערב צריך לחם, ירקות, גבינות וביצים. אפשר להוסיף טונה, חלב ועוד.. אבל יש בסיס. כשהבעל מחוייב בקניות, האשה דואגת לספק את רשימת הקניות בזמן ומשתדלת לציין את כל המתבקש.

אם קורה שפעם אחת נשכח משהו מהרשימה וניתן לדחות, אז נסלח. התסכול שלמעשה בא מאחריות ואכפתיות, גורם לכעס. הכעס הוא על הסיטואציה. האשה חסרת אונים ובטח אם מדובר בסיטואציה שחוזרת על עצמה. בשביל מה נועדה הרשימה?  המטרה של האשה (על פי חלוקת התפקידים בבית שלהם), הוא להכין את ארוחת הערב, להכין ארוחה מזינה לפי שתכננה.

כמאמנת אישית אני רואה בסוגיה זו הקבלה למחוייבות ארגונית. בה ניתן לדון על מחויבות רגשית מחויבות המוגדרת כחוזק היחסי של הזדהות הפרט עם ארגון מסוים ומעורבותו בו. מחויבות רגשית מגדירה את האופן בו אנשים יתייחסו למקום עבודתם כפועל יוצא ממידת ההתאמה שבין ערכיהם ומטרותיהם לערכים ולמטרות הארגון. לכן, ככל שההתאמה תהיה טובה יותר, העובד ירגיש כי הוא רוצה להישאר ולעבוד בארגון.עובדים המחויבים בצורה רגשית יישארו בארגון בגלל הרגשות שלהם לארגון והדאגה שלהם לתפקוד הארגון, שיקולים שאינם מונעים מתועלת כלשהי שיקבל הפרט.

בני זוג מפתחים מחויבות רגשית לתא המשפחתי לפי המידה בה התא המשפחתי גורם להם להרגיש נח מבחינה פסיכולוגית – מספק את צורכיהם, עונה על ציפיותיהם ומאפשר להם להשיג את מטרותיהם. כלומר, מחויבות רגשית מתפתחת על בסיס חוויות מתגמלות וחיוביות.

במקום לכעוס על האשה שכעסה, קחו אחריות כבני זוג. תהיו במעקב אחראי על הרשימה שניתנה ומעבר לכך, תהיו אתם ערניים לחסר בבית. גם לכם חשוב שהאשה תמלא את תפקידה. קיימו הדדיות באחריות לחלוקת התפקידים. רק עשייה משותפת מאפשרת חיים בריאים ושלווים לאורך זמן.

תעשו הקבלה לעשייה היומיומית שלכם. אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בבית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים, שם למדתם להביא ציוד מלא לשיעורים. עזרו לילדכם לקיים את תהליך הלמידה, מחוייבות, אחריות לקבוצה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

אז, לא הביאה חוברת, מה הכעס?

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.