זוגיות ומשפחה בסגר ושומרים על שפויות

שפיות היא מונח משפטי המצביע על היותו של אדם בעל כשירות נפשית מספקת כדי לשאת באחריות למעשיו. כלומר, שיכולתו של אותו אדם להבדיל בין מציאות לבין דמיון ולהפעיל שיקול דעת סביר, היא טובה מספיק בשביל לשאת באחריות.

שימור הזוגיות מתקיים בעצם לקיחת אחריות על היות הזוגיות מתנהלת בחוויה שפויה של המציאות. תאוריה של שפיות פותחה על ידי אלפרד קורזיבסקי במסגרת הסמנטיקה הכללית. הוא האמין כי שפיות קשורה להתאמה המבנית (או לחסרונהּ) בין תגובותינו לעולם לבין מה שמתרחש בעולם באופן עובדתי. דהיינו להכיר במעלות ובחסרונות שבזוגיות הקיימת, תוך התנהלות במצב נתון.

המצב הנתון הוא שכזוג או כמשפחה גרעינית, אנחנו מחוייבים להיות 24/14 ביחד. אין איוורור ואין כל אתנחתא מהקבוצה. וכאן הטעות. האיוורור והאתנחתא תלויה בנו. חיינו מלאים בפעילויות משותפות מהנות, ודי בהן כדי לאלחש את הכאב לגבי החוסרים הרגשיים בקשר הזוגי בשגרת החיים. הזוג יוצא הרבה למסעדות או מארח חברים לעתים קרובות, הזוג עושה ביחד ספורט. זוג שיש לו תחביב משותף שבו הם משקיעים את מרבית זמנם הפנוי וכמעט ולא עסוקים בהבניית זוגיות שתחזק אותם ואת משפחתם הגרעינית בעת משבר או קושי הנקרה ללא התרעה.  מאחר שהקורונה כפתה עלינו גמילה כמעט מכל הפעילויות החוץ-ביתיות שלנו, היא אילצה זוגות כאלה להכיר במה שיש, וליתר דיוק במה שאין ביניהם, כשמנקים את כל הסחות הדעת.

הסגר ביטל את האפשרות של שני הצדדים לקחת לעצמם את הספייס שהם זקוקים לו כדי לשרוד את הזוגיות.היעלמות המרחב חושפת את המרחק שנפער בין בני הזוג בשעה שהם בסך הכול ניסו להחזיק את הקשר ולא להבנות. אז, יאמרו גדולים וחכמים "מה שלא לשמה בא לשמה". זה הזמן לברך. כן. בכל מצב נורא וקשה ככל שיהיה, יש למצוא את הנתיב החיובי. זה הזמן להבנות את הקשר הזוגי והמשפחתי, ולא רק להשאירו ברמת "החזקת הקשר".

אהבה אינה מסע דמיוני. אהבה מיישמים בהבנה, הכרה, אחווה וכבוד הדדי. השכיבו את הילדים לישון, קחו כלי כתיבה וכתבו הבנייה לחיים משותפים. קונסטרוקציה לבית חם, רגוע ונעים. חינוך, מה דורשים מהילדים ומתי? ןמתי הילדים יודעים שאמא ואבא נחים, עוסקים בעבודתם, והם עסוקים ללא תלות בהורים (עד שעה). כלכלה, בדקו מה מצב ההכנסה וכמה ניתן להוציא בחודש. יש תקציב ורק איתו חיים. אם יש בעיה לא נשארים עם אגו, דואגים לילדים, מתקשרים לצוות חרום בישוב או לרווחה ומדווחים על המצב ומבקשים פתרון (זכרו שזו תקופה שתחלוף). התנהלות ביתית, מי אחראי לעשות ומה? מסכים, מי יושב מול המחשב, מול הטלוויזיה ומי בוחר תוכניות? הכל כתוב. בבוקר נפגשים עם הילדים, משקפים את ההחלטות, מאפשרים לילדים להגיב. אם יש מקום שניתן לבוא לקראתם, זה המקום להיות גמישים (לא יותר מדי). כך מתקיימת מחוייבות לחיים המשותפים ואחריות להבנייה שפויה של התנהלות בזמן הסגר. שיהיה בהצלחה.

משהו יכול להגיד לי מה יהיה?

ילדים והורים נמצאים היום באי ודאות שמביאה אותנו לכעסים, חוסר מוטיבציה וקשיי חברות שלא חשבנו שיכולים להתקיים. חוסר ודאות מתקיים משום שלא ניתן לדעת בדיוק מלא האם אותו המאורע יתרחש או לא ומה השלכות מעצם יישומו. תקופת הקורונה החלה במרץ 2020 ואיש אינו יודע מתי תסתיים, מה יהיו ההשלכות בהתנהלות היומיומית בכלל ובמסגרת החינוכית בפרט. ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד שאיסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים המאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש. כך, שכשקיימת אי וודאות, מן הראוי שנשב ונבדוק מה וודאי בשלב זה?

אי ודאות היא אחד הגורמים לספק, שהוא מצב בין אמונה לחוסר אמונה. הספק מביא להטלת פקפוק ברעיונות מסוימים במציאות, ומובילה להשהיה או דחייה של פעולות רלוונטיות מתוך דאגה מפני טעות. כל החיים למדו אותנו לחלום, לתכנן תוכניות והנה אנו לומדים משהו חדש "כאן ועכשיו". כל החיים למדנו אותנו להתנהל באופן שתוגמלנו במיידית על עשייה ולכן כדי לזכות בגמול יישמנו מהלכים מסוימים בחיינו לאחר הבניית תוכניות להגשמה. תקופת הקורונה מלמדת אותנו להתנהל ללא תוכניות ארוכות טווח. גם מערכת החינוך חייבת להבנות דרכים חדשות ובמקביל להן, דרכים חלופיות לכל שינוי שיהיה. היום קפסולות, קבוצות, מחר אולי כן בית ספר יחזור להתנהלות רגילה, או כולם יהיו בהסגר? אי אפשר לדעת. ולכן, יש לחשב מהלכים באופן הטוב ביותר לאותה סיטואציה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "כאן ועכשיו". זו הוודאות שתחזק אותנו.

קבלת החלטות היא תהליך שכלי של בחירה מבין מספר אפשרויות. אחד הגורמים המקשים על קבלת החלטות הוא תנאי אי-ודאות. כך שאלמלא אי הודאות לא היינו עושים למען הוודאות. ההחלטה היא בכדאיות ההחלטה לכל הגורמים הקשורים ביישומה.

ההמצאות ברגע באמת, מורידה את המשא מהכתפיים,שוכחים מכל הטרדות הקטנות והגדולות.במקומן נכנסת קלילות ושמחה בלב. כתבו לעצמכם את הוודאי. את היש שלא תלוי בשינוי והוראות מגוף חיצוני. מה תלוי רק בכם. מה יש לכם "ביד"? הספר "לאלף את השדון" , מאת ריצ'רד ד. קרסון, מדבר על להכיר ברגע הקיים כחוסן נפשי שמטיב עם האדם. כותב ריצ'רד בספרו: "יש לנו שלושה מקומות בלבד אליהם אנו יכולים לכוון את התודעה שלנו ברגע נתון.הגוף שלנו, העולם שסובב אותנו, ועולם הנפש (המחשבות).כשממקדים את המודעות בגופנו הפיזי או בסביבה החיצונית, נמצאים ב'כאן ועכשיו', נוכחים וחווים את הרגע.כשהמודעות נמצאת במחשבות – אזי אנחנו נודדים למחוזות אחרים; לעבר, לעתיד, לניתוחים, תכנונים וכדומה.מה שבטוח – זה מה שקורה כרגע, בהווה, לחיים האמיתיים המתרחשים ברגע זה ממש."

יש הרבה ודאי בחיינו, הסתמכו על הוודאי וקבלו ממנו את החוסן הנפשי להתמודדות עם החוסר ודאות. יש לנו את הכוח להתמודד אם רק נאמין בכוחנו זה. שיהיה בהצלחה.