מחבר: רבקה מרום

מערכות היחסים שלנו עם בני הזוג, הילדים שלנו וההורים ובכלל, הן הנכסים היקרים ביותר שיש לנו. במערכות יחסים כל מה שאתה רוצה לקבל – תן! (אלון אולמן). ההשקעה הרגשית במשפחה ובמי שיקר לנו היא מההשקעות החכמות והמניבות שנשקיע בימי חיינו.

מערכות יחסים מבקשות מאיתנו לנהל את מערכות היחסים בחרות תקשורתית. חרות תקשורתית בפן האישי היא בעצם היכולת והזכות של אדם לבטא את עצמו בחופשיות, להקשיב לאחרים ולהיות חלק מדיאלוג אמיתי בלי פחד משיפוט. זו חרות להיות כנה עם עצמך ועם הסביבה – להביע רגשות, מחשבות, דעות.

להיות בעל חרות תקשורתית אמיתית פירושו לדעת מתי ואיך לתקשר – לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. זה היכולת לנהל שיח מכבד, להציב גבולות וגם להתמודד עם חוסר הסכמה מבלי לאבד את עצמך. מבחינה אישית, חרות תקשורתית קשורה לביטחון עצמי, לאסרטיביות וליכולת של האדם להיות נאמן לעצמו בלי להתכופף ללחצים חברתיים. זה מרחב פנימי שבו אתה מרשה לעצמך להכיר אותך מקרוב.

תקשורת חופשית בין הורים לילדים היא אחד היסודות הכי חשובים לבניית קשר בטוח, בריא ומכיל  – והיא הרבה מעבר ל"לדבר יפה" או "להקשיב".  מה המשמעות של חרות תקשורתית בין הורים לילדים?

שהילד ירגיש בטוח להביע את עצמו. כשהילד יודע שהוא יכול לשתף במה שהוא באמת מרגיש, בלי לחשוש מתגובה שיפוטית, זלזול או כעס – נוצר חיבור רגשי עמוק. זה מרחב שבו מותר להגיד "אני פוחד", "כואב לי" "אני כועס עליך" מבלי לאבד את האהבה או הביטחון בקשר.

שההורה שומר על סמכות תוך פתיחות. חרות תקשורתית לא אומרת שאין גבולו, אלא שהגבולות ברורים, אבל התקשורת מלווה בהקשבה ואמפתיה.  ההורה מאפשר שיח , שואל, מסביר, משתף  – ולא רק מכתיב.

שהשיח מכיר בלגיטימיות של רגשות. ילד שומע לא רק את המילים, אלא את איך שאומרים אותן. אם הוא כועס ומקבל תגובה כמו "מה אתה בוכה, שטויות", אז התקשורת נסגרת, לעומת זאת אם ההורה אומר "אני רואה שקשה לך עכשיו, בוא נדבר על זה" – זו חרות במיטבה.

דוגמה אישית. כשילד רואה הורה שמדבר בכנות, מודה בטעות, או משתף ברגש, הוא לומד שזה לגיטימי, זו למידה עמוקה בלי מילים. יכולת לאמר "לא" משני הצדדים. גם הילד וגם ההורה צריכים להרגיש השהם יכולים להציב גבולות. ילד שיודע לומר "לא נעים לי" בלי לחשוש, והורה שמציב גבולות ברגישות – יוצרים ביניהם מערכת יחסים של כבוד הדדי.

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

ילדים רבים מפספסים הזדמנויות, ממקום של בלבול. מוצפים ברגש ואינם מסוגלים לתת מקום מושכל להחלטות. בשביל זה אנחנו המבוגרים האחראים מחוייבים לנתב את דרכם. להציג בסמכותיות קווים אדומים למען לא יפספסו הזדמנות. כניסה לכיתה ונוכחות בזמן ההקניה, זו הזדמנות לשליטה בחומר הנלמד. הגעה לבית הספר בזמן, זו הזדמנות להכיר ולהתאמן בדפוס התנהגות שיסייע לילד בכל שנות חייו. בצבא, בעבודה, בפגישה עם בן הזוג ועוד. המקום והזמן לעשות הם המזל שלנו בחיים.

מה יותר טוב לילדים שלנו, הורים עייפים, חסרי אנרגיה או הורים נמרצים, בריאים ומלאי שמחת חיים? הידיעה שתשפיע עלינו יותר מכל דעה אחרת בעולם היא הדעה שלנו על עצמנו. הורה שמשקף לילדו שהוא לא שלם עם קו החינוך שלו, הילד קולט את הבלבול ונשאב למערבולת של חוסר יציבות. מורה שמותש ומגיע חסר אנרגיה לכיתה, הילדים בונים תסריט של פרצות בחינוך. אנחנו ורק אנחנו כותבים את התסריט שלנו אל מול הנסיבות. אנחנו יכולים לשנות את העלילה מן הקצה אל הקצה. הדלק שלנו לעשיה זו אנרגיה חיובית שתמלא את הגוף והנפש. כאשר אנו משנים את האופן שבו אנו תופסים את גופנו, את הזדקנותנו ואת הזמן, אנחנו יכולים לשנות את כיוון התקדמות הגיל הביולוגי שלנו (דיפאק צ'ופרה).

רוצים שהילדים שלכם יהיו משהו? תהיו מה שאתם רוצים שהם יהיו. הילדים מסתכלים עלינו והם נושאים אלינו עיניים. אין להם דוגמה טובה יותר מזו שאנחנו נעניק להם. נחישות והתמדה להגשמת מטרות, מתבטאות אך ורק בפעולה, בעשיה. אם יש לכם חלום לעולם אל תוותרו עליו. חלומות הם מטרות שיא. כשמשהו חשוב לנו באמת, תחושת הערך משנה את הרגש, הרגש משנה את המחשבה וכך נוצרת פעולה. מה שחשוב לנו הוא מה שאנחנו מוכנים לשלם עבורו מחיר. ככל שהמחיר גבוה יותר – כך "הדבר" חשוב לנו יותר.

אל תתנו לאגו לנהל אתכם. תנו להזדמנות למקום וזמן לעשיה. הביאו את המזל אל פתח ביתכם, אל המשפחה שלכם. למידה מתקיימת בכל דקה של ערות. היו נוכחים וערים לכל שנעשה סביבכם. תנו מקום להכיר גם מה שלא חשבתם שיש באפשרותכם להכיר וללמוד. המסגרת הביתית והמסגרת החינוכית פותחים בפנינו מקום לעשיה, תוקירו את המזל שיש את ההזדמנויות לחוות ולצמוח גם כשקשה, לא נעים ומאתגר.

בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן, ראיינתי את נתן גרינמן, עובד סוציאלי שעשה תהליך הכשרה רב תחומי למען טיפול, הכוונה וסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים והוריהם. נתן אב לששה ילדים, מתוך הבנה עמוקה וניסיון רב שנים, התחזקה התובנה במהלך התוכנית שהגמול שאנחנו זוכים לו ניתן לנו ביחס לערך שאנחנו מייצרים. ככל שאדם מביא יותר ערך ליותר אנשים במהירות גדולה יותר ובעוצמה רבה יותר (במשפחה, בעסק, בעולם ובכל סביבה) הוא יתוגמל  ביותר אהבה, יותר מכל מה שהוא רוצה וזקוק לו. מאמץ, השתדלות, שעות ארוכות, של השקעה או סבל – אינם בהכרח "ערך".  אנחנו מתוגמלים רק על ערך שאנחנו מביאים לזולת. וזה אפשר לעשות רק "כשמרימים את הראש".

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להרים את הראש ולהסתכל סביב. יורם טהרלב בשיר "ברבאבא", קיווה שנעשה חושבים ונראה את השונה, האחר, נחבק ונאהב. שנביא בעקבות אותה אהבה רבים וטובים בעקבותינו. ברבאבא מצא את האחת שהאמינה בו וביחד בנו עולם של סובלנות וקבלת האחר. גם השיר "חברים בכל מיני צבעים", שכתבה חנה גולדברג הפך לקלאסיקה לילדים ולהמנון קבלת השונה. בשנת 2000 פרסמה גם ספר ילדים באותו שם. עלינו לקבל באהבה שכל אחד ואחת מאיתנו הינו יחיד ומיוחד וכל אחד מאיתנו בעל צרכים מיוחדים. אחד נפשיים ואחד פיזיים, לאחדים הצורך נראה למרחוק ולאחדים הצורך חבוי ונסתר. הכרה בסובלנות ובהקשבה לאחר, תביא עלינו חיים מלאי חוסן נפשי. ביום שנקבל את האחר באהבה, נקבל באהבה את היותנו שונים ואחרים מהסביבה ונרגיש מיוחדים ולא "חלשים" או "פחות טובים". נכיר בצורך שלנו להשקיע על מנת לעשות ולהיות שלמים שאנחנו עושים הכל כדי להתקדם. ככל שננהל אורח חיים יותר מלא ודורשני – קפדני  נצליח  בניהול האנרגיה להעצמה.

נהלו באופן קבוע "נוהל צופה": 1. מה קורה אצלי בפנים? איך אני באמת מרגיש? האם אני עושה משהו עם מה שאני מרגיש כדי לקדם אותי? – הכל בהבנה שהמצב הפנימי והרגשי שלנו משפיע הכי הרבה (80%) על הביצועים שלנו. 2. מה קורה עם הגוף שלי? האם אני עושה לשפר ולשמר את מצבי הפזיולוגי? (גוף ונפש). 3. מה קורה בסביבה שלי? הקהל שסביבי, האם אני בוחן את התועלת בהם, התמיכה בי, האהבה והתרומה שלהם לבריאותי הנפשית והפיזית? הכירו בעצמכם כבעלי צרכים מיוחדים, צרכים שבעזרתם תצליחו להרים ראש, להביט למעלה ולהגיע הכי גבוה שרק אפשר. שתצליחו להשתלב הכל חברה שרק תבחרו.