בתוכנית "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", המשודרת ברדיו קול הגולן מדי יום שני, ראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, עורך דין פלילי המתמחה בנוער. סופר הציג מקרים בהם נערים היו שותפים לדבר עבירה בתום לב והגיעו למעצר קשה וטראומתי. תמימות מקובלת ומובנת בגיל הגן, לא בגיל הבוגר.
המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו הסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות פליליות.
כדי לקיים חינוך נכון למניעת סיטואציה בה תתקיים התנהגות פלילית. נבין מהם כללי התנהגות. כללי ההתנהגות מוכתבים על ידי ברי הסמכה במסגרת בה הילד נמצא. הילד הגדל בבית מכיר שישנם כללי התנהגות בבית, כמו לשים את הבגדים המלוכלכים בארגז הכביסה. הכלל נועד לשמור על סדר וניקיון הבית ולהקל על רוטינת תהליך הכביסה. בגן הילדים, ישמע הילד לכללי ההתנהגות בגן, לא יצא לחצר בזמן שמתקיים מפגש או שעת ריתמיקה. בבית הספר נבנה תקנון משמעתי במטרה להכיר במשמעת כתנאי להצלחת התלמיד בלימודיו ובחברה וכמובן למען התנהלות נכונה של המסגרת החינוכית כולה.
בבית הספר הדמוקרטי קיים הפרלמנט. הפרלמנט הוא הרשות המחוקקת של בית הספר. כל חברי קהילת בית הספר – תלמידים, תלמידות, הורים, אנשי צוות – יכולים להציע הצעות לחוקים של בית ספר. תפקידיה של ועדת פרלמנט: לבדוק שההצעות שהוגשו חוקיות – שאינן נוגדות את חוקי המדינה, חוקי משרד החינוך וחוקת בית ספר. כל אנשי הצוות והתלמידים בבית הספר מחויבים לחוקים.
החינוך לשמירה על החוק מתחיל בבית. ילד ממושמע לכללים ולחוקים יגדל להיות אדם שומר חוק. הורים רבים מוצאים לנכון לבקר את המורים בטיפול המשמעתי במקום לתת את הדעת על חינוך משותף עם הצוות החינוכי להקניית ערכי המשמעת שיטיבו את דרכיו של הילד בעתיד.
ניתן להתגמש עם חוק זה או אחר מבעוד מועד. לא לאחר הפרתו. תלמיד שמרגיש שהוא חייב לדבר בפלאפון עם אמא (לפי תקנון בית הספר אסור לדבר בטלפון בזמן שיעור), ייגש למורה, יסביר את דחיפות השיחה ואם יקבל אישור יתקשר. בדרך כלל בבית הספר היסודי, עצם העובדה שהילד ניגש לקבל רשות והשיקוף שהמורה חווה הוא שהילד יודע את החוק, מתירה את הגמשת החוק הכתוב בתקנון.
מתפקידנו כהורים וכמחנכי הדור ללמדם מהי משמעת. "ילד שחי ללא גבולות הוא ילד שחי בבית ללא קירות" אלפרד אדלר. זו מהות המשמעת. למידה משמעותית היא ליבתו, מהותו ומטרתו של החינוך והרגלי משמעת לקויים מקשים מאד לקיימה. ילד שחווה למידה משמעותית מקיים למידה עצמאית באהבה וביראה למורה. חלק מרכזי בפתרון בעיית משמעת הוא הקפדה על חזית אחידה – כך שהילדים/ תלמידים יבינו כי מולם ניצבת מערכת שלמה והורים מאוחדים.

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

"מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם". בכתה ב' שרנו את אחד משירי ראש השנה, על סמלי החג. שיר של אריאלה סביר. "מדוע בראש השנה אוכלים ראש של דג? שנהיה לראש, ולא לזנב". המנהג, ששורשו קיים כבר בתשובת רב נטרונאי גאון, מופיע בספר המהרי"ל: ”דרש מהר"י סג"ל דמצוה לאכול בליל ראש השנה ראש של איל זכר לעקידה, ולמען שנהיה לראש ולא לזנב. והוא נהג לאכול בשר הראש עם דבש”. בספרים מאוחרים יותר, כגון ספר החיי אדם, מופיעה האפשרות של אכילת ראש דג, בו כמובן אין את מעלת זכר העקדה, אלא רק את הבקשה שנהיה לראש ולא לזנב.
הלשון "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: ”וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב”. ברוב קשב ישבו הילדים להסבר שלי, שהוא גם של כל אחד ואחת מכם הקוראים. חשוב שנהיה מובילים ולא מובלים. שתמיד נצעיד בראש מורם ולא נגרר אחרי העדר. משועבדים לעם אחר/לאדם אחר.
שמעו דברי חכמים מילד בן 7. "אני לא מסכים, אני יודע שאם אני רוצה לדעת אם הכלב שלי שמח/חולה, אני מסתכל על הזנב שלו. הזנב חשוב מאוד והוא אפילו אמיתי יותר מהראש". התיישבתי. נדמתי. והתחלנו לקחת את המעלות של "להיות זנב".
הידעתם שהזנב הוא שנותן את היציבות לגוף, למשל אצל החתול. הלא העם הוא זה שנמצא מאחורי כל מנהיג והוא שנותן לו את כוח ויציבות בשלטון. הזנב מהווה כוח שחייה לתנינאים. הזנב הוא שמגרש זבובים אצל הפרה. הלא מי הכוח שמשווק את העם בעשייה מטיבה? המדענים שלנו, אינם נמצאים בראש העם והם דוחפים את שם העם שלנו.
הזנב משמש כאחיזה נוספת, למשל אצל קוף עכביש שחור ראש. כהגנה – הזנב יכול לשמש כשוט ולעיתים, כגון אצל אנקילוזאוריים, הוא מצויד אף בכלי נשק בקצהו: במעין אלת עצם או בדוקרניים. מילוט, למשל אצל לטאות (כמו השממית), אשר במצב מצוקה מנתקות את זנבן המפרפר ומותירות אותו ביד הלוכד. לטאה כזו מגדלת זנב חדש לאחר מכן, הנופל באיכותו מן הזנב המקורי. תקשורת, למשל אצל איילה, המאותתת בזנבה לעופריה לעקוב אחריה בסבך. רוב החתולים מביעים עצבנות בטלטלם את זנבם, אף כי יש יוצאים מן הכלל. חתולים סומרים את זנבם כדי להראות מפחידים יותר. כלב מבוית מביע שמחה בכשכשו בזנבו. גם שועלים שבויתו החלו לכשכש בזנבם לגילוי שמחה.
האמירה של הילד התעצמה והתעצמה, הראש לא יכול כלום בלי הזנב…. במובן המשתמע של האמירה. הכוח של הראש בעוצמתו של הזנב. ולכן, גם כשאנו מברכים "שנהיה לראש ולא לזנב", אל לנו להתמר מעל ולדרוש עליונות על הזנב. נוקיר ונכבד כל אדם ואדם באשר הוא ונשבח את תפקידו בעולם הזה.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.