נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

הגיעה אלי אם חד הורית עם שני ילדים. האחד בן 8 והשני בן 10. "הילדים לא רוצים לקום בבוקר לבית הספר, אני חייבת שתבררי מה קורה שם, שבגללו הם לא אוהבים את בית הספר". התבוננתי בשני הילדים. אחד פיהק מהרגע שנכנסו לקליניקה והשני ישב באי נוחות, מחפש תנוחה נוחה לשים את הראש. שאלתי את הבוגר "איך אתה ישן בלילה?" הילד סיפר שהוא נרדם מהר מאוד ומתעורר אחרי שלוש שעות, הולך לשירותים ולא מצליח להירדם. שאלתי את הצעיר, את אותה שאלה וזה ענה: "אוף חלומות, כל הזמן אני מתעורר מחלומות לא טובים".

"שינה היא פעולה טבעית, לא פולשנית, שקטה, נעימה ורכה. אין בה שום דבר שמייצר איום. כל האיומים מגיעים מבחוץ ממצבי הערות" אומרת דר' אירית שמשון.ומוסיפה, "לחוסר שינה, יש כל כך הרבה השלכות, במהלך השינה, האיברים נחים, הם לא נדרשים לתפקוד מלא ולכן הם יכולים להתחדש ולהתנקות. כאשר לא ישנים, לא מתבצע תהליך הניקוי עד תומו".

אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו לאפשר לילדים שינה רציפה. בספר השינה המתוקה, שכתבה גפנית שלוי, שנכתב לפי עקרון קשת שבעת הצבעים המסמלת את סיפור הברית בין אלוהים לבני אדם. נמצא הנחייה לרוטינת השינה. חשוב לנו להכין את הילדים למסע בארץ החלומות. החלומות הם כמו איגרת שמקבלים מהיקום. החלום משמש מקום העצמה שבו אנו מתמודדים גם עם הקשה והלא נחמד. בחלום מגיעים החששות שלנו מהתמודדויות בעולם המציאות ולכן חשוב שלא נפחד לחלום חלום שקשה לנו אתו. הילד מתעורר בלילה מחלום, נחבק, נשטוף פנים ונבטיח לדבר על החלום בבוקר. אם הילד שכח את החלום, ברור שהנשמה למדה את מה שצריך היה ואפשר להמשיך הלאה, מבלי לנסות ולזכור את החלום. אם החלום  על מסר שיש ללמוד ממנו, הילד יזכור את החלום ואפשר לנסות ולהבין מה המסר. לדוגמא: אם חלם הילד על משפחת עכברים שבאה בשורה אל הבית וכלום לא עצר אותם והם מגיעים לסלון הבית. נשאל מה זה עכבר בשבילך? הילד יגיד שיש אוגר בפינת החי בבית ספר והוא חושב שהאוגר כלוא ולא נעים לו. תבררו היכן הילד שלכם מרגיש כלוא. אם יגיד שהחתול הביא עכבר מת. נסביר שהחתולים מביאים מנחה למי שמאכיל אותם ולכן חשוב שיכיר בכל מה שיש לו כמתנות בחיים. זה הזמן להוקיר על היש. מה שחשוב הוא לעשות הקדמה לפני השינה ולקבל באהבה את החלומות.

לילד הבוגר יותר, יש אפשרות לחזור אל ה"יומן האישי". ביומן האישי, אנחנו כותבים את שעבר עלינו ותוך כדי כותבים על מה יקרה מחר ואייך נתמודד. ברגע שנעשה זאת לפני השינה, הצלחנו לאסוף את כל מה שמטריד אותנו ואז, כשחזרנו מהשירותים, לא יטריד אותנו דבר, כי הכול כתוב. שינה רציפה אינה חלום שלא ניתן להגשים. היא צורך ויש לתת עליה את החשיבה ולקבל כלים ליישום.

_{תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.}

_{מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?}

_{הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.}

_{הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.}

_{במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?}

_{לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.}

השבוע הגעתי למפגש עם מספר הורים במועדון באחד הישובים בגולן. השאלה שעמדה על הפרק: "חוק או בחירה?". נכון שכרגע עומדת על הפרק סוגיית הקורונה. מחסנים את הילדים או לא? זה חוק או בחירה? עם זאת, אני רוצה שנבין שכל ארוע שקורה לנו בחיים, כל דילמה היא ניצוץ של דילמה גדולה ועוצמתית יותר, שמלווה אותנו לאו דווקא בסוגייה העכשווית.

עד כמה אנחנו ערים להבדל שבין חוק או בחירה? ילדים קטנים, מהיום שהם נולדים הם שואלים את עצמם "מה שאמא אמרה עכשיו זו חובה לעשות, או בחירה? ילדים בני שנתיים, כשמגיעה הדרישה "נכנסים למקלחת" הם מיד אומרים "לא בא לי". ואז מתחילה הדילמה שדיי חשופה לילדים. ההורים ביניהם: "דני, היום הילדה לא הייתה בגן, לא בארגז החול, אז אולי לא צריך?" והאבא "מה זה קשור? הילדה עדיין עם טיטול עושה צרכים, מטלית  לחה לא מספיקה". והילדה יושבת, מקשיבה להורים ושואלת את עצמה: "אז רגע, הדרישה להיכנס למקלחת, היא חובה או בחירה?"

ונמשיך עם הבוגרים יותר. ילד מגיע לגיל שלמעשה מותר לו לעשן. מותר? מי קבע שמותר לעשן בגיל שלושים או חמישים? האם העישון באופן חד משמעי מהווה סכנת חיים? עישון עלול לגרום לכל אחד מהמחלות כמו מחלות לב וכלי דם, מחלת לב איסכמית, אירוע מוחי, מחלה של כלי הדם הפריפריים ברגליים, ומפרצת באבי העורקים.  סרטן, בעיקר סרטן הריאות, אך גם סוגי סרטן נוספים כמו סרטן הלוע, החיך והוושט, סרטן שלפוחית השתן, סרטן הלבלב, הכליה והקיבה ועוד. לא אמשיך. למה אין חוק נגד עישון? למה העישון ממשיך להיות בחירה? וכי אין מעשן פסיבי. אני יודעת שאני נפגעתי מאוד מכך שאבי עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום והכל היה בבית סגור כי המזגן עבד וחבל על המזגן. למרות החוק שאסור לעשן במקומות ציבוריים, לא פעם נפגוש מעשנים.

אז מה מטרת החוק? היכן הגבול לבחירה? אלו שאלות שמלוות אותנו, לא רק עכשיו בימי קורונה. כן, המטרה שננסה לעצור רגע ולהבין מה מטרת החוק? חוק הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסח בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייב את כלל התושבים וניתן לאכיפה. חוקים נחקקים על ידי הגוף המחוקק במערכת השלטון במדינה, על מנת לשמור ולהגן על שלום הציבור ורווחתו, להסדיר את החיים בחברה ואת יחסי החברה-שלטון, וכדי שמוסדות השלטון יוכלו לנהל את המדינה בצורה מיטבית. בחוק מפורטים איסורים והיתרים בנוגע להתנהגות הפרט וכן חובות וזכויות האזרח. החוק הוא נורמה משפטית מחייבת לדפוסי התנהגות, כללים ויחסים בין-אישיים. כל אדם חייב לציית לחוק (האזרחים הקטנים והאישים במוסדות השלטון).

אנו חיים במדינה דמוקרטית, לחוק יש תמיד מקום של אכיפה. הקנס מהווה ענישה למען שינוי התנהגות. עם זאת, יש כאלה שיסעו מעבר למהירות המותרת ויגידו "מקסימום אשלם קנס". השאלה היא האם אנחנו כחברה מבינים שיש אישים שבחרנו שישבו שם למעלה וכן יחליטו בשבילנו. ההחלטה של היודעים בדבר החיסון לקבוע את החוק הנכון בזמן הנכון. כשלמעלה מחליטים אנחנו מחוייבים כחוק ואין לנו את זכות הבחירה. כל עוד אנחנו בביתנו, איש בביתו ינהג כרצונו. כשאנחנו במוסד ציבורי אנחנו מחוייבים לחוק הניתן מלמעלה. יש לכל הורה את הזכות לא לשלוח את ילדיו לבתי הספר ולהעבירו לחינוך ביתי, אך ילד שלומד בבית ספר ציבורי מחוייב על פי חוק. וכך גם הצוותים החינוכיים.

לסיכום. בחירה היא לא להיות חלק מהמדינה. במוסדות ובמסעדות שהן בחסות המדינה, אנחנו מחוייבים לעשות לפי חוק. בבית שלנו. בחרתם שלמרות שנתבקשתם לבידוד, אתם מסתובבים בבית ומחבקים את הילדים שלכם, זו גם החלטה שלכם. נתבקשתם לבידוד מהחברה. אינכם יכולים לצאת מהבית ולהגיע לסופר או לבית הספר.

השבוע הגיעה אלי לקליניקה אמא לארבעה ילדים. אני קראתי את הספר שלך "גלגולו של חינוך" אמרה. אני מבינה שאני לא היחידה בעולם שחשבתי לעצמי, שאני בטוח לא אהיה כמו אמא שלי. אני בטוח אהיה 100% לילדים שלי. אני בטוח לא אעשה שום דבר אחר בזמן שהילדים שלי יזדקקו לי. איך זה שהבת שלי באה אלי ואומרת לי: "את אנוכית, את חושבת רק על עצמך, תמיד קודם את". אני יודעת בדיוק שאני תמיד בשביל הילדים שלי. אני תמיד עושה בשבילם הכל.

כל ילדותנו, אנחנו חולמות להיות אמהות מושלמות, לענות לילדנו בסבלנות אין קץ, בקול מתוק ומתנגן בכל שעה ביממה, גם באמצע הלילה. גם כשאנחנו קרועות מעייפות (זה נכון גם לגבי אבות). האם החלום שלנו מציאותי? האם קיימת בעולמנו אימא מושלמת? האם שאיפות שכאלה מצמיחות אותנו או דווקא כובלות אותנו ומונעות מאתנו תפקוד טוב יותר?

המושג "אימא טובה דיה" שהוטבע על-ידי הפסיכואנליטיקאי ד' וויניקוט, פורש בפנינו מבט אחר על מושג האימהות הטובה, שבהחלט יכול להצמיח לנו דימוי אימהי טוב יותר בעינינו. אך האם נכיר בעובדה שאין אמא מושלמת ונקבל באהבה גם את  אמא שלנו כ"אמא טובה דייה"?

על פי וויניקוט תפקיד האם הוא לאסוף את כל הרשמים מהחיים עבור הילד שלה  ול"תרגום" לו את העולם. האם מעבירה במודע או שלא במודע לילד בתהליך את העולם כפי שהיא רואה אותו. ככל שיהיה האיסוף הזה מאפשר, פתוח, גמיש – כך תהיה ההפנמה של הילד את האני שלו (גלגולו של חינוך). ברור שאותה אמא מתרגמת את הרשמים על פי הפרשנות שלה באותה תקופת החיים ועל פי חוויותיה שלה. מכלול מילון הרשמים שלה על פי היסטוריית החיים שלה והחוסן הנפשי המתלווה אליה בתקופה זו.

מול הציפיות שלנו כאימהות להיות מושלמות, לזהות בדיוק את הצורך של הילד ולספק אותו באופן מיידי – באה התיאוריה של וויניקוט ונותנת מקום לשגיאות שלנו כאמהות. כבני אנוש שצברו אי אלו חוויות בחיים המשפיעות על מי שאנחנו ומה שאנחנו, בתקופה בה אנו נדרשים להתנהג כהורים. יתרה מכך, ספרי ההדרכה להורים וסדנאות ההורות מונחים ע"י אנשים. התאוריות להורות טובה יכולה להיות כתובה באופן ברור וקל ליישום, אבל בשטח, זה לא תמיד כמו בספר.

אין אמא שלא רוצה וחולמת להיות מושלמת. אבל החיים שלנו גם לא מושלמים. אנחנו צריכים להבין שלא רק שמותר לאימא לטעות, אלא שלפי תיאוריה זו של וויניקוט, שגיאות אלו נותנות לילד מרחב להתמודד בעצמו עם התסכול ולצמוח ממרחב זה. הילד חווה את הרצון הגדול שלנו לספק את צרכיו ולהרגיע אותו, וזה מה שנותן לו את הביטחון בעולם ובעצמו. סיטואציות שמזמנות התמודדות עם תסכול הן מצמיחות לפי התיאוריה הזו ולכן יש לאפשר התמודדויות אלו ובטח שלא למנוע אותן או לחשוש מפניהן. אנחנו לא מגדלים ילדיי מעבדה.

פיתוח יכולת ההכלה של הילדים ייטיב גם אם יכולת ההכלה שלנו את עצמנו. מי שנוטה לפרפקציוניזם תלמד מהר מאוד, שהשלמות מצויה בהיות העולם בלתי משולם. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה באימא שהיא ובמאמצי העל שכל אחת מאיתנו עושה, בחשיבה הרבה שאנו משקיעות מאחורי כל האופרציות של חוגים, ימי הולדת, מתנות, אירוח חברים אחרי- הצהריים וכולי ולקבל את אותם דברים שפחות הצלחנו בהם בהבנה ובידיעה שעשינו את הכי טוב שידענו. אמונה זו בעצמנו ועמידה איתנה מול ילדנו המקטרים תחזק גם אותם. אנחנו עושים את המיטב, נקשיב ונשתדל יותר, בהכרה בעובדה שאין מצב שנהיה מושלמים.

השבוע הגיע אלי לקליניקה תלמיד שלי. היום ילד בוגר, נשוי. אמר לי "יש לי חלום". ומה אני מגשימת חלומות? שאלתי. אמר לי: "כשהייתי בן 10 לא חלמתי שאצליח לעלות על במה ולדבר מול קהל. את נתת לי את האמונה בעצמי שאין דבר שאני לא אוכל לעשות אם רק אאמין בעצמי" והוסיף "אמרת לי כל הזמן, אם היית מאמין בעצמך כמו שאני מאמינה בך, הכל היה קטן עליך". סיפר לי שהמילים הללו לא יוצאות לו מהראש. עכשיו הוא עומד לפני החלטה שהיא באמת משמעותית כלכלית והוא היה חייב להיפגש. פתחנו בקלפים והיה ברור, נאמר "הזדמנות שלא תחזור, צא לדרך".

ואז ביקשתי שיספר במה מדובר. לפתוח עסק אמר. לעיתים נמצא את עצמנו במאמץ עילאי. כדי להתקדם בתחומים שונים בחיינו. עלינו להילחם בפחדים, לעשות כל שנוכל כדי לשמור על חיוביות ובכל זאת, במערבולת של אי ודאות. לא יכולים לדעת באמת מה תהא התוצאה.

לעיתים, לא רק שאיננו רואים תוצאה אפילו בדמיון מודרך (ואני נוהגת לעשות זאת כמו בספר "הסוד") כשאנחנו מדמיינים את ההצלחה. מדמיינים את עצמנו שם, בתוצאה. הפחד הוא שכאילו שוב ושוב אנחנו צופים את הכישלון. מה יקרה אם ניפול? זה מלחיץ, וזה הכי נורמלי. אווי אם לא היינו חוששים. אם לא היינו פורשים לפנינו את הקשיים הצפויים, כמו מה יקרה אם באמת זה לא יצליח?

לא מוותרים על החלום. למרות שזה לא קל (ואפילו קשה) – אם יש לך חלום, אם יש לך מטרה להגשמה – כנגד ההיגיון שקורא לוותר ולהפסיק להתאמץ – כדאי להמשיך קדימה. כדאי לבחון דרך פעולה חדשה ושונה, אם נתקלת בקושי. להמשיך ולנסות להתקדם. פתאום ברגע אחד, תוך כדי עשייה, נדלק האור ודברים מסתדרים. ואופס חלום התגשם.

תומאס אדיסון אמר: "הרבה מנכשלי החיים הם אנשים שלא הכירו עד כמה קרובים היו להצלחה כאשר נואשו וויתרו". מתוך הספר "קציצות", אילן הייטנר- תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי: "לפעמים, כדי לדעת מה אתה מחפש, אתה צריך לחזור למקום שממנו יצאת. הלכת מהסלון לחדר השינה כדי לקחת משהו, הגעת לחדר השינה ושכחת מה בעצם רצית להביא, אתה חוזר לסלון, רואה את מה שמזכיר לך את הצורך, וחוזר לחדר השינה להביא אותו. כך גם בהתקדמות האישית שלך – זה שאתה חוזר אחורה זה לא סימן רע, לפעמים אתה חייב לחזור אחורה כדי לדעת מה בעצם אתה מחפש.”

פריצת הדרך עליה מדבר אלון גל בתוכנית האימון שלו אומרת שתמיד יש מקום לצאת מאזור הנוחות, לבנות בניין הצלחה, לצפות שלפעמים יקומו קשיים, לתכנן מראש מה עושים אם וכאשר אותם קשיים קמים. ברגע שאנחנו ערים לכך שיתכנו קשיים, תכנון נכון של התמודדות אל מול הקושי מסייעת לנו להיות חזקים. תמיד ניתן להגשים חלום. חלום שנעמול להגשמתו, הגשמתו תהא לנו להצלחה גדולה יותר והוקרה לאני העליון שלנו. תמיד צריך לשאוף גבוה, לעשות למען. חשוב שתבינו שהורים שמגשימים חלום, מהווים מודל חיקוי לילדים. העשייה שלכם היא אבן דרך לעשייה של ילדכם. צאו להגשים חלומות.

"שנא את הרבנות", אמרה בפני עצמה שאנחנו שומעים לאו דווקא מהחילוניים. ילדים, בחורי ישיבה מבקשים לאמר שהשררה שמתנהלת בבתי המדרש קשה מנשוא. "יראת הכבוד" שהייתה אבן יסוד בחינוך הדתי הפכה למצב של שיכרון שררה, שמביא קשיים גדולים מאוד לבחורי הישיבה ולרבנים עצמם.

השבוע הגיעו לקליניקה מספר בחורי ישיבה שאין להם קשר חברי או משפחתי והם גם לא לומדים באותה ישיבה. הטרוניות, כמעט כולן מרוכזות בסמכות שמקבל המורה אל מול תלמידיו. השיחות שהתנהלו בקליניקה וסבבו בדילמה "לאן פניי?" הביאו אותי לשקף בפני אותם בעלי תשובה, את החוויה שהייתה לי בקייטנה. הפעם בחרתי להיות מדריכה בקייטנה. לא פעם במשך שנותיי שמחנכת, נאמר עלי שאני מורה קשוחה. מורה לא קלה. האם גם אני אשת שררה? ולו כי אני מנהלת שיעור ועלי להביא את הילדים מנקודה A לנקודה B, בזמן מוגבל. ישנם כללי התנהגות שנועדו לסייע במילוי המשימה.

כשנאמר "עשה לך רב", זה אומר שכדי להכיר ולדעת כיצד להתקדם, מן הראוי שלכל אדם יהיה דמות שתוביל אותו לעשייה. ה"רבנות" מתפרשת כשררה ולכן אשליך זאת ש"עשה לך רב", מדובר בעובדה שאדם חייב סמכות שתהא מעליו. סמכות שתדע לנווט את דרכיהם של תלמידיה, למען יצליחו במילוי משימתם הלימודית.

להיות בעל שררה, זה לקבל את הזכות לשליטה בהתנהלות האדם שתחתיי. ניתן להיות רודן מושחת, כמו פרעה מלך מצרים, חירם מלך צור. או להיות כמו נח, שהיה שליט גדול. ניהל תיבה על כל הברואים שנכנסו בה ודאג לכל מחסורם. נוח לא השתכר מן השלטון האדיר שבידו ולא איבד את היחס הנכון לערכו שלו ואת היחס הנכון לערכם של בני חסותו הנתונים לשליטתו המוחלטת.

הרעיון החשוב ביותר הוא לקבל את הסמכות כמשרה לשרות הצבור ברמה נעלה. לחדור אל ליבו של הציבור. ומהו הציבור? צדיקים, בני טובים ורשעים. כך גם ניתן לראות את הילדים במסגרת החינוכית. את הצדיקים ובני הטובים נחזק בחיזוקים חיוביים ונגביר את דפוסי ההתנהגות הטובים והמיטביים, איתם ועם הסביבה. ועם הרשעים, נעשה שכשיצאו מידנו לחייהם שלהם, ישנו את דפוסי התנהגותם ויהיו לבני טובים. הכל תלוי בנו המורים וההורים. בעלי הסמכות.

המקבלים את הזכות להיות מובילים, בעלי סמכות, בעלי שררה, חייבים לדעת לשלוט נכון ביצר השליטה ולהכיר ביכולות להצליח בחינוך הילדים, תוך הכרה משמעותית ברוח החינוכית. הרוח המבקשת להכיר באדם העומד מולך כשווה ערך בעצם הבריאה. הסמכות ניתנה כי אתה בעל הידע, כי אתה האדם שנבחרת להיות מודל חיקוי. כדי שהילדים יחושו את אותה יראת כבוד, עליכם להקפיד להוכיח שאתם בעלי כבוד. שנבראתם בצלם ויש בכם את האורה להיות מחנכים. גבשו בקרבכם רגשות דחייה קיצוניים לשררה שבתפקיד וקבלו את הסמכות שמהווה קרן אור לתלמיד שירצה לסמוך עליכם ולכבד את מילותכם.

הזכרתי את הקייטנה. חינוך בלתי פורמלי. גם בו יש כללים מאוד ברורים: הגעה בזמן, הקשבה למדריך ולחברים, כבוד לכל המדריכים החיצוניים ולכל הנוכחים במסגרת. גם בקייטנה יש כללים. מצליחים להעביר את כל ימיי הכיף הבלתי שגרתיים בזכות הכללים והתנהלות נכונה תחת סמכות מובילה. ואם זה אפשרי בחינוך בלתי פורמלי. ברור שזה אפשרי גם בישיבות, שבם ישנם רק צדיקים ובני טובים. שחונכו במשך שנים להתנהגות מכבדת והם כולם עם ערכים מבית יהודי טוב. גמרא ותלמוד הם תחומים חשובים מאוד ללמוד. בין היתר, מדובר בנשמות. ילדים שעוברים גם דברים אישיים, חשוב לעצור מדי פעם לשיחות עם הרב. שיחות נפש. תנו להם להרגיש שהם יצירת בריאה מיוחדת במינה. גם בורא עולם זקוק לחיזוקים על היצירה המופלאה שלו וזה המקום שלכם. כשאתם אומרים לילדים שהם מופלאים, אתם משבחים את היצירה של אלוקים.