החופש הגדול – הזדמנות ולא רק חופשה

במשך שנה שלמה הטלפון של אמא של נועם לא הפסיק לצלצל. פעם זו הייתה היועצת, פעם המחנכת, לפעמים המורה לספורט. שוב ושוב היא שמעה את אותן תלונות: נועם לא משתף פעולה, מתפרץ, מתקשה להקשיב ומתקשה לווסת את עצמו בשיעור. “הרגשתי שאני במעין לופ,” היא מספרת, “מדי בוקר הייתי מחזקת אותו ומעודדת אותו, ובצהרים שוב מקבלת עדכון שהוא צרח, סירב לשבת או דחף מישהו.”

המקרה של נועם אינו חריג. לא מעט ילדים מתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים שמלווים אותם לכל אורך שנת הלימודים – במיוחד כשמערכת השעות לחוצה, הציפיות גבוהות והיכולת של צוות בית הספר להעניק מענה אישי מוגבלת. עכשיו, כשבתי הספר סגרו את שעריהם לחודשיים של חופשה, נפתחת אפשרות אחרת: לעצור לרגע את המרוץ, להתבונן מחדש וללמוד דפוסי תגובה חדשים.

מחקר רחב היקף שפורסם בכתב העת Journal of Clinical Child & Adolescent Psychology מצא כי ליווי והדרכת הורים במהלך חופשת הקיץ הובילו לשיפור ניכר בדפוסי התנהגות של ילדים כבר בתוך 8–12 שבועות של התערבות. התוצאות לא נשארו רק בבית: עם תחילת שנת הלימודים, גם צוותי ההוראה דיווחו על שינויים חיוביים בולטים – יותר הקשבה, פחות עימותים, ויכולת טובה יותר לווסת רגשות. כשההורים עצמם לומדים להגיב באופן שיטתי ומכוון, הילד מקבל סביבה יציבה ובטוחה שבה הוא יכול לתרגל הרגלים חדשים – בלי תחושת כישלון חוזרת.

מה אפשר לעשות בפועל?  – הקדשת זמן קבוע לשיחות אישיות ושיתוף רגשות, בלי מסכים. – בחירת כלל אחד או שניים שהכי חשוב להתמקד בהם (למשל: איך מגיבים כשכועסים, איך מבקשים עזרה).     – חיזוק חיובי מיידי על הצלחות קטנות (“שמת לב שהצלחת לחכות בתור בלי לצעוק? זה היה ממש בוגר מצידך”). – הצבת ציפיות ברורות והסכמה מראש על השלכות הגיוניות. החופש הגדול הוא בעצם מרחב ניסוי משפחתי, שבו אפשר להתאמן על דפוסי תקשורת והתנהגות – ולהגיע לספטמבר עם ביטחון מחודש. אמא של נועם, “הדבר שהכי עזר לי היה לדעת שאני לא לבד.” כל מה שצריך זה ליווי שמזכיר להורים – ולא רק לילדים – שיש אפשרות לעשות שינוי כבר עכשיו, בזמן שהשגרה ממתינה בפתח, ושאם מתחילים בקיץ, יש סיכוי טוב מאוד שעם פתיחת השנה כולם יראו ילד שמגיע עם כוחות חדשים – ומבטים אחרים מהצוות החינוכי

לכבד – חובה. לאהוב – לא בטוח

אחד מתלמידי שיצא  משיעור "זהות יהודית" בבית הספר, סיפר שבשיעור הסיכום נאמר לתלמידים כי המסר המרכזי של השנה הוא "לכבד ולאהוב כל אדם". אני מודה, משהו בניסוח הזה עצר אותי. לכבד – בהחלט. לאהוב – כאן אני מסתייגת. סוד אהבת הימים הוא סוד העין הטובה, ההבטה החיובית בכל אדם, הלשון המפרגנת והמספרת בשבח הסובבים (צ. אייל, 2010). מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עוסקת באהבה כלפי הקרובים אליך, ולא בהכרח כלפי כל אדם בעולם. יתכן שזה דיון פילוסופי אך הדקות הזו של לדרוש לאהוב כחובה, מאוד לא התאים לרוח החינוך בה חשוב לי לחנך את הדור הבא.

אני חושבת שחינוך לכבוד הוא ערך יסוד: גם אם אינך מסכים עם מישהו, גם אם קשה לך אתו, עדיין אתה מחויב להתייחס אליו בכבוד. כבוד הוא נקודת מוצא אנושית שמאפשרת קיום משותף. לעומת זאת, אהבה אינה חובה שאפשר להטיל על ילד (או על מבוגר). אהבה היא רגש עמוק, חופשי, שמתפתח מרצון, מהכרה או מחוויה – ולא מצוֹוֶה מבחוץ.

נזכרתי בשיחות שהיו לי עם בני כשהיה בגיל ההתבגרות. מתחים, עימותים, גבולות – כל מה שיכול להפוך ילד למתבגר מתוסכל ולהורה למי שמציב חוקים. לא פעם אמר לי: "אני שונא אותך!" ותמיד עניתי לו: "אתה לא חייב לאהוב אותי. אתה כן חייב לכבד אותי." זו הייתה עבורי הבחנה ברורה: רגשות יכולים להיות סוערים ומשתנים, אבל כבוד נשאר מסגרת מחייבת.

גם במחקרים פסיכולוגיים ובספרות החינוכית קיימת הבחנה בין רגשות שאי אפשר לכפות לבין נורמות התנהגות. הפסיכולוג קרל רוג'רס, שייסד את הגישה ההומניסטית, הדגיש כי קבלת האחר היא תנאי ליחסים טובים – אך גם הוא לא התכוון שמדובר תמיד באהבה במובן הרגשי, אלא בכבוד בסיסי לזכות של האחר להיות מי שהוא.

במקורות היהודיים יש ביטוי חשוב: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (פרקי אבות, א משנה טו). גם כאן מדובר במאמץ של התנהגות נאותה, יחס של כבוד – לא בדרישת אהבה לכל אחד. לכן אני מציעה זהירות בשפה החינוכית שלנו. דרישה לאהוב כל אדם עלולה לעורר בילדים תחושת אשמה או צביעות – כי לא תמיד אפשר לאהוב. לעומת זאת, לכבד – זו מטרה אפשרית, חשובה והכרחית.

הורים ומחנכים, בואו נלמד את ילדינו שהכבוד הוא חובה. כיבוד כל אדם הוא ערך בסיסי המדגיש את החשיבות של יחס מכבד כלפי כל אדם. זהו יסוד לחברה הוגנת ושוויונית, המאפשרת לכל אדם לחיות בכבוד ובהערכה עצמית.

הורות תחת אזעקה

השעון מראה 2:37. הצופרים מקפיצים את כל הבית. ילדים מתעוררים מבוהלים, אתם רודפים אחרי נעליים או בובה שנשכחה במיטה, דלת הממ"ד נסגרת – ורק אז מתחיל הסטרס האמיתי.  דווקא בשעות הקטנות של הלילה, כשהגוף עייף והחושים מחודדים, החרדה גוברת – אצל ילדים וגם אצלנו. ההתמודדות בזמן אמת, ברגעי האזעקה עצמם, דורשת תגובה רגישה, רגועה ומעשית.

אבל בזמן שאנחנו מתרגלים את ההיגיון הביטחוני, הילדים מרגישים את המצב בעיקר דרך הלב. הם בודקים כל תו בקול שלנו, כל תנועה. ההתמודדות הרגשית של ילדים עם מצב חירום תלויה לא מעט בדרך שבה אנחנו, ההורים, מחזיקים את המתח – או משחררים אותו. אז מה עושים כשהילד רועד, בוכה, לא נרדם שוב – או דווקא שותק ונראה "בסדר"? איך מרגיעים בממ"ד, כשהלב שלנו עצמו דופק מהר? הדבר החשוב הוא לא לנסות "לתקן" מיד, אלא קודם כל לראות ולהכיר במה שהילד חווה.

ולזכור שלמרות ההצפה הרגשית, השליטה הקוגניטיבית היא שתציל חיים. אמונות היסוד שלנו כהורים, הן הרמה הבסיסית ביותר של אמונותינו; הן גלובליות, נוקשות ומתאפיינות בהכללת יתר. מחשבות אוטומטיות, המילים או התמונות שחולפות בפועל בראשו של משהו, קשורות ספציפית לסיטואציה מסוימת ואפשר לראות בהן את הרמה השטחית ביותר של הקוגניציה (ס. בק. ג' 2014). הן משפיעות על תפיסתו את הסיטואציה. תפיסה זו מתבטא באמצעות מחשבות אוטומטיות שהן ספציפיות לאותה סיטואציה. מחשבות אלה משפיעות בתורן על תגובתו הרגשית, ההתנהגותית  והפיזיולוגית של האדם.

תכנון מוקדם של הפעולות, יסיע להתנהגות בזמן אמת. הילד מסתכל עליכם. גם אם אתם מבוהלים – נשמו, דברו לאט וברוגע:  "אנחנו פה יחד. זה נגמר. עכשיו בטוח."  שפת גוף שקטה מרגיעה יותר מכל משפט. תנו לילד משהו להחזיק כמו צעצוע, שמיכה, אפילו החולצה שלכם. מגע פיזי עוזר להוריד את המתח. גם חיבוק ארוך, בלי מילים, עושה פלאים.  תשירו או תספרו סיפור קצר.  לא כדי "להסיח דעת", אלא ליצור שגרה בתוך חירום. חזרו על משפט מפתח: "אנחנו יחד. עכשיו בטוח."  "עשינו בדיוק מה שצריך."  חזרה יוצרת יציבות.

הילד לא נרדם? לא צריך להאיץ בו  אם הוא מתיישב על הרצפה, מסתובב או אפילו צוחק – זו תגובה נורמלית. אל תמהרו "להחזיר אותו לישון". תנו לו זמן לעבד. אל תבטיחו הבטחות שווא "לא תהיה עוד אזעקה", עדיף:  "אנחנו יודעים מה לעשות, וגם אם תהיה – נגן עליך."

לזכור: תפקידכם לא להרגיע לגמרי – אלא ללוות. ילדים צריכים מישהו שיהיה איתם – גם ברגע הכי מלחיץ. ואם תצליחו להיות נוכחים, גם כשהלב דופק מהר – הם יזכרו אתכם לא כ"מגינים", אלא כעוגן. הורות בזמן חירום היא לא שלמות – היא נוכחות. גם כשאין לנו תשובות – יש לנו מבט, חיבוק, ומילים שמכילות.

פרשנות מוטעת לסיטואציה

האופן בו אנשים מרגישים ומתנהגים קשור לאופן בו הם מפרשים סיטואציה וחושבים עליה. הסיטואציה עצמה אינה קובעת ישירות כיצד ירגישו או מה יעשו. התגובה הרגשית שלהם מתווכת ע"י האופן בו הם תופסים את הסיטואציה. וההשלכה המושכלת היא ש"מחשבות אוטומטיות" אינן תוצר של הרהור מעמיק או של תהליכי ניתוח מידע והסקת מסקנות.

נכנסתי לכתה ח' וילדה א' ביקשה לעבור מקום ליד ילדה נ'. אני אמרתי "לא, את לא יושבת לידה". נ' קמה בכעס: "מה כבר עשיתי שאת לא חושבת שאפשר לשבת לידי" ויצאה מהכיתה בטריקת דלת. נ' למעשה לא חשבה לרגע שהעובדה שאני לא מעוניינת שא' תשב לידה היא כי א' תפריע לה ללמוד ולעשות את מלאכתה באופן הראוי בו היא תמיד עובדת.

תארו לכם את הסצנה הבאה: אתם נכנסים לחדר ורואים את ילדכם שופך צבע על השולחן, מיד עולה הכעס – "למה הוא הורס? למה הוא שוב לא מקשיב?" ואז אתם שואלים בקול נוזף "מה אתה עושה?" והילד בתגובה עונה, בקול רועד: "רק רציתי להכין לך ציור בהפתעה…"  המוח שלנו, במיוחד כהורים, נוטה למהר להסיק מסקנות, אנחנו מפרשים את הסיטואציה דרך פילטרים של עייפות, דאגה, ניסיון עבר ולעיתים גם פחד. אך פעמים רבות – הפרשנות הזו שגויה.

ילדים פועלים מתוך עולמם הפנימי, הרגשי, שלעיתים שונה בתכלית משלנו. כשהם מתפרצים, מתעקשים או לא מקשיבים, יתכן שהם דווקא זועקים לעזרה, מתמודדים עם תסכול, או מנסים לתקשר צורך אמיתי. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו, ההורים נותנים פרשנות התנהגותית מיידית – שלרוב מבוססת על כוונות שליליות, המקום לעצור רגע ולבדוק האם ייתכן שיש כאן סיפור אחר? (נ' הגיבה מתוך תסכול עמוק).

כיצד נמנעים מפרשנות מוטעת? 1. עוצרים רגע לפני התגובה 2.  בודקים: מה הילד באמת חווה? 3. שואלים במקום "למה עשית את זה?" נסו "מה קרה כאן?" 4. משנים את נקודת המבט מה אנו למדים מהסיטואציה?

הפרשנות היא המפתח לקשר. ככל שנתרגל לראות את המציאות מעיניהם – פחות נשפוט ויותר נבין – כך נבנה איתם קשר בטוח, עמוק ומבוסס אמון. ונלמד אותם להימנע מפרשנות. אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול סיטואציה שמכעיסה או מבלבלת אתכם – שאלו את עצמכם: האם ייתכן שאני מפרש את זה לא נכון? לעיתים, שינוי קטן בפרשנות – משנה את כל הסיפור.

הקשבה, אחריות ודרכי התמודדות

בשנים האחרונות נדמה כי התפתון האוטומטי לקשיים של ילדים בתחום הקשב והריכוז הפך להיות תרופתי. יותר ויותר הורים פונים לאבחון בעקבות המלצות של צוותים חינוכיים – שאינם אנשי מקצוע בתחום הטיפול או הפסיכולוגיה – וממהרים להתחיל בטיפול תרופתי ברטלין או קונצרטה.

אבל האם עצרנו לחשוב על ההשלכות.  הילד שמעולם לא עבר תהליך עומק של בירור רגשי, מקבל חותמת של "הפרעת קשב"  ולעיתים נשלח לדרכו עם כדור בכיס- מבלי שמשהו באמת עסק בשאלות עמוקות יותר. מה מצב הדימוי העצמי שלו? האם הוא קיבל הזדמנות ללמוד כלים להתמודדות עם הקושי? האם משהו הראה לו איך להשתמש באנרגיה הפנימית שלו באופן חיובי ובונה? לא כל ילד צריך רטלין. מחקרים שונים הוכיחו שקיימת קורלציה בין בריתות טיפוליות חיוביות לבין תוצאות טיפול חיוביות (Rave & Goldfried, 1994).

מכיוון שהכל בראש ונתון זה מוכח מחקרית, חשוב להבין שההורים והמורים ניזונים מאבחונים או אמירות שנאמרו להם בעבר. כשיושבים לשיחה יש לשאול "מהן הבעיות שעומדות על הפרק כרגע? ולשאול את המורה מה אתה חושב, כיצד התפתחו אותן בעיות ומה משמר אותן? ביחד להבין אילו מחשבות ואמונות לקויות קשורות לבעיות אלה? איך תופס הילד את עצמו, את הזולת, את עולמו האישי, את עתידו?  חוויות בשלבי חייו המוקדמים יכלו לתרום לבעיותיו הנוכחיות של הילד? אלו משמעויות הפיק מחוויות אלה ואלו אמונות נבעו מהן או התחזקו בגללן?

התרופות אמנם מציעות שקט זמני, אך הן אינן מחליפות תהליך חינוכי או רגשי. הן לא מלמדות כישורים חברתיים, לא בונות חוסן פנימי ולא מקנות כלים להתמודדות אמיתית עם העולם. הורים יקרים חשוב לדעת שיש דרך אחרת. הדרכת הורים מקצועית יכולה להוות מענה אמיתי ומכבד לקשיים שילדכם חווה. במקום להדביק תוויות ולמהר לפתרונות כימיים, אפשר ואפילו כדאי ללוות את הילד בהבנה, אמפתיה ובאסטרטגיות התמודדות שמכבדות את הייחוד שלו.

לא כל קושי הוא הפרעה. לא כל קושי מחייב תרופה. הבחירה שלנו – כהורים, כמחנכים וכחברה. חשוב לדעת: לפי נייר עמדה של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), ההתערבות הראשונה במקרים של קשיי קשב וריכוז בילדי צעירים צריכה להיות התערבות התנהגותית והדרכת הורים, ורק אחריה יש לשקול טיפול תרופתי – אם הכלל. מחקרים מראים כי הדרכת הורים מותאמת יכולה לשפר משמעותית את התפקוד של הילד בבית ובבית הספר גם ללא תרופות.

כשאת אומרת "לא", למה את מתכוונת?

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

הורה הוא לא חבר

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

כבוד, הערכה ושייכות – פריצת דרך בחינוך

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.

חרות תקשורתית

מערכות היחסים שלנו עם בני הזוג, הילדים שלנו וההורים ובכלל, הן הנכסים היקרים ביותר שיש לנו. במערכות יחסים כל מה שאתה רוצה לקבל – תן! (אלון אולמן). ההשקעה הרגשית במשפחה ובמי שיקר לנו היא מההשקעות החכמות והמניבות שנשקיע בימי חיינו.

מערכות יחסים מבקשות מאיתנו לנהל את מערכות היחסים בחרות תקשורתית. חרות תקשורתית בפן האישי היא בעצם היכולת והזכות של אדם לבטא את עצמו בחופשיות, להקשיב לאחרים ולהיות חלק מדיאלוג אמיתי בלי פחד משיפוט. זו חרות להיות כנה עם עצמך ועם הסביבה – להביע רגשות, מחשבות, דעות.

להיות בעל חרות תקשורתית אמיתית פירושו לדעת מתי ואיך לתקשר – לא רק לדבר, אלא גם להקשיב. זה היכולת לנהל שיח מכבד, להציב גבולות וגם להתמודד עם חוסר הסכמה מבלי לאבד את עצמך. מבחינה אישית, חרות תקשורתית קשורה לביטחון עצמי, לאסרטיביות וליכולת של האדם להיות נאמן לעצמו בלי להתכופף ללחצים חברתיים. זה מרחב פנימי שבו אתה מרשה לעצמך להכיר אותך מקרוב.

תקשורת חופשית בין הורים לילדים היא אחד היסודות הכי חשובים לבניית קשר בטוח, בריא ומכיל  – והיא הרבה מעבר ל"לדבר יפה" או "להקשיב".  מה המשמעות של חרות תקשורתית בין הורים לילדים?

שהילד ירגיש בטוח להביע את עצמו. כשהילד יודע שהוא יכול לשתף במה שהוא באמת מרגיש, בלי לחשוש מתגובה שיפוטית, זלזול או כעס – נוצר חיבור רגשי עמוק. זה מרחב שבו מותר להגיד "אני פוחד", "כואב לי" "אני כועס עליך" מבלי לאבד את האהבה או הביטחון בקשר.

שההורה שומר על סמכות תוך פתיחות. חרות תקשורתית לא אומרת שאין גבולו, אלא שהגבולות ברורים, אבל התקשורת מלווה בהקשבה ואמפתיה.  ההורה מאפשר שיח , שואל, מסביר, משתף  – ולא רק מכתיב.

שהשיח מכיר בלגיטימיות של רגשות. ילד שומע לא רק את המילים, אלא את איך שאומרים אותן. אם הוא כועס ומקבל תגובה כמו "מה אתה בוכה, שטויות", אז התקשורת נסגרת, לעומת זאת אם ההורה אומר "אני רואה שקשה לך עכשיו, בוא נדבר על זה" – זו חרות במיטבה.

דוגמה אישית. כשילד רואה הורה שמדבר בכנות, מודה בטעות, או משתף ברגש, הוא לומד שזה לגיטימי, זו למידה עמוקה בלי מילים. יכולת לאמר "לא" משני הצדדים. גם הילד וגם ההורה צריכים להרגיש השהם יכולים להציב גבולות. ילד שיודע לומר "לא נעים לי" בלי לחשוש, והורה שמציב גבולות ברגישות – יוצרים ביניהם מערכת יחסים של כבוד הדדי.

אייך מקבלים אהבה?

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.