מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.
מועדים לשמחה, האם לכולנו?
חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.