התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.
התמודדות עם אובדן
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.
גמול לדורות
יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְוֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.
חומה פסיכולוגית/חברתית, לא!
כמה פעמים נאמר לנו שאם משהו פוגע בנו, שנבנה חומה. כשקורה לנו שקשה לנו למולו, שנבנה חומה. אל תכנסו לשם. שינוי הרגלים, התמודדות עם קושי אינם מתקיימים כשאנו בונים חומה.
בבניית החומה אנו יוצרים מעכב רגעי. מכיוון שהנשמה היא זו שיצרה את המצב הלא נוח למעננו. שנתמודד. שנרים ראש. שנשכיל כיצד להגיע לידי פתרון הבעיה. חשוב שנבין שכל דבר שעומד בפנינו, הנשמה יודעת שאנחנו מסוגלים להתמודד. מסוגלים למצוא פתרון. לכן נאמר "כל דבר לטובה".
אנחנו יכולים בקלות למצוא את עצמינו מאמינים ויודעים את כל מה שצריך לדעת על אומץ ופחדים, ועדיין להמשיך להתנהל באותה רוטינת חיים כמו האנשים מהשיר העצוב של גו'אל. שמעתי פעם שכדי לעבור חומה או גדר גבוהה במיוחד, צריך קודם כל לזרוק את התיק לצד השני. השלכת התיק מעבר לחומה, לא משאירה לנו ברירה אלא לעבור את החומה, בדרך כלשהי.
אז, על איזה תיק מדובר? אנו מדברים על תיק עם כלים להתמודדות.
את הכלים כל אחד ואחד יכול להבנות בעצמו. ברגע שנוצר קושי, חשוב לשבת ולנסח אותו בכתב. למשל: "הבת שלי הגיעה אלי הביתה וכל מה שעשיתי הייתה לה הערה, ביקורת". בעבר, אמרנו "חומה" ולא המשכנו הלאה אל מול הקושי.
הביקורת לא תפסיק לעולם. ההתעלמות לא תביא לשינוי. אם אנחנו לא נעשה משהו על מנת לשנות את הקושי שעמד למולנו.
כשהילדה הלכה. תשבי בשקט עם עצמך, תכתבי על מה היו הטענות. מה בדיוק רצתה?
אם את מוצאת שיש באפשרותך לשנות ויש מה לשנות. אולי זה הזמן. לעשות שינוי.
אם את מוצאת שחלק מהטענות ניתנות לשינוי וחלק לא. הזמיני את הילדה לכוס קפה איפה שהוא (לא בבית שלך ולא בבית שלה). רק את והיא. הסבירי לה שישבת וחשבת על כל הערותיה. תציגי לה שאכן חלק מהטענות נכונות ואכן את תעשי הכל על מנת לשנות. צייני בפניה, בראש מורם וטון אסרטיבי וברור מה הנקודות שעליהם טענותיה אינם ניתנות לשינוי ואולי גם הסבירי מדוע.
צייני שהיא חשובה לך מאוד ולכן נתת את הדעת בעניין. אבל, פה זה נגמר. בכל ביקור את מצפה לאווירה נאותה.
נחזור לבניית ארגז הכלים. כלים שיסייעו לכם לא לבנות חומה ולהישאר במקום של נוחות וללא שינוי אמיתי שיטיב איתכם. מכיוון שבניית חומה, חוסמת בפניכם את שנמצא מעבר לחומה. והאמינו או לא? אפשר לראות רק טוב מעבר לחומה, אם רק תחליטו שאתם פשוט לא בונים אותה.
אשמח להתייחס לכל דילמה שתעלו כאן, בה נאלצתם לבנות חומה ולסייע לכם בייעוץ לחשיבה בונה ומעצימה, אל מול הדילמה.