יישב מולי ילד בן שמונה, חכם ורגיש, שלא העז להרים את ידו בכיתה. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה בשקט: “אם אני אטעה – כולם יראו.” כשהעמקנו, התברר שלא חווה לעג ממשי. הפחד היה פנימי. תחושת נרדפות שקדמה למציאות.
בשלושים ושבע שנותיי כמורה וכמדריכת הורים אני פוגשת שוב ושוב את הדפוס הזה – לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל מבוגרים. האמונה שתמיד מחפשים אותי, שמתישהו משהו יקרה ושמי יושחר. דפוס נפשי שעובר מדור לדור, לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך חוסר מודעות.
רודולף שטיינר כתב: “צריך אדם לא רק לזכור מה שהוא כבר מבין, אלא גם להבין מה שהוא כבר יודע – כלומר, מה שרכש באמצעות הזיכרון בדרך שהילד רכש לשון.” זוהי קריאה להיכרות עמוקה עם הנפש, לא רק עם השכל. אדם שמבין את נפשו, שמוקיר את עשייתו, אינו מפחד מפני מבט חיצוני שאינו מכיר את דרכו.
אנו חיים בתקופה המעמידה את הילד במבחן מתמיד: הישגים, אבחונים, מדדים. אך בעיסוק האקדמי המוקדם, אנו שוכחים לא פעם את נפשו. המציאות, על פי תפיסה רוחנית, אינה חומר בלבד. היא מורכבת גם מרוח. ההסתכלות על הילד לא תהיה פחות נאמנה אם נפעיל את כוחות הנפש ולא רק את החושים הפיזיים.
בשבע השנים הראשונות מונח יסוד הרצון. זהו הזמן לאפשר לילד לפעול, להתנסות, לעמוד מאחורי מעשיו. לא ניתן לעצב אופי חזק אם הילד אינו חווה משמעות – מי הוא, מה הוא נותן, ואיך הוא פוגש קושי.
דונלד ויניקוט – פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים, טבע את המושג “הורה טוב-דיו” (Good Enough Mother) והדגיש שחוסן נפשי נבנה דווקא דרך תסכולים מדודים והתמודדות, לא דרך הגנה מוחלטת. ועוד כתב: “אין דבר כזה תינוק – יש תינוק והסביבה שלו.” ובמקום אחר הדגיש כי ילד הזוכה להגנה מושלמת אינו מפתח חוסן, אלא תלות וחרדה. לדבריו, כישלונות קטנים של הסביבה, כאשר הם מתרחשים בזמן ובמידה הנכונים, הם תנאי להתפתחות נפשית בריאה.
רק ההתמודדות עם פחדים, עם “קשיים” ועם מכשולים בונה אישיות יציבה. לכן, אל נמהר להסיר כל קושי מדרכו של הילד. תנו לו כלים, תנו אמון, תנו לו לחוות את כוחו. צמח שגדל בחממה אולי נראה מוגן, אך בשדה הפתוח – לא ישרוד. ילד שגדל עם רצון חזק ונפש מטופחת – יוכל לעמוד בעולם זקוף וחופשי.