בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?
הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.
השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה. אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?
שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.
שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.
שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.
שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.