אייך מקבלים אהבה?

בעולם שבו אנחנו כל הזמן בעשייה – עבודה, עם המשפחה, עם חברים, ובאמצעות כל מחויבות אישית שלוקחים אל עצמנו – יש לעיתים תחושה של חוסר זמן לעצמנו. כל הזמן נותנים: אהבה, זמן, תשומת לב. זה מגיע בקלות כלפי אחרים, אבל כשזה נוגע אלינו, האם אנחנו יודעים גם להפסיק ולתת לעצמנו את אותו סוג של יחס?

הכישלון להכיר בצורך לקבל – ולהתמלא בעצמנו – הוא לא דבר שתמיד מודעים אליו. זה קורה כשלומדים לחיות חיים של נתינה ונראה כי כל מה שעושים נמדד לפי איך אנחנו מספקים את צרכיהם של אחרים. לפעמים זה קורה מתוך מקום של אהבה ואחריות, ולפעמים מתוך לחץ או תחושת חוב. אבל השאלה היא – איך נוכל להפסיק לרוץ ולתת. ולתת לעצמנו מקום לנשום לקבל ולהרגיש את אהבתם של אחרים? מבלי להגיע למקום של תלות כי חלינו או נפצענו.

השלב הראשון הוא להכיר בכך שלפעמים אהבה לא דורשת מאיתנו משהו בתמורה.  אנחנו רגילים לאהוב את הסובלים, לאהוב את הזקוקים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים לשמח – אבל יש רגעים שבהם אנחנו יכולים רק להיות נאהבים, מבלי לשאול מה אני נותן בתמורה?

שלב שני, לשלול מעצמנו רגעים של שקט נפשי כי עסוקים באחרים – זה קשה. חשוב לשחרר את התחושה הזאת של "לא עשיתי מספיק", ולהבין כשאנחנו מאפשרים לעצמנו רגעים של קבלה, אנחנו לא משדרים את הערך שלנו לאחרים, אלא גם נותנים לעצמנו את הכוח להמשיך.

שלב שלישי, לא תמיד נצטרך להוציא מעצמנו כדי לקבל אהבה. יש לנו לעיתים קרובות אנשים בסביבתנו שמעריכים אותנו, אוהבים אותנו ומחכים שנראה ונרגיש את זה. אהבה יכולה להגיע בצורות שונות. חיבוק, מילה טובה, מתנה קטנה, אפילו חוויה יומיומית. לא תמיד נוכל לדעת מתי היא מגיעה, אבל, אם נלמד להסתכל ולשמוע נמצא אותה הרבה יותר ממה שחשבנו.

שלב רביעי, הפסקה של פעילויות של רצון לעשות ולספק – היא הכוח האמיתי. היכולת לומר "לא" כשאתה יודע שאתה זקוק למרווח אישי יכולה להיות השלב הקריטי בחיים בריאים יותר. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים או לא דואגים, אלא שזו הדרך שלנו לטפח את עצמנו כדי שנוכל להמשיך לאהוב.

שלב אחרון הוא לדעת מי האנשים שבסביבה שלנו שאפשר לתת להם להעניק לנו את אותה תמיכה ואהבה. לא תמיד צריכים להיות כל הזמן המובילים, המנחים או הדואגים. כשיש לנו אנשים שיכולים לתמוך בנו מבלי לצפות למשהו בתמורה, עלינו לדעת לקבל מהם את האהבה הזו  ולתת להם את האפשרות להיות שם לשבילם. בהצלחה.

באחריות ההורים בלבד

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

המרת אמונת היסוד

אמונת יסוד אינה מוכחת מחקרית שהיא האמת האחת, המציאות הקיימת. אנחנו מה שאנחנו עושים שוב ושוב. הצטיינות אינה פעולה אלא הרגל (אריסטו). ילדים רבים נמנעים מלהתמודד עם הקשיים ולמבוגרים האחראים את הסבלנות להוביל חינוך לעשייה משמעותית.

הסיפורים הפנימיים של כל אדם, בונים את ההרגלים שלנו המצטברים לכדי האופי הייחודי לנו. עצים ואבנים לא יכולים להשתנות. אנחנו – כן. כשהמחשבות שלנו משתנות – אנחנו משתנים. כדי לשנות מחשבה של ילד, המאמין באמונת היסוד שלו ש"אני לא יודע כלום במתמטיקה", חשוב שנשקף לו כמה הוא כן יודע. נחזק את ההכרה במה אני כן יודע. כשאני מצליח פעם ועוד פעם, אני מבין שכן, גם את מה שאני יודע היום, לא ידעתי אתמול. למדתי  והצלחתי. הכיוון להטמיע הרגל לא להתייאש וללמוד מטעויות.

העדר כיוון הוא שודד החיים הגדול ביותר. ילדים צעירים הם שיא האפקטיביות. הם יודעים בכל רגע נתון מה הם רוצים ומרוכזים בהשגת כל מטרותיהם. כשאני אומרת לתלמידים שלי שיש לנו מטרה "להגיע לממוצע כיתתי  80". המטרה מקדשת את התהליך הלימודי. מביאים ציוד, מגיעים בזמן, עובדים בטרוף בשיעור, בזוגות ושלשות ומגיעים לשעות פרטניות. מסיבת חטיפים כגמול שעבודה הקשה שעוטפת את הפן החינוכי, החברתי והלימודי.

חשוב שנזכור שהפחד מסמן את הגבולות שלנו כאנשים וכקבוצות. פחד הוא דבר טבעי. מי שלא מפחד כלל – לוקה בהבנת המציאות. מנגנון פריצת הגבולות ממוקם מעבר לפחד. היכולת שלנו למגר את הפחד, רק בכוח האמונה. לעשות כדי לשנות את אמונות היסוד שלנו "שלא נצליח", "שאנחנו לא יודעים ולא נדע". כשהרצון שלנו מגובש סביב מטרה, יש לנו אנרגיה גבוהה, משמעות ותוחלת. אנשים שיודעים מה הם רוצים, מסוגלים להזיז הרים. אני תמיד מדגישה בפני התלמידים והמטופלים שלי שיש הבדל בין ידע והשכלה לתודעה.

השכלה היא ידע כללי שאדם רוכש במהלך חייו על ידי למידה. ידע זה כולל זכירה של עובדות מתחומי דעת שונים. ידע הוא מידע צבור אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. כך שאדם ללא תודעה לא יכול לצבור השכלה וידע. התודעה מאפשרת קיום ייחודי של רצונות, תפיסות, מחשבות ורגשות. התודעה היא הסיפורים הפנימיים שבזכותם נבנה את אמונות היסוד שלנו ולכן להורים ולצוות החינוכי יש מקום יקר וחשוב בהבנייתם של אמונות היסוד אצל הילדים. זו מלאכתכם שלא תעשה בידי אחרים.

הצלחה מעשית ושיטתית

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.