חודש: מאי 2025

"תתני לדודה לתת לך נשיקה, מה אכפת לך?" אמרה אמי כשהייתי ילדה קטנה, כשהדודה הקשישה הגיעה לביקור. נבוכה לחשתי לאמי: "אבל אני רוצה".  עמדתי שם, מול הציפיות, כשאני שוקלת שוב ושוב אם להמשיך ולסרב, האם להביך את אמא שלי שאני כל כך אוהבת, או לעמוד על כך שלא בא לי לקבל את הנשיקה. כבר אז הבנתי שלחנך ילד שידע לומר "לא" – זו לא חולשה, זו מתנה.

כמה פעמים שמעתם את הילד שלכם אומר "לא" וחשבתם מיד שצריך "ליישר" אותו? להגיד בתקיפות, אפילו קצת להיעלב? אנחנו רגילים לראות ב"לא" סוג של חוצפה, התנגדות – אולי אפילו כישלון חינוכי. אבל רגע לפני שאנחנו משתיקים את ה"לא", חשוב לעצור ולחשוב: אולי דווקא כאן מתחיל חינוך טוב?

להבין את כוחו של הסירוב, היכולת לומר "לא" אינה מרד – היא גבול. זהו כישרון חשוב שילדים צריכים ללמוד ולהתאמן מהגיל הרך. בעולם שבו לחצים חברתיים, רצון לרצות אחרים, ופחד מאכזבה שזורים בכל שלב בחיים – מי שלא לומד להגיד "לא", עלול לאבד את עצמו.

כשהורה נותן לילד מקום להביע סירוב, הוא לא מוותר על הסמכות – הוא מחזק את תחושת הביטחון של הילד בעצמו. הוא מלמד אותו להקשיב לתחושות שלו, להבין מה מתאים לו – ולומר את זה בביטחון. ילד שיודע להגיד "לא" יהיה מתבגר  שיודע להציב גבולות חברתיים, ויהיה מבוגר שמכבד את עצמו ואת סביבתו.

איך עושים זאת? לאפשר בחירה אמיתית: לפעמים במקום להכתיב – הציעו אופציות: "רוצה להתקלח עכשיו או בעוד רבע שעה"? לשבח על גבול בריא: כשילד אומר "לא" בצורה מכבדת – שימו לב לזה, ואפילו עודדו אותו "אני רואה שידעת לעמוד על שלך – כל הכבוד". לדבר על רגשות: שאלו "מה גרם לך לרצות להגיד "לא"? – כך תלמדו אותו לזהות תחושות ולהתבטא.

להגיד "לא" זה לא חוסר חינוך, זו עצמאות. הורים רבים חוששים שיותר מדי "לא" יהפוך את הילד לבעייתי או מרדן, אבל האמת הפוכה – ילד שמרגיש רואים אותו, שמכבדים את תחושת ה"לא" שלו, לא צריך לצעוק או למרוד. הוא לומד שהקול שלו חשוב. שהוא שווה גם כשהוא לא מסכים – והוא גדל להיות אדם שמסוגל לבחור, להגן על עצמו, ולכבד אחרים. אז בפעם הבאה שהילד אומר "לא", נסו לא לדחות את זה מיד אולי זה רגע חינוכי יקר ערך – אולי – זה שיעור חשוב, גם לנו.

בעולם שבו גבולות בין מבוגרים לילדים לעיתים מטושטשים, יותר ויותר הורים מבקשים "להיות חברים של הילד שלהם". הם רוצים שילדיהם ירגישו בנוח לשתף, לסמוך, להתקרב. הכוונה, כמובן, טובה – אבל הרעיון עצמו עלול לפגוע בהתפתחות הבריאה של הילד.

למה הורה לא יכול ולא צריך להיות חבר?

יחסי כוחות שונים לגמרי. חברות שוויונית מבוססת על הדדיות – שני הצדדים נמצאים במעמד זהה. לעומת זאת, הורות היא מערכת יחסים היררכית. ההורה אחראי על הילד, עליו להציב גבולות, לקבל החלטות שאינן תמיד נעימות, להכווין ולשמור. חבר לא דורש ממך לכבות את המסך בשמונה, לשים חגורה או לגשת למבחן, הורה – כן.

הצורך של הילד ביד מכוונת. ילדים זקוקים לביטחון, והביטחון הזה מגיע דווקא מהתחושה שיש מישהו שמוביל, שמחזיק את הסיטואציה. הורה שמוותר על סמכותו כדי "לא להרגיז" או "לשמור על הקשר", עלול ליצור בלבול – מי אחראי כאן? מי מקבל את ההחלטות? הגבול הברור בין הורה לילד הוא לא מכשול, הוא עוגן.

חברות יכולה לבוא על חשבון ההורות. כשמנסים להיות חבר של הילד, קל מאוד להימנע מהצבת גבולות מתוך חשש שהקשר ייפגע. אבל דווקא הגבולות והעמידה בהם בונים אמון. ילד שמרגיש שיש לו הורה עקבי, שמחזיק את הגבול גם כשזה לא נעים, מרגיש מוגן. אם כל דבר פתוח למשא ומתן – הילד ירגיש לבד בהתמודדות.

לילדים יש חברים – הם צריכים הורים. חברים אפשר למצוא בבית הספר, בשכונה או בחוג. הורה הוא דמות חד – פעמית וקריטית. אין לו תחליף. תפקידו  הוא לא לרצות את ילד, אלא לגדל אותו. זה כולל אהבה, חום והקשבה, אבל גם עמידה איתנה, חינוך וגבולות. זה קשה – אבל זה מה שילדים באמת צריכים.

אז מה כן? אפשר וצריך לטפח  מערכת יחסים קרובה, חמה ופתוחה. אפשר להיות הורה מקשיב, נעים, רגיש ואמפתי – בלי לוותר על הסמכות. הורות טובה לא צריכה להיות נוקשה או מרוחקת, אלא כזו שמצליחה לאזן בין אהבה ברורה לבין הצבת גבולות עקבית.

המודל הקוגניטיבי עומד על ההשערה כי רגשותיהם, התנהגויותיהם ותגובותיהם הפיזיולוגיות של בני אדם מושפעים מהאופן בו הם תופסים אירועים שהם חווים. לא הארוע עצמו קובע מה האדם ירגיש, אלא האופן בו אותו אדם מפרש את הסיטואציה (Beck, 1964; Ellis, 1962). ילד חייב לחוות הורות בעלת סמכות בכדי להכיר בהבדלים שבין הורה לחבר. היו הורים של הילדים שלכם ולא חברים שלהם, למענם.

בעידן שבו הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם אתגרים הולכים ומתרחבים, הולכת ומתחדדת ההבנה כי לא די בטכניקות טיפוליות או בשיטות חינוכיות פורמליות. לב ליבה של כל הצלחה טמונה בהכרה בערכים האנושיים הבסיסיים ביותר: כבוד הערכה ותחושת שייכות.

כאשר ערכים אלה מונחים בבסיס הקשר בין מטפל למטופל, בין הורה לילד ובין מורה לתלמיד, נוצרת קרקע פורייה לצמיחה, שינוי והתפתחות. טיפול קוגניטיבי שמבוסס על הכרה אמיתית בצרכים הרגשיים של הילד ושל ההורה כאחד, מאפשר פריצת דרך– הן ברמה האישית והן במסגרת המשפחתית והחינוכית.

תחושת שייכות מעניקה לילד ביטחון לבטא את עצמו. כבוד הדדי מאפשר תקשורת פתוחה ובריאה, . הערכה אותנטית מחזקת מוטיבציה ומגבירה תחושת מסוגלות. כל אלה יחד יוצרים אווירה רגועה, מכילה ויציבה – סביבה אידאלית לחינוך מיטבי ולחיים משפחתיים הרמוניים.

יותר ויותר אנשי מקצוע והורים מגלים כי ברגע שמשנים את נקודת המבט – וממקמים את הערכים האנושיים במרכז – מתחוללת טרנספורמציה. הקשיים מפנים מקום להבנה, ההתנהגויות נמסות בתוך הקשבה והיחסים הופכים לקרקע של צמיחה הדדית.

ההכרה בכבוד, בהערכה ובשייכות אינה מותרות – היא הבסיס שעליו נבנה העתיד. הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי הפך לשיטה המועדפת לטיפול – לא רק בגלל שהוא מקל במהרה על המטופלים ומקדם אותם לקראת מצב בו דפוסי התנהגות שאינם מטיבים נעלמים, אלא גם בגלל שהוא עוזר להם להישאר רגועים.

הגישה פועלת במגוון דרכים בשאיפה ליצור שינוי קוגניטיבי – שינוי בחשיבה ובמערכת האמונות של האדם – על מנת להביא לשינוי רגשי והתנהגותי מתמיד. ההנחה שבבסיס המודל הקוגניטיבי היא שלכל המעכבים הפסיכולוגים יש מאפיין משותף: חשיבה לקויה שמשפיעה על מצב רוחו והתנהגותו של האדם.

הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי מסייע למטופלים במספר מישורים ובהם: פתרון בעיות, הפעלה התנהגותית, זיהוי החשיבה האוטומטית ובמיוחד מחשבותיהם השליליות לגבי עצמם, לגבי עולמותיהם ולגבי עתידם: הערכת מחשבות אלה והגבה עליהן. הדרכת הורים המבוססת על הגישה הקוגניטיבית התנהגותית מסייעת להורים לשנות את קו התקשורת עם עצמם, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים. כשאדם מאמין בכבוד עצמי, ילמד לתת כבוד. אדם שיודע להעריך באופן אותנטי את העשייה שלו, ללא ביקורת, אלא ממקום של למידה, כך ינהג כלפי הסובבים אותו ונסכם שאדם המאמין שהוא שייך למשפחה ולמסגרת שמאמינה בו ואוהבת אותו, הוא יתנהל ממקום של חוסן נפשי ולא ממקום של ריצוי. יתנהל ממקום של שאיפה לסיפוק הצרכים האישיים ואיתם מילוי צרכי הסביבה.