המקום לחוזקות של ילדינו

כהורים וכמחנכים, אנחנו רוצים שילדינו יצליחו, יתנהגו נכון ויגדלו להיות אנשים טובים. אך בתוך כל הרצון הטוב הזה, עולה שאלה חשובה: כמה מקום אנחנו נותנים לחוזקות של הילדים שלנו? ילד שגדל בבית שבו מדגישים בעיקר את מה שחסר, את מה שדורש תיקון ואת מה ש"לא בסדר" – לומד להסתכל על עצמו דרך עדשה ביקורתית. לעומת זאת, ילד שגדל בבית שבו מבחינים גם בטוב שבו, במאמץ שלו, בכישרונותיו וביכולותיו – לומד להכיר בערכו.

הורה שאינו נותן מקום לחוזקות של עצמו, יתקשה ללמד את ילדיו להוקיר את חוזקותיהם. כאשר הורה ממעיט בערך עצמו, מבטל הצלחותיו, או חי מתוך ביקורת עצמית מתמדת – ילדיו לומדים ממנו כיצד להתייחס לעצמם. רבים מאיתנו גדלנו על חינוך צנוע וענו. חונכנו "לא לעוף על עצמנו", לא להחצין הצלחות, ולעיתים אף להצניע כישרונות. הערכה עצמית אינה גאווה. הערכה עצמית היא היכולת להכיר בטוב שבנו, לכבד אותו, ולשקף אותו גם כלפי חוץ בענווה ובביטחון.

הפסיכולוגיה החיובית, מביאה מבט אחר על החיים. במקום להתמקד רק במה שלא עובד – היא מציעה להתבונן במה שכן עובד. במקום לשאול "מה לא בסדר בילד?" – לשאול: מה החוזקות שלו? מה הכישורים שלו? באילו מקומות הוא מתאמץ ומתגבר? אין פירוש הדבר להתעלם מחולשות או מקשיים. להפך – המטרה היא לתת כוח לחוזקות, ומתוכן לעזור לילד להתמודד גם עם המקומות החלשים. כך למשל, ילד ששפך בטעות כוס חלב – אינו זקוק לתיוג. אם אמא אומרת: "מתי כבר תלמד להחזיק כוס?" ואבא מוסיף: "אתה מרושל ומסורבל כמו דוב" – הילד לא לומד זהירות. הוא לומד שהוא "לא בסדר".

לעומת זאת, אפשר לומר: "זה קורה לפעמים. בוא ננקה יחד, ובפעם הבאה נחזיק בשתי ידיים." ביקורת בונה מצביעה על הדרך הנכונה, מבלי לפגוע באישיותו של הילד. היא מתקנת מעשה – לא שוברת נפש. מילים של הורים ומחנכים נחקקות בזיכרונו של הילד ומעצבות את אישיותו. עלינו, כהורים וכמחנכים, לנתב את ההכוונה לחיים טובים, רגועים ובטוחים. אז איך מעצימים חוזקות ולא פוגעים בהערכה העצמית?

הנה כמה טיפים להורים: – לתפוס את הילד "על חם" דווקא בטוב לומר: "ראיתי שהתאמצת." – לשבח מאמץ "כל הכבוד שהתמדת ולא ויתרת." – להפריד בין המעשה לבין הילד "הפעם לא השקעת מספיק."  – להימנע מהשוואות. – להאמין ביכולת של כל ילד להצליח. הצלחה נמדדת בהתמדה, בעמידה בזמנים, במשמעת עצמית וברצון לעשות את המקסימום. – להיות מודל אישי הורה שמדבר על עצמו בכבוד ומכיר בחוזקותיו. – לעצור לפני כעס לנשום, לחשוב, ולהגיב מתוך חינוך – לא מתוך סערת רגש.

בסופו של דבר, כל ילד זקוק למבוגר אחד לפחות שיאמין בו באמת. שיראה מעבר לטעות. שיזהה את הכוחות שבו. שיזכיר לו מי הוא. וכשאנחנו בוחרים לראות את החוזקות של ילדינו – אנחנו לא רק מחזקים את הביטחון העצמי שלהם, אנחנו בונים להם יסודות לחיים שלמים.

איך מגדלים אחריות, עצמאות ואמונה ביכולת

כהורים וכמחנכים, אנחנו שואפים לגדל ילדים עצמאיים, אחראים ובעלי אמונה ביכולתם. ילדים שלוקחים חלק בעשייה בבית, מבצעים משימות ותורמים לסביבתם, גדלים להיות מבוגרים בעלי תחושת מסוגלות גבוהה, אחריות והתמדה. השבת המחישה לי זאת בצורה מרגשת במיוחד. נכדתי בת השש בחרה מיוזמתה לנקות את המרפסת, ואילו נכדי בן האחת־עשרה ניגש בשקט ובנחישות לשטוף את הכלים שנערמו מארוחות היום ואף סידר את המטבח ופינת האוכל. לא ביקש פרס, לא חיפש תשומת לב – פשוט פעל מתוך תחושת שייכות ואחריות.

אך לא פחות מהעשייה עצמה, חשוב להבין כיצד אנו מגיבים אליה. לא משבחים אישיות – משבחים מאמץ. אחת הטעויות הנפוצות היא לשבח ילדים על "מי שהם" במקום על "מה שהם עושים". כשילד מנקה את החצר, אין צורך לומר לו "איזו נשמה טובה אתה". שבח כזה אמנם נשמע חיובי, אך הוא מדביק תווית כללית ולא בהכרח מקדם למידה או צמיחה.

לעומת זאת, כאשר נאמר: "השקעת הרבה עבודה בניקיון, תראה איך החצר נראית עכשיו!" – אנו מכוונים את הילד להבין מה בדיוק עשה נכון, ועל מה הוא ראוי להערכה.  שבח נכון מורכב משני חלקים: המילים שלנו – והמסקנות שהילד מסיק מהן. המילים צריכות להיות מדויקות: להעריך מאמץ, התמדה, עזרה, יצירתיות והתחשבות. כאשר הן נאמרות נכון, הילד בונה מהן מסקנה פנימית: *"אני מסוגל", "אני מתמיד", "אני תורם".  המילים שאנו בוחרים הן כמו יריעת בד. עליה הילד מצייר את הדימוי העצמי שלו. לכן חשוב שהמסר יהיה מציאותי, מדויק ומעצים – כזה שמאפשר לילד לראות את עצמו באור חיובי אך גם אמיתי.

חוויה נוספת מהשבת ממחישה זאת היטב. היינו בגן שעשועים, ונכדתי פחדה מאוד לעלות על האומגה. במקום לומר לה "אל תפחדי" או "את אמיצה", אמרתי לה משהו אחר: "את יכולה לשבת על המתקן בלי לזוז. אחר כך נזוז יחד, לאט." שלב אחר שלב, היא התקדמה – קודם למטה, אחר כך עלתה, ולבסוף גלשה. החוויה הזו מילאה אותה בתחושת הצלחה. כשחזרה הביתה, לא רק שביקשה לנקות את המרפסת – היא גם ביקשה לפתור תרגילי כפל, למרות שעדיין לא למדה אותם בבית הספר. בהתלהבות ובביטחון, היא פתרה תרגילים בכפולות של 2 ו־3.

זו תוצאה של חוויה פנימית: הצלחתי – ולכן אני יכולה לנסות עוד. כמורה למתמטיקה בחטיבת הביניים, אני רואה זאת שוב ושוב: ילדים שמקבלים משוב על מאמץ, התמדה ועבודה קשה – ממשיכים להתאמץ, מתקדמים ומשיגים תוצאות. לעומתם, ילדים שמקבלים שבח כללי או תוויות, לא תמיד יודעים על מה להישען כשהדברים נעשים קשים. כאשר ילד שומע: "התמדת גם כשזה היה קשה" או "עבדת בצורה מסודרת והגעת לפתרון" – הוא לומד מה עובד עבורו, ויכול לשחזר זאת בעתיד.

גם הקשר בין האחים קיבל ביטוי מרגש. נכדי, שסייע לאחותו להתמודד עם הפחד, הרגיש בוגר, משמעותי ובעל השפעה. ייתכן שדווקא התחושה הזו הובילה אותו לקחת אחריות גם בבית, ולבצע את משימות הניקיון מתוך יוזמה. כאשר ילדים חווים עצמם כבעלי ערך – הם פועלים בהתאם.