למי למי יש יותר כבוד?

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים. ביקשו דחוף להיפגש. הילד איבד כל רסן ואנחנו אובדי עצות. אנחנו מנסים בכל דרך לחנך את הילד שלנו ליראת כבוד, אין. לא בבית ולא בבית ספר. אנחנו חוזרים כרגע מבית הספר והמורה מאשימה אותנו שאין לילד חינוך. הוא חוצפן, מדבר מאוד לא יפה וסרבן ברמה שלא מאפשרת להביא אותו לידי שינוי התנהגות. מה לעשות?

יראת כבוד מגיעה מהַעֲרצה, הערכה והוקרה. הילד חייב להרגיש שהמבוגר שעומד מולו, הוא הדמות הנכונה להביא אותו להצלחה. "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא, י"ט, ג'). גם בתורה המשפט המחייב הזה, לא נאמר אלא אחרי שאלוהים הוכיח את עצמו והוציא את בני ישראל מעבדות לחרות. כדי לדרוש כבוד, כדי לדרוש עשייה שמתורגמת לכבוד, חובת ההוכחה על הדורש. מורא אב ואם היא מצווה בתורה, שמחייבת התנהגות של יראת כבוד כלפי האב והאםולא לעבור על דבריהם. זהו ערך שאינו ניתן לערער עליו במסגרת האמונה והדת היהודית. המצווה מטילה חובה על הצאצא (בן או בת) שלא לבזות אותם, לא לזלזל בהם, לא לסתור את דבריהם בפומבי ולא לגרום להם צער. "איזה הוא מורא, ואיזה הוא כבוד: מורא–לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא  מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו משנה את שמם". (הרמב"ם, הלכות ממרים פרק ו הלכה ג). כך שאין מקום לדיון בעניין הכבוד להורים.

לעומת זאת, כשמדברים על כבוד שבין התלמיד למורה, מחוייב המחנך לכבוש את נפש החניך וכמובן שאין מדובר בפעולה חינוכית. הכיבוש יתקיים מתוך אהבה ולא מתוך כפייה. הנוער בגיל החינוך הוא "מרדני", ולפיכך, יש לבוא מתוך אהבה. הילד חייב להרגיש ולהפנים בכל דרך אפשרית שהמחנך מהווה מבוגר אחראי שרוצה את טובתו. מבוגר שאוהב אותו באמת וחשוב לו שיצליח. יש לראות כיסוד הדינמי האמיתי של החינוך לא את החוויה המשעשעת אלא את יראת הכבוד. יראת הכבוד, הבאה מתוך הערצה, הערכה והוקרה לעשייתו של המחנך,  היא הנותנת את הכוח ללמוד לימוד של ממש, להשקיע בלמידה ולעשות הכל על מנת להתחייב לה ולהצליח בה.

המושג יראת כבוד כולל בתוכו את ההתנהגות המצופה (מתן כבוד ) ורומז על הסיבה להפגנת התנהגות מכבדת, משני הצדדים, המחנך והתלמיד. הסכם התנהגות בין שני הצדדים מחייב כבוד הדדי. התנהגות שמטיבה לשני הצדדים. הסכם שמבוסס על הבנה של מהות המסגרת המפגישה את השניים (המחנך והתלמיד) ומחוייבות להצלחה במסגרת החינוכית.

תוכנית ההתערבות במקרה של חוסר יראת כבוד בין תלמיד למחנך, שואפת להעצים את החוסן הרגשי של התלמידים ולפתחבהם יכולת לוויסות רגשי ולניהול עצמי מתוך בחירה ושיקולי דעת, כשהם מודעים להצלחה המתאפשרת, אם ינהגו ביראת כבוד כלפי המחנך. קיימת השפעה ההדדית בין תהליך הלמידה לבין החוויה הרגשית שחווה הילד במסגרת החינוכית. אין ילד שלא נותן כבוד למי שהוא מרגיש שמכבד אותו. חשוב להכיר את הילד ולהבין איזו התנהגות התפרשה אצלו כחוסר כבוד. אם הפרשנות לא הייתה נכונה, זה הזמן להסביר לו. לשקף לילד אילו מעשים נעשו שניתן למדוד אותם כעשייה מכבדת, מלאת אהבה ויראה להצלחתו שלו.

מחוייבות למסגרת הזוגית

רכישת משמעות לעשייה שלנו, מחשבה או תהליך קוגניטיבי נחשבים במדע, למעשה או להתנהגות הנרכשת באמצעות למידה לאורך חיינו. ישנה תאוריה על מערכת הקשרים של יחס בין גורם לגורם. גורם אחד מוביל לגורם השני להיות מאובחן וליצור עשייה. מסגרת במערכת יחסים זוגית, היא מערכת שאנחנו אחראים על העשייה שלנו. אנו גורמים למעשה ההתנהגותי שיעשה. מדעי ההתנהגות מאפשרים לנו להבין שאנחנו אחראים למסגרת הזוגית שלנו.

הצלחה במסגרת הזוגית, דורשת מחויבות ורצוי מאוד שהיא תהיה מוצהרת מבחינתנו.המחויבות, זה מה שגורם להמשיך יום יום לעשות את מה שעושים הכי טוב שיכולים ואף להשתפר מיום ליום.מחויבות זה המשמעת העצמית לעשות מה שצריך לעשות, מתי שזה צריך להיעשות, בין אם בא לכם או לא, ועדיין לעשות את זה הכי טוב שאפשר. מחויבות זה היכולת להוציא לפועל את מה שתכננתם להוציא לפועל, גם אחרי שה"התרגשות של הרגע" עברה.מחויבות זה העוצמה לשנות את התמונה (אם אינה מה שחלמת עליה), מחויבות היא מה שהופך הבטחה למציאות.בכל פעם שנראה לנו שדברים אינם מסתדרים, לפני שאנחנו רצים להאשים כל דבר או אדם אחר, עלינו לבדוק עם עצמנו את מידת המחויבות שלנו לאותו תחום, פרויקט או מטרה.

המחקרים מצביעים על כך שחלק מהגורמים להצלחה כמו גם לשבר הזוגי, הנם אובייקטיבים, לדוגמא: מצב סוציואקונמי גבוה, גיל נישואין מבוגר (מעל 25) נמצאו כמעלים את סיכויי ההשרדות של הקשר. בצד אלו, קיימים לא מעט משתנים הקשורים לדפוסי ההתנהגות שלנו שיכולים לתרום ליציבות הקשר ולשביעות רצון ממנו. עשייה מתוך מחוייבות למסגרת הזוגית, זה דפוס התנהגות שחובה על בני הזוג לרכוש וליישם מדי יום, על מנת לשמר את הקשר הזוגי בינהם.

אנו מבינים כי כדי לשמור על מערכת יחסים זוגית טובה לאורך זמן, דרוש אקלים זוגי המוזן  בין היתר מתחושת ביטחון, תמיכה, כבוד, סבלנות, הערכה, גילויי חיבה ותשוקה, וכן עניין משותף. את כל זאת מתכנן הזוג מבעוד מועד, לפני שמגיעים לשלב החופה. אלא, שלאחריה הקשיים מביאים אותנו להתנהגויות שמהוות גורם לחודר ביטחון, חוסר תמיכה ולעיתים גם חוסר כבוד. כך שאם נבין שהגורמים שמהווים מעכבי הצלחה בזוגיות שחלמנו עליה, תלויה בנו, נשמע לקבלת כלים ונעשה לשמר את הזוגיות במקום הנכון. כל דפוסי ההתנהגות חייבים להיות תוצר למחוייבות למסגרת הזוגית, אליה התחייבנו.

זוגות המחוייבים למסגרת הזוגית, משכילים לשמור על כבוד הדדי, הקשבה, ומצליחים להעניק זה לזה חוויה של הכרה והתחשבות ברצונותיו של בן הזוג, גם אם אינם מגיעים להסכמה ביניהם (ואכן רובו המכריע של המריבות לא מסתיים במציאת פתרון מוסכם), יהיו אלו המאופיינים בחוסן זוגי וישרדו לאורך זמן בנישואין יציבים ומאושרים.

אפשרו למריבות ואי הסכמות להביא אתכם  להתפתחות וצמיחה ברמת המחוייבות לקשר ולמסגרת הזוגית. אפשרו לקשיים שבינכם לגרום  לכם להכיר טוב יותר זה את זה, על נקודות החולשה, הפחדים, הצורך באחר. היו שם ממקום של מחוייבות לבן הזוג ולמסגרת הזוגית שבחרתם אתם להבנות. מסגרת זוגית היא מסגרת שבונים ביחד תוך אמון וביטחון. בהצלחה.

 

 

תקשורת נקייה תנאי לתקשורת מקרבת

הדרישה לתקשורת נקייה היא האמת שהתקיימה וניתנת למדידה בעשייה מציאותית. אמירה נחשבת שקר רק כאשר מרמים מישהו באמצעותה וגורמים בכך להונאת ממון. כל מה שאינו שקר כזה הרי הוא אמת. אם בעל אומר: "עבדתי כמו חמור", ברור לשומע שמדובר בעבודה קשה ולא בהשוואה לצורת העבודה או הקושי שמרגישה החיה אחרי עבודתה. אך במילים אלו אין אפשרות למדידה נכונה של מה שבאמת מתכוון הבעל למסור לאשתו.

אמת טהורה ומזוקקת אינה חוטאת לא למציאות, לא למדבר עצמו ולא לשומע. דובר אמת אינו מוסיף על הנכון והעובדתי אף לא קורטוב של משהו שאין בו. שמה צביעת הסיפור ואפילו כדי להחיות אותו, יכולה להתפרש אחרת באוזני השומע. המגזימן להפך יוצר פיחות גדול במשקלן של המילים שהוא אומר. ולכן חשוב הדיוק כשאנו באים לבקש אמפתיה והכלה מצד השומע.

מי שמורגל לשמוע סוג כזה של דיבורים ודיווחים, גם דברים חמורים ביותר הופכים אצלו זולים מאוד. הנמכת העוצמה וחיבור למציאות, היא משימה חשובה בכל פעם שאנו מתקשרים עם זולתנו. בדיבור מאופק ומרוסן, נהיה קרובים יותר אל האמת. האמת תתגמל אותנו לשמירת משקלם האמיתי של מלים וביטוים, ערכים ומושגים.

תקשורת שצמודה לאמת היא תקשורת נקייה. האמת תמיד משאירה את נפשותינו נקיות ושלוות. הרצון והתמיכה בשיתופי פעולה, שילוב כוחות וכישרונות למטרה משותפת, הם שבאים לידי ביטוי בתקשורת בין אישית נקייה. תקשורת בה מסתכלים על בעיה כהזדמנות, משתפים ממקום של אמונה בקשר שביני לבין בן הזוג העומד למולי.  אותו קשר שמהווה ראשי תיבות: קיים – שייך – רצוי. כשאני בעל משמעות לאדם העומד למולי, תהא הקשבה מתוך כבוד ושותפות לחוויה המתוארת באותה סיטואציה. שיפוטיות / ביקורתיות- חוסמות את הזרימה הנכונה לתקשורת מקרבת.

הבסיס של תקשורת מקרבת הוא הקשבה. הקשבה כזו המאפשרת לדובר לבטא עצמו באופן מלא, ולהרגיש "מוקשב". הקשבה מלאה למילים, ובעיקר למה שבניהם. כשאדם מרגיש שיש מקום לרגש שלו, הוא אהוב ומקובל, אין לו כל צורך בהגזמה. בכל שיח חשוב לעודד כנות, אותנטיות, צמיחה ושיתוף, כשמאפשרים לאדם ממול להיות הוא. תקשורת מקרבת מתפתחת טוב יותר כאשר היא מלווה בקשר אישי יותר, המבוסס  על מכנה המשותף ובמטרות משותפות של בני הזוג.

זוגות רבים המגיעים לטיפול אומרים כי לדעתם הקושי המשמעותי ביותר שלהם היא התקשורת הלקויה ביניהם. הם מביעים תסכול על כך שאינם מצליחים לגרום לבן הזוג להבין למה הם מתכוונים או לשכנע אותו בצדקת רצונם. חשוב שנבין שתקשורת מילולית היא גם נחשבת כהתנהגות מדידה. וככזו ברור שיש סיבה לכל תוצאה שבאה לידי ביטוי בתקשורת. לכן, חשוב לנהוג בתקשורת נקייה, המתנהלת רק בשפה הולמת, בנינוחות ובחשיבה בטרם דברים נאמרים. במקום למהר ולהפגע, חשוב לשאול תאמר למה אתה מכוון כשאמרת "אני עובד כמו חמור"? ואמר כך, מה אתה מצפה ממני, כיצד אני יכול/ה לעזור? דברו ישירות, בלי רמזים. אמרו את מה שבאמת חשוב לכם להשמיע. אמרו זו בכבוד  לאדם שמולכם, אך היו אמיתיים. התחשבו ברגשות של הזולת- חשבו כיצד ניתן לאמר את הדברים שיובנו נכון והאדם ממול לא יפגע. מאוד חשוב להקפיד ולתת מילה טובה בתחילת השיחה ובסופה. כי האדם שעומד מולכם, נמצא שם כי לדעתכם יש בו מספר דברים טובים שגרמו לכם להיות איתו בקשר.

חשוב לזכור כי תקשורת נקייה  היא הבסיס של כל מערכת יחסים. היכולת לבטא את עצמך בצורה עניינית ובונה היא המתכון לזוגיות מוצלחת.

נהיה לראש ולא לזנב.

הברכה "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב"(ספר דברים). במסכת אבות במשנה נאמר: "רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים". מפרש הרמב"ם את הנמשל: עדיף לו לאדם ללמוד ממי שגדול ממנו בידע, מאשר ללמד את מי שקטן ממנו בידע, כי במקרה הראשון הוא יחכים, ואילו במקרה השני הוא יפסיד.
מה הסיבה, להיות זנב לאריות? הרי האריה הוא טורף גדול ממשפחת החתוליים . האריה צד חיות שאוכלות עשב ומשלים את ארוחותיו באכילת פגרים של בעלי חיים. מדובר בטורף. מסוכן מאוד לסביבתו. לכינוי "מלך החיות" זכה האריה כיוון שהוא נחשב בהיסטוריה ובתרבות האנושית לסמל הגבורה והכוח. האם משהו מאיתנו מאמין בזכות הכוח המנטלי או השכלי, ירצה לתפוס את מקומו בעולם הזה?
או ראש לשועלים? הרי השועל המצוי הוא טורף ממשפחת הכלביים שבסדרת הטורפים. באגדות ובמשלים מסופר על השועל שאוכל ענבים בגניבה. בסיפורי האגדות מופיע השועל כערמומי ופיקח. מדוע שנבקש לעצמנו, או נאחל לאהובים עלינו להיות ראש ערמומי ולזכות במרמה בכס המלכות?
בואו נתרכז ביחד בפסוק הנתון מהתורה ללא תוספות. נהיה לראש ולא לזנב. ראש הוא האזור החשוב בגוף אדם או בעל חיים (ולא נשכח שכל אדם הוא בעל חיים). הראש ממוקם בחלק העליון בגוף. הראש בנוי ממערכת של עצמות שטוחות חזקות מאוד (גולגולת) ובתוכו נמצא המוח. תפקידה של הגולגולת הוא הגנה על המוח. המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים מפותחים. הוא מבקר ומתאם את הפעילות של מערכות הגוף השונות. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את התנהגותו של בעל החיים המפותח. עכשיו ברור לנו מדוע אלוהים חשב לנכון לברך אותנו שנהיה לראש. שנעבד נתונים מהסביבה ונדע נכונה כיצד להתנהג. ברור שיש כאן מדע. גם סקינר טען שהתנהגות נאותה של אדם נמדדת ביחס ישיר לעשייה אישית ולעשייה בהתחשבות למסגרת החברתית בה הוא חי. עד כמה ההתנהגות של האדם עושה טוב לו באופן אישי ולסובבים אותו. בנוסף למוח, נמצאים בראש, בדרך כלל, רוב איברי החישה של היצור, כגון האף עבור חוש הריח, אוזניים עבור חוש השמיעה, עיניים עבור חוש הראייה וחלקי הפה עבור חוש הטעם. כך שבראש יש כמעט את כל מה שצריך האדם על מנת לחיות נכון ובאופן שיקל עליו פיזית את חייו.
הזנב לעומתו, הוא חלק גמיש בגופם של בעל חיים, היוצא בחלקו האחורי. זנב מאפיין בעיקר בעלי חוליות, אצלם מהווה את קצה עמוד השדרה. עמוד השדרה בגופו של האדם הוא חלק מרכזי במערכת העצבים של בעלי חוליות. חוט השדרה הוא המשכו של המוח, ומרכיב יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. כך שאותו זנב למעשה הוא המשכו של אותו ראש חושב. המוביל מבינהם הוא הראש.
הברכה מבקשת לאחל לנו שנדע להיות מובילים. בעלי חוט שדרה ללא שימוש בדרכים לא ישרות. שנדע להצליח בזכות ולא בחסד. שנכיר היטב את סביבתנו, תוך שימוש נאור, נאות ומושכל. ונעשה צעדנו ללא פגיעה בזולת. שנקפיד לא לנפנף בזנב ל"העיף את הזבובים המציקים", אלא נשתמש בראש ובאופן מושכל תוך חשיבה יתרה נשתמש בתקשורת נקייה לאסוף את הסובבים אותנו לסייע לנו להגשים את החלומות.
אין צורך להיות טורפים, אין צורך להיות ערמומיים. נהיה כולנו פיקחים. כינויו של הפיקח ניתן לו משום שעיניו פקוחות (פתוחות), ואולי גם אוזניו. ראיה מרחבית של מה ומי שמסביבנו יתן לנו את העוצמה להצליח בכל שרק נחפוץ.
הברכה הזו נאמרת בראש השנה ולא סתם. ראש השנה. זמן חשיבה ותכנון. זמן ראיית הנולד לשנה הקרובה ובאה. זה הזמן לשבת בסיום ארוחת החג, עם הקרובים ביותר, לכתוב ולספר מה התוכניות לשנה הקרובה ולשכל אחד יכתוב על אותו דף, איפה הוא יכול לעזור להגשים את התוכניות של הזולת. הסכמים לשנה החדשה. שרק נהיה בריאים ושיתגשמו כל חלומותינו.

טעות לעולם חוזרת

טעות, פעל או חשב לא נכון; שגה. אלון גל מדבר על בניין העשייה. אדם שלא עושה לעולם אינו טועה. אדם שעושה, מן הסתם שיחווה מדי פעם טעות. מה שיעשה את אותה טעות להצלחה, היא העמידה על הטעות. ומה עם כן, "עָמַד עַל טָעוּתוֹ": הכיר בשגיאה שלו, נוכח שטעה. "הוא עמד על טעותו."
חשוב לי שנבין שאנחנו בני אדם. איננו מושלמים ולא נוכל אף פעם לשאוף למושלמות, כי שאיפה שכזו תגרום לנו להיות מעוכבי צמיחה. הפחד שמא נכשל, שמא נעשה טעות, ישתק אותנו ולא נעשה מאומה. אנו שואפים למצויינות. שואפים למשמעותיות. לעשייה.
חשוב שניתן את הדעת לטעות אנוש. טעות אנוש היא שגיאה שביצע אדם אחד או יותר עקב אי-ידיעה, שיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות וכדומה. מכיוון שאנו באים ממקום של אור ואהבה. אל לנו להגיע לשפיטה. לדון אדם על רשלנות, כל עוד לא באנו במקומו. באופן לוגי פעולות אנושיות יכולות להיכשל בהשגת מטרותן בשתי דרכים שונות: הפעולה יכולה להתקיים כמתוכנן, אך התוכנית יכולה להיות לקויה (מה שמוביל לטעויות); או שהתוכנית יכולה להיות מותאמת ומשביעת רצון, אך הביצוע לקוי (מוביל לטעות פרוידיאנית ושכחה). עם זאת, כישלון בפני עצמו הוא לא טעות אם לא הוגדרה תוכנית להשגת יעד מסוים. כך שתוכנית היעד יכולה להיות של העושה במלאכה ומובנית באופן מדוייק להשגת מטרותיו. ומאידך לאדם הצופה מן הצד ומתלווה לתהליך, אך אינו שותף פעיל לפרטי התהליך של מיישם התוכנית, אפשר שיבחן פעולה זו או אחרת כטעות. טעות שאינה עונה על ציפייה מסויימת שבונה התוכנית ומיישמה, אינו רואה בה כפעולה לקויה להשגת מטרתו שלו.
טעות אנוש וביצוע הם שני צדדים לאותו מטבע: מנגנוני "טעות אנוש" הם זהים למנגנוני "ביצוע אנוש"; ביצועים מסווגים כ"טעות" רק במבט לאחור: לכן פעולות המוגדרות מאוחר יותר כ"טעות אנוש" הן למעשה חלק מהספקטרום הרגיל של התנהגות אנושית.
המחקר בתחום טעות אנוש הוא תחום מחקר פעיל מאוד, וכולל עבודות מחקר הקשורות למגבלות זיכרון וקשב, וכן לאסטרטגיית קבלת החלטות והתנהגויות הכרתיות אחרות. נושא אי ההבנות בתקשורת אנושית נחקר בניתוח שיחות, וכן נחקרו הפרות בנושא עקרון שיתוף הפעולה.
ישנם חוקרים הטוענים כי הדיכוטומיה של פעולות אנושיות כ"נכונות" או "לא נכונות" היא פשטנות יתר מזיקה של תופעה מורכבת. גישה מועילה יותר יכולה להיות התמקדות בהשתנות של ביצועים אנושיים וכיצד האדם פועל . גישות חדשות יותר כמו הנדסת חוסן, מדגישות את התפקיד החיובי של האדם במערכות מורכבות.
מכן, ברור הוא שהאדם העוסק במלאכה מן הראוי שיכיר בטעות וילמד ממנה, על מנת להבנות אחרת בכדי להשיג את יעדו. אם אדם צופה מגיע ומשקף טעות שלו נראית כטעות (זה לא אומר שאכן קיימת טעות), מן הראוי להיות בחוסן ולהדגיש את התפקיד החיובי במערכת המורכבת של תהליך העשייה. לכל דילמה יש פתרון. לעיתים הפתרון לא צץ ברגע, לעיתים תחושת הכישלון פוקדת על העוסק במלאכה ולו כי אדם מן החוץ בא ומטיח את הטעות כשיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות. הדרך התקשורתית של אותו אדם שופט היא הלקויה ורצוי שילמד לנהל תקשורת נקייה ונכונה. בזמן הטחת הביקורת, אל לנו להתייחס כלל. האדם ממול לא שומע אותנו. הנהנו בראש. וכתבו את הדברים. רק כשנרגעתם. יש לקחת אויר וממקום מושכל ועם חוסן נפשי לכתוב את הטעות עליה דובר. להבין אותה ולעשות הכל כדי לעקוף אותה כך שלא תפגע בתהליך עצמו וביישומו להשגת היעד. העושה במלאכה מן הראוי שיאמין בדרכו. יהיה בעל חוסן נפשי אל מול כל המבקרים והשופטים אותו, כל עוד הוא מאמין בהצלחת התוצאה.
ולכל המבקרים והשופטים. קחו נשימה. מצאו דרך להתעזר בסבלנות עד להגשת התוצר. האמינו. מטעויות לומדים. טעות היא עוד שלב בתהליך להצלחה. אל תפחדו מטעויות, אל תעצרו עצמכם בגלל אנשים מהצד שעומדים ושופטים ומבקרים. עשו למען. הגיעו לתוצאות. למדו מהטעויות שבדרך ובעשייה הבאה הצליחו יותר.

חיים אחרי המוות

הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות. זה באופן חלקי מכיוון שחיים הם תהליך, ולא חומר. נסכם בשורה אחת שחיים הם מאפייניו הביולוגיים של היצור החי. הכניס בו רוח חיים. הכניס אוויר, נשף. הכניס בו נשמה. על פי המסופר בבראשית, פרק ב', אלוהים ברא את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מכאן ניתן להבין שאם אינו חי, חסר רוח חיים, מת.
משתמשים במושג "רוחות" כשמדברים על המתים. ואם אנו מבינים ומאמינים שרוח החיים שוכנת באדם הנושם והחי, אין מדובר במתים. הרוח החיה מסתובבת, נושמת ומתפקדת ביננו. כשמעוניינים לתאר אדם פעיל, אומרים עליו גורם מלהיב ומניע. "הוא היה הרוח החיה במסיבה". יתרה מכך, אדם שמח הוא אדם בעל מצב רוח טוב.
לעומתו אדם מת מתואר כהפסקת החיות באדם. המאפיינים הביולוגים שהיו פעילים בזמן שהאדם חי, מפסיקים לפעול ואז האדם מת.
אנחנו מדברים על אדם חי, אנחנו מדברים על ארבעה פרמטרים: גוף. נפש. רוח, נשמה, מה משפיע על על פעילות הנשמה? הרי זו אנרגיה.
התורה היהודית, מבקשת מכל אדם שקם בבוקר לאמר בתפלת שחרית
מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: "החזרת"? סליחה, לאן הלכה נשמתי ולמה?
כמה מכם חולמים בלילה שאתם עפים מעל. צופים מגבוה על יקירכם. וכמה מכם לקראת בוקר מרגישים נפילה חדה. כן, ככה חוזרים לגוף.
שנת הלילה היא שינה, שבה הנשמה שלנו אסטרלית ויוצאת לתובנות מהגוף. וחוזרת בבוקר. מכיוון שרוח האדם עדיין מתפקדת הגוף חי. הגוף נושם ומחכה לחזרתה של הנשמה.
במשך התפילה אנו אומרים: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים:
שימו לב… מתוך אמונה שהצלחנו וקמנו בבוקר והנשמה חזרה.אנו מודים. שאלתי פעם קשיש בבית אבות בו עבדתי: "איך אנו יודעים שאנו חיים כשקמים בבוקר?" ענה לי: "אם כואב לי משהו". בסוף החיים בגלגול הזה הנשמה יוצאת למסע, קצת יותר ארוך. היא תחזור. אבל, כן אבל. היא תחזור אם הנשמה תלמד את מה שהייתה צריכה ללמוד. אם הוכיחה שהבינה לאן הי פניה וכיצד היה עליה לתפקד נכון על מנת לשרת את יעודה ויעוד העולם הזה.
הנשמות הטהורות חוזרות. שוב יפיח נשמה ושוב יחיה.
אנשים רבים סיפרו על היותם בתדר האחר. החוויה השמימית. המוות הקליני. מאות אנשים מספרים שהיו וחזרו. אין אלו סיפורים בדיוניים. יש חיים אחרי המוות. יש מצב שחוזרים לגילגול נוסף ולעוד גילגול.
היו משמעותיים. היו טהורים וחיי הנצח של הנשמה הנצחית שלכם יהיו מובטחים. שימו לב לסימנים של האהובים שלכם. תנועות גוף, תגובות מאפיינות. הנשמה חוזרת עם שפת גוף שאימצה בגילגול קודם. עם משפטים שהיו מאפיינים בולטים שלהם.
היהדות קבעה שיבעה, חודש, אחד עשר חודשים ושנה. לא סתם. אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. קל יותר להסביר שהאבלות היא למען האדם שנותר. כי זה מוחשי וקל לנו לקבל. לתודעה קל יותר לתפוס משימות/מצוות של תעשה ואל תעשה לאדם המוחשי שעומד מולנו, הוא האיש האבל. יש כאן הדדיות של פרידה. האבלות היא תהליך הפרידה גם של הנשמה וחובה עלינו לסייע לה.
האבלות מדברת על קריעה, על קריאת הקדיש, על השיבעה. ואני אדבר איתכם על החיים אחרי המוות. מתוך שיחות עם נשמות שעזבו את העולם.
בזמן שהאדם על ערש דווי, בבית או בבית החולים. אל תדברו על המוות שלו. אל תתכננו את ההלוויה שלו. תאמרו לו שאתם אוהבים אותו. ספרו לו מה תעשו כדי שלעולם תזכרו אותו. דברו איתו על החיים שלו אחרי המוות. שיפגוש את המכרים, שיכנס לעולם שכולו אור. ושאתם לא נעלמים, כפי שהוא לא נעלם. למרות שהגוף קורס, הנשמה שומעת הכל.
בשיבעה, שבחו והללו את האדם שהיה. שירו שיריי הלל לשיבחו, אל תדברו כמה קשה היה לכם ללוותו בימיו האחרונים. הוא/היא לא רוצים לשמוע שהיו עול. הם רוצים עוצמה. עוצמה לחיים האחרים שהם צריכים לצאת אליהם. הביאו אלבומי תמונות. סכמו באהבה את החיים לצידו.
במשך החודש אל תפנו את חפציהם מהבית. הם עדיין לא עזבו. להפך עשו להם פינת זיכרון. שימו שם דברים שחשוב לכם שידעו שאתם מוקירים אותם.
לקראת יום השנה הכינו את עצמכם ואותם לעזיבה. זה הזמן לאסוף את כל החפצים שלהם, לתת לצדקה – לא לזרוק. גם אם החלטתם לשים ליד הפח. שימו בשקיות ובכבוד. ביום השנה סכמו דברי פרידה. בקשו מהנשמה שלא תשכח אתכם, שתסייע לכם ב"חלונות הגבוהים" חשוב לבקש בריאות ופרנסה. אל תרדו לרזולוציות של כסף ומותרות. זה הזמן לבקש שיחזרו להיות איתכם בגוף חדש. אל תשכחו. אתם נשארים כאן עטופים בבני משפחה, הם עוזבים למקום שלא זוכרים מסיום גלגול קודם. חזקו את הנשמות העוזבות – באהבה ובאור.
הנשמה בוחרת מתי לבוא לעולם ובוחרת כיצד לצאת. נסתרות מאיתנו החלטותיה. כל נשמה יש בה יעוד לעשייה ולקידום בריאתו של העולם. לכל אחד מאיתנו תפקיד חשוב כאן בעולם הזה. הוקירו והודו לעשייה.

התנהגות מיטבית

באדם פועלים כוחות רבים ושונים, תכונות ומידות טובות ורעות, דחפים ויצרים, תשוקות וצרכים. נניח שכוח אחד מכוחות אלה פועל להניע אותו לעשות דבר מה שהוא גם יודע שלא צריך לעשותו, כי פעולה זו לא תטיב איתו. אבל לצערו פעול בו דחף לעשותו.
ברגע זה עליו לגייס את כוח הרצון המופשט שלו, את כוח הבחירה שלו, כדי לעכב ולרסן את הכוח הזה המניע אותו לפעולה שלילית. על מנת לעשות את הפעולה המעכבת עליו להשתמש בכוחות מהצד החיובי והמיטבי שבו (כי בכל אחד יש גם הרבה בצד הזה) ולהטות את הכף. לדוגמה: במקרה שפעולה כמו עצלות מעכבת אותו מלעשות מה שצריך לעשות. הוא יגייס את כוח הרצון שבצד החיובי לעכב את כוח העצלות המשתלט עליו. אדם ששולטת בו מידת העצלות הוא לעיתים אדם טוב לב. אז כשאותו אדם אינו רוצה לקום לעבודה אבל חבר לעבודה יתקשר ויאמר לו "אחי, אני כל כך צריך את עזרתך", הבן אדם יקום במהירות ממיטתו וירוץ למקום העבודה לעזור לאותו חבר, כי יש בו מידה של טוב לב.
מידת טוב ליבו של האדם שימשה ככוח מדרבן לשרת אותו במקרה של אותה עצלות שהשתלטה עליו.
בגישה הרוחנית/התנהגותית המכירה את נבכי האדם ניתן למצוא מול כוח שללי הפועל באדם איזה שהוא כוח אחר שניתן לגייס אותו ככוח נגדי. ברגע שניתן המקום לטוב הלב לפעול ולהתגשם, לא נותר ולו פינה קטנה לעצלות. ומן הסתם שתכחד.
הגישה הוכחה כמדעית לגילוי משתנים סביבתיים המשפיעים על התנהגות בעלת משמעות חברתית, ויישום טכניקות לשינוי התנהגות.
בעולם יש חוקיות וסדר, אירועים לא מתרחשים באקראיות. כל תופעה מתרחשת כתוצאה מאירועים אחרים. מדענים צריכים להמשיך להטיל ספק ולשאלות שאלות לגבי דברים המתייחסים אליהם כאל עובדה. להתייחס לכל מידע כזמני עד שיתברר מידע חדש. אין להיצמד לאבחונים פסיכו/דידקטיים לא למספר חודשים ובטח לא לשנים. ברור היום מעל לכל ספק בגישה לחקר ההתנהגות כי קיים מימד מנטאלי שאינו שונה מהמימד ההתנהגותי, אלא מהווה מראה.
מנטליזם מניח שתופעה במימד "הפנימי" גורמת ישירות, או לפחות מתווכת חלק מההתנהגויות, אם לא את כולן. מנטליזם נשען על :
מבנים היפותטיים (Hypothetical Constructs) – מונחים תיאורטיים שמניחים על קיומם, אך לא ניתן לצפות בהם (רצון חופשי, זיכרון, עיבוד מידע וכו').
ביהביוריזם רדיקלי מנסה להסביר את כל ההתנהגות האנושית, כולל אירועים פנימיים, כגון רגשות ומחשבות.
הנחות מרכזיות לגבי טיב האירועים הפנימיים:
מחשבות ורגשות הם התנהגות סמויה. התנהגות המתרחשת בתוך הגוף נבדלת מהתנהגות אחרת רק באי הנגישות שלה.
התנהגות פנימית מושפעת מאותם משתנים כמו התנהגות גלויה.
ההתנהגות הסמוכה ביותר להופעת המחזק – היא זו שתחוזק.
אנחנו כולנו אנושיים. יש בנו רגשות. הכרות עם הילד/ה, האיש/ה שמולנו. הבנה של נבכי נשמתו (אם רק נרצה בטובתו), נסייע לו להשתמש בצדדים/במידות הטובות שלו למען הכחדת אותן מידות המעכבות אותו מהצלחה.
אנחנו כבוגרים בעלי מודעות, מסוגלים להיות המחזקים. המנחים. המדריכים. לשבח ולהלל את המידות הטובות. להאיר בכל אחד שלמולנו את המידות החיוביות שבו. מחזק הניתן לאחר עיכוב של מעל 3-4 שניות מרגע ההתנהגות – יהיה פחות אפקטיבי. היו פרקטים. היו ערניים ושלחו מחמאות, אור ואהבה למעשים הטובים שסביבכם.
כתוצאה מהיסטוריית החיזוקים אדם לומד להגיב יותר בנוכחות הגירוי המבחין לעומת בהיעדרו. אדם לא צריך להבין או להיות מודע לכך שמיושם חיזוק על מנת שתהליך של חיזוק יתרחש.
הכוח להבאת האור לחייו של האדם ו/או הילד שנמצא למולנו בידיים שלנו. היו "אם ואחות" לכל מי שסביבכם. לא סתם כל ישות שמגיעה לרדיוס בו אתם נוכחים, מגיעה.

"עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ" (תהילים פרק קטו)

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.

התמודדות עם אובדן

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.

גמול לדורות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.