תגית: אור

חג האוּרים, כלומר 'חג האש' – שהרי אוּר פירושו 'אש', כך למשל בתיאור האירוני של ישעיהו הנביא להכנת הפסילים: "חֶצְיוֹ [של העץ לפסל] שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר" (מד, טז).. בספרות המדרש התפרשה המילה אוּרים שבפסוק כ'פנסים' (כלומר נרות או כלים לנרות), ופירוש זה התקבל בספרות ההלכה לדורותיה.
ביום חמישי ה-2.12.2010 נר ראשון של חנוכה, התלקחה בפארק הכרמל שריפת יער מהגדולות בתולדות המדינה, שריפה שכילתה מיליוני עצים ובתי מגורים ביישובים שסביבו. היום אנו חווים לקראת חנוכה שריפה מנטלית. "אנחנו בוערים מבפנים", משפט ששמעתי לא פעם השבוע. משפט שהצית במוחי את המשמעות לחווית השריפה וממנה את הדרך לכבות את האש הזו.
על מנת לכבות אש מנטלית עלינו להבין שאין מדובר בחג אורים (עם שורוק בו'), וחייבים שנאמר בהדגשה חג האורים (חולם מלא, רבים של אור). האמירה שלנו להרבות ולעבות את האור שבאנו כיחידים וכעם, היא זו שתכבה את האש מבחוץ ומבפנים בעם שלנו.
כאשר מתמודדים עם קנאה או כעס הקשורים לתחושת זכאות שלא מומשה (הזכות על הארץ הזו), שהרי יש לנו מדינה ובכל זאת "לא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו". האסטרטגיה הקוגנטיבית, המושכלת מועילה והיא להתייחס לזכויות כאל נתון ולבחון את המחירים והיתרונות של התמודדות מציאותית. המשמעות המיוחסת לוויתור על הזכאות, ייתן לנו תובנות להבין מה יאבד בפועל?
הארץ המובטחת היא חבל ארץ שהובטח בתורה על ידי אלוהים לשלושת האבות שצאצאיהם יקבלוהו לנחלה בכל הדורות. ההבטחה ניתנה לראשונה לאברהם לאחר מסעו לארץ כנען. ניתנה פעם שנית אחרי שובו מארץ מצרים. ניתנה פעם שלישית בברית בין הבתרים.
הארץ הזו היא הבית שלנו. הקירות (הגבולות) הם הביטחון שלנו. יש דלת לקבל אורחים. יש חלון לראות את אור השמש ולאפשר לקרני השמש לחדור לתוך הבית. את ההווי שלנו בתוך הבית, רק לנו הזכות והכבוד לנהל. אנחנו חייבים ללמוד מהו ריסון עצמי. כיצד אנו כעם לומדים להיות נאורים מספיק כדי לא להצית אש בתוכנו. נלמד שלום בית ונתחזק מבפנים. נחזק את הקירות של הבית שלנו ולעולם לא נעזוב את המשפחה החמה והאוהבת שבנינו כאן בארץ ישראל. בשום מקום בעולם, אף אחד מכם לא ירגיש בבית, לא ירגיש חום, אור ואהבה כמו בתוך המשפחה שלנו כאן בארץ ישראל.
נחזיר את כל אחינו וילדנו הביתה, נסיים את המלחמה ונשב נאורים ליד שולחן ונחליט על תוכנית התערבות לשנוי האסטרטגיות הביטחוניות, הכלכליות וכל שצריך כדי שנהיה מחוזקים ומלאי אור ואהבה להדדיות והרמוניה כעם. נלמד לא להצית אש אלא לחיות בשלווה ואחוות אחים, כי בזה כוחנו יעלה על כל אויבנו. את הקו חינוך הזה יש להנחיל לדור הצעיר. בעשייה ותרומה לקהילה ולחיילנו.

המורה משלים את עבודתו של ההורה בבית בחינוך הילדים. עליו לספק לילד חום ואהבה, מה שקוראים בשפה המקצועית תמיכה רגשית, אותה תמיכה רגשית מותנת גם בהצבת גבולות. מה הן אותן גבולות? גבולות של מי ובשביל מי? הילדים היום מקבלים היום מרות וסמכות, לא כמובן מאליו. על מנת שיקבלו את הסמכות, עלינו לשקף להם שאותן גבולות מטרתן להגן עליהם, הם החינוך, להביא אותם לביטחון אישי, אותן גבולות אמורים להביא אותם לחוסן נפשי למען עתידם.
להבדיל מתקופות אחרות בהן מטרת החינוך הייתה לתת לילדים מקצוע. התנהלות בחיים. כל ילד הוכשר להמשיך את עבודת אביו. להכיר מקרוב כיצד מנהלים ומתנהלים בעסק המשפחתי. היום ישנו מרוץ אחרי ציונים. להכיר שאם לא תגיע לציון זה או אחר לא תוכל להתקבל לבית הספר שמתנה כניסה לפי ציונים בתעודת סיום היסודי. זה גם בסדר, אבל הגישה חייבת להיות אחרת. להגיע ליעד בשיטה אחרת.
אם לרגע נעצור ונבין שהילדים שלנו מאוד, מאוד יצירתיים. הם מגיעים לשיעור עם בקבוק מים ריק. מדוע? כדי לצאת במהלך השיעור ולהרוויח זמן חופשי. הם רעבים ולא מסוגלים להתרכז, הם שכחו את העליונית באולם הספורט ועוד תירוצים שמאפשרים להם לקחת זמן חופשי. הם יצירתיים. להגיע בלי עיפרון זו דרך לתקשורת עם חברים בזמן שיעור, למרות שכל אחד צריך לשבת במקומו. אין ספק שהילדים שלנו מאוד חכמים. איפה נכון שנראה להם שאנחנו מובילים אותם לחינוך נכון למענם?
התבקשתי למלא מקום בכתה ח'. מצאתי לנכון, לא ללמד שפה אלא לעסוק בחינוך. ביקשתי מהילדים לנסות להסביר שני מושגים "למידה" ו"חינוך" מיהו ההקשר ומיהו התוכן? בוויקיפדיה כתוב: חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שתהליך חינוכי שבו אדם שרוי, הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו.
אנו עסוקים בלהביא את הילד להיות מחונך. האם המסגרת החינוכית אכן עוסקת בחינוך? כן היא עוסקת בחינוך, אלא שהילדים היום לא מבינים עד כמה החינוך להתנהגות נאותה הוא המוביל והמשמעותי בהגיעם לבית הספר. הילדים בכתה ח' הביאו דוגמאות מהשטח על חינוך להתנהגות נאותה שנכונה לסייע ברכישת ידע ומיומנויות לחיים. דוגמאות עלו ממגרש הכדורסל, מהשיח החברתי ומהנדרש בתקנון בית הספר. משם אנו לוקחים את הכיוון ותלמידי ח' בוגרי בית הספר יובילו שיעורי חינוך לערכים חברתיים בכיתות הצעירות יותר. הילדים עצמם יהיו יצירתיים בהקניית הערכים.
בספרי "גלגולו של חינוך", אני נותנת אור להבנה עמוקה ש"החינוך בא מהבית". בספר מתקיימת הכרות עם התובנות המדעיות (מדעי ההתנהגות), התובנות הרוחניות וכמובן כלים מעשיים מהאימון האישי, לשינוי דפוסי התנהגות שהושרשו בנו באותו חינוך מהבית והם לא מטיבים עמנו. חשוב להבין שחינוך אינו משא של למידה אקדמית. החינוך הוא הכוונה נכונה להתנהגות מושכלת במטרה להצליח. המסגרת החינוכית והבית מהווים מצע להצלחתו של הילד. ושוב אני קוראת לכל ההורים להאיר את האור בחינוך ובשיתוף פעולה הבית והמסגרת החינוכית לתת לילדים חוסן נפשי להצלחה בחייהם. חינוך נכון לערכי החברה וכבוד האדם יביאו להצלחה גבוהה יותר.

הגיע לקליניקה אב צעיר לנער בן 14 "אני לא יודע למי את צריכה לעזור לבן שלי או לי?". לאחר שיחה קצרה בה סיפר את תמונת המצב של הבן בבית הספר: תלמיד שמצליח להבין את חומר הלימודים, נמצא בהקבצות א' במתמטיקה ואנגלית, כל הזמן הערות משמעת. חוצפה, אי ציות או כפי שמתפרש אי קבלת סמכות ועוד, אמר האב: "אני הולך לכתוב מכתב למפקחת, המורה הזו, אני אגרום שיפטרו אותה, אני אכנס כאן למלחמה מולה ומול כל בית הספר".
מלחמה. ואוו. ניקח אוויר. במלחמה אין מנצחים. נהפוך הוא. יש לקחת את שתי כפות הידיים לפתוח כלפי מעלה להכניס באמצעותן אויר נקי לגוף ולנשמה, להניח אותן על החזה ולחוש את האויר המלא אור ואהבה אל תוך הגוף. להבין שרק בזכות כוח האהבה ניתן להביא שינוי למצב שלא טוב לנו בו. ברוגע וסבלנות.
תקשורת נכונה עם המחנכת, המנהל והבנה איפה אני, ההורה יכול לעשות כדי לשנות את המצב. מי שעומד כאן מולנו הוא הילד. טובתו היא שלום. אהבה בין כל השותפים לחינוכו. מדובר כאן למעשה במערכת יחסים בין בני זוג. ההורים והצוות החינוכי, בהגיע הילד למסגרת החינוכית, כורתים ברית שלום למען חינוכו של הילד. הברית הזו היא הסכם שכל כולו להטיב עם הילד. רק מצב של עבודה משותפת בין שני הצדדים תאפשר לילד להרגיש ביטחון ואמונה שאכן מדובר בגוש חזק שהווה עבורו מצע להצלחה בחיים.
השאלה שנשאלת היכן ההורה יכול להיות לעזר. למשל: לשתף את המורה מההכרות שלו עם הילד שלו, מה הם החוזקות של הילד? מה יכולים להיות החיזוקים שיאפשרו לחזק התנהגות טובה ומיטבית, שהרי בזמן שיעסוק במיקוד בהתנהגות טובה, לא יהיה מקום להתנהגות לא נאותה. כשמדליקים את האור נעלם החושך ואפילו נקודות החושך הקטנות ביותר. דפוסי ההתנהגות של הילד מקבלים חיזוק מהסביבה. ילד מעצב לעצמו התנהגות תואמת למסגרת שהוא נמצא. אם ילד מתנהג באופן מוסרי ונימוסי בבית הוריו, במגרש הכדורסל, באולם התזמורת, אין ספק שיש לו את הכלים להתנהג נכון גם במסגרת בית הספר. ביחד עם המחנכת יש לשבת ברוגע ולאבחן כיצד מחזקים את ההתנהגות הטובה באמצעות הטבה, גמול נכון לעשייה חיובית. רק בשיתוף פעולה של שלום ואהבה מגיעים להישגים הנכונים לעתידו של הילד. מלחמה מול המערכת מלמדת את הילד שהדרך לפתרון בעיות היא מלחמה, כעס, שנאה, איבה ולא לדרך חיים שכזו אנו שואפים.
הגמול להתנהגות טובה יכול להיות מחמאות במהלך תהליך הטמעת התנהגות נאותה, הבטחה שהתנהגות נאותה תוקר גם בחישוב הציון בתעודה, צמתים ליום כיף במסגרת הלימודים, כמו יציאה לגן סמוך לבית הספר לעריכת פיקניק או טיול. חשוב להימנע מעיוות חשיבה של הכללה מוגזמת ולהבין שתמיד אפשר ויש על מה לעבוד.

הזוגיות שלנו יוצאת מתוך הלב, מתחילה במשיכה, באהבה ובתשוקה למקום של רוגע ושלווה. בוחרים בזוגיות, כי לא טוב היות האדם לבדו. אנחנו מבקשים לשבור את הבדידות ולמצוא קרן אור בחיינו. קרן אור שתעטוף ותשמור עלינו.

הכמיהה שלנו לזוגיות, באה ממקום של דחף לא להישאר לבד. בילדות אנחנו עטופים בחיק המשפחה, בחיקה של אמא שתמיד דואגת ומלטפת כשצריך. הנשמה שלנו יודעת שהחיים הם כמו גל שעוזב את החוף ומבקש לחזור לחוף המבטחים. המנגינה שהרגיעה אותנו בחיק האם מבקשת להמשיך ולהתנגן ואנחנו מחפשים את אותו כר רך ונעים שיאפשר לנו להמשיך ולשמוע את הניגון שנתן לנו את הרוגע והשלווה. את הביטחון כשהיינו קטנים. כך בתוך תוכנו כל אחד מאיתנו ילד קטן שמחפש חום ואהבה.

כשאנחנו בונים זוגיות, אנחנו שואפים לשיר אחד. שיר משותף. שיר, שהמנגינה שלו לעולם תישאר. שיר שבו נרגיש לא לבד, שנרגיש שאנחנו ביחד. אחד בשביל השני ובשביל המהות של הביחד. חשוב לנו להרגיש את הביחד ושהוא  אמיתי, שנקבל גם משוב מהמשפחה הקרובה ומהחברים, שאכן הזוגיות עושה לנו טוב.

אנחנו נכנסים לזוגיות עם חלומות יפים ומבקשים שהם יתגשמו. אנחנו נכנסים לזוגיות עם המון תקווה לאהבה שלמה ועם מילים שיאמרו כדי לחזק עוד ועוד את הקשר הזוגי. חשוב מאוד למען הזוגיות להיות כנים אחד עם השני, לספר על הנסיבות שבגללם בחרתם בזוגיות הזו דווקא. לשרטט ביחד את השבילים שבהם תרצו ללכת יד ביד. רק כך בתמיכה ובהדדיות, תוכלו להגיע רחוק, לראות את האור ולהיסחף עם הזרם מבלי לחזור אל קו האופק של הים, ותמיד להישאר קרובים לחוף מבטחים. גם אם יש נסיגה קלה, תמיד יש את התקווה שאנחנו קרובים לחזור אל החוף.

הזוגיות היא כוח שיש להשתמש בו להאיר את חיינו, לשמח את הילד שבנו, לאפשר ללב לפעום ולרצות לתת אחד לשני באהבה גדולה. חשוב שנרגיש שבן הזוג לצידנו ולעולם לא נשאר לבד. לכבוש כוכב ועוד כוכב שיאיר לנו בזמנים קשים. להיות אלו שאחראים למצוא את הדרך להתרענן, לצאת לטייל בערבים יד ביד. לטייל בטבע, לשבת על חוף הים או על הדשא סתם כך מחובקים. לפסוע יד ביד.

חיזוקים כאלה ממלאים אותנו לזמנים שבהם כוכב או שניים נכבים. שקצת סגריר. זה הזמן להיזכר בימים יפים ואוהבים. להיות ביחד, כי ביחד אף פעם לא פוחדים. ביחד ניתן להגבר על כל הקשיים.

בכל חג חנוכה אנו מקדישים זמן לחשיבה על האור שבתוכי. אור הנר ומשמעותו בחיינו שלנו. הפעם אני מבקשת שנעלה מדרגה. ניקח באחריות את תפקיד השמש. נהיה כל אחד ואחד מאיתנו במשפחתו הגרעינית ואולי אף המורחבת ה"שמש". נהיה גבוהים יותר, נשקיף מלמעלה על האור של כל הנשמות שעוטפות אותנו מדי יום ונשמש אותם להדלקת האור שלהם ולו בהבנה גדולה שאורם שלהם ועוצמתם יעצימו את אבוקת האור הגדול בביתנו שלנו, בו אנו חיים.

כמות האור שנר אחד יכול להפיץ היא מוגבלת. אבל אם תתמקד ב- “להדליק” אנשים נוספים, הרי סך האור שיהיה בעולם, בזכותך, יהיה הרבה יותר גדול מאשר אם רק תפיץ את האור הפרטי שלך. בכל יום חשוב שנמצא אדם אחד (לפחות) בסביבה הקרובה ונדליק את אורו. נלמד אותו שיבין וידע את האור שבתוכו. נעזור לו להיות בחוסן נפשי ובביטחון עצמי ברמה כזו שיהווה לעצמו ולסביבתו אור גדול. שיהיה הוא הכוח להדליק בקרוב את סביבתו באור גדול.

באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר – בני/בנות הזוג והילדים – לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה. הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר. נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש. זה התפקיד של הכוח המוביל בבית. זו האחריות של המבוגר האחראי.

חשוב להיות מודעים שכשם שיש לנו כוח “להדליק” אנשים בסביבתנו ולהטעין אותם במוטיבציה חיובית ולהניע אותם לעשיה מבורכת, כך יש לנו את היכולת “לכבות” אנשים ולדכא את החלומות שלהם. ההדלקה והכיבוי היא באמצעות מילים. האור הראשון בעולם נוצר על ידי מילים – “ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור”. כך הוא רצה ללמד אותנו שלאמירות יש עוצמה שבכוחה לברוא עולמות. כמו כל עוצמה, ניתן להשתמש בה לשני הכיוונים.

לא פעם האנשים הקרובים לנו ביותר אומרים לנו משפטים כגון: “במשפחה שלנו אין כשרון למוזיקה. אין לך אפילו מה לנסות ללמוד לנגן”. “להיות עצמאי? אתה לא יודע שרוב העסקים נסגרים ופושטים רגל?!”חשוב להיזהר מאוד, לא למנוע מאנשים לנסות ולהגשים את החלומות שלהם. במיוחד להיות זהירים עם אנשים, שמושפעים מאיתנו בצורה משמעותית – הילדים, בני הזוג וחברים קרובים.

אם השמש היה משתמש באור שלו רק כדי להאיר את העולם, כמות האור שהוא היה מפיץ, הייתה קטנה יחסית ומוגבלת. אבל השמש משתמש באור שלו, כדי להדליק את הנרות האחרים. כך, כמות האור שמופצת בזכותו, גדולה הרבה יותר. אם כל נר, לא רק יאיר בסביבתו, אלא ידליק נרות אחרים, כמות האור בעולם תגדל בקצב של טור הנדסי.

כמורה לשיר עברי, בבית הספר "מצפה גולן", במסגרת הלמידה מרחוק, למדתי את השיר "עקדת יצחק"/נעמי שמר. בשיר, נעמי שמר פורסת את היות עם ישראל נעקד בכל דור ודור. כמו שנאמר בהגדה של פסח "ולא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". המסר שתמיד מגיע המלאך שימנע מהיד המאכלת לפגוע בנו. כמו שגם איננו יכולים לצפות מי תהא היד שתניף את המאכלת. מאידך, עלינו להאמין שיש ללמוד מכל ארוע שעובר עלינו.

ואת המסר הזה, חובה עלינו "והגדת לבנך". בזכות הכוח שקיבלנו מסיפורי האבות. כוח העם שלנו לשרוד. תמיד למצוא את האור ולהתאחד למען הניצחון, עם כל מאכלת שתקום עלינו, זה הכוח של העם שלנו.

"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"? זו התשובה. סיפור יציאת מצרים הוא הבסיס לחיזוק החוסן הנפשי שיש לכל הורה בערב החג, סיפור שבא להעצים ולחזק את ילדיו. ספרו את סיפור יציאת מצרים. הכינו מבעוד מועד תרשים זרימה של השתלשלות הארועים במצרים. שאלו כל ילד מי הדמות שהוא הכי מתחבר אליה בסיפור יציאת מצרים ולמה?

הרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת, בני, כי "פרעה" מלך מצרים, הוא יצר הרע באמת… ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

הפרעה הנוכחי שלנו היום, היא הקורונה. מצרים היא הכוח של העם שלנו היום. עם שעל אדמתו שוכן. עם שמוביל במדע וידוע כעם חזק ומאוחד. משה רבינו שלנו, הוא האמונה שאנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא נשמה שבאה לעולם לחוות וללמוד. אנחנו עוברים למידה. למידה משמעותית. למידה משמעותית, היא למידה שיש בה עבודת הדבורה. נעשה ונשמע.

השנה בעזרת התובנות מה"פרעה" שבא לעולמנו, אנו נצא מחוזקים כעם לחירות הנפש. להאמין בטוב ובאדם. לקבל כל אדם כיציר נברא. להכיר במשפחה הגרעינית את כל אחד ואחד ותפקידו במסגרת המשפחתית. כמו בשיר של נעמי שמר "לא נשכח כי הונף הסכין, לא נשכח את בנך, את יחידך אשר אהבנו, לא נשכח את יצחק". חשוב שנתאחד ונהיה חזקים כמשפחה, כעם. לא לחכות כל פעם שמשהו יקרה ואז נזכר שאנחנו חייבים להתחזק כעם.

זה המסר שיש לתת בליל הסדר לילדים שלנו. משפחה זה דבר חשוב. יש להתחזק ולחזק את הקשר המשפחתי כל הזמן. להרבות במסיבות וחגיגות משפחתיות. המפגשים סביב בריאות ואהבה. כי באחדות ובאחווה כוחנו. חג שמח.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר". כך נפתח בתורה מעשה הבריאה. ביום הראשון נברא האור, ואילו המאורות נבראים רק ביום הרביעי: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"(בראשית פרק א'). תחילה ברא אלוהים גוף אחד ובו זכר ונקבה. ורק אחר כך " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם." (בראשית פרק ב').

בשני המקרים ישנה בריאה הרמונית, שרק אחרי הבריאה ישנו פרוק לסיקציה. בדיוק כמו שאנו שומעים יצירה מושלמת ורק אחרי ששמענו ונהננו מהיצירה, אנו בוחנים את הנגינה של כל קבוצת כלי בתוך ההרמוניה המדהימה ששמענו.

האור שנברא כדי שתוכל להתקיים הבריאה כולה, היה ההרמוניה הראשונית של הבריאה. האדם שלמעשה נברא בצלם אלוהים היה מושלם בהיותו זכר ונקבה. ההכרה במאורות השמיים כמשלימים אחד את השני לאותה הרמוניה של אור בעולם, היא ההכרה שיש לראות בכוח של החיבור בין האיש והאישה.

המאורות שמאירים את היום והלילה בעולמנו, הם החיבור המושלם שאנו צריכים להכיר בחיבור והשלמה שבין האיש והאישה. האישה נבראה במטרה להוות "עזר כנגדו". החמה והלבנה משמשים כעזר אחד לשני. השלמה לחלוקת העבודה בינהם, על מנת לקיים את האור בעולם שלנו. החיבור וההשלמה בזוגיות מטרתה להצליח להביא את האור לחייהם של שני בני הזוג, המשלימים אחד את השני.

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".(בראשית פרק ב'). גם אנו צופים בחיבור שבין החמה והלבנה בליקוי החמה. ישנה הוקרה בלתי מפורשת של החמה ללבנה ושל הלבנה לחמה על הזוגיות בינהם. גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש.

החמה היא זו שסובבת סביב כדור הארץ ואחראית על המועדים. "אשה מעלה ואשה מורידה", כוח האור הנשי בא לידי ביטוי גדול מאוד ביהדות. חשוב מאוד להבין את ההקבלה שבין הזוגיות למאורות השמיים ולתת את הדעת שכוח ההארה בזוגיות הינה בידי הזוג עצמו, המזין באור אחד את השני.

ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה מעבירה ומאירה, כמו שמקבלת כך נותנת. הקבלה היא איננה פאסיביות, אלא היא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, עירנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם. האדם נולד ללא תלות באישה, כפי שנברא האור בתחילה. האשה נבראה כשייכת לאדם וזקוקה לקשר לגופו ולעשייה המשותפת. כפי שהשמש אכן סובבת סביב כדור הארץ והיא זו שמאפשרת את האור של הלבנה על הארץ וכפי שציינתי גם אחראית על הארועים בשנה. כך האשה אחראית על הכוונת הנתיבים הנכונים להתנהל במשפחה. חשוב להכיר ביצירה המופלאה של המשפחה, לנווט נכון את המהלכים לנתיבים הנכונים ולהצליח בהארה מיטבית לשנים רבות.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.