תגית: דימוי

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.

הילדים בבית. ההתמודדות מול דילמות חינוכיות סביב השעון, אינה קלה כלל. הורים מתקשרים ושואלים מה עושים מול ה"לא" שהילדים אומרים מבלי לחשוב פעמיים. האם הם במצב שלא מקבלים סמכות הורית? האם אנחנו לא מספיק אסרטיביים, לא מספיק סמכותיים, מה בדיוק קורה כאן?
ילד שאומר לא, לא עושה זאת מתוך אי קבלת סמכות או אי ציות להורים. הוא פשוט מגלה את העצמאות שלו לראשונה. כמו בכל משחק. דימוי עצמי מתבסס על הצלחה בתחרות והערכות עצמיות חיוביות (Neff,2011). פרצי דמוי עצמי בעקבות הצלחה בתחרות מתחזקים ע"י תחושה של עליונות, רווחה, העצמה תרבותית, הערכה של ערך ומעמד ואולי תגמולים חומריים (Kemis,2005). אובדן הדמוי העצמי והקשר שלו לתגמולים אפשריים מהווים איום המפעיל דריכות יתר, צמצום הקשב ועיסוק יתר חרדתי. תהליך הפוגע בבהירות התפיסה העצמית(שם). הילדים רואים גם בסירוב להורים – משחק. כמו שמסרבים לחברים בגן לשחק במשחק קופסה זה או אחר.
גיל השנתיים הוא במקום מסוים 'גיל ההתבגרות הראשון'. אלו הן הפעמים הראשונות שבהן הילד שלכם מגלה שיש לו SAY, יש לו אמירה. ואכן זה ממשיך כל עוד הילד לא מרגיש שאנחנו מאמינים ביכולת העצמאות שלו. הילד נאבק על העצמאות שלו. השליטה היא זו שמסייעת לנו לקבל חוסן נפשי ומי מאיתנו ההורים לא רוצה שילדו יהיה עם חוסן נפשי.
יש להבדיל בין מתן לגיטימציה להבניית עצמאות, ביטחון עצמי, חוסן נפשי ודימוי עצמי לבין ויתור על גבולות. בספרי "הרוח בחינוך", אני מסבירה שוויתור על גבולות זה בדיוק כמו לגור בבית ללא קירות. הילדים חייבים את הגבולות למען הביטחון שלהם, שירגישו במקום מוגן ומאידך חשוב שנאפשר להם להיות דעתניים ולתת להם את המקום לאמר "לא". אז, איך עושים את זה?
קובעים באופן מושכל מה הם הכללים שעליהם אנחנו לא מוותרים. ילד אומר לא רוצה חביתה, שואלים איזה חלבון אתה כן רוצה לארוחת ערב? ומציעים מספר אפשרויות. יש לנו את הגמול של קינוח אחרי האוכל, פרק בסדרה שאוהב, להבטיח שמחר יוכל לראות בשעת הצפייה בטלוויזיה. לעומת זאת ילד לא יאמר "לא" על צחצוח שיניים לפני השינה.
הדימוי העצמי של האדם הינו מגן השומר על האדם מפני הפחדים הקשורים לנחיתות ולבושה. חשוב שגם נלמד את הילדים שלנו לאמר "לא" לדברים שלדעתם פוגעים בהם, לא נכונים להם. כן חשוב שנשאל, כשאתה אומר "לא" למה אתה מתכוון? מה בדיוק אתה לא רוצה? למה? האם בכלל, או רק עכשיו? תקשורת מקרבת שנותנת לילד את התחושה שיש מקום לדעה שלו, לתחושה שלו, מעצימה את הרוח והנפש ומאפשרת חינוך שמוטמע לחיים שלמים.

מגיעים אלי פניות לליווי ילדים שההורים מאבחנים כסובלים מחרדה או מדיכאון. חשוב שנשאיר את האבחון לאנשי המקצוע. להורים מקום יקר וחשוב בשיקוף מצבו של הילד באמצעות תיאור התנהגותו. כשאדם טוען שכואב לו הראש כולנו יודעים באיזה איבר מדובר. כשאדם מסתגר בחדרו, מתבודד, חשוב שנמצא דרך לחבר לו את איש המקצוע שיסייע לו להבין מה הגורמים למצבו זה.

קיים טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). טיפול ממוקד (בסימפטומים) וקצר מועד. הטיפול מקנה למטופל שיטות להתמודד בעצמו עם הבעיה, כגון טכניקות הרגעה, איתור מחשבות אוטומטיות שליליות, שינוי דפוסי חשיבה, מיינדפולנס ועוד. מטרת הטיפול, שהמטופל ילמד את הכלים הללו, יוסיף אותם לארגז הכלים שלו וכך יוכל להתמודד בכוחות עצמו גם עם קשיים אחרים בהמשך חייו.אהרון בק (1967, 1976) פיתח את גישת "הטיפול הקוגניטיבי", בה ניתן דגש על תפקיד ה"דיאלוג פנימי" (=דיבור פנימי) המשפיע על רגשות והתנהגויות של הפרט.

יחד עם זאת אנו יודעים שגם בשטח יש מאמנים בתחום הספורט שהבינו שקיים קשר בין קוגניציה (מחשבה), רגש ופעולה/ התנהגות.רוני כהן, מאמן קוגניטיבי, התראיין בתוכנית הרדיו שלי "עוצמה עם דר' מרום" בקול הכנרת ושיתף בעשייה המדהימה ובהצלחות בשטח ביישום אימון קוגניטיבי-התנהגותי. זהו תהליך המשלב טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות, המאפשרות למתאמנים להגשים את מטרותיהם באמצעות שינוי הרגלי חשיבה והתנהגות. מחקרים מראים, כי אימון קוגניטיבי-התנהגותי הוא אחד המודלים, הנפוצים ביותר, שנעשה בהם שימוש בתהליכי אימון פסיכולוגיים, שנעשו בבריטניה.

אימון קוגנטיבי-התנהגותי ognitive Behavior CoachingC הוא אימון הגישה המשלבת בין טכניקות קוגניטיביות, התנהגותיות, דימוי עצמי ואסטרטגיות מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי CBT.האימון מתמקד בפיתוח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש, שינוי פרספקטיבה (חשיבה רציונאלית מקדמת), עיצוב ה- BEING (הכולל אני עתידי, חזון וערכים) וכלים לניהול עצמי להשגת מטרות/ הטמעת השינוי.

לקחתי באהבה את המודל והבאתי את מגרש הכדורגל אל הכיתה. בשיעור מתמטיקה בכתה ז' התקיים מבחן ליישום הבנה בפתרון משוואות עם נעלם. אחד התלמידים קיבל את המבחן וסיבב בין אצבעותיו את העיפרון, כך שנזרק לעבר הקיר. נגשתי לילד ושאלתי "מה קרה?" ענה בזעף: "אני לא יודע ולא רוצה קחי את המבחן". התיישבתי לידו כדי להיות אתו בגובה עיניים ושאלתי: "אתה שחקן כדורגל, נכון?" ענה: "כן". "אתה עולה למגרש במשחקים?", שאלתי. ענה: "כן". "קבוצות שקל לנצח אותם?" המשכתי. נועם התיישר. "נראה לך? אלו קבוצות שקורעות אותנו על המגרש". "ואתה? איך? כשקשה מולם, זורק את הכדור בעצבים מחוץ למגרש?" הקשתי. "מה את חושבת שאני מוותר? אני מעביר אותם, נלחם עד השער", אמר בנחרצות. קמתי, הלכתי להרים את העיפרון, התעכבתי ליד המחדד שעל שולחני, הגעתי לנועם ואמרתי: "אני מחזירה לך את הכדור (הגשתי לו את העיפרון), אני בטוחה שאתה לא מבקש מהמאמן שלך שיבקיע את הגול, קח את "הכדור" וקדימה תבקיע אתה את הגול". נועם הסתכל עלי חייך. ליטפתי את ראשו. בצלצול נועם הגיש את המבחן. לא התאפקתי. את המבחן בדקתי בהפסקה. נועם קיבל 100. מיד כשסיימתי נכנסה הודעה מנועם בפלאפון שלי: "תודה שאת המורה שלי".

שינוי פרספקטיבה, מפתח יכולות של התבוננות מחשבה ורגש. נועם הגיע גם לשיעורים פרטניים לחיזוק ההבנה שלו בתחום וחיזוק הדימוי העצמי בתחום המתמטיקה. אל תוותרו על הילדים והם לא יוותרו על עצמם.