הקשבה, אחריות ודרכי התמודדות

בשנים האחרונות נדמה כי התפתון האוטומטי לקשיים של ילדים בתחום הקשב והריכוז הפך להיות תרופתי. יותר ויותר הורים פונים לאבחון בעקבות המלצות של צוותים חינוכיים – שאינם אנשי מקצוע בתחום הטיפול או הפסיכולוגיה – וממהרים להתחיל בטיפול תרופתי ברטלין או קונצרטה.

אבל האם עצרנו לחשוב על ההשלכות.  הילד שמעולם לא עבר תהליך עומק של בירור רגשי, מקבל חותמת של "הפרעת קשב"  ולעיתים נשלח לדרכו עם כדור בכיס- מבלי שמשהו באמת עסק בשאלות עמוקות יותר. מה מצב הדימוי העצמי שלו? האם הוא קיבל הזדמנות ללמוד כלים להתמודדות עם הקושי? האם משהו הראה לו איך להשתמש באנרגיה הפנימית שלו באופן חיובי ובונה? לא כל ילד צריך רטלין. מחקרים שונים הוכיחו שקיימת קורלציה בין בריתות טיפוליות חיוביות לבין תוצאות טיפול חיוביות (Rave & Goldfried, 1994).

מכיוון שהכל בראש ונתון זה מוכח מחקרית, חשוב להבין שההורים והמורים ניזונים מאבחונים או אמירות שנאמרו להם בעבר. כשיושבים לשיחה יש לשאול "מהן הבעיות שעומדות על הפרק כרגע? ולשאול את המורה מה אתה חושב, כיצד התפתחו אותן בעיות ומה משמר אותן? ביחד להבין אילו מחשבות ואמונות לקויות קשורות לבעיות אלה? איך תופס הילד את עצמו, את הזולת, את עולמו האישי, את עתידו?  חוויות בשלבי חייו המוקדמים יכלו לתרום לבעיותיו הנוכחיות של הילד? אלו משמעויות הפיק מחוויות אלה ואלו אמונות נבעו מהן או התחזקו בגללן?

התרופות אמנם מציעות שקט זמני, אך הן אינן מחליפות תהליך חינוכי או רגשי. הן לא מלמדות כישורים חברתיים, לא בונות חוסן פנימי ולא מקנות כלים להתמודדות אמיתית עם העולם. הורים יקרים חשוב לדעת שיש דרך אחרת. הדרכת הורים מקצועית יכולה להוות מענה אמיתי ומכבד לקשיים שילדכם חווה. במקום להדביק תוויות ולמהר לפתרונות כימיים, אפשר ואפילו כדאי ללוות את הילד בהבנה, אמפתיה ובאסטרטגיות התמודדות שמכבדות את הייחוד שלו.

לא כל קושי הוא הפרעה. לא כל קושי מחייב תרופה. הבחירה שלנו – כהורים, כמחנכים וכחברה. חשוב לדעת: לפי נייר עמדה של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי (APA), ההתערבות הראשונה במקרים של קשיי קשב וריכוז בילדי צעירים צריכה להיות התערבות התנהגותית והדרכת הורים, ורק אחריה יש לשקול טיפול תרופתי – אם הכלל. מחקרים מראים כי הדרכת הורים מותאמת יכולה לשפר משמעותית את התפקוד של הילד בבית ובבית הספר גם ללא תרופות.

באחריות ההורים בלבד

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

הצלחה מעשית ושיטתית

ראיינתי בתוכנית הרדיו שלי "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום", את לירז כהן, שבנתה עסק חדש שנקרא "קסם הפסטה". ההכרות שלי עם לירז החלה כשהחליטה, היא ובעלה, להגיע אלי לתהליך בהדרכת הורים. המשפחה עברה מחדרה לנווה אטיב וחשוב היה להורים למצוא את ההכוונה והליווי הנכון כדי לסייע לילדים לחוות את המעבר בכמה שפחות קשיים ויתרה מכך, להבנות למשפחה שלווה המתנהלת בהרמוניה מלאה. סיפור הפסטה התלווה להבניית חוויה משפחתית מאחדת ומאורגנת. בה כל אחד לוקח אחריות ושותף בסדנאות – שותף פעיל ומשמעותי בנראות העסק והפעלתו.

הדבר החשוב ביותר שאבא יכול לעשות עבור ילדיו הוא לאהוב את אמא שלהם (תאודור הסבורג). מספרת לירז שבעלה, אבי ילדיה שותף פעיל, מסייע בארגון הסטודיו החדש לקראת בואם של האורחים בסדנא ותמיד מסייע לנקות ולארגן את המקום שיהיה מוכן לקבוצה הבאה. במקביל כמובן תמיד שותף מלא בהורות, כמו הכנת שעורי הבית, הסעה לחוגים ועוד.  כל מה שאתם רוצים שהילדים שלכם יעשו – תהיו (אלון אולמן, 2017).

את החלום שלי – ליצור מודל מתודולוגי פרקטי של הצלחה מעשית, שיטתית שניתן ליישם, כדי שהורים רגילים יוכלו ליצור תוצאות לא רגילות, ממשתי עם יצירת מודל "משולש הרוח בחינוך", כי רק ביחד עושים חינוך. כיצד יוצרים תקשורת נכונה ומועילה עם המסגרת החינוכית ועם המסגרת הבלתי פורמלית, במטרה לעצב קו חינוך על טהרת החשוב והנכון לעתידו של הילד.

ארבעה חסמים מעכבים הצלחה. לא נשמעים לחוקים, לא יודעים מה רוצים, מפחדים ומתנהלים על פי הרגלים לא מקדמים. ולכן חשוב מאוד ביחד עם הילדים להתנהל באופן מאורגן ומושכל: נבין ביחד את הכללים במסגרת הביתית, החינוכית והבלתי פורמלית. נדע מה אנחנו רוצים להשיג בעצם ההוויה שלנו והנוכחות שלנו בכל מסגרת. נאמץ לחיינו הרגלים מנצחים. נכיר ונדע מה מעכב אותנו מלהצליח ונלמד לשנות התנהגות. גם אם עלינו לשחרר את אזור הנוחות.

חוקי העולם נלקחים לחוקים פנימיים, שהם אוניברסליים וחוקים חיצוניים שהם יצירת האדם. כשפועלים בהרמוניה עם החוקים, אפשר להצליח בקלות נטולת כל מאמץ. לירז, שיתפה שהייתה מפקדת בצבא, שם פיקדה וניהלה עשרות חיילים. כשהייתי קטנה חוויתי את אבי הקבלן כיצד ידע לנהל את השותפות בבית. הכרת החוקים היא תנאי בסיסי שנדרש כדי לשחק במשחק החיים בהצלחה. בספרי "גלגולו של חינוך" שגם בוא מתלווה לתהליך הדרכת ההורים, אני מדגישה את החינוך לקיים את החוקים למעני ולמען הסביבה הקרובה והעוטפת. חוקים הם סוד השיטה להצלחה בטוחה.

חינוך מתוך כבוד ואהבה

המדינה נבנתה בזכות חזון. חלום. אתם חייבים להאמין שמאז ומעולם חלומות מתגשמים. חשוב שלכל אדם מגיל צעיר יהיה חלום. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. יש לי חלום להביא לעולם חינוך אחר. חינוך שמגיע ממקום של תקשורת מקרבת ומכבוד, ולא מיראה. סיפור חיי מפורט בספרי "גלגולו של חינוך". ילדת שמנת שגדלה בקוטג' ברחוב גוש חלב. כל פרט שציינתי בספר אמיתי. ילדות מלאה באהבה מצד הורי, עם זאת מאבק אין סופי להרגיש שווה. מוצלחת. חכמה. אחיי המלומדים, המצליחים ואני נאבקת – כלום לא בא בקלות. לא פעם אומרים שהמוטיבציה של מי שהיו לו חיים קשים, היא כל כך עוצמתית וממוקדת, הרבה יותר מזו של מי שגדל עם כפית זהב בפה. הורים שתמיד מרפדים את מקום הנפילה של ילדם ומרככים את הכישלונות, לא נותנים לילד מקום ללמוד ולקבל כלים להתמודדות. אני גדלתי להיות אדם חדור מוטיבציה, ממוקדת מטרה. החיים לימדו אותי אייך לקחת את הקושי ולהפוך אותו לטוב לעתיד שלי, ואת הטוב למצויינות. את הראייה הזו, את העשייה הזו אני צמאה ללמד אחרים.

כשאנחנו שואלים אנשים על תסריט חייהם ואיך התסריט משפיע על חייהם ועל חיי ילדיהם, הם עונים "אני בא מבית ש.." – אני אומרת לכם שעוד לא קם הבית שיוכל לעצור את "איש הברזל" שבתוכנו. אני נשבעתי שאין מצב שיהיה משהו שיעצור אותי מהגשמת החלום שלי. אני פוגשת במסגרת החינוכית ובמסגרת הטיפולית, ילדים שעוברים בדיוק מה שאני עברתי. אני רואה את הנפשות וזו השליחות שלי לתת כלים לחינוך אחר. חינוך לאהבה, הכלה ותמיכה משפחתית. אני גורמת להורים להבין ולהרגיש איך כל מילה, כל משפט, כל התנהגות, אמירה ותוצאה שלהם בחיים המשותפים בבית עם הילדים, משפיעים על ילדיהם.

כל חיינו, אנחנו נעים עם סקאלה שמשני קצותיה תענוג וכאב. אנחנו עושים הכל כדי להנות ממעט רגעי עונג  ובעיקר כדי להימנע מכאב (אולמן, א. 2017). ילדים רואים בהורים שלהם גיבורים, הם צריכים הורים שאותם יוכלו לאהוב ולהעריך. בואו נהיה ראויים במעשינו להיות הגיבורים שלכם. גיבורים לא מתייאשים ולא מזניחים תחומים חשובים בחיים שלהם כמו בריאות, זוגיות. גיבורים לא דורשים מאחרים דברים שהם עצמם לא עושים. גיבורים לומדים, מתפתחים וגדלים כל הזמן. גיבורים לוקחים אחריות על החיים שלהם ועל הנסיבות. מיומנויות החובה: מודעות – לראות את החלום כפי שהוא. מחילה – לקבל השלכות החלום על עצמך וסובביך. פעולה – פירוק ועיצוב החלום שלך וטובתך וטובת אהובך.

נאבק ולוחם או קורבן ומתרץ

אלון אולמן אומר שטכניקות צריכות להתלבש על מהות. טכניקות שלא יושבות על מהות – לא יעזרו. מהות של התנהגות שנובעת מתפיסה של יוצר ולא קורבן. הקורבן תמיד מתלונן, מאשים או מתרץ והן תמיד תלויות בגורם חיצוני. היוצר ישאל "איך כן?" ויבדוק: היכן אני נמצא עכשיו? לאן אני רוצה להגיע? היכן נמצאים האנשים, הידע, הסביבה, הכלים והמוטיבציה שיעזרו לי להגיע לשם?"

מנצחים יודעים שהם כותבים את התסריט של עצמם. הם לוקחים אחריות ושליטה בחייהם. השאר תלויים בנסיבות (אלון אולמן). כדאי וקל יותר לחיות בין המצוינים. אבל, צריך להגיע אליהם. להיצמד לגלגל של ה"רוכב" המוביל. לא להתחרות בו: להדבק אליו ו"להדביק" ממנו. לזה קוראים סביבה מנצחת.

בשיחות ההורים המורה פוגש כל מיני תאוריות שהורים מאמינים בהם ונוהגים בהם. חשוב לכל הורה לראות את הילד שלו עושה למען ההצלחה. למען תחושת המשמעות. וכדי להגיע למשמעות אמיתית ומלאה, כל אדם זקוק למשמעת (עומרי שטרית בספרו "משמעת ומשמעות"). מאוד קל להיתפס לאבחונים והקלות. למצוא איפה אני מתקשה. מה אני לא מסוגל? זה בלשונו של אלון גל ל"השאר באזור הנוחות". האם שם אתם ההורים רוצים לראות את ילדכם בעוד עשור. האם לא רצוי וכדאי לתת לילדים את הכלים לחוסן נפשי, להטמיע אמונה בכוח העשייה ואמון מלא ביכולתם להתגבר על הקשיים.

"להיאבק" הוא מושג שמבקש מאבק, להילחם בחולשה, באותו קול שמושך אותנו למטה. "לאבק", אנחנו חושבים שאנו מורידים אבק בניקיון רק מעל רהיטים, ביום ניקיון, בזמן שחשוב לנו הנראות של החומר. ביחד תורידו את האבק ממחשבות המחלישות את הילדים ותנו ברק לילדים בעזרת אמונה שלמה שהם מסוגלים. אל תחפשו איפה ניתן לתת להם הקלות, כי בחיים כמעט ואין דבר כזה. בתי כשהייתה בת 15 באה ואמרה: "תראי זו שיש לה הקלות קיבלה 95. אם תעשי לי איבחון גם אני אקבל הקלות. למדתי אותה שאם קיבלת 80 ללא הקלות, זו ההצלחה שלך. הצלחה מלאה שלך של 80% והמאבק שלך  להגיע ל100 זה רק עוד 20%, זה ממש אפשרי. גם אם נתקדם ב5% בכל חודש של למידה. היום עם מאבק לא קל להגיע להישגים גבוהים בתיכון, בתי לומדת לתואר ראשון בפסיכולוגיה בגאון, שהצליחה בזכות עצמה. הורים יקרים גם הcbt, אומר במפורש "הכל בראש" – ביחד ניתן לילדים שלנו את הכלים להאמין שהם מצויינים, שהכל קטן עליהם. ניתן להם את הכלים להלחם בקשיים ולהרגיש מנצחים.

לטובת מי הגבולות והכללים?

השבוע הגיע אלי לקליניקה אמא חד הורית לארבעה ילדים. התיישבה על הכורסה, הביטה בי ופרצה בבכי "אני מרגישה כמו שוטר. אני כל הזמן רק רודה בילדים, כועסת, הפסקתי להיות אמא מחבקת ומלטפת". כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית? למה?

במסגרת הסמכות ההורית חשוב להציב גבולות. קביעת גבולות ברורים והגיוניים ואכיפתם באופן עקבי משרתת כמה מטרות. ראשית, העקביות עוזרת לארגן את חייו בדרכים מסתגלות יותר ומגנה עליו מהפרזת ההתנהגויות הגורמות לבעיות לו ולזולת. שנית, היא מספקת להורה הזדמנות להדגים גישה הגיונית לפתרון בעיות. שלישית, היא מספקת מבנה בטוח לשמירה על קשר חינוכי ממושך ולעיתים אף סוער. ולבסוף, גבולות ברורים מצמצמים את הסכנה שהילד ירגיש שמנצלים אותו יחוש תרעומת, או שיסטה החינוך באופן כלשהו מהמסלול.

אולי נראה נכון להורה  לנהוג בנדיבות ולצאת מגדרו בניסיון לעזור לילד המצוי במצוקה קשה, אבל "נדיבות" שכזו יכולה בקלות להפוך לבעיה. מתן יחס מיוחד שנראה מקובל בטווח הקצר יכול להיות מרגיז כאשר התביעה ליחס מיוחד חוזרת חודש אחרי חודש. אם ההורה  מאפשר התפתחות של מצב הגורם לו להרגיש התנגדות, הרי שהתפתח גם מכשול משמעותי הפוגע ביעילות החינוך. חשוב מאוד שלא לחזק בטעות התנהגות לא תפקודית דרך תגובות המתגמלות את הילד על פריצת גבולות, על ציפיות ליחס מיוחד או על מניפולציה לקבלת תשומת לב.

בספרי "הרוח בחינוך", אני משקפת באופן מובהק את החשיבות לקבלת סמכות הורית וחשיבות הגבולות. "הסמכות ההורית חשובים לחיזוק החוסן הנפשי של הילד. כאשר לא נדרש מילד דבר, אין הוא יודע למה הוא מסוגל שהרי לא עמד בפני דרישות ואתגרים. חשוב לדרוש מהילד, גם אם זה ילווה בבכי ובהתקף זעם. חשוב שנלמד את הילד לדחות סיפוקים, להבליג ולוותר. ילד שלא ידע לקבל סירוב יתקשה להתנהל בכל מסגרת חברתית."

אין צורך כל הזמן לרדות בילדים ולהרגיש שוטר. יש דרך להקניית גבולות למען ביטחונם ורווחתם של הילדים. הדרכת הורים מתווה תהליך נכון להתנהלות ביתית בה קובעים מסגרת חוקים הנכונה לחינוך המתבקש על ידי ההורים ומתאים לילדים. "אין שמים מכשול בפני עיוור". בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח התנהגות שמציף את ההתנהגויות הלא נאותות והכרות עם החוזקות של הילדים, תהליך המאפשר כיוון נכון לבניית חוקים למסגרת הביתית, בה ירגישו גם הילדים וגם ההורים רווחה נפשית וביטחון לתפקוד שוטף ושלו.

הקשר הישיר בין מסוגלות אישית להתנהלות חברתית

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

הבסיס להצלחה מתחיל ביחס אישי

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

להיות אסרטיבי, פרושו להיות ברור ותקיף זה לא להיות אגרסיבי ותוקף

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.

להיות הורה מושלם אינה אופציה

בשידור חי ברדיו קול הכנרת, שמשודר ממכללת כנרת, בתוכניתי "עוצמה עם דר' מרום", ראיינתי הורה שזעק "אני לא מושלם וטוב לי עם זה". חשיבה זו הינה "עיוות חשיבה" הדורש הכל או לא כלום. אם טעיתי אז אני לא מושלם. זו מחשבה אוטומטית שלנו שאנו דורשים מעצמנו להיות מושלמים. כי כך דרשנו מהורינו כילדים ואנו מקיימים גלגולו של חינוך, כפי שכתוב בספרי בו טענתי, לאחר מחקר, שדפוסי חשיבה והתנהגויות מעברנו מתגלגלים איתנו ואנו מיישמים אותם לא במודע בהווה. נסכם ונאמר אין אדם מושלם ואל לנו לבקש מעצמנו להיות מושלמים. כן מחובתנו להכיר בטעויות וללמוד מטעויות העבר, למען חיים טובים יותר שלנו כהורים ובחשיבה יתרה על ילדנו.
כל הורה רוצה לראות את ילדיו עם חוסן נפשי קצת יותר משלו, עם הצלחה אולי קצת יותר משלו. אנחנו מבקשים להיות כך שילדנו יצליחו לקחת מאיתנו כהורים את הכלים הנכונים להצלחה שלהם. כשכסיטואציה מסוימת ביננו לבין הילדים שלנו לא נראית לנו כנכונה, לא לדחות חשיבה לתיקון ולשדרוג התגובה שלנו. הבקשה לכתוב ולא רק לאמר בעל פה, אינה בכדי להלאות ולהכביד. בכתיבה אדם מתכנס אל תוך עצמו ואל מחשבותיו, הוא פחות עסוק בתגובות הסביבה המידיות ומצליח לנסח את המסרים במדויק יותר.
בזמן השידור דייקנו את האמירה "הורה מושלם" והצלחנו לקבל תמונה נכונה ובריאה של "הורה הטוב דיו". הורה שאכפת לו ומבין שעל הדרך יש גם טעויות. הכעסים של ההורה על עצמו היו בכך שמאבד שליטה ומרים את הקול. הצלחנו למקד את הזמנים. איבוד שליטה קורה כשחוזרים הביתה מהעבודה ונדרשים לקחת חלק בחינוך. גם הילדים צריכים לדעת שהורה מגיע הביתה, הוא נכנס למקלחת, להחליף בגדים ואז מתיישב ואפשר לגשת ולדבר ולבחון הכל. הורה שנכנס הביתה ויש כעוס בבית, מבקש לעצור. מפרידים. כל אחד נכנס לחדר שלו עד שמתארגנים. לא מגיבים, לא פותרים שום בעיה בכניסה הביתה.
כאשר מדובר בילדים קטנים, הדרכה הורית היא הדרך היעילה ביותר ליצור שינוי אצל הילדים. ההורים יקבלו הדרכה מפורטת בשלבים כיצד יש להגיב לילד, אילו מסרים להעביר לו וכיצד עליהם להתנהג. ככל שהילד צעיר יותר ותלוי יותר בהוריו, כך נכון לעשות את התהליך מול ההורים ובהמשך לבחון האם קיים צורך בהתערבות ישירה מול הילד.
השינוי חייב להתחיל בהורה. בחשיבה האישית והאוטומטית שלו עצמו. הילדים הם המראה שלנו. תהיו בלמידה תמידית וכך הילדים יכירו בכם כהורים שאכפת לכם וחשוב לכם שיהיה להם טוב.