תגית: הדרכה

תחילה אנחנו יוצרים את ההרגלים שלנו, אחר כך הם יוצרים אותנו (ג'ון דריידר, משורר ומחזאי בריטי). ההרגלים הם פעולה שחוזרת על עצמה. דפוס התנהגות. כהורים עלינו לסגל לעצמנו הרגלים שלא היו לפני שהפכנו להורים. הרגלים שלא הכרנו קודם והם יוצרים אדם אחר משהיה קודם לכן.

מסתבר שלא העובדות משפיעות עלינו אלא הדעה שלנו עליהן. הדעה היא היסוד להשקפת העולם, היא שקובעת את החשיבה, את הרגש, את הרצון ואת פעולות האדם (אלפרד אדלר). ההורות, שלמעשה יצרה אדם אחר, דורשת תכנון מסלול מחדש. הפעולה היא הגשר להגשמה. להפיכת מחשבה ורצון להישג בעולם הפיזי, הממשי.

יעד ראוי הוא יעד שהתשוקה להשגתו פנימית, טבועה ומובנת. איזה ילד/ה אנחנו רוצים לראות בעוד 18 שנים? כשאנחנו מגיעים למצב שאנו יושבים ושואלים שאלות במהלך היותנו הורים, חשוב שנכיר שלושה שלבים. שלב ראשון, הן אותן מטרות שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים להשיג. כמו להכיר בעובדה שאנחנו אחראים לקורת גג, לבוש ותזונה לילד שלנו. שלב שני, מטרות שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים להשיג. כמו ילד מחונך על פי הנורמות והערכים שבחרנו והחלטנו כהורים ואנו משקפים אותם באופן ברור וחד משמעי לילדים. שלב שלישי, רמת תודעה גבוהה יותר – מה אנחנו באמת רוצים? שלב זה, רמה זו, מרגשת, מפחידה ואין באמת תוכנית להשיג אותה. במצב שכזה רצוי להיעזר ביד מכוונת, שתאפשר תחזית עתידית מגובשת לכם כהורים בעבור הצלחה בהגשמת החלום אותו חלמתם ביחד.

עלינו לזכור שכל הסיפורים הפנימיים והמחשבות שלנו שייכים לעולם המנטאלי שלנו. העולם המנטלי מתייחס למחשבות שלנו, לכל מה שיעבור לנו בראש. וויל סמית' כתב שאין בעיה אחת שיש לכם שלא הייתה בעבר למישהו שכבר פתר אותה וכתב על זה ספר. קראו בספרים. יש טיפים פרקטים להורים. הכנסו לתהליך בהדרכת הורים.  בפודקסט שראיינתי את עורך הדין אברהם סופר, שמתמחה בסוגיות נוער, הוא פרט כמה חשוב להבין שאחריות ההורים להכיר ולדעת עם מי הילד שלכם נפגש בכיתה ובמסגרת הבלתי פורמלית. הדגיש שיש לעקוב גם בבית. במחשב. בפלאפון. הכל חייב להיות פתוח בפני ההורים. התנאי שילד פותח מחשב או פלאפון, הוא שההורה יודע סיסמה וקוד. הילד חייב להבין שכל פעולה שההורים עושים מקורה ברגש. זו רמת התודעה. חייב להתקיים שיח פתוח בין ההורים לילדים. הילדים חייבים להכיר במהות, במשמעות ובאחריות ההורים על חייהם שלהם.

"אני לא מבינה למה הבן שלי מרגיש דחוי, מרגיש לא אהוב, מרגיש שכולם נגדו", פתחה אם בפגישה שהתקיימה בקליניקה שלי, בה אני עוסקת גם בהדרכת הורים. השאלות שנשאלו הן: אייך תחושה זו באה לידי ביטוי בשטח? מה הם האירועים שניתן לתאר התנהגות של חברים, משפחה ומה תגובות הילד? מתי מתקיימים אותם אירועים? יום חול, שבת, חגים, מסגרת ביתית, מסגרת חינוכית, בלתי פורמלי ועוד. ושאלה אחרונה, כמה פעמים ביום, בשבוע בחודש, מתרחשים אותם אירועים?
שיקוף נכון של הדברים מאפשר להתייחס באופן ממוקד לגורמים שמהווים את התחושה. במקרה שלנו, הגענו לילד שנמצא במצב לימודי וחברתי שמבקש התערבות בטיפול רגשי. הילד לא רק שהרגיש דחוי חברתית, מדובר בתחושת חוסר מסוגלות אקדמית ואי עמידה ברף המתבקש לגילו, לפי ראות עיניו. מכל מקום ברור שיש לפתח רשת של חברים פרו – חברתיים שיוכלו לספק תמיכה ודוגמה אישית.
התנהגות פרו-חברתית כוללת מגוון התנהגויות הננקטות כדי להגן ולשפר את רווחתו הנפשית של האחר. התנהגות זו מונעת לא רק ע"י אינטרס אישי והמבצעים אותה מוכנים לשלם מחיר אישי לטובת אחרים. מודל התועלת החברתית מציע כי בעת חלוקת המשאבים אנשים נוטים לקחת בחשבון גם את האחר ולא מונעים רק מתועלת עצמית. גם בני משפחה יכולים לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה. כפי שאני מדגישה בספרי "גלגולו של חינוך", שם אני מפרטת את החשיבות של 7 שנים שקודמים למסגרת החינוכית, שהם המצע לחיים, שמקבל הילד בבית הוריו, במסגרת הביתית.
במקרה של טיפול בקושי של פרו-חברתי – התעמתות מובילה להתנתקות ולאובדן תנופה של התקדמות. כך שבמקרה הזה, שגם הוא חינוך וכפי שכתבתי לא פעם, על מנת להגיע לחינוך יש להביא את הילד למצב של עימות בין הדחף לחינוך אותו אנו מבקשים, במקרה זה, יהיה נכון להתנהל בהענקת חום, שיתוף פעולה, ישירות, שבחים והבנה מהירה של השקפת עולמו של המבקש עזרה. השאלה תהא מה מבקש ההורה שיקרה? לאיזו רמת תקשורת חברתית היה מבקש להביא את ילדו ומהי עמדתו שלו ביחס לחברים בחייו שלו. שהרי מדובר ב"גלגולו של חינוך".
יש לבחון ביחד את השפעתם של הדפוסים האנטי חברתיים של חייו של ההורה. להכיר את החוזקות האפשרויות ואיתם ליצור טכניקה ליצירת מעורבות. החשוב הוא לראות את ההורה כמודל חיקוי לילד. כבר בבית רוכש הילד את הכלים להתמודדות עם קשיים. בבית הילד מקבל את השיקוף למסוגלות העצמית שלו. כמורה מזה 35 שנים אני אומרת בביטחון מלא. אין ילד שלא יכול. יש רמות שונות של מסוגלות בתחומי עניין שונים. יש רמות שונות של יכולת פיזית. בחוסן נפשי של הילד, באמונה של הילד בעצמו, יש לנו את הכוח לנצח כל מכשול, הכל תלוי בטיב המילוי אותו נשכיל לרקוח בכלים פרקטים ומתוכננים מראש.

בתוכנית הרדיו "הכוונה וייעוץ עם דר' מרום" ראיינתי שתי נערות שלומדות בכיתה קטנה. המיקוד היה הצלחה בתחום האקדמי, החברתי ובמימוש הכישרונות שלהן. המיקוד בראיון היה שיחס אישי, אנושי ונורמלי הוא שמאפשר התמודדות עם הקשיים.
הפיקוח וההדרכה לקיום תהליכים חינוכיים עשויים להיות חיוניים כדי לספק משוב והנחיה, גם למטפלים המנוסים ביותר. רבים המטפלים, השדרנים ו/או המורים צמאים להיות בתפקיד המושיע והמסע שלהם מובל לתשישות והאשמה עצמית של אי הצלחה (sperry,2006), כי למסע כזה לא יוצאים לבד.
רעיון הכיתה הקטנה מהווה "מגרש ביתי" שמאפשר יחס אישי ומעקב על הנעשה בתהליך המסע החינוכי להצלחה. המאבק של אנשי החינוך לאפשר כיתות קטנות ולא רק לילדי החינוך המיוחד, מתקיים מזה שנים ויש לתת עליו את הדעת. הכיתה הקטנה מאפשרת לראות כל תלמיד/ה ולהכיר בכך שכל אחד ואחת הינו בעל צורך בהכלה, באהבה וביחס אישי. כל מורה מקצועי/מחנך/הורה עוסק בין היתר בטיפול קוגנטיבי לילד שאותו הוא מלווה. טיפול זה מצריך אמפתיה, גמישות, קבלה, יצירתיות וסבלנות מצידו של המבוגר המוביל ולכן כדי להביא להצלחת הליווי החינוכי חובה עלינו לעשות למען הקטנת הכיתות.
היחס האישי יאפשר לעסוק בניסויים התנהגותיים שמתקיימים בפעילות של דמיון מודרך, כתיבת תסריטים בדמיון, תרגול מסוגלות עצמית, העצמה ובניית מיומנויות חדשות. מעקב צמוד לכל ילד במסע האישי שלו. לראות כל ילד כאדם נפרד מהקבוצה וכמובן לעשות הכל למען החיבור לקבוצה הגדולה. לא נכון לקיים חינוך ליחיד, כשאנחנו רואים אותו רק כחלק מקבוצה ולא כפרט יחיד ומיוחד.
בניית שיתוף פעולה ביצירת מטלות שיעורי הבית. לא כל הילדים מקבלים את אותה כמות או אותו אתגר אקדמי, בסגנון ההוראה המותאמת עליה אני מרחיבה בספרי "גלגולו של חינוך". מטלות בית עשויות להוות קושי אם התלמידים חוששים שמא יחוו רגשות שליליים במהלך העבודה על המטלות. חשוב שהמורה יוודא שהתלמיד מבין מדוע שיעורי הבית ניתנו לו ומה ישיג כתוצאה מעשייתם. שיעורי הבית חייבים להיות ספציפיים לתלמיד וברי ביצוע במסגרת הזמן הנתון. כדי לנחול הצלחה על ההתערבויות להתאים ככל האפשר לסגנון הלמידה, ליכולות ולמוטיבציה של התלמיד. מצופה מבני המשפחה לספק הזדמנויות לקשר פרו- חברתי ותמיכה.
כדי לאפשר את אותו יחס אישי הנכון להעצמת הרווחה הנפשית של הילדים, הן במסגרת הביתית והן במסגרת החינוכית, חשוב לשקם את יחסי המשפחה, יחסי המורה – תלמיד. לקבל את הכלים הנכונים להתנהלות ולהתנהגות עם כל ילד וילד באופן הכי אישי שאפשר. כי כל ילד זקוק לאותה תמיכה ואהבה ולא רק הילד שאובחן והוגדר כחינוך מיוחד. כי כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. הכוונה והדרכה ניתן לקבל במסגרת הדרכת הורים/מורים באופן פרטי או ציבורי. הכוונה ייעוץ להצלחת התהליך מאפשרת הצלחה הדדית הן של המבוגרים האחראים והן של הילדים.

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.

בשידור חי ברדיו קול הכנרת, שמשודר ממכללת כנרת, בתוכניתי "עוצמה עם דר' מרום", ראיינתי הורה שזעק "אני לא מושלם וטוב לי עם זה". חשיבה זו הינה "עיוות חשיבה" הדורש הכל או לא כלום. אם טעיתי אז אני לא מושלם. זו מחשבה אוטומטית שלנו שאנו דורשים מעצמנו להיות מושלמים. כי כך דרשנו מהורינו כילדים ואנו מקיימים גלגולו של חינוך, כפי שכתוב בספרי בו טענתי, לאחר מחקר, שדפוסי חשיבה והתנהגויות מעברנו מתגלגלים איתנו ואנו מיישמים אותם לא במודע בהווה. נסכם ונאמר אין אדם מושלם ואל לנו לבקש מעצמנו להיות מושלמים. כן מחובתנו להכיר בטעויות וללמוד מטעויות העבר, למען חיים טובים יותר שלנו כהורים ובחשיבה יתרה על ילדנו.
כל הורה רוצה לראות את ילדיו עם חוסן נפשי קצת יותר משלו, עם הצלחה אולי קצת יותר משלו. אנחנו מבקשים להיות כך שילדנו יצליחו לקחת מאיתנו כהורים את הכלים הנכונים להצלחה שלהם. כשכסיטואציה מסוימת ביננו לבין הילדים שלנו לא נראית לנו כנכונה, לא לדחות חשיבה לתיקון ולשדרוג התגובה שלנו. הבקשה לכתוב ולא רק לאמר בעל פה, אינה בכדי להלאות ולהכביד. בכתיבה אדם מתכנס אל תוך עצמו ואל מחשבותיו, הוא פחות עסוק בתגובות הסביבה המידיות ומצליח לנסח את המסרים במדויק יותר.
בזמן השידור דייקנו את האמירה "הורה מושלם" והצלחנו לקבל תמונה נכונה ובריאה של "הורה הטוב דיו". הורה שאכפת לו ומבין שעל הדרך יש גם טעויות. הכעסים של ההורה על עצמו היו בכך שמאבד שליטה ומרים את הקול. הצלחנו למקד את הזמנים. איבוד שליטה קורה כשחוזרים הביתה מהעבודה ונדרשים לקחת חלק בחינוך. גם הילדים צריכים לדעת שהורה מגיע הביתה, הוא נכנס למקלחת, להחליף בגדים ואז מתיישב ואפשר לגשת ולדבר ולבחון הכל. הורה שנכנס הביתה ויש כעוס בבית, מבקש לעצור. מפרידים. כל אחד נכנס לחדר שלו עד שמתארגנים. לא מגיבים, לא פותרים שום בעיה בכניסה הביתה.
כאשר מדובר בילדים קטנים, הדרכה הורית היא הדרך היעילה ביותר ליצור שינוי אצל הילדים. ההורים יקבלו הדרכה מפורטת בשלבים כיצד יש להגיב לילד, אילו מסרים להעביר לו וכיצד עליהם להתנהג. ככל שהילד צעיר יותר ותלוי יותר בהוריו, כך נכון לעשות את התהליך מול ההורים ובהמשך לבחון האם קיים צורך בהתערבות ישירה מול הילד.
השינוי חייב להתחיל בהורה. בחשיבה האישית והאוטומטית שלו עצמו. הילדים הם המראה שלנו. תהיו בלמידה תמידית וכך הילדים יכירו בכם כהורים שאכפת לכם וחשוב לכם שיהיה להם טוב.