תגית: התמודדות

בפסיכולוגיה, התמודדות ממוקדת הימנעות (באנגלית: Avoidance coping) היא דרך התמודדות המתמקדת בהימנעות מגורם הלחץ או מהתגובה לגורם הלחץ, כגון התרחקות מאחרים, הכחשת קיומו של גורם הלחץ והתנתקות ממחשבות או רגשות הקשורות לגורם הלחץ. למרות שהתמודדות ממוקדת הימנעות יכולה להפחית את הלחץ לטווח הקצר, היא תיחשב כלא מסתגלת לחיים נורמטיביים אם האדם ימשיך להישען עליה לטווח הארוך (ויקפדיה).

הורים רבים משתפים פעולה עם דפוס התנהגות זה של ילדיהם, בהיותם חווים לחץ מהתמודדות מול ביטויי ההימנעות של הילדים. ילדים רבים שחווים הסתייגות מכניסה לכיתה בה החברים לא מתנהגים לפי הבנתם, או שהמורה לא עונה על דרישה זו או אחרת שלהם, נמנעים מכניסה לכיתה. חשוב שנעשה על מנת לתת להם כלים להתמודדות עם אותה הימנעות ולא נשתף פעולה. כי ייתכן שבתחילת התהליך אדם ינקוט בהתמודדות ממוקדת הימנעות שמטרתה להפחית חרדה, בזמן שהתמודדות ממוקדת גישה להימנע מהימנעות יכולות להופיע בו זמנית לאורך תהליך ההתמודדות, כאשר נוכחותן משתנה בהתאם לעיבוד המידע אודות הלחץ בנקודת זמן נתונה.

ההימנעות יכולה להיות ממקום שאכן ישנה בעיה/קושי וייתכן שמדובר בעיוות חשיבה, כך או כך, חשוב שנבין את הסיבה לאותה הימנעות בכדי להעניק לילדים כלים להתמודדות מולה. שיטת NLP  מציעה מגוון טכניקות ומיומנויות שמטרתן יצירת השפעה ושינוי במחשבות, רגשות והתנהגויות ודרך זה שינוי של הרגלים ודפוסים. למשל: שימו לב כשילדכם מדבר מה החוש הדומיננטי שלו? ראיה, שמיעה או חישה? "זה לא נראה לי" – ראיה. "זה לא נשמע לי טוב" – שמיעה. "לא מרגיש לי נכון" – חישה. ובהתאם לאותו חוש דומיננטי – מצאו דרך נכונה להגיע אליו.

הקשיבו לאופן בו הילד מציג את הכאב – האם תוך מתן דגש על הימנעות ממצב של כאב או מתוך חתירה אל המטרה? "לא הייתי רוצה לקבל ציון שלילי במתמטיקה" – זו הימנעות.  או "הייתי רוצה לקבל ציון גבוה בתעודה במתמטיקה" – זו חתירה עתידית. אם מדבר בשפה של חתירה אל המטרה נדבר גם אנחנו על תמונת היעד שלו ולא על הימנעות ממצב נוכחי. כותב ניר דובדבני בספרו : "נדבר אימון (הווה ועתיד) ולא פסיכולוגיה (עבר)".  כמו כן, רמת הכללה "אני לא מצליח" או "המורה לא מסבירה מספיק טוב שאבין וקשה לי במבחן" – חשוב להיות בהקשבה, אם יש צורך בפרטים או בהקשר של הצלחה באופן כולל.

נשים דגש גם על מיקוד השליטה פסיבי/אקטיבי, האם יש מקום להוביל את הילדים או שנכון להדריכם להוביל את עצמם להצלחה? האם נכון לילד לקבל הנחיות שייקח אחריות לעשייה או שהילד מבקש שליטה על חייו ואנחנו ההורים נוטים לקבוע בעבורו, כמו שקל יותר לעשות. חינוך הינו משימה לא קלה, שיש לתת עליה את הדעת. האם חשוב לנו לתת לילד כלים לעתיד. שיצליח וירגיש משמעותי. או שנסייע בהימנעות ולא ניתן כלים להתמודדות? עזרו לילדים לא לבחור בהימנעות, זה לא לטובתם.

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

הגיעו אלי לקליניקה הורים לשלושה ילדים 4,8,10. "אין לנו כוח יותר, תצילי אותנו" "נשלם לך קחי אותם קצת". ביקשתי שננסה לפרק מה קשה באמת? "הרעש, הבלאגן, לא נותנים רגע לנשום". ונפרק מה טוב עם הילדים? "שבת בבוקר כולם במיטה ביחד, לראות סרט ילדים ביחד, לשבת ליד שולחן השבת ביחד ועוד". המגע, החיוך, החיבוק, אין סוף לטוב שיש לנו מהיות הילדים איתנו. נעשה כדי למזער את הרעש, הבלאגן וכל מה שקשה לנו איתו, כי הרעש והבלאגן הם גם הזעקה של הילדים שקשה להם. חוקים וכללי התנהגות בבית ייקבעו בשיחה משפחתית. לא צועקים בבית, לא הילדים ולא ההורים. סדר וניקיון הם מנת חלקם של כל בני הבית. אמא לא זורקת את הפיג'מה על המיטה ובמקלחת משאירה מגבת על הריצפה. כל התנהגות של ההורים היא מודל חיקוי לילדים. דקה של חשיבה טרם עשייה תוביל להתנהגות מבוקרת גם של הילדים.
אסטרטגיות חוויתיות הממוקדות ברגש, כגון תרגילי קשיבות ודמיון מודרך, יכולות להועיל מאוד בהחלשת הבולטות של מודים לא מסתגלים ובהקניית מיומנויות של ויסות רגשות של שני הצדדים, הילדים וההורים. בפגישה המשפחתית מקיימים תרגיל של דמיון מודרך שמאפשר כתיבת טקסט מחודש של זיכרונות מקשיים וחסכים. הדמיון יכול גם לפעול כאמצעי לעיצוב מחדש של אמונות רגשיות המכתיבות את התגובות הנוכחיות של הפרט לסביבה.
תרגילי קשיבות וחמלה עצמית עוזרים בבניית מיומנויות של ויסות רגשות, טיפול בחוסר סובלנות לתסכול ולפרפקציוניזם, וכן מודעות לעצמי ולזולת. תרגילים של אהבה ונועם הליכות יכולים לעזור במיוחד לחבר את הילד לתחושה של אנושיות משותפת וערך עצמי בלתי תלוי (Neff,2011), לספק חלופה להסתמכות על השוואות תחרותיות ולסטנדרטים הבלתי מתפשרים לדימוי עצמי.
חשוב מאוד לא לעשות השוואות עם השכנים. להגיע לאירוח והבית של השכן/הבן דוד כל כך מסודר. זה לא בטוח שבבוקר, לפני שהגעתם, כך היה הבית. כל אחד ואחת שיבחן את שלו ויעשה את הנכון והמתאים לקהל היעד שלו. הילדים שלכם הם התוצר שלכם ולא של השכן או הבן דוד. הילדים שלכם הם תמונה של שחור ולבן, בלי פילטרים של החינוך שלכם. ילדים הם המתנה שלכם לחיים טובים. ללמידה ולצמיחה של הערך העצמי שלכם. קחו את המתנה בשתי ידיים ועם לב ענק של אור ואהבה, עשו אתם, שהמשפחה שלכם תהא תחנת הדלק להתמודדות עם כל הקשיים שמגיעים ללא התראה. תנשמו עמוק, חבקו את הילדים ותשאבו מהם אנרגיות של אחווה והרמוניה.

ערך עצמי, המכונה גם הערכה עצמית, הנו מושג אשר מתאר את הערך שמקנה האדם למאפיינים השונים שלו. למשל ההתנהגויות האופייניות לנו והרגשות שלנו. להורים תפקיד מכריע בבניית הערך העצמי של ילדיהם, על ההורים לקבל הדרכה באשר לחשיבות הערך העצמי של הילד ובאשר לפקידם המכריע במשימה זו (בראון, 2011).
שיחה לאחר קבלת תעודות הערכה שילדים מקבלים בבתי הספר, זו חוויה שיש לתת עליה את הדעת ולא לתת לרגשות שלנו לנהל את השיחה עם הילדים. יש ש"הולך לנו טוב", כאשר אנו קוצרים הצלחות בלימודים, או חוויה משמעותית עם אדם אהוב. חוויות כאלה משפיעות על התחושה שלנו לגבי עצמנו וגורמות לנו להרגיש טוב יותר. כמובן, יכולות להיות גם חוויות המשפיעות לרעה על תחושותינו לגבי עצמנו. ערך עצמי הנו מאפיין בסיסי ויציב יותר בתפיסה העצמי שלנו, אשר מלווה אותנו, מעבר לאותם חוויות. במובן הזה, השפעות אירועי היום-יום על הערך העצמי אכן קיימות, וכל פרט שב ומתאזן סביב רמת ערך עצמי "ממוצעת" יציבה ואישית שלו.
ולכן, חשוב שנקפיד על מסרים קבועים במשך כל השנה, ולהתנהג בהם באופן רציף: חיוך, מגע, חיזוק ומחמאה. תשומת הלב שלנו לילדים צריכה להיות על בסיס יומי. החיזוקים הסביבתיים הם שמביאים את הילד לחיזוק עצמי ומשם מתקיימת עליה בערך העצמי שלו.
החיזוק משמש גירוי היוצר קשר בין מעשה מסוים לתוצאה שבאה בעקבותיו (מאיירס, 2012). במשך הזמן הילד לומד לחזק את עצמו בעקבות אותה התנהגות רצויה. חשוב למצוא בכל תעודה נקודות חוזק ולשבח. לבחון כיצד הצלחת להגיע להערכה כזו? ומשם לנסות להבין עם הילד מה לא עבד במקצועות שהערכה הייתה פחות טובה. לראות בתעודה מקפצה להצלחה טובה יותר בשנה הבאה. לתת לילד תחושה של "מאמינים בך", "סומכים עליך".
כדאי לנהל יומן הצלחות. לחבר את הפעילות לזמן ההתארגנות לשינה. ילד שסופר הצלחות לפני השינה, ישן שנת ישרים, רגועה ומעצימה. במחברת כותבים מחמאות או חיזוקים בלי גבול וללא התאמה (בנק). ואז בכל יום בוחרים מתוך הבנק את המחמאות הרלוונטיות לעשייה ולהתנהגות. המטרה שלנו שההורים יהפכו להיות ,מעריכים קריטיים" עבור הילדים, מסרים תואמים ויעילים.
המסרים שאנחנו מעבירים לילדנו לגבי הצלחה וכישלון, יקבעו את תפיסתם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים לא רצויים. ככל שהערך העצמי שלנו גבוה יותר, כך אנחנו סובלניים יותר לנקודות השחורות בתוך התמונה הכוללת. גם אם אתם רואים כישלון בתעודה, עליכם להדגיש ולחזק לילד שכל כישלון הוא הזדמנות ולא החמצה, הכישלון הוא מנוף לצמיחה ולהשגת מטרות אישיות. היו הורים מחבקים ומעצימים למען עתידו של ילדכם.

הגיע אלי לקליניקה נער כבן 12 מלווה באמו. האמא אמרה לי הילד לא מסוגל לחשוב בכלל לגשת למבחן. הנער יושב כפות הידיים בין הרגליים ואומר: "תגידי לה שאני לא עושה את עצמי. היא לא מבינה שכשאני יודע שיש מבחן כל הגוף שלי רועד". כן. גוף ונפש אחד הם. כשאנו מרגישים, הגוף מגיב. אין ספק שכשאנחנו בחרדה הגוף מגיב. אנחנו מזיעים, לעיתים מרגישים כאב חד בבטן, רעד בחזה. כל אחד יכול לחוש את הרגש בגופו אחרת מחברו.
עלינו להבין שהחרדה שאנו חשים מגיעה מהמחשבה על… איך אמר הילד? "מלחשוב על". אנחנו מפחדים מהחרדה. אנחנו לא מפחדים מהדף מבחן. מהישיבה ליד השולחן עליו מונח הדף. גם לא מהכניסה לכיתה בה אני לומד.. כי את כל זה אני חווה גם בשיעור שפה, כשמגישים דף לעבודה עצמית ובמקרים הללו אין חרדה. אנחנו מפחדים מלחוות את החרדה.
הפסיכולוגיה ההתנהגותית מבקשת מאיתנו להכיר בעצם קיומה של החרדה ולנסות למצוא דרכים למגר את דפוס ההתנהגות הבא לביטוי בזמן שהמבחן מוגש לשולחן. בדרך כלל מדובר בהימנעות, בריחה, דפוסים שניתנים לשינויי בשיטות שונות. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תעסוק בחרדה ברמה של להבין מאיפה היא נובעת. היכן קיימים בהיסטוריה של אותו חרד תמונות מהעבר שמביאות אותו לעסוק בחרדה ולראות אותה מקרוב, לחיות לצידה. אני מדברת על לעלות מדרגה. ובואו נפרק את הסיטואציה ונכיר בתסריט כולו, מרגע השמע הגונג בו מודיעים שיש מבחן ועד לקבלת הציון.
חייבים להבין שהחרדה קולעת אותנו למצב של קיפאון, דריכה במקום ולא מאפשרת לנו להצליח. הרי ההתקדמות שלנו תלויה במבחן המציאות יום יום, שעה שעה. החרדה לוקחת מאיתנו את היכולת להצליח. להיות חופשיים במסלול חיינו.
חשוב שנכיר בתחושת החרדה, מכיוון שזו במקרים רבים מגנה עלינו מפני אסון. מאידך, חשוב שנבין שהחרדה מונעת מאיתנו להצליח. כשאנחנו חולמים שאיבדנו פלאפון. תשאל אותנו פותרת החלומות, מהו פלאפון בשבילך? מה תרגיש שתאבד תקשורת עם הסביבה? מה יקרה כשלא תוכל לשתף או לדווח על משהו שקרה לך? בדיוק אותו דבר נעשה עם החרדה.
במקרה שלנו נתייחס למבחן. מהו המבחן הזה בשבילך? מה אתה לומד במקצוע הזה? מה חשוב לך במקצוע הזה? למה חשוב לך להיות תלמיד? מהי ההצלחה בשבילך? מה אתה יכול לעשות למען ההצלחה שלך? מה אתה עושה בשיעורים? כשנפרק את ההוויה של החרדה. כשנכיר עמוק יותר את עצמנו מול אותה הוויה, נצליח לאהוב את החרדה. להבין שלבנו שם. שהמקום הזה שבו מופיע החרדה, חשוב לנו להצלחה במיקום הדימוי העצמי שלנו. אותו תחום מהווה אתגר לחוסן הנפשי שלנו.
אפשר לעשות כמה מבחנים בבית. במחשב. אחר כך בעלפה. אחר כך להדפיס ולמלא את המשימות בדף. לעצמנו בבית. לתת לעצמנו ציון. אחרי אימון לקחת את הדף ולתת לאמא לבדוק. ושהיא תתן ציון. אולי לשבת עם חבר. כל אחד ממלא דף אחר ואחד בודק לשני ונותנים ציונים. החשיפה אל מול החרדה, תוריד את מפלס החרדה ותביא אותנו לעשייה. לראות בתחושת הפחד, מקום לחשיבה יתרה, לעשייה יתרה.

מדינה שלמה אבלה על אסון כבד שהתרחש. זה קרה באסון הכרמל, המכביה, פיגועים שהמדינה שלנו חווה ועוד אסונות שפוקדים אותנו כמדינה וכעם.  כל אזרחי ישראל כואבים את האסון הכבד והתקשורת מציפה אותנו במידע. לעיתים המידע אינו מתמקד רק בעובדות ולכן חשוב מאוד שאם יש ילדים בבית או מבוגרים שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהתמונות והמידע בתקשורת יהיו קשים להם, לעשות למען סגירת המסכים ולהתעדכן באמצעות הרדיו ואוזניות.

התרחשות מעין זו כרוכה בתחושות של פחד, חוסר ביטחון וחוסר מוגנות, בוודאי בקרב מעגלי הפגיעה הראשונים והקרובים, אך גם בקרב מי שאינו קשור ישירות לאירוע. הילדים והמבוגרים חוזרים ללימודים ולעבודה כאשר חלקם נחשפו לאירוע וחלקם לא. חלקם שוחחו על כך בבית עם המשפחה באופן תואם גיל ואחרים נחשפו למידע  אקראי ולא מתווך ע"י אדם בוגר ואחראי.

בהתאם לקרבת הנפשות לאירוע ועל פי שיקול דעת חשוב  לעסוק בנושא ולנהל שיח. חשוב להתאים את השיח לגיל הנפשות בבית ולבחור ברמת העמקה על פי מידת החשיפה לאירוע עצמו. המפגש הוא זמן חשוב להעברת מסרים מרגיעים יחד עם מתן מידע המותאם לגילם וחוסן נפשם. חשוב לציין שהארוע הסתיים. שישנם אנשים מקצועיים שחוקרים את המקרה ויבינו מה קרה וכיצד יעשו שמקרה כזה לא יקרה בשנית.

שיחה מובנית ומוגנת תאפשר התמודדות טובה יותר עם האירוע שאירע והמידע אליו נחשפו אודותיו. שיחה שלא תציף במידע רב מדי, תוכל לסייע לכולם להבנות את שאירע בקווים כלליים, להבין שהאירוע הסתיים ולשתף ברגשות ובמחשבות.

מבנה שיחה בנושא ארוע בהקף של אסון לאומי, כדי שיתנהל כך:

לפתוח ולשאול מה שמעו על שאירע ?

הקשיבו ותנו לאדם לדבר, אל תערערו את כל מה ששמעו, גם אם אתם מאבחנים פרשנויות ולא עובדות. נכבד כל אדם ונעניק להם מקום ובמה. כשיסיימו, ניתן להם מידע עובדתי באופן שיהיה מותאם לשלב ההתפתחותי ולמידת קרבתם לאירוע. נסכם את תיאור האירוע במילים פשוטות וברורות, ללא ירידה לפרטים מיותרים, ללא שימוש במילים קשות או בתיאורים רחבים. חשוב להיות ממוקדים בתאור עובדתי ולא להרחיב. נסביר שזה אירוע נדיר שלא קורה בדרך כלל ונדגיש שהאירוע הסתיים.

לפי שאתם מכירים את הנפשות בביתכם תרגישו אם נכון עיבוד רגשי, או שיש לדחות לזמן אחר.

העיבוד הרגשי מתחיל בשאלה פתוחה, מה הם מרגישים או חושבים? כך נעניק אפשרות לשיתוף ונביע תוקף לרגשות שעולים ולמחשבות ושאלות. חשוב לשקף: "נכון, זהו אירוע עצוב", אמפתיה לרגשות ולמחשבות. לתת לגיטימציה להרגשת עצב, פחד ועוד.חשוב לציין אנחנו ביחד להתמודדות עם האסון. מתוך כך נסייע לזהות גורמי חוסן וסיוע בהמשך. נזכיר את גילויי הערבות ההדדית, את אותם אזרחים שתמיד מתגייסים לסייע לנפגעים ולבני משפחותיהם. נזכיר את כוחות הביטחון וההצלה. את אנשי הטיפול המקצועיים שנרתמים לעשייה.

נכוון לעשייה ולפעילות משפחתית. נשאל: "מה עוזר לנו כשאנו עצובים?" וניצור עמם "בנק" רעיונות והגדרות עשייה להתמודדות והתחזקות. ניעזר במגוון הכלים המוכרים לנו ומתאימים למסגרת הביתית שלנו כמו: שיר, פעילות גופנית או טיול. תוך כדי השיחה נעביר מסרים בוני חוסן, שיחזקו את תחושת הביטחון. "מה מעניק לנו ולכל אדם תקווה להתמודדות ולהתאוששות?". חשוב לסיים את השיח במקום של אנחנו ביחד. שי לנו את הכוח להתמודדות.

הורים רבים מבקשים מהמורים לא לעשות מבחן בכיתה, כי הילד מאוד בלחץ. לא נכון להעלים סיטואציה שמלחיצה את הילד, יש לתת לו כלים להתמודדות ולחזק את בטחונו העצמי. חרדת בחינות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, כגון קושי להשתלב במוסד הלימודי, ציפיות מופרזות של ההורים, ביטחון עצמי נמוך המשפיע על כל תחומי החיים או משבר אחר המכלה את כוחות האדם ואינו מאפשר לו להתמודד עם קשיים בצורה טובה. תפקידנו כמובילי החינוך של הילדים להכינם לחיים באופן המיטבי שיהיו להם הכלים להתמודד עם הסיטואציה. נלמד כיצד מורידים את הלחץ ושולטים בחרדת המבחנים.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר בחרדת בחינות. טיפול זה מתמקד ישירות בבעיה – בדפוסי חשיבה שיוצרים אותה ובהתנהגויות של האדם המגבירות ומשמרות אותה.במהלך הטיפול נחשפים דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים ליצירת חרדת בחינות ונלמדות דרכי חשיבה והתנהגות חילופיות, שיאפשרו להוריד את רף החרדה, להתכונן בצורה יעילה למבחנים ולתפקד בהם באופן שיאפשר לאדם לחוות הצלחה.

ילדים רבים מפעילים דפוסי חשיבה שאינם מועילים להעצמת הביטחון ומגבירים את רמת החרדה. הילד אינו מאמין שהוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה ושוקע בתסריטים. חשוב שנדבר עם הילד על אותם תסריטים. תרגיעו את הילד בנשימות סדורות ובדמיון מודרך להצלחה. מה נעשה כשתצליח? יתרה מכך, מה יקרה ומה נעשה, אם לא תצליח? ארגז כלים מוכן לפני המבחן. עליכם ההורים לאתר את אותם דפוסי חשיבה, מכיוון שהם מעכבים את הילד לא רק מהמבחן אלא מסיטואציות נוספות בחיים המאתגרות להצלחה. היו שם על מנת לתקן את עיוות החשיבה. עבודה כזו עם הילדים תלמד אתכם ואותם לזהות דפוסים שגויים וקיצוניים שיוצרים חרדה ומעכבים אותם מהצלחה.

חשוב ללמד את הילדים שביום שהתבשרו על המבחן, זה הזמן להתחיל ולאסוף את כל החומר שנלמד בכיתה. דחיינות, היא הדפוס שאין לתת לו מקום בשום מצב, בטח לא במצב זה של חרדת מבחנים. לסדר את החומר הנלמד. להתרכז במה שחשוב למבחן. להבנות שאלות שיהיו במבחן ולענות עליהם. כמובן, שכל זאת ניתן לעשות כשבמשך כל השיעורים היית קשוב, הכנת את משימות הכיתה והבית. אם אתה עושה כל מה שאתה יודע שצריך לעשות ולא הצלחת, זה הזמן לפנות למורה ולבקש תגבור. המבחן משמש לילד, להורה  ולמורה להכיר בהבנת החומר ובשליטה בו. ניתן להשוות את הסיטואציה למגרש הכדורסל. אם קבוצת שחקנים לא הצליחה במשחק, משהו בדרך האימון של המאמן לא הושלמה נכון. תפקידנו המבוגרים לאמן נכון את הילדים שלנו שידעו כיצד להתנהל נכון על המגרש ולא להוריד אותם לספסל. שיהיה בהצלחה, כי כולנו מנצחים.

חינוך ביתי הוא לא עניין פשוט ולא מתאים לכל אחד (הורה ו/או ילד). כמו בתחומים רבים, רק כשזורקים אבן לתוך הבאר אפשר לאמוד את עומקה. ישנה הבחנה יסודית בין שתי הגישות העיקריות שמפלגות את עולם ההום-סקולינג: הגישה הראשונה רואה בחינוך ביתי הזדמנות להקים בית ספר בבית. הורים שמאמצים את הגישה הזו מאמינים שחינוך פורמלי הוא דבר חשוב מאוד, ולמעשה הוא חשוב מכדי להשאיר אותו בידי מערכת החינוך בלבד. והגישה השנייה דוחה את התפיסה המובילה את תשתית הלמידה בחינוך הפורמלי. אני מבקשת להשתלב בגישה הראשונה.

הקורונה מלמדת אותנו את הגישה הראשונה. השילוב הנכון ביותר שבין הבית ובית הספר. ההורה המלווה את הילד גם בתחום החינוך והלמידה האקדמית. הורה שיכיר את הילד שלו טוב יותר. ילד שנמצא בחינוך הפורמלי זוכה להכיר את עצמו ברגעים מאתגרים. הילד לומד חוסן נפשי ומאתגר עצמו אקדמית. החינוך הביתי המשלב את החינוך הפורמלי מאפשר לילדים ולהורים לצאת מאזור הנוחות, בו הלימודים והמסגרת הלימודית על כל תחומיה, החברתיים והלימודיים, מתנהלים רחוק מהבית, שבדרך שיגרה מהווה מקום למנוחה טוטלית של הגוף והנפש. הבית שבו אין הרבה מאתגר, יש מסכים למשחק וצפייה בסרטים ושיחות על ענייני משפחה בלבד.

בחינוך הביתי המתבקש, מתבקשים ההורים והילדים לדון גם בענייני הלמידה, לשלב בסדר היום הביתי את הלמידה מרחוק. אותה למידה מרחוק שמתקיימת עם המורה ומסגרת הלמידה, מתקיימת מקרוב מאוד בבית עם ההורים, שנדרשים לחינוך ביתי. ומה מתבקש במצב שכזה? הרי אנחנו יודעים שבהיסטוריה רק הילדים שהיו ברמה סוציו-אקונומית גבוהה זכו לחינוך ביתי. ולמה? כי ההורים האמינו שהם מסוגלים לתת לילדיהם חינוך טוב יותר מאשר במסגרות החינוכיות. ולכן, חשוב שנקבל באהבה את האתגר להעצים ולהביא את הלמידה של ילדנו למצב טוב יותר ממה שניתן במסגרת הלימודית. מעורבות ההורים בחינוך הילדים, מביאה את הילד למצב שהוא מקבל יותר זמן איכות עם ההורה, זמן לקבל חיזוק מיידי על העשייה הלימודית שלו מההורה.

בחינוך הביתי יש להקפיד על סדר היום הקלאסי שבנוי מזמנים וטקסים מובנים וברורים לכל בני הבית. חשוב לצאת החוצה וללכת ולרוץ, ביחד עם הילדים (כשמסיימים את המפגשים בזום עם המורה ואת המשימות). לשמור על שני מטר. חשוב לשמור על ההבדל בין ארוע מאתגר לאירוע טראומטי. אל תכנסו לחרדה ואל תכניסו את הילדים לחרדה. חשוב לעשות פעולות שיסיעו בהרגעה. בריאות נפשית היא היכולת לחיות עם המערערי שיגרה. שלבו את הילדים בהכנת ארוחות ובניקיון הבית, כולם בשביל כולם.

היו מודל חיקוי לילדים להתמודדות. קחו כל הזדמנות של שינוי להכיר במיטביות של הסיטואציה. החינוך הביתי המתקיים כרגע, המשלב את התפיסה ושיטות הלמידה הפורמלית, מאפשרים צמיחה והגדלת ראש של ההורים בחינוך ילדיהם לעשייה לימודית משמעותית ומחזקים את התא המשפחתי.

ילדים והורים נמצאים היום באי ודאות שמביאה אותנו לכעסים, חוסר מוטיבציה וקשיי חברות שלא חשבנו שיכולים להתקיים. חוסר ודאות מתקיים משום שלא ניתן לדעת בדיוק מלא האם אותו המאורע יתרחש או לא ומה השלכות מעצם יישומו. תקופת הקורונה החלה במרץ 2020 ואיש אינו יודע מתי תסתיים, מה יהיו ההשלכות בהתנהלות היומיומית בכלל ובמסגרת החינוכית בפרט. ישנו קשר הדדי בין יכולת איסוף המידע לרמת אי הוודאות. בעוד שאיסוף המידע יכול לצמצם את רמת אי הוודאות, מצבים המאופיינים בחוסר ודאות יכולים לשמש לצורך איסוף מידע חדש. כך, שכשקיימת אי וודאות, מן הראוי שנשב ונבדוק מה וודאי בשלב זה?

אי ודאות היא אחד הגורמים לספק, שהוא מצב בין אמונה לחוסר אמונה. הספק מביא להטלת פקפוק ברעיונות מסוימים במציאות, ומובילה להשהיה או דחייה של פעולות רלוונטיות מתוך דאגה מפני טעות. כל החיים למדו אותנו לחלום, לתכנן תוכניות והנה אנו לומדים משהו חדש "כאן ועכשיו". כל החיים למדנו אותנו להתנהל באופן שתוגמלנו במיידית על עשייה ולכן כדי לזכות בגמול יישמנו מהלכים מסוימים בחיינו לאחר הבניית תוכניות להגשמה. תקופת הקורונה מלמדת אותנו להתנהל ללא תוכניות ארוכות טווח. גם מערכת החינוך חייבת להבנות דרכים חדשות ובמקביל להן, דרכים חלופיות לכל שינוי שיהיה. היום קפסולות, קבוצות, מחר אולי כן בית ספר יחזור להתנהלות רגילה, או כולם יהיו בהסגר? אי אפשר לדעת. ולכן, יש לחשב מהלכים באופן הטוב ביותר לאותה סיטואציה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "כאן ועכשיו". זו הוודאות שתחזק אותנו.

קבלת החלטות היא תהליך שכלי של בחירה מבין מספר אפשרויות. אחד הגורמים המקשים על קבלת החלטות הוא תנאי אי-ודאות. כך שאלמלא אי הודאות לא היינו עושים למען הוודאות. ההחלטה היא בכדאיות ההחלטה לכל הגורמים הקשורים ביישומה.

ההמצאות ברגע באמת, מורידה את המשא מהכתפיים,שוכחים מכל הטרדות הקטנות והגדולות.במקומן נכנסת קלילות ושמחה בלב. כתבו לעצמכם את הוודאי. את היש שלא תלוי בשינוי והוראות מגוף חיצוני. מה תלוי רק בכם. מה יש לכם "ביד"? הספר "לאלף את השדון" , מאת ריצ'רד ד. קרסון, מדבר על להכיר ברגע הקיים כחוסן נפשי שמטיב עם האדם. כותב ריצ'רד בספרו: "יש לנו שלושה מקומות בלבד אליהם אנו יכולים לכוון את התודעה שלנו ברגע נתון.הגוף שלנו, העולם שסובב אותנו, ועולם הנפש (המחשבות).כשממקדים את המודעות בגופנו הפיזי או בסביבה החיצונית, נמצאים ב'כאן ועכשיו', נוכחים וחווים את הרגע.כשהמודעות נמצאת במחשבות – אזי אנחנו נודדים למחוזות אחרים; לעבר, לעתיד, לניתוחים, תכנונים וכדומה.מה שבטוח – זה מה שקורה כרגע, בהווה, לחיים האמיתיים המתרחשים ברגע זה ממש."

יש הרבה ודאי בחיינו, הסתמכו על הוודאי וקבלו ממנו את החוסן הנפשי להתמודדות עם החוסר ודאות. יש לנו את הכוח להתמודד אם רק נאמין בכוחנו זה. שיהיה בהצלחה.

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.