תגית: חיובית

אבא מודאג הגיע אלי לקליניקה. אשתו מאושפזת והילדה תלמידת תיכון, בסיכון לנשירה מלימודים. הילדה לא פנויה ללמידה אומרים בבית הספר. לא ללחוץ. לא לדרוש. לשחרר. מה את אומרת שאל אותי האב. מבקש שיהיו לילדה כלים להתמודד עם התקופה הקשה. להכיר במציאות הלא קלה ולא לנטוש. לקבל כלים לעשייה משמעותית, שלדעתו מהווה את הכוח להתמודד עם המציאות.
המטרה של cbt היא לשנות את דפוסי החשיבה שמאחורי קבלת ההחלטות המובילות לנזק עצמי ובמקביל להרחיב את ההחלטות המובילות להתנהגויות יצרניות, לתוצאות פרו חברתיות ובסופו של דבר לחיים ללא הרס עצמי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם את גורמי הסיכון.
הכרה בחוזקות של הילד מעודדות אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי דפוס החשיבה. כל הסבל שעובר בתודעתנו איננו המציאות, אומרת ביירון קייטי. זהו רק סיפור שאנחנו מענים את עצמנו אתו. יש לה מערכת פשוטה, שניתנת לשכפול לחלוטין, ושניתן בעזרתה לשחרר את עצמנו מהמחשבות שגורמות לנו לסבול. “כל מלחמה מתחילה על הנייר”, היא מסבירה. אנחנו כותבים את המחשבות המלחיצות שלנו, ואז שואלים את עצמנו את ארבעת השאלות.
ראשית חשוב להבין מה חושב האב. מה יקרה אם נשחרר ולא נלחץ על הילדה ומאידך מה יקרה אם בדרך מושכלת נביא את הילדה לעשייה משמעותית עם כלים להתמודדות עם המצב הקיים? ישבנו בקליניקה וכתבנו באופן ברור את המחשבות.
שאלה 1: האם זאת האמת? האם המחשבה שרשמת נכונה, האם זאת האמת. שאלה 2: האם אתה יכול לדעת בוודאות של 100% שזאת האמת? למצוא את התשובות שחיות מתחת למה שאנו חושבים שאנו יודעים מהיכן מגיעה המחשבה?. שאלה 3: איך אתה מגיב – מה קורה – כשאתה מאמין למחשבה הזו? מתחיל להבחין בסיבה ותוצאה פנימית. איך אתה מתייחס לעצמך, כשאתה מאמין למחשבה הזו? ערכנו רשימה ספציפית. הרשימה הייתה ארוכה, שאם נוותר הילדה לעולם לא תתמודד עם קושי. לא רק עם לימודים ובית ספר. זה יהיה בעבודה זה יהיה בעתיד כשתהא אמא. שאלה 4: מי אתה תהיה בלי המחשבה הספציפית על תוצאות כפי שאתה רואה אותן? איך היית מרגיש? האב הדגיש אני כאבא שלה, חייב לתכנן מסלול לחינוך נכון לילדה. לראות את כל הסיכונים.
כשסיימנו. כהנחייתה של ביירון קייטי, הפכנו את המחשבה לחיובית: הילדה תתמודד והיא תשכיל להשיב עצמה לעשייה משמעותית. בית הספר לא יוותר על הבת שלי וילחמו יחד איתי. כאבא, דואג לפרנסת הבית ובריאותה של אשתי והילדה בוגרת ולוקחת אחריות מלאה על ההתנהלות שלה. כשיש כיוון, נפגשנו עם הילדה ובנינו תוכנית התערבות המוסכמת על ידי האב והבת, להתנהלות נכונה בזמן משבר.

בהרצאה שקיימתי במרכז הארץ בבית ספר תיכון, מיקדתי את השיח בהבנה שערך עצמי ומסוגלות עצמית גבוהים מהווים גורם חוסן מפני ההשלכות הקוגניטיביות, הרגשיות וההתנהגותיות של דחייה חברתית, לעג והשפלה (strauss,1999).התפיסה העצמית השלילית של האדם את עצמו היא גם אחד המנבאים החשובים לקבלה או דחייה מצד חבריו (leary et al,1995). קיים קשר רב כיווני של דחייה חברתית, ערך עצמי וחוסן נפשי.
צוות המורים טען שחל שינוי גדול בהתנהגות התלמידים בעת האחרונה. ילדים אשר לא אמצו ערכים פרו-חברתיים ונורמות מקובלות בחברה, מתקשים להתייחס לצורכי האחר, רגשותיו וזכויותיו (לודביג ופיטמן, 1999). אחריות החינוך מתחילה בבית. להורים ולמערכת החינוך תפקיד מכריע בכל הקשור להתפתחות של התנהגות תוקפנית, בשל קושי בהעברת מסר אחיד וברור, קושי בהפעלת סמכות והשפעה על הילדים (עומר, 2002). בספרי "הרוח בחינוך" אני מביאה מצבים של התמודדות מול קשיי החינוך. הכלים שיש להקנות לכל הורה היום שונה מהגישה החינוכית שהייתה נהוגה בעבר. היום יש לתת מקום לכעס, לאכזבה ולתסכול שחווים הילדים. לדבר עם הילדים על הקושי. אם בעבר נאמר "קשה יש רק בלחם", אין מקום לאמירה כזו היום. שליטה ברגש הכעס נוצרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס, להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה.
ילד שלא מקבל את המקום להביע את כעסו, מתרגם את הסביבה כעויינת. ילד שתופס את העולם כעויין, קיימת נגישות רבה בזיכרון למחשבות שליליות ותוקפניות. הנטייה לייחס עויינות לאחר קשורה בתפיסה מוטעת לפיה כוונותיו של האחר להזיק לי. במצב שכזה הילד בוחר להתרחק, להסתגר ואוגר בתוכו כעס ותסכול שמביא לערך עצמי נמוך ומצוקה נפשית. מכאן הדרך קצרה מאוד להתנהגות לא נאותה כמו תוקפנות ואלימות פיזית ו/או מילולית.
התנהגות זו מביאה לדחייה חברתית משמעותית ו/או מתמשכת שמובילה למצוקה נפשית ולתגובה טראומטית ולעיתים אף להפרעה פוסט טראומטית, מערך עצמי נמוך ועד לקושי ביצירת קשרים חברתיים ואינטימיים שמובילים למצבי סיכון כמו נשירה מבית הספר, קשיי הסתגלות, התנהגות אנטי חברתית ועוד.
ההבנה שאחריות החינוך אינה מתחילה במסגרת החינוכית, אלה בבית, תאפשר את קפיצת המדרגה. הערך העצמי של הילד נבנה מיום היוולדו. חשוב מאוד לתת לילד כלים למסוגלות חברתית, כמו חלוקת תפקידים, שיח מכבד, הקשבה, סובלנות, חוסר שיפוטיות, יושרה והרבה אהבה. חוויות חיוביות של הילד יחזקו את השאיפה שלו להיות חלק מהחברה. להכיר בכל המשתמע מ"לא טוב היות האדם לבדו". הילד חייב לקבל חיזוקים למשמעות קיומו ונוכחותו בעולם. בטורקיה מברכים ביום הולדת "כמה טוב שבאת לעולם, כמה טוב שאתה קיים". ביחד נאמץ ברכה זו לכל אדם.

בקבוצת נשים מעצימות נשים, כתבה אחת הנשים שקשה לה להבין למה בעלה לא מפרגן. לא מגיע להרצאות שלה, לא מקשיב ובכלל לא מכיר את העיסוק שכל כך חשוב לה.

פירגון הוא מונח לא רשמי בעברית מודרנית, ומושג נפוץ בתרבות הישראלית, שמתאר פעולה חיובית של אהדה, עידוד ותמיכה באדם, שנועדה לחזק את הרגשתו הטובה. מטרת הפירגון היא להפגין נדיבות רוח, חיבה, אמפתיה ושמחה אמיתית כלפי האדם, לרוב בגין משהו שהוא עשה או קרה לו או עתיד לקרות.

רבים חשים שאם יפרגנו לבן הזוג, ישתבש משהו במערך הבינאישי. המונח פירגון במילון ספיר,  מתואר כ"מחווה של חוסר קנאה, ראיה בעין טובה, אהדה".  במילון אחר 'לשמוח בהצלחה או הישג של אדם'.הפירגון הוא הנכונות  להגיד או לעשות את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. היכולת ברגע מסוים לראות את האחר ולתת קדימות לצורך שלו על פני זה שלנו. להכיר בכוח של ההדדיות שבנתינה לאחר ובהעצמת האני העליון שלי. כשאני מפרגן לאחר אני מודע ויודע שאני בעל חוסן נפשי ועוצמה אישית שמסוגל להזין בכוח אנרגטי חיובי את האחר. השפעת הפירגון על התנהלות אישית ובין אישית גדולה באותה מידה.

פירגון הוא כוח מאד משמעותי שמניע אותנו. מזרים לנו אנרגיה. מחמאה, מילה טובה, הבעת הערכה – כל אלה ממלאים אותנו במוטיבציה שבקלות מתרגמת לעשיה ולפעולות מקדמות. כשפירגנתי, שיקפתי לעצמי שעשייה משמעותית תורמת ומיטיבה לנפש.

הפירגון מחזק ביטחון עצמי. כאשר אנחנו מקבלים מחמאה, או משוב חיובי על עשיה או הישג- הביטחון העצמי שלנו נטען ומתעצם. אנחנו חווים את הפירגון כאישור חיובי למשהו שעשינו והאישור הזה מחזק מאד. כשפירגנתי, עודדתי את החבר להמשיך ולהצליח. להמשיך ולהיות מאושר.

הפירגון משמח ומייצר אווירה חיובית שמשחררת ממתחים, ומנקה את האנרגיות שלנו מהכתמה של רגשות שליליים. יותר שמחה ואווירה חיובית –קצת פחות כעס, תסכול, כאב ועלבון. מי לא רוצה חבר בריא בנפשו, מאושר וטוב לב? כי אם הוא יהיה כזה, יהיה לו את הכוח לפרגן לי. Win-win  מילה טובה ונוכחות זה כל מה שמתבקש.

פירגון בתוך מערכת יחסים, בעיקר פירגון הדדי (ואותנטי, כמובן) – מאפשר בניית פלטפורמה יציבה של אמון. כשאנחנו מפרגנים אחד לשני , אנחנו מסמנים שאנחנו רואים, מקשיבים וחווים את הצד השני. אנחנו משדרים לצד השני את הנוכחות שלו, וזה בסיס מאד משמעותי של קשר ומערכת יחסים בריאה.

פירגון הדדי בתוך מערכת יחסים, מייצר, כאמור אווירה חיובית. החיוביות, מאפשרת אותנטיות בתקשורת–  מתן משוב ביקורתי, הצעת הצעות והצבת בקשות. מילה טובה, מחמאה מפורטת, הבעת הערכה ליכולות ולמאמץ , לעשייה ולכוונה טובה– מייצרות מצע רך ונעים עליו אפשר לשתול ולזרוע – כנות ושקיפות.

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.