תגית: חיזוק

בכל שנה אני מקבלת קבוצת תלמידים חדשה במסגרת היותי מורה למתמטיקה. רבים שואלים כיצד אדם רוחני והומני כמוני בוחר להיות מורה למתמטיקה? להיות מורה למתמטיקה, זה לא רק לדעת להורות מתמטיקה. כמו שרבים וטובים יודעים, מדובר במקצוע מאתגר. תחום דעת שמהווה דרישה לחשיבה ממוקדת, הגעה בזמן לשיעור כדי להספיק ללמוד את הנושא, להטמיע וכמובן להקפיד על תרגול. כך שלפני הגישה ו/או השיטה בה נבחר ללמד מתמטיקה חובה עלינו להגיע למצב של התנהגות נאותה ללמידה.
התלמידים שמגיעים למצב שאינם לומדים מתמטיקה, לא חוו הצלחה במשך השנים בתחום, יפגינו הימנעות וזו תחזק התנהלות למידה לא נאותה. שינוי התנהגות הוא תהליך פסיכולוגי בו משנים דפוסי התנהגות לטווח הארוך, באמצעות מגוון טכניקות מוטיבציוניות, בעיקר השלכות (חיזוקים שליליים) ותגמול (חיזוקים חיוביים). רבים מאמינים שאותה מוטיבציה ללמידה נובעת לא פעם ממקור חיצוני התובע מהם ל"השתנות". אולטימטום של השעיה מבית ספר, אי יציאה להפסקה וכו'. אני מאמינה שאכן המוטיבציה ללמידה נובעת ממקור חיצוני, אך איני מאמינה באולטימטום. לדעתי התנהלות שכזו מול אותם ילדים עם קשיים לימודיים מביאה אותם להפגנת התנגדות. החוכמה היא להביא את הילדים בגישה חיובית, שיפתח עניין אישי בלמידה, כך שיגיעו מרצונם החופשי לשיעורים ויעשו עבודתם בחדווה.
השיעורים שלי מתחילים בזמן. הילדים מגיעים עם ציוד מלא. תחושה של ההצלחה ההדדית שלי כמורה ושל התלמידים נותנת לשני הצדדים רווחה נפשית. תלמידה שבמשך שש שנים לא נכנסה לשיעורי מתמטיקה, כשנכנסה בשנים אלו לשיעורים, כמעט ולא עבדה, כי לא היה ציוד מלא לעשייה, היום עובדת במלא המרץ, לומדת ומצליחה. ולא זו בלבד. כשנאלצה להעדר משיעור מתמטיקה, ביקשה ממני להישאר בתום יום הלימודים לשעת למידה, כדי לעבוד ולהשלים את החומר. ברור שנשארתי.
יש לעזור להם לראות את הקשיים שלהם בפרספקטיבה של בעיות האישיות שלהם ובמקביל לתת להם תקווה שמדובר בבעיות הניתנות לפתרון. צורות ייחודיות של טיפול קוגנטיבי (CBT) הן בין הטיפולים המבטיחים ביותר הקיימים היום לתלמידים עם תופעת ההימנעות.
השילוב הפרדוקסלי של הנחות תלותיות (אמונת התלמיד שהוא חלש ונטול יכולות ואילו אחרים חזקים וכשירים) והנחות פרנואידיות (האמונה שאין לסמוך על הזולת וכולם חורשי רע – המורים), מלבה את ההתנהגות הבין אישית הקיצונית וחסרת היציבות של התלמידים העוברים מהיצמדות אל אנשים אחרים להרחקתם מתוך חוסר אמון. החשיבה הדיכוטומית תורמת למערבולת הרגשות ולהחלטות קיצוניות, שכן חוסר יכולת להעריך את מצב העניינים בגוונים של אפור תורם לשינויים פתאומיים וקיצוניים אצל התלמידים.
הקשר האישי של מורה תלמיד. התמדה בחיזוקים חיוביים ללא הקשר ישיר למתמטיקה. לתת לילד את התחושה של "אני כאן בשבילך", "אני מאמין בך". ובמקביל בנחישות לעבוד על שינוי הרגלים התנהגותיים בתלמידות, מביאים הצלחה ורווחה נפשית לתלמידים. וכמובן הוקרה לעשייה של המורה על מילוי תפקידו.

בתקופה מאתגרת של מלחמה אנחנו לומדים כמה חשוב לשים לב לפרטים הקטנים. מה הם האבנים הגדולות בחינוך ומהו אותו חול שיכול למלא את אותו חלל, כשאנו מוצאים חלקים ריקים שניתן למלא ולעבוד עליהם. אני רוצה להתייחס לאחת מה"אבנים הגדולות" בחינוך. עם הלך הרוח של "לכל אחד מגיע פרס", הרווח שכולנו מאמינים בשנים האחרונות שתורם לטפח דימוי עצמי, היום יותר מתמיד ברור שקיים חסרון אפשרי של כוונות טובות כאלה שיכולים להיות המצע לכך שילדים נותרים עם תחושת חוסר ביטחון ופגיעות, ללא ההתמדה והענווה הנחוצות בעולם האמיתי שבו יש "לנסות ולנסות שוב" ו"לתת ולקחת", או היכולת להכיל דימוי עצמי בתוך הקשר של ערך עצמי לא תחרותי (Prinstein,2014).
ילדים מגיעים ליום לימודים קצר שמשלב באופן יוצא מן הכלל את החינוך הבלתי פורמלי. לומדים במקרה הטוב שעתיים ובשאר השעות יצירה, אומנות, תיאטרון, מוזיקה, ספורט ועוד. ההורים מהישוב מנסים בכל דרך לתת ולהביא חוויות להרמת המורל, להתייחס למצב המנטלי ולחזק בכל דרך את ההנחה המרכזית המשמרת את תחושת הזכאות של הילדים ואת השליטה העצמית הלקויה שישנם שני מערכים של חוקים: הנורמלים והמיוחדים, כך שילדים מאמינים שהחוקים החלים עליהם מיוחדים "כיוון שאני מיוחד, אני אמור לקבל את מה שאני רוצה". האם אנחנו לא צובעים לילדים את העולם בצבע לא אמיתי, לא מציאותי? האם אנו באמת מאמינים שאנחנו תורמים לחוסנם הנפשי, לערך העצמי שלהם ומטפחים את הדימוי העצמי שלהם?
הורים יקרים, אנו עושים טעות גדולה. אנו מזיקים לעתידו של הילד ומבנים אישיות נרקסיסטית ולא בריאה. לא לילד ולא לסביבה. אדם חייב לזהות מודים לא הסתגלותיים של התמודדות ולמתן את הבולטים שבהם. לבנות מיומנויות של ויסות רגשי תוך דגש על סובלנות לתסכול, לחוסר שלמות ולרגשות נורמלים. להגדיל את הכבוד והקבלה לרגשות, לגבולות ולאוטונומיה של הזולת ולהשהות סיפוק חברתי. לחדד את ההתכווננות לחוזקות ולכישרונות הטבעיים ולערך עצמי בלתי תלוי. להגדיל את המעורבות וההדדיות ההולמת.
המטרות לתכלית של בניית מוד של אדם בריא או תפקודי יותר, מטילות עלינו ההורים וצוותי החינוך להתנהל בסגנון המשלב אסטרטגיות מסתגלות, פרו- חברתיות ותגובתיות מבחינה רגשית עם ערך עצמי מוטמע. הילדים היום הם חיילים המקיימים מלחמה בלהישאר ילדים, הן בפן החברתי, מנטלי המתאים לגילם והן בפן האקדמי. הלמידה חייבת להתקיים. בזכות ההתגייסות ללמידה, הילד לומד שהמערך שנקבע לגילו, החוקים שנקבעו מהווים תשתית עם יסודות להבניית האישיות שלו. להכיר ולדעת את כל מה שנחוץ לגילו לדעת. להכיר בחוזקותיו, בסיפור חייו ולהטמיע בו את הנכונות ללמידה, להכיר בקבלת סמכות המבוגר ממקום שיש להורים ולאנשי החינוך את הידע וההבנה מה נכון ללמוד, מהי המסגרת הנכונה לגיל ולעשות בשביל המסגרת החינוכית/חברתית ולמען טיפוח הדימוי העצמי של הילד בעייני עצמו בעתיד.

ערך עצמי, המכונה גם הערכה עצמית, הנו מושג אשר מתאר את הערך שמקנה האדם למאפיינים השונים שלו. למשל ההתנהגויות האופייניות לנו והרגשות שלנו. להורים תפקיד מכריע בבניית הערך העצמי של ילדיהם, על ההורים לקבל הדרכה באשר לחשיבות הערך העצמי של הילד ובאשר לפקידם המכריע במשימה זו (בראון, 2011).
שיחה לאחר קבלת תעודות הערכה שילדים מקבלים בבתי הספר, זו חוויה שיש לתת עליה את הדעת ולא לתת לרגשות שלנו לנהל את השיחה עם הילדים. יש ש"הולך לנו טוב", כאשר אנו קוצרים הצלחות בלימודים, או חוויה משמעותית עם אדם אהוב. חוויות כאלה משפיעות על התחושה שלנו לגבי עצמנו וגורמות לנו להרגיש טוב יותר. כמובן, יכולות להיות גם חוויות המשפיעות לרעה על תחושותינו לגבי עצמנו. ערך עצמי הנו מאפיין בסיסי ויציב יותר בתפיסה העצמי שלנו, אשר מלווה אותנו, מעבר לאותם חוויות. במובן הזה, השפעות אירועי היום-יום על הערך העצמי אכן קיימות, וכל פרט שב ומתאזן סביב רמת ערך עצמי "ממוצעת" יציבה ואישית שלו.
ולכן, חשוב שנקפיד על מסרים קבועים במשך כל השנה, ולהתנהג בהם באופן רציף: חיוך, מגע, חיזוק ומחמאה. תשומת הלב שלנו לילדים צריכה להיות על בסיס יומי. החיזוקים הסביבתיים הם שמביאים את הילד לחיזוק עצמי ומשם מתקיימת עליה בערך העצמי שלו.
החיזוק משמש גירוי היוצר קשר בין מעשה מסוים לתוצאה שבאה בעקבותיו (מאיירס, 2012). במשך הזמן הילד לומד לחזק את עצמו בעקבות אותה התנהגות רצויה. חשוב למצוא בכל תעודה נקודות חוזק ולשבח. לבחון כיצד הצלחת להגיע להערכה כזו? ומשם לנסות להבין עם הילד מה לא עבד במקצועות שהערכה הייתה פחות טובה. לראות בתעודה מקפצה להצלחה טובה יותר בשנה הבאה. לתת לילד תחושה של "מאמינים בך", "סומכים עליך".
כדאי לנהל יומן הצלחות. לחבר את הפעילות לזמן ההתארגנות לשינה. ילד שסופר הצלחות לפני השינה, ישן שנת ישרים, רגועה ומעצימה. במחברת כותבים מחמאות או חיזוקים בלי גבול וללא התאמה (בנק). ואז בכל יום בוחרים מתוך הבנק את המחמאות הרלוונטיות לעשייה ולהתנהגות. המטרה שלנו שההורים יהפכו להיות ,מעריכים קריטיים" עבור הילדים, מסרים תואמים ויעילים.
המסרים שאנחנו מעבירים לילדנו לגבי הצלחה וכישלון, יקבעו את תפיסתם ואת יכולתם להתמודד עם מצבים לא רצויים. ככל שהערך העצמי שלנו גבוה יותר, כך אנחנו סובלניים יותר לנקודות השחורות בתוך התמונה הכוללת. גם אם אתם רואים כישלון בתעודה, עליכם להדגיש ולחזק לילד שכל כישלון הוא הזדמנות ולא החמצה, הכישלון הוא מנוף לצמיחה ולהשגת מטרות אישיות. היו הורים מחבקים ומעצימים למען עתידו של ילדכם.

בית ספר של החופש הגדול. קייטנה. מגיעים ילדים לשלושה שבועות של חוויה. משרד החינוך אומר: שלבו למידה משמעותית במסגרת החוויה הבלתי פורמלית. ברמת הגולן בחרו בנושא שיר ישראלי. חוברת שמלמדת את מפת ארץ ישראל באמצעות השירה העברית, מבוסס על תוכנית הלימודים שלי "שיר עברי" ובחוברת משימות ליישום הבנה המשלבות תפזורות, תשבצים, חידונים ופעילויות מאתגרות נוספות.

בעיות המשמעת שמלוות ילד זה או אחר בבית הספר, אינן מתאדות עם בוא החופש הגדול ובטח לא במסגרת בלתי פורמלית. להזכירכם, הסביבה הלימודית נשארת אותה סביבה. מדריכות רבות ימהרו להשתמש בענישה על מנת לגרום להפחתה בתדירות של אותה תגובה לא רצויה. למשל: ילדה "עצבנה" ילדה אחרת וזו זרקה עליה עפרון. לרוב, לא כועסים על הילדה ש"עצבנה", אלא מיד מענישים את הילדה שזרקה את העיפרון. ניתן להפחית התנהגות בדרך אחרת מענישה.

חשוב לציין שזריקת העיפרון היא תגובה אלימה ואימפולסיבית וחשוב להפחיתה. עם זאת חשוב לתת מקום להבין את הנסיבות לתגובה, כדי למנוע את הישנות התגובה. חשוב לתת מקום לפוגע ולנפגע. השיחה להבנת הסיטואציה כולה, תהווה הליך להפחתת ההתנהגות. חשוב לזהות את הפונקציה של ההתנהגות. זיהוי הפונקציה יסייע לנו בבחירת התנהגות נאותה אחרת שיכולה לשמש את אותה פונקציה.

ברגע שבשיחה נתנו הוראה אלטרנטיבית, ציידנו את שתי הבנות בארגז כלים להתנהגות נאותה גם כשרגש (עצבנו אותם) מופיע. אם לא נעשה זאת, אחרי כמה זמן נראה התנהגויות לא נאותות אחרות מופיעות. חובה למצוא פונקציה לקבלת אותו רווח שזכה בו קודם. הילדה ש"עיצבנה" חייבת להבין שיש דרך להתבטא וכיצד מתבטאים כך שלא מעצבנים. אומרים את מה שרוצים להגיד בדרך מכבדת ונכונה למקשיב . והילדה שזרקה את העיפרון תקבל כלים התנהגותיים, כיצד מגיבים כשמשהו מאוד מעצבן אותי (אין להתעלם מעובדת היות הרגש קיים, וחוויה זו שאנשים גורמים לנו לרגש הזה, גם היא אינה חד פעמית ולא רק מילד זה).

ההגדרה לענישה היא מאוד סובייקטיבית, בדיוק כמו שנדבר על חיזוקים חיוביים. לאחד, ענישה יכולה להיות מבט נוזף ולאחר רק אם מדובר בפגיעה פיזית (כמו שפעם משכו לילד באוזן כשהפריע בכיתה). לכן אם מחליטים להשתמש בתנאים אוורסיבים לשם הפחתת התנהגות, צריך להתאים את הענישה לילד ולמקרה. ברור לנו שגם סקינר מאוד מחה כנגד שימוש בהליך אוורסיבי לשינוי התנהגות. הילדים היום, הם ילדים מאוד נבונים, שיחה שבה נבטא באופן אסרטיבי ולא משתמע לשני פנים את ההסתייגות שלנו מההתנהגות, ונסביר גם למה אנחנו מסתייגים מההתנהגות, הילדים יבינו ונהיה עדים להפחתת ההתנהגות הלא נאותה. אם והיה ופעם אחת של שיחה משמעותית לא עזרה, ניתן  למנוע מהילד מלהשתתף בפעילות שהוא מאוד מאוד רצה. הענישה צריכה להיות שקולת תפקוד.

אנחנו חייבים להבין שגם רגש הוא ביטוי התנהגותי. גם את הרגש, שמהווה תוצאה לגורם, כמו "עצבן אותי שאמרה שאני לא טובה בכדורסל", הרגש נגרם מכיוון שנגעו בנקודה רגישה. יצירת סביבה מוגנת ואכפתית בה כל ילד יוכל לחוש ביטחון, לפרוח ולשגשג, היא באחריות המבוגר האחראי.  הענישה היא ההליך האחרון בו נשתמש לשינוי התנהגות. נעשה הכל להגביר התנהגות נאותה על ידי חיזוקים חיוביים בכל שלב ושלב, בכל יום ובכל שעה. ואהבה אהבה, כל הזמן.

בכל חג חנוכה אנו מקדישים זמן לחשיבה על האור שבתוכי. אור הנר ומשמעותו בחיינו שלנו. הפעם אני מבקשת שנעלה מדרגה. ניקח באחריות את תפקיד השמש. נהיה כל אחד ואחד מאיתנו במשפחתו הגרעינית ואולי אף המורחבת ה"שמש". נהיה גבוהים יותר, נשקיף מלמעלה על האור של כל הנשמות שעוטפות אותנו מדי יום ונשמש אותם להדלקת האור שלהם ולו בהבנה גדולה שאורם שלהם ועוצמתם יעצימו את אבוקת האור הגדול בביתנו שלנו, בו אנו חיים.

כמות האור שנר אחד יכול להפיץ היא מוגבלת. אבל אם תתמקד ב- “להדליק” אנשים נוספים, הרי סך האור שיהיה בעולם, בזכותך, יהיה הרבה יותר גדול מאשר אם רק תפיץ את האור הפרטי שלך. בכל יום חשוב שנמצא אדם אחד (לפחות) בסביבה הקרובה ונדליק את אורו. נלמד אותו שיבין וידע את האור שבתוכו. נעזור לו להיות בחוסן נפשי ובביטחון עצמי ברמה כזו שיהווה לעצמו ולסביבתו אור גדול. שיהיה הוא הכוח להדליק בקרוב את סביבתו באור גדול.

באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר – בני/בנות הזוג והילדים – לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. לאפשר ולעודד את בני הזוג לממש את כישרונותיהם המיוחדים. זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה. הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר. נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש. זה התפקיד של הכוח המוביל בבית. זו האחריות של המבוגר האחראי.

חשוב להיות מודעים שכשם שיש לנו כוח “להדליק” אנשים בסביבתנו ולהטעין אותם במוטיבציה חיובית ולהניע אותם לעשיה מבורכת, כך יש לנו את היכולת “לכבות” אנשים ולדכא את החלומות שלהם. ההדלקה והכיבוי היא באמצעות מילים. האור הראשון בעולם נוצר על ידי מילים – “ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור”. כך הוא רצה ללמד אותנו שלאמירות יש עוצמה שבכוחה לברוא עולמות. כמו כל עוצמה, ניתן להשתמש בה לשני הכיוונים.

לא פעם האנשים הקרובים לנו ביותר אומרים לנו משפטים כגון: “במשפחה שלנו אין כשרון למוזיקה. אין לך אפילו מה לנסות ללמוד לנגן”. “להיות עצמאי? אתה לא יודע שרוב העסקים נסגרים ופושטים רגל?!”חשוב להיזהר מאוד, לא למנוע מאנשים לנסות ולהגשים את החלומות שלהם. במיוחד להיות זהירים עם אנשים, שמושפעים מאיתנו בצורה משמעותית – הילדים, בני הזוג וחברים קרובים.

אם השמש היה משתמש באור שלו רק כדי להאיר את העולם, כמות האור שהוא היה מפיץ, הייתה קטנה יחסית ומוגבלת. אבל השמש משתמש באור שלו, כדי להדליק את הנרות האחרים. כך, כמות האור שמופצת בזכותו, גדולה הרבה יותר. אם כל נר, לא רק יאיר בסביבתו, אלא ידליק נרות אחרים, כמות האור בעולם תגדל בקצב של טור הנדסי.

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

סוף הוא תמיד התחלה חדשה. סופה של תקופה, הינה מעבר לתקופה חדשה. כניסה לכתה א', לתיכון, צו גיוס, לאוניברסיטה, לעבודה חדשה ועוד. בכל מעבר שכזה, כולנו צמאים להתחיל מחדש. לפתוח דף חדש. בימים אלו אנו מסיימים שנת לימודים, מסיימים תקופה של עליות וירידות, הצלחות ואי הגשמה, הכל מכל. לומדים מהניסיון ומתכוננים לעתיד.

בכל מסגרת שנבחר, נתקבל ע"י דמות שתפתח את הדלת בפנינו. למפגש עם אותה דמות יש משמעות חשובה מאוד להצלחתנו. כיצד יוצרים רושם ראשוני, שאוסף את האדם מולנו לסייע לנו להצליח? מה חשוב שיקרה באותו מפגש?

הרושם הראשוני הוא אחד המרכיבים המכריעים בקביעת התפיסה הכללית על אותו אדם. כך גם חשוב שנשקף לילד בן שש שמגיע לפגישה ראשונה עם המחנכת שתלווה אותו בכתה א'. בכל פגישה חדשה בין אנשים נוצר רושם ראשוני כלשהו  וקשה מאוד לשנותו לחיוב או לשלילה.רושם ראשוני נבנה מאיסוף מידע דו צדדי של מראה, לבוש, דיבור והתנהגות כמכלול, כמו גם מרכיבים פנימיים כמו שפת גוף וטון דיבור.

פסיכולוגיה חיובית תמיד מסייעת למגע חם שמשרה אנרגיה חיובית על המפגש. לחיצת היד וחיוך תמיד נותנים אות פתיחה להצלחה. הצגת הילד/ה תמיד בנקודות החוזק. המיוחד שבתכונותיו. חשוב להכיר את דרישות המסגרת החדשה ולהתאים את נקודות החוזק לדרישות המסגרת. למשל: בית ספר שעובד ב"מרחבים", חשוב לציין שהילד מאוד אוהב לעבוד עם חברים, לשחק עם חברים. לציין שהילד ממושמע ומסוגל לנהל זמן, כשמתבקש לפנות מדיח בבית, אין צורך לקבוע לו מתי לעשות, הוא יעשה זאת מתוך הכרה במחוייבות ובאחריות שלו.

למפגש הראשוני משמעות חשובה מאוד להכרות עם הילד/התלמיד/הסטודנט. מחקרים רבים נעשו בתחום ההכרות הראשונית והשפעתה על התנהלות הקשר שבין השניים. מורה שההתרשמות הראשונית שלו חיובית מכוון מטרה להעצים ולחזק את התלמיד וכמובן לא לפגוע בתדמית הראשונית שאיתה הגיע. מורה שהתרשם שמדובר בקושי, הוא יעשה הכל להטיב את המצב, לשפר, אך מראש ברור שלפניו אתגר מאוד קשה ונקודת הפתיחה מקשה על שני הצדדים לשנות את התדמית.

חשוב לאחר שיקוף החוזקות של הילד/ה, כן להתעניין לגבי הדרכים לחיזוק הנקודות הפחות חזקות של הילד, בעמדה ברורה של ביחד אל מול הקושי. המורה לא יוכל לעשות נכון ולהצליח ללא עבודה משותפת עם הבית. ההורה חייב להבין שהכנסת הילד לכתה א' מהווה עליית מדרגה לעבודה משותפת למען עתידו של הילד. אין להניח שחינוכו של הילד עובר לאחריות בית הספר. שיקוף נכון לנקודות החינוך עליהן יעבדו ביחד ההורה והמורה, יהיו אבן דרך להצלחתו של הילד.