תגית: יועץ

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

לקליניקה הגיעה אם יחידנית האם שיתפה שבתה בת ה14, עברה לפני שנים תקיפה מינית ורק השבוע חזרה מבית ספר והחליטה לשתף אותה. האם משתפת שהיא מרגישה שעולמה חרב עליה. מה לעשות? איך להיות שם בשביל הילדה? והרי אני כל כך פגועה, למה הילדה לא באה ושיתפה כשזה קרה, מה עושים? החשוב ביותר במצב כזה, להיות שם בשביל הילדה. לשאול לפרטי המקרה. מה הסיבה שלא שיתפה? זו שאלה שיש לה מקום, אבל לא במפגש החשיפה למקרה.

בספר "טראומה והחלמה"  שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, היא כותבת: "טראומה של אלימות היא מפגש פנים אל פנים עם חוסר האונים אל מול הרוע האנושי, "והרוע" האלוהי. במקרים רבים מאוד מתוספת לאימת הטראומה גם תגובה מאשימה מצד הסביבה והחברה." ולכן, המקום הנכון ביותר הוא הכלה. אהבה. כרגע לשמוע, להקשיב. מתי זה קרה? איך זה קרה? כמה פעמים זה קרה? לשבת ולהקשיב. להיות שם בשבילה. לא לנסות לדייק בפרטים, הם לא רלוונטים. הרגש, הטראומה שהילדה עברה הוא המוקד. החיבוק, ולו כדי להפגין את הטוב האנושי הקיים כרגע בקרבתך. את במקום מוגן כרגע. ברגע זה הקורבן זקוק לתמיכה. בלי "למה?" כי אין לו כרגע מקום.

הורים יקרים, שימו את הילד/ה במרכז. היו אמפתים ואל תהיו עסוקים בהגנה על שלמות עולמכם שלכם. ועוד מתוך הספר של ג'ודית "מי שמוכרע על ידי האבדן, בעיקר בשל העדר מערכות תומכות, מוצא עצמו חלש יותר, מותש, מריר ומיואש." וזה המקום שלכם, ההורים, לחזק ולמצוא את הדרך להרים את הראש. חשוב מאוד להפנות לגורם מקצועי שיטפל, עד אז, להורים תפקיד חשוב מאוד להאיר את כל הפינות החשוכות המשתקפות מהסיפור כפי שמסופר, בלי ביקורת ושיפוטיות.

חשוב שנדע, שרק כאשר זוכה האמת להכרה, יכולים הנפגעים להתחיל בתהליך ההחלמה. חשוב שהסיפור יצא לאור במילים (במסגרת האינטימית המתאימה לנפגע) ולא בסימפטומים. הבנת האירוע שהתקיים בעבר מאפשר לקורבן להשיב לעצמו את ההווה ולהבנות את עתידו. לכן יש לתת מקום פתוח ומאפשר לחשיפת כל הפרטים שחשוב לקורבן לשתף, גם אם קשה לנו לשמוע את אותם פרטים.

נסכם ונאמר, שלב ראשון כשאנחנו נחשפים לטראומה שעברו ילדנו, אנחנו חייבים לשים אותם במרכז. יצירת ביטחון, שיחזור סיפור הטראומה וחידוש הקשר בין הנפגעים לסביבתם הקרובה. הפניית הילד לטיפול מקצועי וקבלת סיוע מהמטפל להתנהלות ביתית אל מול קורבן הטראומה. בשבוע הבא, אתן את הכיוון להורה כיצד לעבוד בפן האישי לחיזוק החוסן הנפשי מול החשיפה לכך שהילד שלך נפל קורבן לאלימות.

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.