כל הורה הוא מחנך!

"אני המחנכת שלו ואת אמא שלו", מצטטת אמא שהגיעה אלי לקליניקה, כועסת ומתוסכלת משיחה שניהלה עם המחנכת של בנה בן ה-10. האמא לא הצליחה להסביר לי למה התכוונה המחנכת כשאמרה משפט זה, אני סמוכה ובטוחה שהאם שנמצאת במצב רגיש מאוד ביחס למעמדה בחייו של בנה, לקחה זאת למקום שלא אליו התכוונה המחנכת. במקרים רבים אנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע ולא מה שבאמת התכוון הדובר לאמר. חשוב שאם והיה ספק ולו הקטן ביותר במשמעות מה ששמענו, תשאלו: "למה התכוונת כשאמרת…?"

להיות הורה מחנך משמעו להיות למען הילד, משמעו לפתוח את הלב כדי שהילד שלך יחוש שהוא חשוב בעולמך, לפקוח עין כל הזמן מתוך אחריות ואכפתיות ומתוך נכונות לשמוע ולראות את העשייה והאי עשייה של ילדך. חשוב שנדע לבקש מהילדים שלנו לעשות דרך למען ההצלחה ועוד יותר חשוב מכך להוות דוגמה. לא עומדים מנגד וצופים. חשוב להיות שותפים לדרך. להיות הורה מחנך זה להטלטל יחד עם הילד, לצמוח יחד איתו בחולשותיו ובכוחותיו. להכיר את החוזקות ואת הקשיים, להיות שם לחזק ולמצוא ביחד את הדרך להתגבר על הקשיים.

התהליכים האישיים שעוברים עלינו כהורים, המקומות שהלב שלנו נמצא, לעיתים הופכים למוקד, ואילו המקום של הילדים והתהליכים שעוברים עליהם הופכים להיות משניים. להיות הורה הינו להיות טעון רגשית באופן מאוד מובנה. יחד עם הילדים שלנו אנו עוברים תהליכים משמעותיים והלבבות שלנו יודעים גם תזוזות וטלטלות. אסור לנו שכך יהיה הסיפור העיקרי ונקודת ההתייחסות להורות שלנו.

אבן הדרך שלנו כהורים/מחנכים היא לראות בבית את ההתרגשות של הילדים מכל צעד וצעד בחייהם ולהיות שם לתת כתף באופן שיכירו בהדדיות. אם מצאתם את עצמכם נעלבים מילדכם "אבל, איך הוא עשה לי את זה?", סימן שהתרחקתם מהיותכם הורים מחנכים. חובתנו לצמצם את המקום שלנו ביחס לילדנו. לפנות להם ולתחושות העצב והשמחה שלהם מקום. לדחוק מתוך לבנו הרוטט את המענה לצורך האישי שלנו ולפנות את כל כולו לצרכים של הילדים שלנו.

גם המחנכת בכיתה יודעת לחבק ולחזק את הילדים שלנו בזמן שקשה להם. בבית אנחנו חייבים להבין שזה המקום הראשון, המקום החשוב ביותר לחינוך. זה לא חינוך או אהבה. החינוך הוא האהבה שלנו לילדים שלנו. ברגע שילד מכיר בדרך ארץ, נימוסים, התנהגות חברתית ובין אישית, גם האהבה מהווה חלק חשוב מכל עשייה שלו. ישנה השקה גבוהה מאוד בין תפקיד המחנכת בכיתה ותפקידכם כהורים בבית. הכרות עם הילד, לאהוב את מי שהוא ולחנך אותו למען יצליח בחייו שלו. ההורה והמחנך בכיתה מטרתם אחת ויחידה להביא את הילדים לחוויות משמעותיות של הצלחה למען אושרם העכשווי והעתידי.

כך נעשה שילדנו ישנו טוב בלילה

ילדים רבים מתלוננים שאינם ישנים טוב בלילה. ילד שלא ישן טוב בלילה אינו מסוגל להתרכז בלימודים, נוטה לכעסים ולחצים שאינם נשלטים. השינה לרוב מושפעת מפעילותו של האדם במהלך היום.השינה תופסת קרוב לשליש מחייו של אדם וחיונית לבריאות הגוף והנפש. משך שעות השינה המיטבי שונה מאדם לאדם. מרבית המחקרים ממליצים על משך שינה של 7 עד 8 שעות לאדם בוגר. ילדים ובני נוער זקוקים ליותר שעות שינה מאדם בוגר. תינוקות עד גיל שנה ישנים כ-14 שעות בממוצע ליום, בגיל 4 משך השינה הממוצע הוא כ-12 שעות, ובגיל ההתבגרות מדובר כבר בערך ב-8 שעות(נופר ישי קרין).

פעולת השינה הצליחה להישמר לאורך האבולוציה משום שהיא חשובה להתפתחות ולתפקוד.הורמון הגדילה מופרש במהלך מצבי שינה עמוקים.המקור לעצבנות יתר מאופיינת ע"י ילדים הסובלים מחוסר שינה. מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו ששנת לילה סדירה מאפשרת שליטה במסוגלות הקוגניטיבית השוטפת במשך היום שלמחרת.

הפרעת שינה אצל ילדים, עלולה לפגום בתפקוד הנורמלי. לרוטינת השינה חשיבות גבוהה למען יצליחו ילדנו להירדם ולישון שנה רציפה במשך כל הלילה. השעון הביולוגי ועיתוי השינה מושפעים גם מתאורה מלאכותית. חשיפה לאור מלאכותי בשעות לא שגרתיות עשויה להוציא מסנכרון את השעון הביולוגי, ולגרום לאדם לחוות עייפות או ערנות יתר. כיבוי המסכים ועמעום אורות הבית לקראת רוטינת השינה, יהיה הצעד הראשון. ארוחת הערב המשפחתית, ישיבה רגועה סביב השולחן עם כל בני המשפחה, ארוחה קלה ומזינה (שתספק את הגוף ל8-10 שעות של שינה). בסיום הארוחה, כל ילד יודע את תפקידו בפינוי השולחן. משם למקלחות. צחצוח שיניים חשוב מאוד לפני השינה. צחצוח השיניים מנקה את הפה משאריות האוכל שנאכלו במשך כל היום ומנקה את הפה גם במקום הרוחני. אם נאמרו מילים לא במקום, הן נשטפות עם המים ואם נאמרו מילים מוארות וטובות לעולם, אנו משקים אותם ומפרגנים להן, שכך יצאו גם בעתיד. גם המקלחת יש לה מקום חשוב בניקיון הגוף ועם זאת דוש לנשמה, אנחנו שוטפים את הנשמה מיום עמוס ומכיל את הטוב ואת הרע ומנקים אותה לקראת שינה עם מסרים חיוביים ליום המחרת.

לובשים נמנמת המתאימה לעונה ונכנסים למיטה נקייה ומסודרת. חשוב מאוד להקפיד על סידור החדר קודם רוטינת השינה. חדר מסודר שהבגדים לא נערמים על הכיסא ואין בלאגן, מונעים דמיונות שווא מילד שמתעורר לשירותים בלילה. הבגדים הנערמים על הכיסא נראים לילדים רבים כדמות בלתי מוגדרת ומכניסה אותם לסרטים.

הגוף כבר שוכב במיטה. כדי להרגיע את המוח שממשיך לעבד גירויים מהסביבה. חשוב לסדר את המחשבות והרגשות (גפנית שלוי). לשוחח עם הילד על הרגשות החיוביות ותחושות החוסן שליוו אותו במשך היום, המעשים שחשוב לציין. מה למד מיוחד היום? עם מי היה, שיחק, נהנה במשך היום? ומה התוכניות למחר? אפשר לקנח בסיפור קצר או שיר לפני השינה. נשיקת לילה טוב וברכה לשינה טובה וחלומות מתוקים.

שיהיה לנו לילה טוב.

האם נתחדש ונחזור כמקודם?

בכל יום פגשתי הורים ומורים בשביליי הישוב, בסופר, בחדר המורים, בקליניקה הפרטית וכולם שואלים אותי: "מה יהיה נצליח לחזור ללימודים רגילים? לחיים נורמלים?" אפשר לשבת ולנתח מהם לימודים רגילים ומה הם חיים נורמלים, לא בזה נעסוק, מה שחשוב הוא האם נתחדש ונצליח להטיב דרכינו מחוויה זו או אחרת בחיינו, שבאה עלינו כגל, כנחשול וערערה את שיגרת יומנו?

אספר לכם על "עוף החול". עוף החול (ביוונית עתיקה: Φοῖνιξ, פוינִיקְס) הוא ציפור האש הקדושה במיתולוגיה המצרית, ביוונית ובמיתולוגיות אחרות. על פי המיתולוגיה עוף החול מת בשריפה וקם לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי.  המחזוריות היא סוד הקבלה המבקשת מאיתנו להבין שהחיים שלנו הם מחזוריים. פעם למטה פעם למעלה, כמו בשירו של אריס סאן. אנחנו כל הזמן יודעים שהחיים מביאים אותנו לתקופות טובות יותר בהן אנו מתמלאים באנרגיות ובחוסן נפשי, כי מגיעות גם תקופות קשות, בהן עלינו ללמוד כיצד להטיב דרכנו ולעשות למען תיקון (שזו המהות של הווייתנו כאן ביקום).

ביהדות, על פי מדרש בראשית רבה (פרשה יט, ה), עוף זה נקרא חול. המדרש מפרש את הפסוק מספר איוב (פרק כ"ט, פסוק י"ח): "כחול ארבה ימים" כהתייחסות לעוף החול – "עוף ושמו חול ולא נקנסה (=נגזרה) עליו מיתה, שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו". ואני אקח את ה"חול" לימות החול. אנחנו בשבתות וחגים נחים. בימי החול, אנחנו עמלים, לומדים, מתמודדים עם המציאות. ימי החול שלנו לא קלים ובתקופות שאנחנו מכנים כקשות, אותם ימים מטלטלים אותנו, האש בוערת, שורפת, זה הזמן לדמות את עוף החול שלנו ולהחיותו מחדש. צאו מהבתים אל הטבע המרהיב ביופיו בארץ ישראל שלנו. נשמו את האוויר הצח, הנקי והטהור אל תוך הריאות, מלאו אותם באור ואהבה ובכוחות מחודשים וקומו לתחייה מחודשת.

התלמוד הבבלי (סנהדרין דף ק"ח: ורש"י שם) מבאר שעוף החול זכה לחיי נצח על ידי ברכתו של נוח, כשכר על כך שלא ביקש מנוח מזון בתיבה משום שראה שהוא טרוד בהאכלת שאר החיות. הדרישה שלנו שמשהו אחר יעשה בשבילנו את העבודה, היא אינה נכונה ואינה מביאה אותנו לתובנות שיטיבו את דרכינו. המסוגלות שלכם כהורים לחזק ולהביא את ילדכם שלכם לאמונה שהכל תלוי בהם. שגרה היא מתווה של הכוונה לעשייה משמעותית. הרגיל והנורמלי, הם מושגים שאנחנו מבנים למען השקט הנפשי שלנו. קבלו באהבה שינויים שמוכתבים ומצאו את הדרך להשתלב חזרה, אחרי תקופה לא קלה, בחברה, בלימודים ובעבודה. המודל שאתם תתנו לילדכם על החזרה לאותה עשייה משמעותית, היא שתעצים ותוביל את ילדכם לחזור ולהתקדם באופן שיביא אותם להצלחה. בכוחות משותפים נעשה ונצליח.

החינוך מצליח כשאתה מאמין במה שאתה מחנך לו.

האדם מטבעו הינו יצור חברתי, ואחד מצרכיו הנפשיים הבסיסיים הוא להשתלב בחברה ולפעול בקירבה. כל אדם משתדל להשתלב בחברה שתתאים לרוחו כדי שיחוש בה בנוח ולא ירגיש בודד. רעיון זה שנחקר לא מעט, בנה את המסגרות החינוכיות.

התורה העידה על צדקותו ועל תמימותו של נח, שממנו נבנה העולם לאחר המבול. אולם החברה המושחתת, שהיתה באותו הדור, מנעה מנח להעפיל לרמה הרוחנית שאליה היה מסוגל להגיע בחברה מתוקנת.אמנם למרות רשעתם המופלגת של בני דורו, דבק נח בצדקתו ומצא חן בעיני ה', אולם גם הוא היה עלול להענש עימם. זו הסיבה שבגינה הצטווה נח לבנות את התיבה, כדי ליצור תנאים להינצל משטף המים הזידונים. לבטח הרבה צורות הצלה היו לפני ה' להציל את נח, ומה צורך היה בתיבה? אכן, תיבה זו שמשה להפרדה בין נח לבין בני דורו. רק כך יכול היה להיות בטוח שמצוותיו ומעשיו הטובים יגנו עליו ועל החוסים בצילו.

הקורונה יצרה מצב שכל משפחה נכנסה לתיבה שלה, לביתה שלה. שימו לב ש"תיבה" ו"ביתה", בנויות מאותן אותיות. המטרה כרגע היא להבנות לחברה טובה יותר. מיטבית ככל שאפשר. אחד התכנים להגיע לאותו הקשר, רב מימדים, הוא החינוך. במסגרת החינוכית נעשים מגוון חוויות לימודיות שאכן משמעותיות לילדים. מעט מאוד מושם הדגש על למידה עצמאית. ב"אני מאמין" של משרד החינוך נכתב להביא את הילד להיות לומד עצמאי, לקבל כלים ללמידה עצמית ועצמאית. המצב הנוכחי יצר מצב שאין מנוס מלמידה עצמית. הדרך שלנו כהורים וכמחנכים להעצים וליישם נכונה מהלך זה, היא קודם כל להאמין שאכן יש סיבה לכל דבר. אין גזירה שבורא עולם "יפיל" עלינו שלא נוכל לעמוד בה. רק ללמוד.

השליטה שלכם בחינוך הילדים מותנת באמונה שלמה שלכם בדרך החינוך ובמטרת החינוך. זה ממש לא משנה כרגע מה לומדים. אתם צריכים ל"מכור" לילדכם את האמונה שלכם בכך שהכי נכון ללמד את הילד להיות עצמאי. להביא את הילד להאמין שזה נכון לו להיות נוכח וחלק מהלמידה, ודרך הלמידה שמועברת כרגע יש בה מטרה מושכלת ויש בה מעבר למה שחווים כרגע במהלך הלמידה.

הלבטים, הדחיינות, התרצת הנפוצה וכל מה שמעכב אותנו מלהיות שותפים לתהליך, מהווה מכשול להצלחת המשימה. ואם לא כרגע, יהיו לכך השלכות. חברת הילדים גם היא כרגע שותפה בלמידה מרחוק. החוויות המשותפות של הקבוצה הם שמבנות אותה להיות אחת. מגובשת ומיטבית לצמיחה משותפת. הנאמנות שננחיל לילדנו למסגרת בכלל, למסגרת החברתית, למסגרת החינוך ועוד, היא שתביא לאמונה שתהליכים התנהגותיים מהווים חלק יקר וחשוב בהבניית האישיות. בהבניית החוסן הנפשי של הילד ובחיזוק הערך של קבלת סמכות למען השתלבות נכונה ומיטבית בחברה.

מה, להכריח את הילד להיכנס לזום?

בתקופת הקורונה קיבלתי מספר פניות השואלות: האם להכריח את הילדים ללמוד בזום? הסביבה ללמידה של הילדים השתנתה. זה מעורר קושי. הילד לומד שאוכלים יושבים ליד שולחן, האוכל מוגש בצלחת. כשיוצאים לשטח, ילדים רבים לא יסכימו לאכול, כי הגורם המבחין שמביא לתאבון היא אותה צלחת דווקא ולא האוכל עצמו. בדיוק כמו הניסוי שערך פבלוב, זוכרים? הכלב, העצם והפעמון. הכלב בא כל פעם שהגישו לו עצם. לעצם צרף פבלוב פעמון. אחרי מספר פעמים שהעצם, שהייתה הגירוי לתאבון של הכלב, לוותה בפעמון. הגיב הכלב בריור גם למשמע הפעמון ללא העצם. הילד שלנו למד ללימוד בכיתה, עם לוח, מחברת וספר. עכשיו ישנה מחברת וספר ואין כיתה ולוח. יש בית ומחשב.

בתלמוד הבבלי הוזכרה הכפייה ללימוד התורה כאיום.  ה' כביכול לכד את בני ישראל בתוך ההר, כאילו היו כלואים תחת גיגית הפוכה. הוא העמיד בפניהם בחירה: לקבל את התורה, או להיקבר בחיים בתוך ההר. אנחנו לא במצב שאנחנו מאיימים על ילדנו. הלימוד צריך לבוא מתוך בחירה ועובדי ההוראה עושים הכל שהלמידה המשמעותית תהא חווית הצלחה לילדים. ילד שלא רוצה להתקלח, אנחנו לוקחים אותו "שק קמח" למקלחת. נמצאים אתו באמבטיה, נבטיח שאם יתקלח יקבל מחר עוד רבע שעה טבלט. אנחנו מאמינים באמונה שלמה שלהתקלח זה הכרח המציאות. דבר שחייבים לעשות אותו מתוך כורח שוודאי יֵעָשה. ניקיון, הוכח מדעית כמונע מחלות. האמונה הכל כך חזקה שלנו בתחום מועברת לילדים שלנו ללא לאות.

חז"ל אמרו שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כדי שיקבלו את התורה, מצד שני, אמרו חז"ל שישראל קיבלו את התורה מרצון – הקדימו נעשה לנשמע, ואז ירדו מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים! הבחירה בידינו לומר נעשה ונשמע, שהרי הוכח מדעית שחינוך ללמידה הוא שמביא חוסן נפשי ומקנה ארגז כלים עם כשורי חיים לעתיד.

כשאנו מביאים חינוך "הר כגיגית", יש בו ביטוי למשהו פנימי, כשילד רואה מעליו טלית (מודל ההורים הסוככים מעליו) הוא רוצה לעמוד מתחתיה (לקבל מהם את המרות, את החום והאהבה וכמובן את הכתר). תיאור זה שישראל עמדו תחת ההר הוא לשבחם של בני ישראל, ומעשה זה השלים את הקדמת נעשה לנשמע – למרות שה' כפה עליהם הר כגיגית, ישראל התקרבו ולא ניסו לתפוס מחסה. מבקשים הנחייה לעשייה. הילדים מבקשים סמכות הורית. חוקים וכללים להתנהגות נכונה, אינם ממקום של כפייה, אלא ממקום של הנחייה למען מיטביות. המבוגר האחראי יודע מה נכון לו לילד, לא כל כלל התנהגותי הוא רצון הילד. ילד היה רוצה כל היום לשחק, אנחנו המבוגרים יודעים שמשחק הוא לאוורור. עשייה אמיתית למען הבנייה עתידית היא הלמידה. היו שותפים ללמידה של ילדכם. הביעו שביעות רצון מהשיעור ותהליך הלמידה העכשווי. שבחו את ילדכם על היותם לומדים עצמאיים ורציניים.

חינוך בבית הלכה למעשה

 

הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

ההורה הוא השמש בחנוכייה

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!

כבוד לסבא וסבתא, מתכון למשפחה בריאה.

זוגות רבים מתמודדים היום לא רק אל מול כיבוד ההורים, אלא כיבוד הסבא והסבתא. יש ארבע זוגות סבא וסבתא לכל זוג. מאתגר לכל הדעות. מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו ובין מצד אימו. שכן, בני בנים נחשבים כבנים ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו את הוריהם. מצוות כיבוד הורים קודמת וחשובה מהמצווה לכבד את הסבים והסבתות (ספר הלכה של הרב אליעזר מלמד). כתוב בספר החינוך שאחד המרכיבים של כיבוד הורים הוא הכרת טובה על כל מה שמסרו נפשם עבורך. אמנם גם הסב תרם, אך אי אפשר לדמות זאת להשקעה העצומה של האב והאם.

"המנחת אלעזר" סובר שהחיוב הוא מדאורייתא, אם הבן חייב בכבוד אביו ואביו חייב בכבוד סבו, קל וחומר שחייב הנכד בכבוד סבו. רבים בני הזוג שטוענים אני סבלני לסבא וסבתא שלי, למה אני צריך גם ל"סבול" את השיטיון של סבא וסבתא של הבת זוג? רבי יוזל מנובהרדוק חינך את אדם לשבירת הגאווה וחיזוק הענווה. הרמב"ם כותב שאם אדם יקיים כראוי מצות כיבוד הורים, רבנים וזקנים – הוא ממילא יתמלא ענווה (שמנה פרקים ד). אם כן, מלבד מצות כיבוד סבא וסבתא, אתה מרוויח את מידת הענווה שהיא מידה עילאית.

ויכוח נוסף שקיים בין בני זוג, הוא קריאת שמו של תינוק על שם סבא או סבא רבה, ותינוקת על שם סבתא או סבתא רבה. מהלך שהוא מצוות כיבוד הורים. בין לנוהגים לקרוא את השם אחר מותם ובין לנוהגים לקרוא את השם בחייהם. לעיתים בגלל רצון זמני לתת שם אופנתי הורים מוותרים על המצווה הזו או דוחים את השם של הסבא להיות שם שני. חובה להדגיש שהזכות הבלעדית לבחירת השם שייכת להורים והם אינם חייבים לקיים מצווה זו ואין להוריהם לעורר מחלוקת על כך.

סבא וסבתא הם השורשים שלנו, וכיצד יהיה עץ המשפחה איתן, אם לא נשמור על השורשים ונדאג שלא יפגעו. למרות גילם המופלג, הגוף עייף, הפנים מקומטות, הלב עדיין חי ופועם. הלב לא נשחק. תתייעצו עם סבא וסבתא לגבי עשייה משמעותית בחייך. אל תחדלו לשבח ולהודות. הם אמנם זקנים, אבל הלב נשאר צעיר. לחיים האמיתיים אין גיל, הנעורים האמיתיים אינם נשחקים. אמרו להם: יש לי קצת מדמכם. יש לי קצת מהגנים שלכם. אני קצת אתם. אז הם ירגישו בגן עדן.  בספרי "גלגולו של חינוך", אני משקפת את המחזוריות בחיים. כל אחד יהיה סבא או סבתא. כל אחד יהיה קשיש. היו מודל חיקוי לילדכם. שימרו על כבוד וענווה. יש לדאוג שסבא וסבתא יחוו את ימיהם בשובע ובחום המשפחה.

כבוד לסבא וסבתא

לקליניקה הגיעו סבתא ונכדה. הנכדה בת 10 והסבתא בת פחות מ50. הסבתא ביקשה סיוע בהבהרת מעמדה וסמכותה בעולמה של הנכדה. הסבתא נפגשת אם הנכדה פעם בשבוע, לעיתים חגים ושבתות. מספרת הסבתא שהנכדה מתעלמת ממנה לחלוטין אלא אם קנתה לה מתנה או לקחה אותה למסעדה. לאחר שיחות אין ספור והרצאות שלא נשאו פרי, ביקשה הסבתא מהנכדה להגיע אלי לשיחה. הילדה הסכימה מהכרות קודמת איתי.

הילדה שיתפה שאיננה מבינה "מה סבתא רוצה?" אני באמת מגיעה לכל מפגש משפחתי, אני לא מתחצפת. לא מעניינות אותי השיחות של סבתא עם אמא, אומרת הילדה, אז אני הולכת לחדר". הסבתא מסבירה: "כשאני מגיעה אני רוצה שהיא תעזוב את המסכים, ותבחר להיות איתי ולא עם החברים. אני מודיעה מראש, קצת כבוד".

בשולחן ערוך המקוצר, הלכות כיבוד אב ואם, כתוב. "חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו… ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות". בתקופת האדם הקדמון לא היה דבר כזה סבתא. האנושות שרדה בקושי עד גיל 35. ואם שרדה סבתא היא גידלה ביחד עם האם את הנכדים. לעיתים הילדים לא ידעו מי האם ומי הסבתא. בתקופה אחרת הסבתות שלא יצאו לעבודה ובנותיהן המשיכו לגור בבית עם הנכדים, הסבתא הייתה כאם. שפת החינוך הייתה שווה וההתנהלות הביתית הייתה לפי חוקים מוגדרים שהוסכמו על ידי האם והסבתא כאחת.

היום כשההורים מתבקשים לכלכל את עצמם לבד ולנהל את החינוך הביתי, הסבתא מתבקשת להתחבר לחינוך המתקיים בבית המשפחה של הבת/בן. על פי הורי הילד יישק דבר. אם האם הרשתה לילדה שלה לעזוב את חדר האורחים וללכת לחדרה גם כשסבתא מגיעה, הילדה אינה מחויבת להישאר ולארח את הסבתא.

מאידך, הסבתא יכולה לבנות מערכת יחסים עם הנכדה שאינה תלויה בחינוך המתקיים בבית. מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לשים דגש על התנהגות המחוזקת ע"י המבוגר האחראי בקשר הבין אישי. סבתא שתעשה כך שהילדה תרוויח יותר מהשהות איתה מאשר עם החברות, תצליח שהילדה לא תבחר להיות עם המסך או עם החברות.

אחדד דבריי. ילד שחונך על ידי הוריו לכבד באופן שלא משתמע לשני פנים את הסבא והסבתא, משמע להיות נוכח במשך כל שהותם ולהיות חלק מהאירוח, להקפיד על שפה נאותה ומכבדת, אפשר לבוא אליו בטענה כשאינו מקיים את הכללים המתבקשים. אך אם לא כך הדבר, על הסבתא לקחת על עצמה את החשיבה היתרה כיצד להביא את הנכדה להתנהגות שאותה היא רואה כנאותה וזאת תעשה בחוכמה ובסבלנות. יש להכיר היטב את המחזקים האהובים על הילדה ולהבנות תוכנית התערבות בחשיבה יתרה למען שינוי התנהגות הילדה. שיחה ועוד שיחה לא משנים התנהגות. יש לצאת לעשייה. למשל: הילדה מאוד אוהבת לצאת לגלידה עם סבתא. סבתא יכולה להתנות את היציאה בהתנהגות נאותה שתימדד במשך שבועיים. יש להסביר היטב את הנקודות הנמדדות להתנהגות נאותה:  בזמן שאני מגיעה לביקור, את נמצאת איתי במשך שעה מתוך הזמן שאני שוהה. כך גם הסבתא תלמד לנתב את השיחות עם האם, שלא בנוכחות הילדה.

אמרו לי שאני נסיך, היכן כס המלכות?

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.