הילדים בבית והמצב הנוכחי דורש התארגנות מחדש. להבדיל מספרו "מדינה" של אפלטון, בו הוא מבקש להבנות משהו חדש. משהו אחר מהקיים, כשאין מצב נתון של כאן ועכשיו. אותה התארגנות מחדש, המתבקשת מכל הורה בימים אלו, מהותה באמונה שכל אחד ואחד מכם יכול לשנות. אינשטיין טען שאי שפיות, זה לעשות אותו דבר, פעם אחר פעם ולצפות שהתוצאה תשתנה.

לאותה התארגנות מחדש, בהבנה שכרגע אין מנוס מלקחת אחריות על חינוך הילדים, חייבת להיות החלטה משותפת של המבוגרים האחראים ולהיות All in"". באופן לא מפתיע, אותם שלבים שמתוכננים אם יש בכוונתנו להצליח בזוגיות, התנהלות משפחתית נורמטיבית ועוד.

ההורים משמשים מודל חיקוי להתנהגות נאותה. ברגע שההורים מאפשרים לעצמם לקחת פסק זמן מתפקידם, מבינים הילדים שיש אפשרות לקחת פסק זמן מלהיות ילדים של…, הם יכולים להחליט ולשנות את החוקים בבית, ולאו דווקא בתחומים שיהיה נכון לכם כהורים לוותר שם. ואז, מתחילות הצעקות, כי מאבדים שליטה. הקול האסרטיבי והתקיף בא ממקום של ביטחון עצמי ושליטה, איתו ההורים מצליחים לשלוט באופן בריא ומיטבי בכל התנהלות הבית.

מפסיקים את ה"תרצת" (המורים לא יודעים לעשות את העבודה, הסגר לא במקום ועוד) והדחיינות (אחרי הסגר הילדים יחזרו לתלם, אחרי הסגר נחזור לתפקד נורמלי). עצרו. שבו כהורים ותעלו ביחד את הקשיים בבית. מה נדרש כרגע מהילדים ומה נדרש מכם. חשבו על התנהלות נכונה בכל מצב. חלוקת תפקידים יומיים או שבועיים, כל משפחה בהתחשב בתרבות, במסורת, בדת ובכל הפרמטרים שמשפיעים על התוכנית.

מה המסוגלות שלכם כהורים, מצב כלכלי, מצב מנטלי כזוג  וכמובן מה החלום שלכם? כיצד הייתם רוצים לראות ולהראות כמשפחה בעוד עשר שנים מהיום. מה האופוריה? אותה אופוריה שתחלמו עליה, תתגשם בעתיד כאוטופיה משפחתית, ומן הסתם תהיה תוצאת אותו חינוך אוטופי שתנחילו לילדכם. אתם ההורים האחראים באופן מלא ומוחלט על חינוך ילדכם. הסביבה שכוללת את המורים, הסבים, החברים, האחים, הם מתגברים את קו החינוך שלכם. אתם בוחרים גם את הסביבה בה חשוב לכם לגדל את ילדכם. להנחייה והכוונה אתם תמיד יכולים להתייעץ עם איש מקצוע, כמו יועץ חינוכי או מנתח התנהגות.

הנחישות להצלחה באותה הבניה אוטופית, משמשת כמודל חיקוי לילדכם, שזה אפשרי ומי שמאמין ומתמיד בלקיחת אחריות גם מצליח. חשוב מאוד למען הצלחת המשימה להאציל סמכויות במיוחד על ילדים בוגרים. לחלק בין כל הילדים עשייה למען ההצלחה. מדובר בהצלחה משפחתית. מפגש משפחתי שבועי שמאפשר שיקוף הנעשה עד כה, העלאת הקשיים, מתן רעיונות לפתרון הבעיות ושוב הגדרות עשייה ברורות לעתיד. כל התחלת שינוי, מתחילה בהחלטה. ללמוד את העשייה, לבחון את היכולות ולצאת לדרך. בהצלחה.

הקשר שבין אור הנר לאור שבתוך אדם, החשיבות שבלהוקיר את הטוב שבתוכי ולהפיק מתהליך עבודה שכזה מודעות לחוסן נפשי וחיזוק הבטחונו העצמי, מוכר וידוע. אני מבקשת על המשימה של השמש דווקא ולא הנר. יש המדמים את תפקידו לתפקיד בורא עולם. ביום שבאנו לאוויר העולם, הודלק הנר שלנו ע"י הבורא ונתן לנו את הזכות ליצור ולקיים את העולם הזה באור ואהבה. אני מבקשת להכיר בכך שכשהבורא ברא את האדם והפיח בו רוח חיים, נתן את האות, כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש מרוחו של הבורא ליצור ולברוא. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לשמש בתפקיד השמש ועלינו להדליק את הנרות בחנוכייה בה הוצבנו כ"שמש".

הכח שלנו להפיץ את האור מתחיל בלקיחת אחריות על התפקיד "המדליק". השמש הוא האמצעי בלבד. זה שטכנית מדליק את הנרות. הוא רק "הפועל" שמבצע את פעולת ההדלקה. המטרה היא כמובן נרות חנוכה. כך נהיה במקום של ענווה וצניעות, נוקיר את פועלם של האחרים ממקום שאנחנו מכווני הדרך לעשייה ומחזקים את העשייה של הנשמות סביבנו. כל שכן ברור שבשביל להיות כאלה חובתנו להיות מודל חיקוי לכל מי שסביבנו.

כל אדם הוא כמו נר חנוכה.תפקידו להאיר את העולם.אם אתה משתמש בכישרונות שלך כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר וכדי להאיר את העולם, אתה מקיים את שליחותך כאן בעולם.יש דבר נעלה יותר מאשר להאיר את העולם, והוא לגרום לאדם אחר, לממש את הכישרונות שלו ולהביא אותם לידי ביטוי.  לגרום לאדם אחר לממש את הפוטנציאל שלו, ולהאיר את העולם עם האור האישי והמיוחד שלו, זה נעלה אף יותר מאשר רק להתמקד בלהאיר את העולם, עם הכישרונות האישיים שלך!

לנרות חנוכה יש את השמן ויש את הפתיל, אבל כל עוד לא יבוא השמש וידליק אותם, הם לא יאירו, למרות הפוטנציאל הגדול שלהם.באופן טבעי, יש להתחיל עבודה זו עם האנשים הקרובים לנו ביותר הילדים – לאפשר ולעודד את הילדים לחקור ולהתנסות, כדי למצוא את האור המיוחד, שיש להם לתת לעולם.לאפשר לילדים לגלות את עצמם, זה התפקיד המיוחד והחשוב של ההורים.

חינוך הילדים והכשרתם כדי שיפיצו את האור המיוחד שלהם – הוא אחד התפקידים הנעלים ביותר. להורים יש את הזכות לא רק “להדליק” את הנר האישי של כל ילד, הם גם יוצקים את השמן וממלאים את הכלי של הילד, כדי שיהיה לו עם מה להאיר.יתרה מזאת, הם מעודדים ומלמדים אותו כיצד להוסיף שמן בעצמו בהמשך חייו כדי שיוכל להאיר ללא גבול.

זו הסיבה שהשמש גבוה יותר מכל שאר נרות החנוכה.הוא גבוה יותר כי הוא נעלה יותר ובזכותו כמות האור בעולם גדלה הרבה יותר.נכון שנרות חנוכה מאירים את העולם, אבל מי שגרם להם להתחיל ולהפיץ את האור שלהם, זה “הפועל” – השמש!

לקליניקה הגיעו סבתא ונכדה. הנכדה בת 10 והסבתא בת פחות מ50. הסבתא ביקשה סיוע בהבהרת מעמדה וסמכותה בעולמה של הנכדה. הסבתא נפגשת אם הנכדה פעם בשבוע, לעיתים חגים ושבתות. מספרת הסבתא שהנכדה מתעלמת ממנה לחלוטין אלא אם קנתה לה מתנה או לקחה אותה למסעדה. לאחר שיחות אין ספור והרצאות שלא נשאו פרי, ביקשה הסבתא מהנכדה להגיע אלי לשיחה. הילדה הסכימה מהכרות קודמת איתי.

הילדה שיתפה שאיננה מבינה "מה סבתא רוצה?" אני באמת מגיעה לכל מפגש משפחתי, אני לא מתחצפת. לא מעניינות אותי השיחות של סבתא עם אמא, אומרת הילדה, אז אני הולכת לחדר". הסבתא מסבירה: "כשאני מגיעה אני רוצה שהיא תעזוב את המסכים, ותבחר להיות איתי ולא עם החברים. אני מודיעה מראש, קצת כבוד".

בשולחן ערוך המקוצר, הלכות כיבוד אב ואם, כתוב. "חייב בכבוד אבי אביו ואבי אמו, ואֵם אביו ואֵם אמו… ויתן להם דין קדימה בדיבור ובאכילה, וידבר אליהם בלשון כבוד וחשיבות". בתקופת האדם הקדמון לא היה דבר כזה סבתא. האנושות שרדה בקושי עד גיל 35. ואם שרדה סבתא היא גידלה ביחד עם האם את הנכדים. לעיתים הילדים לא ידעו מי האם ומי הסבתא. בתקופה אחרת הסבתות שלא יצאו לעבודה ובנותיהן המשיכו לגור בבית עם הנכדים, הסבתא הייתה כאם. שפת החינוך הייתה שווה וההתנהלות הביתית הייתה לפי חוקים מוגדרים שהוסכמו על ידי האם והסבתא כאחת.

היום כשההורים מתבקשים לכלכל את עצמם לבד ולנהל את החינוך הביתי, הסבתא מתבקשת להתחבר לחינוך המתקיים בבית המשפחה של הבת/בן. על פי הורי הילד יישק דבר. אם האם הרשתה לילדה שלה לעזוב את חדר האורחים וללכת לחדרה גם כשסבתא מגיעה, הילדה אינה מחויבת להישאר ולארח את הסבתא.

מאידך, הסבתא יכולה לבנות מערכת יחסים עם הנכדה שאינה תלויה בחינוך המתקיים בבית. מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לשים דגש על התנהגות המחוזקת ע"י המבוגר האחראי בקשר הבין אישי. סבתא שתעשה כך שהילדה תרוויח יותר מהשהות איתה מאשר עם החברות, תצליח שהילדה לא תבחר להיות עם המסך או עם החברות.

אחדד דבריי. ילד שחונך על ידי הוריו לכבד באופן שלא משתמע לשני פנים את הסבא והסבתא, משמע להיות נוכח במשך כל שהותם ולהיות חלק מהאירוח, להקפיד על שפה נאותה ומכבדת, אפשר לבוא אליו בטענה כשאינו מקיים את הכללים המתבקשים. אך אם לא כך הדבר, על הסבתא לקחת על עצמה את החשיבה היתרה כיצד להביא את הנכדה להתנהגות שאותה היא רואה כנאותה וזאת תעשה בחוכמה ובסבלנות. יש להכיר היטב את המחזקים האהובים על הילדה ולהבנות תוכנית התערבות בחשיבה יתרה למען שינוי התנהגות הילדה. שיחה ועוד שיחה לא משנים התנהגות. יש לצאת לעשייה. למשל: הילדה מאוד אוהבת לצאת לגלידה עם סבתא. סבתא יכולה להתנות את היציאה בהתנהגות נאותה שתימדד במשך שבועיים. יש להסביר היטב את הנקודות הנמדדות להתנהגות נאותה:  בזמן שאני מגיעה לביקור, את נמצאת איתי במשך שעה מתוך הזמן שאני שוהה. כך גם הסבתא תלמד לנתב את השיחות עם האם, שלא בנוכחות הילדה.

מדעי ההתנהגות מבקשים מאיתנו לחזק התנהגות נאותה במתן חיזוק חיובי. האם לחזק את הביטחון העצמי של הילד יתקיים בלפזר מחמאות ריקות מתוכן, שלא תמיד ניתנות על הישג ספציפי. כמו מחמאות שניתנות להעלות את הביטחון של הילד ולייצר לו תחושה של שלמות? ילדים שגדלים עם התואר "נסיך", "מלך" , גדלים לעולם מתוסכלים וחסרי ביטחון.

התוצאה של עודף מחמאות, בעיקר עבור ילדים המזהים כי המחמאה שניתנה להם מוגזמת, עלולה לפגוע ביכולת של הילד לפתח ערכים ואמונה ביכולותיו. חשוב שחיזוק ישמע אותנטי ולא יעבד מערכו.

אם רציתם לגדל ילד שמח וטוב לבב והושבתם אותו על כס המלוכה, חשוב שתדעו: גזרתם על הילד שלכם לא להיות מאושר.ילדים שמומלכים על ידי הוריהם או מוריהם כ"נסיכים" ו"נסיכות" אינם נהנים משווין ערך. המבוגרים משדרים להם שהם מורמים מעם, וכי כולנו כאן במטרה לשרת אותם. נסיך לא ידע להכיל תסכול או לדחות סיפוקים. הוא הרי איננו "ילד" אלא "נסיך". נסיכים גם לא אמורים לפתח אמפתיה, הםעסוקים אך ורק בעצמם.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, "..לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". ואנחנו מתחילים בהכרה והטמעת האמפתיה בגיל בו אנו פוקחים עיניים. הדרישה לאוכל כשאמא כרגע בשירותים, מצריך אמפתיה וסבלנות. כשילד מבקש להחליף טיטול כשאבא כרגע חזר מהעבודה ואוכל, מצריכה אמפתיה וסבלנות.

"החינוך מתחיל מהבית", זו לא קלישאה. זו האמת. ילד שלא לומד להיות אמפתי ולהתנהל בין שווים, לא יצליח במסגרת חברתית וכל שכן חינוכית. הבסיס לפיתוח אמפתיה מתחיל בהקניית ערכים של שוויון ערך ושל כבוד הדדי.

כאשר אנחנו הופכים להורים ברור לנו שהתפקיד שלנו הוא לתת מענה לכל הצרכים של הילד שלנו, ואנחנו עושים זאת באהבה. כשמורה מחנך תלמיד, מטרתו לקדם את הילד חברתית ואקדמית. אבל בעוד שהורים מצטיינים במענה לצרכים הפיזיים, האם הם באמת יודעים מהם הצרכים הפסיכולוגיים של הילד? ילדים צריכים להרגיש אהובים, נחוצים ויכולים. ילד שמרגיש נחוץ, יודע שהוא מסוגל לתרום ולהועיל, ילד שמרגיש שהוא יכול – יהיה מסוגל להכיל תסכול, לדחות סיפוקים ולהביע אמפתיה. ולאמפתיה יש תפקיד מאוד חשוב בחיים של הילדים שלנו.

מחמאה יכולה להיות מורכבת ממילה טובה אחת או משפט, המביעים את הערכת ההורה כלפי הילד, באופן כזה שהילד יבין את המשמעות וידע בדיוק מדוע הוא זכה למילים אלו. אפשר לאמר לילד: "אתה יקר לי מאוד וחשוב לי שתרגיש זאת". ביחד עם הילד לשבת ולחשוב כיצד מבלי לפגוע בהכשרתו לחיים, יש מקום לחזק את בטחונו באהבתנו לו.

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.

"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן…" (יהושע, ב', י"ח). ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

ההורים שיתקשרו אלי מבקשים כיוון לשיחות עם הילדים. העיסוק בלמידה מרחוק או במשחקים עם ההורים אכן מעבירים את הזמן, אך אינם מפיגים את הפחד ממה שקורה כרגע ואז לפני השינה הילדים משדרים קושי בלהרדם. מתעוררים בלילה. ולכן חשוב מאוד לנהל שיחות.

לא לדבר על מה הרע מכל. להיפך להכניס תקווה. התקווה היא החוסן הנפשי שיסייע לילדים גם להרדם בלילה ולישון טוב. חשוב לשבת עם הילדים ולצייר את העתיד הורוד. מה תרצו לעשות "אחרי הרעש הגדול"? ילדים שיכולים לכתוב שיכתבו מה מתכננים, מי השותפים למימוש התקווה. הצעירים יותר שיציירו. את הדפים ניתן לתלות בחדר. "תקווה לימים טובים יותר". אפשר לשמוע את הישר "ימים של שקט". להתחבר לשיר. תמיד יש הימים שאחרי הסערה.

חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים לא קלים. החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.

חשוב לא לחשוף את הילדים לתקשורת. הטלוויזיה נפתחת בשליטה של ההורים על מה שמותר לראות. גם המחשב. סדר יום ברור ובו שעות מכוונות למסכים. להנות ממשחקי קופסה, משחקים חברתיים ושיחות. זה הזמן ללמוד ולהכיר את בני הבית ולתת את החוסן הנפשי לכל אחד ואחד בבית.

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. הילדים מאמינים שאנחנו המבוגרים נהיה החוסן שלהם. אנחנו כאן ואין לכם מה לדאוג. זה המסר החשוב. כבוגרים אחראים אנחנו גם מכתיבים את הכללים. לשטוף ידיים כל שעה בערך. כשחוזרים מגן שעשועים או בטיול בחוץ מיד נכנסים להתקלח. לשתות מים ולמצוא זמן ריקוד ושירה… חשוב מאוד.

השבוע הגיע אלי לקליניקה מורה. מחנכת בתיכון. לאחרונה הבחינה שילדים רבים נוהגים במניפולציות רגשיות כדי להניע אותה לשנות ציון, לדחות מבחנים, לצאת מהשיעור, לסלוח על אי הכנת משימות ועוד.

שאלתי אותה האם קורה שהיא נוהגת במניפולציה, כדי להניע ילדים לעשייה אחרת ממנהגם? מניפולציות שבין אדם לאדם ובין אדם לקבוצה יוצאות מאופיין השלילי בעיקר במסגרות חינוכיות, שם הן מקובלות כדי להעניק ידע בסיסי נדרש לילדים אשר כביכול אינם חפצים בידע זה. גם בטיפול הרפואי מניפולציה יכולה להיעשות על ידי מתן גלולות פלצבו לילדים בטענה כי אלו הן תרופות; כך עצם המחשבה של הילד שהוא נוטל תרופה, יכולה לסייע בהחלמתו מבעיה מסוימת (אשר אינה דורשת טיפול רפואי ממשי).

כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים. מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה על מנת שיוכל לזכות בדבר מה, שאנחנו חושבים שלא מגיע לו. לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. לכן חשוב מאוד לנהוג במחשבה יתרה כשאנו שופטים מניפולציה.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, כדי להניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. המניפולציה היא סמויה והדברים האמתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע”י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. מניפולציה אף פעם לא מגיעה ממקום של ביטחון ושליטה במצב.

חשוב שנכיר במניפולציה כהתנהגות. ככל התנהגות יש לה גורם ויש לה תוצאה. הגורם למניפולציה מתקיים בהתנהגות הסובבים ואותה סביבה מהווה חיזוק להתנהגות שכזו, שוב ושוב. חשוב לנהוג באמפתיה ורגישות לבקשה לשינוי דרישה או התנהגות ועם זאת חשוב להבין שיש מחיר לבקשות חוזרות ונשנות. גם בבית, אפשר להתחשב ולדחות שטיפת כלים לשעה אחרת או להחליף יום עם האח. את החדר אפשר לסדר ביום אחר אם יש מסיבת יום הולדת, ביום בו נקבע שמסדרים חדרים. מיד לקבוע מועד אחר " זה יקרה מחר". אפשר שזה יקרה יום לפני . גם בכיתה, המשימה היא חובה, כי יש רציונאל מאחורי המשימה ולכן יש לקיימה. למבחן יש רציונאל פדגוגי ומועדו חשוב לתהליך הלמידה, ואם לא, אז יש לבטלו לכל הכיתה. הגשת העבודה תדחה בהתאם לסיבת הדחייה. חשוב גם לקבוע מראש כמה פעמים ניתן לדחות מועד בחינה ע"י תלמיד. דחיינות היא התנהגות שאינה מטיבה לאדם.

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.