תגית: ילד

השאלה המהותית היא לא מה קרה, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה ומה אנחנו עושים עם זה. מה עושים כשהדברים "קורים לנו" (אולמן, א. 2017). מקרה שקורה הוא התרחשות עובדתית. החוסן הנפשי הוא שעושה את הפרשנות למקרה ואותה פרשנות היא שמשפיעה אל הכאב הפיזי ו/או הרגשי לאותו מקרה שבמקורו, כהתרחשות עובדתית, מוסכם על ידי כולם.

התודעה שתכיר בעובדה שהפרשנות שלנו האישית, שנובעת מההיסטוריה האישית שלנו בהווה ובעבר, היא זו שמביאה אותנו לתגובה התנהגותית, שמשקפת לסביבה את משמעות האירוע שאנחנו עברנו, תשנה במודע את מהות ההוויה ההתנהגותית של כל הסובבים אותנו.

ילד שנפל בגן השעשועים, כשהתנדנד בנדנדה. אם ההורה יאמר לעצמו "הייתי חסר אחריות, לא שמרתי טוב, יכולתי למנוע" וימשיך בהאשמה עצמית, גם הילד לא ייקח לעולם אחריות על הפעולה שהביאה לנפילה. ההתייחסות למקרה חייבת להיות ללא תוספות שאינן קשורות למקרה העובדתי. הילד נפל, כרגע כואב לו נתייחס לכאב, להבין כיצד נעשה שהנפילה לא תחזור שוב. לא מחפשים אשמים ולא מחפשים למה זה קרה דווקא לנו, מהמקום האנרגטי או המיסטי וכן הלאה. אותן פרשנויות לא מועילות לא לנו ולא לילד בזמן אמת.

הספר של יעקבי גריה "למה זה קורה לי?"  דן בהערכות אישיות באמצעות הקבלה המעשית, ובוחן את הסוגייה של גורל לעומת רצון חופשי. הקבלה מסבירה שאין מקריות, לכל תוצאה יש סיבה, ויש סיבה לכל מה שקורה בחיים. העמקה והרחבה בתחום, בחשיבה יתרה אחרי טיפול במקרה, מבורכת לכל הדעות, אך לא אל מול הילד הרך שנפל מהנדנדה והוא חבול וכואב וכל מה שהוא זקוק לו, הוא טיפול בכאב הפיזי וחיבוק אוהב.

בכדי לחזק את עצמנו בתגובות, למצבים שמקשים עלינו להישאר מפוקסים, חשוב שנכין "מקרא מפה" ביחד עם הילדים. מה נעשה כשאנחנו בסיטואציה בה נפלנו, נכשלנו, לא הצלחנו. חשוב להכין את עצמנו. זה לא ש"מחשבה יוצרת מציאות".  בתקופה קשה של מלחמה אנחנו עושים להדריך את הילדים להיות "הכי מוגן שיש". הכרות מוקדמת עם התגובה לסיטואציה מאפשרת שליטה מושכלת שמסייעת לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע במצב קורבני. להיות קשובים ופנויים להיות בשביל הילד.

נפגשתי עם הורים של אחת מתלמידותיי בכתה ז'. ההורים "היא לא מקשיבה גם לנו". דפוס התנהגות לא משתנה ממסגרת למסגרת. שינוי ההתנהגות חייב מתקיים בשיתוף פעולה מלא של המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. בכדי ליצור הקשבה חשוב להקנות הרגלי שיחה. שיחה משמעותית מתנהלת כששני הצדדים מכירים בתועלת של אותה שיחה.

הכלל בשיחה עם הילדים חייב להיות "מה התועלת שיצא לילד מאותה שיחה" ולכן, אתם לא "מוכרים" ערך חינוכי (כמו הקשבה), אלא מוכרים לילד את התועלת מקניית אותו ערך. גם בהצגת הפתרון תנו זרקור על התועלת. הילד אומר "דני כל הזמן מציק לי". הערך החינוכי – "דני, חבר טוב?" – מהו חבר טוב? התועלת העתידית: "כיצד נבחן ונבחר חברים טובים, כיצד נמנע מקשר עם אנשים שליליים?". שיח חינוכי נכון הוא שיח של צרכים – תועלות שמבהיר ההורה לילד, מה הוא מקבל מקניית החינוך בהתאם לצרכים שלו.

בזכות שיח מכבד, מושכל ומתוכנן מראש, אפשר בשיחה אחת להפוך את הילד מזחל לפרפר מרשים כשהוא נושא בתוכו מסר של התפתחות והעצמה. אם הילד שלכם ספורטאי, השתמשו באנלוגיה מעולמו על מנת להשיג את הטמעת המסר שלכם. כשלי, כמורה חשוב שיביא עפרון ומחברת, אני שואלת אותו אם קרה שהגיע למגרש הכדורגל בלי נעלי ספורט וכדור? חפשו את האנלוגיה המשפיעה ביותר עבור הילד.

ההורים שהגיעו, הם הורים לילדה שנוסעת ברכבת לטיפול. האנלוגיה במקרה שלה תהא, הקשבה לזמני הרכבת, שמירה על הכרטיס יציאה מהרכבת. הגעה בזמן לטיפול והקשבה לדברי המטפל. חשוב לקחת מתוך החיים של הילדה. לשאול, מה יקרה אם נאחר לרכבת? מה יקרה אם נאחר לטיפול? למה חשוב להקשיב למטפל? ומשם להגיע לתועלות בהקפדה על הקשבה להורים ולמורים.

לכל בני האדם ישנם ששה צרכים שאותם יש לספק בכדי להיות מאושרים באופן מעשי: הראשון שבהם הוא ודאות. כאשר ניטלת מאיתנו הוודאות, כל השאר פשוט לא רלוונטי (אולמן, א. 2017). הוודאות היא הזמן שנכון לכולנו. עמידה בלוח זמנים נותנת לנו ודאות שגם האחר עומד בזמנים. אני אגיע בזמן לרכבת כי גם הרכבת תגיע בזמן לתחנה. אני אגיע לשיעור בזמן כי גם המורה עושה את המאמץ להגיע לזמן לשיעור. אני מגיע עם מחברת ועיפרון כי המורה מגיע עם מחברת וטוש ללוח ובטוח אלמד משהו בשיעור. וכן הלאה.

החוקים והכללים הנהוגים הם הוודאות שאיתה אנחנו מצליחים לתפקד באופן קל ונוח. כשמתקיימים אותם כללים שבמסגרת הוודאות, קל למזער את הקושי בהתמודדות עם ההפתעות. למשל, התלמידים הגענו עם מחברת ועיפרון לשיעור ויש בחן פתע, הם מוכנים בזמן ולא מבזבזים זמן יקר על לחפש עיפרון ולחדד אותו. זוכים (תועלת) בכל הזמן לפתרון כל הבעיות במבחן.  מי שמקפיד על הקשבה פחות מופתע והתועלת גבוהה וכדאית.

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.

הגיעה לקליניקה אם חד הורית. שיתפה בחיים לא קלים. עושה הכל לפרנס את ארבעת ילדיה בכבוד. שלא יחסר כלום. תזונה בריאה ומזינה, בגד ללבוש, חינוך פורמלי ואפילו בלתי פורמלי, חוגים ובאותה נשימה מוסיפה "הם לא מעריכים כלום, למה?"

בכל 36 השנים בהם אני אשת חינוך וכ20 שנים בקליניקה אני מבקשת מכם ההורים להיות נחושים, עקביים ומתמידים בערך עליון שלכם בחינוך. תחיו בתוך סרט. שחקו את התפקיד שאתם רוצים לעצמכם. אם תאמינו בצדקת דרככם בכל לבבכם, ואם תשקיעו את מלוא האנרגיה בצורה שיטתית וסדורה, המציאות תתיישר בהתאם אליכם. אז, איך עושים זאת בכוונה לקבל הערכה לעשייה ולנתינה?

הערכים שלנו הם חלק מרכזי במי שאנחנו – ובמי שאנחנו רוצים להיות. הערך בו אנו בוחרים שילווה אותנו בחיינו ושיהיה המוביל בחינוך שלנו, חייב להיות מאוד ברור לנו וברור לילדנו. מה הערך שבאמצעותו נביא לידי ביטוי את האישיות שאנו רוצים להציג בפני הילדים שלנו וחשוב לנו, שכך יציגו עצמם לעולם בעתיד. מה הקו המנחה אותנו לחיים טובים ומלאי הצלחה. כשאתם כהורים מתנהגים בהתאם לערכים שאתם דורשים מהילדים, הם מקבלים מודל חיקוי ורוצים להתפתח לכיוון ההצלחה שהם חווים בזכותכם.

חשוב מאוד להשתמש תמיד בהגדרת הערכים והתועלת שאותם אתם נותנים לילדים שלכם באמצעות כלליי המסגרת הביתית והחינוך אותו אתם מקנים לילדים. עבור כל תועלת מרכזית שהגדרתם, צרו אנלוגיה המתאימה לכל אחד מהילדים שלכם. למשל, יושרה היא ההתחייבות שלכם לבצע את מה שאתם מצהירים עליו. אדם בעל יושרה מתכוון לדבריו ומקיים את הבטחתו. כמה מכם אמרו שהם מתכוונים לרדת חמישה ק"ג ובסוף לא עשו זאת? כמה מכם אמרו שהם יתחילו להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע ואחר-כך התחרטו על המינוי שעשו בחדר הכושר כי היו לכך מיליון תירוצים? מרביתנו לא באמת מקיימים את כל מה שאנחנו מצהירים עליו. כשאתם מצהירים על כוונתכם בקול רם, ודאו שאתם יודעים שהן הפעולות שיביאו אתכם להגשמתה ובצעו אותן במלואן.

האנלוגיה לכך היא שאין הורים עצלנים. כולם רוצים לעלות על הרכבת, אם רק ידעו לאן היא נוסעת, מהו זמן הנסיעה ואיפה התחנות שלה. כמדריכת הורים, אני מסייעת להורים להכריז על כיוון הנסיעה ועל היעד הנכסף בחינוך שלהם. כל זאת, אחרי שהכרתי טוב את ההיסטוריה של ההורים ויש לי אפשרות להציג לילדים את העשייה העיקשת של ההורים ונחישות שלהם להצלחה. ילדים מאוד אוהבים להתגאות בהורים שלהם ובעשייה שלהם. "לאבא שלי יש סולם" "אמא יקרה לי". שקפו לילדים את הערכים שעליהם אתם גדלתם, בזכותם אתם הצלחתם, שקפו את העשייה שלכם ותדרשו שהילדים שלכם לא יוותרו על הדרך (גם אם היא קשה להם), שיהיו עיקשים להשגת היעד ונחושים להגיע אליו. הערכה מגיעה בהבנת התועלת שבהטמעת הערך וקיומו בפועל.

רבים ההורים שמגיעים לקליניקה ואומרים "אי אפשר לדבר איתו/איתה, הם על כך טעונים, כל כך מלאים, איך עושים זאת?" הדרך הנכונה ליישב סכסוך, מצב טעון ועוד – לשבת!!!. קודם בוחרים את המקום הנוח ביותר לשבת, לשתות מים ואולי גם לשים משהו מתוק על השולחן.

מי מאיתנו לא רוצה להגיע לסוף השיחה כשאנחנו מחובקים, אוהבים, מכילים ותומכים? היעד שהוא מטרת השיחה מתווה את מהלך השיחה כולה. מקשיבים לילד. הקשבה מלאה. לא אומרים מילה ולא מביעים בשפת גוף. הקשבה נקייה. בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים "אתה רוצה שאגיב?"  "חשוב לך לשמוע מה דעתי?" רק אם אמר "כן", מתחילים להגיב. האמירה של הילד היא פתיחת השער. כל עוד הילד לא אמר "כן", השער נעול. תשאלו "יש לך עוד מה לספר על האירוע?"

כשאתם מתחילים לדבר חשוב לשקף את תמצית הדברים שאמר, להתרכז בנקודות שבהן הביע תסכול, אכזבה, בלבול. למצוא איזו נקודה שאפשר בה למצוא מכנה משותף. כדי לתת לילד ביטחון, להבין שמה שקרה, נורמלי בהחלט, גם אם הסיפור ממש בדיוני. מצאו מקום לנרמל את הסיפור כדי לעזור לילד ל"רדת" לקרקע.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק) על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. מצבים של פרסונליזציה הם כאלה בהם מייחס האדם כל אירוע שלילי לעצמו ולחוסר הערך שלו, תוך התעלמות מתרומתם של אנשים אחרים או של ההקשר הסביבתי. הטיית חשיבה זו גורמת לאדם לקחת על עצמו אחריות מלאה לאירועים ומצבים שפעמים רבות כלל לא נמצאים באחריותו (או נמצאים רק באחריותו החלקית), מה שמתגבר ומזין תחושות קשות של אשמה, כעס ואכזבה.

לכן, חשוב לנו בשיחה, להתייחס באופן אישי לסיפורים ששיתף הילד, עד לאותו שלב שבו התחלנו את השיחה. לפנות בשם הילד ולתת לו הרגשה של קירבה, זו לא הרצאה ולא שיחת "נו, נו, נו". מקשרים את הסיפור שלו למשהו שגם אתם חוויתם מה שמשדר התעניינות אמיתית ואותנטית ומתוך אכפתיות. רק כשהרגשתם שהילד נרגע ומקשיב לכם, זה הזמן להצטרפות.

הצטרפות לדברי הילד יכולה להעשות במגוון רחב של דרכים. מילולית ולא מילולית. הליך הצטרפות זה מכונה בשיטת ה- NLP  ראפור, והוא נשען על הרעיון הבסיסי לפיו דומה מושך דומה. האנרגיה שלי תתאים את עצמה לאנרגיה שלו. כך שהכי לא נכון יהיה לפרוץ בצחוק כשהילד טעון וסיפר משהו שמאוד נגע בו. בשלב מסוים הילד יתחיל לחקות אתכם, לכן חשוב לאט לאט להוריד את טון הדיבור, את שפת הגוף לנינוחה ולנשום. פשוט לנשום. כשאתם תנשמו גם הילד לא במודע, ינשום וישנה את צורת הישיבה שלו. וכך כשהוא מחובר אליכם, תובילו אותו בשלב מסויים לנושא אותו חשוב לכם לסגור. לחנך באותה שיחה. זו ההזדמנות שלכם, אל תפספסו. תכניסו את הילד לאט לאט ל"נעליים שלכם" וכל מילה שלכם תוטמע באהבה.

השבוע הגיע אלי לקליניקה אמא חד הורית לארבעה ילדים. התיישבה על הכורסה, הביטה בי ופרצה בבכי "אני מרגישה כמו שוטר. אני כל הזמן רק רודה בילדים, כועסת, הפסקתי להיות אמא מחבקת ומלטפת". כמה אשמה, כמה הלקאה עצמית? למה?

במסגרת הסמכות ההורית חשוב להציב גבולות. קביעת גבולות ברורים והגיוניים ואכיפתם באופן עקבי משרתת כמה מטרות. ראשית, העקביות עוזרת לארגן את חייו בדרכים מסתגלות יותר ומגנה עליו מהפרזת ההתנהגויות הגורמות לבעיות לו ולזולת. שנית, היא מספקת להורה הזדמנות להדגים גישה הגיונית לפתרון בעיות. שלישית, היא מספקת מבנה בטוח לשמירה על קשר חינוכי ממושך ולעיתים אף סוער. ולבסוף, גבולות ברורים מצמצמים את הסכנה שהילד ירגיש שמנצלים אותו יחוש תרעומת, או שיסטה החינוך באופן כלשהו מהמסלול.

אולי נראה נכון להורה  לנהוג בנדיבות ולצאת מגדרו בניסיון לעזור לילד המצוי במצוקה קשה, אבל "נדיבות" שכזו יכולה בקלות להפוך לבעיה. מתן יחס מיוחד שנראה מקובל בטווח הקצר יכול להיות מרגיז כאשר התביעה ליחס מיוחד חוזרת חודש אחרי חודש. אם ההורה  מאפשר התפתחות של מצב הגורם לו להרגיש התנגדות, הרי שהתפתח גם מכשול משמעותי הפוגע ביעילות החינוך. חשוב מאוד שלא לחזק בטעות התנהגות לא תפקודית דרך תגובות המתגמלות את הילד על פריצת גבולות, על ציפיות ליחס מיוחד או על מניפולציה לקבלת תשומת לב.

בספרי "הרוח בחינוך", אני משקפת באופן מובהק את החשיבות לקבלת סמכות הורית וחשיבות הגבולות. "הסמכות ההורית חשובים לחיזוק החוסן הנפשי של הילד. כאשר לא נדרש מילד דבר, אין הוא יודע למה הוא מסוגל שהרי לא עמד בפני דרישות ואתגרים. חשוב לדרוש מהילד, גם אם זה ילווה בבכי ובהתקף זעם. חשוב שנלמד את הילד לדחות סיפוקים, להבליג ולוותר. ילד שלא ידע לקבל סירוב יתקשה להתנהל בכל מסגרת חברתית."

אין צורך כל הזמן לרדות בילדים ולהרגיש שוטר. יש דרך להקניית גבולות למען ביטחונם ורווחתם של הילדים. הדרכת הורים מתווה תהליך נכון להתנהלות ביתית בה קובעים מסגרת חוקים הנכונה לחינוך המתבקש על ידי ההורים ומתאים לילדים. "אין שמים מכשול בפני עיוור". בהדרכת ההורים מתקיים ניתוח התנהגות שמציף את ההתנהגויות הלא נאותות והכרות עם החוזקות של הילדים, תהליך המאפשר כיוון נכון לבניית חוקים למסגרת הביתית, בה ירגישו גם הילדים וגם ההורים רווחה נפשית וביטחון לתפקוד שוטף ושלו.