"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן…" (יהושע, ב', י"ח). ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

ההורים שיתקשרו אלי מבקשים כיוון לשיחות עם הילדים. העיסוק בלמידה מרחוק או במשחקים עם ההורים אכן מעבירים את הזמן, אך אינם מפיגים את הפחד ממה שקורה כרגע ואז לפני השינה הילדים משדרים קושי בלהרדם. מתעוררים בלילה. ולכן חשוב מאוד לנהל שיחות.

לא לדבר על מה הרע מכל. להיפך להכניס תקווה. התקווה היא החוסן הנפשי שיסייע לילדים גם להרדם בלילה ולישון טוב. חשוב לשבת עם הילדים ולצייר את העתיד הורוד. מה תרצו לעשות "אחרי הרעש הגדול"? ילדים שיכולים לכתוב שיכתבו מה מתכננים, מי השותפים למימוש התקווה. הצעירים יותר שיציירו. את הדפים ניתן לתלות בחדר. "תקווה לימים טובים יותר". אפשר לשמוע את הישר "ימים של שקט". להתחבר לשיר. תמיד יש הימים שאחרי הסערה.

חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים לא קלים. החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.

חשוב לא לחשוף את הילדים לתקשורת. הטלוויזיה נפתחת בשליטה של ההורים על מה שמותר לראות. גם המחשב. סדר יום ברור ובו שעות מכוונות למסכים. להנות ממשחקי קופסה, משחקים חברתיים ושיחות. זה הזמן ללמוד ולהכיר את בני הבית ולתת את החוסן הנפשי לכל אחד ואחד בבית.

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. הילדים מאמינים שאנחנו המבוגרים נהיה החוסן שלהם. אנחנו כאן ואין לכם מה לדאוג. זה המסר החשוב. כבוגרים אחראים אנחנו גם מכתיבים את הכללים. לשטוף ידיים כל שעה בערך. כשחוזרים מגן שעשועים או בטיול בחוץ מיד נכנסים להתקלח. לשתות מים ולמצוא זמן ריקוד ושירה… חשוב מאוד.

השבוע הגיע אלי לקליניקה מורה. מחנכת בתיכון. לאחרונה הבחינה שילדים רבים נוהגים במניפולציות רגשיות כדי להניע אותה לשנות ציון, לדחות מבחנים, לצאת מהשיעור, לסלוח על אי הכנת משימות ועוד.

שאלתי אותה האם קורה שהיא נוהגת במניפולציה, כדי להניע ילדים לעשייה אחרת ממנהגם? מניפולציות שבין אדם לאדם ובין אדם לקבוצה יוצאות מאופיין השלילי בעיקר במסגרות חינוכיות, שם הן מקובלות כדי להעניק ידע בסיסי נדרש לילדים אשר כביכול אינם חפצים בידע זה. גם בטיפול הרפואי מניפולציה יכולה להיעשות על ידי מתן גלולות פלצבו לילדים בטענה כי אלו הן תרופות; כך עצם המחשבה של הילד שהוא נוטל תרופה, יכולה לסייע בהחלמתו מבעיה מסוימת (אשר אינה דורשת טיפול רפואי ממשי).

כולנו נתקלים בצורות שונות של מניפולציות וסחיטות רגשיות, כשאנשים מסוגים שונים מנסים לשנות את תפיסתנו או התנהגותנו בעזרת טקטיקה ערמומית או שקרים כאלה ואחרים. מדובר לרוב על סילוף המציאות והטעייה מצד האדם שמבצע את המניפולציה על מנת שיוכל לזכות בדבר מה, שאנחנו חושבים שלא מגיע לו. לפעמים מניפולציות רגשיות נעשות מבלי שהאדם שחוטא בהן מודע לכך, והן יכולות להגיע גם מהאנשים הקרובים אלינו ביותר. לכן חשוב מאוד לנהוג במחשבה יתרה כשאנו שופטים מניפולציה.

מניפולציה רגשית היא כוח רגשי רב עוצמה שמופעל על אדם אחר, כדי להניע אותו לפעול, להתנהג ולהרגיש בהתאם לצורך של האדם המפעיל את המניפולציה. המניפולציה היא סמויה והדברים האמתיים לא נאמרים בגלוי מתוך פחד מהתגובה, מכעס, מהתנגדות, מעימות גלוי, מפגיעה או מדחייה וחשש איך הדברים ייתפסו ע”י הזולת או מה יחשבו ומה יגידו. מניפולציה אף פעם לא מגיעה ממקום של ביטחון ושליטה במצב.

חשוב שנכיר במניפולציה כהתנהגות. ככל התנהגות יש לה גורם ויש לה תוצאה. הגורם למניפולציה מתקיים בהתנהגות הסובבים ואותה סביבה מהווה חיזוק להתנהגות שכזו, שוב ושוב. חשוב לנהוג באמפתיה ורגישות לבקשה לשינוי דרישה או התנהגות ועם זאת חשוב להבין שיש מחיר לבקשות חוזרות ונשנות. גם בבית, אפשר להתחשב ולדחות שטיפת כלים לשעה אחרת או להחליף יום עם האח. את החדר אפשר לסדר ביום אחר אם יש מסיבת יום הולדת, ביום בו נקבע שמסדרים חדרים. מיד לקבוע מועד אחר " זה יקרה מחר". אפשר שזה יקרה יום לפני . גם בכיתה, המשימה היא חובה, כי יש רציונאל מאחורי המשימה ולכן יש לקיימה. למבחן יש רציונאל פדגוגי ומועדו חשוב לתהליך הלמידה, ואם לא, אז יש לבטלו לכל הכיתה. הגשת העבודה תדחה בהתאם לסיבת הדחייה. חשוב גם לקבוע מראש כמה פעמים ניתן לדחות מועד בחינה ע"י תלמיד. דחיינות היא התנהגות שאינה מטיבה לאדם.

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.

המושג התנהגות מכיל בתוכו את הנהג ואת המנהג. ברור לכולנו שהתנהגות היא תוצר של נהיגה, עשייה בדרך מנהג של דפוס שקיים. דפוס שנמצא בתוכנו והוא חלק מאיתנו. להתנהגות יש גורם נסיבתי שנמצא בסביבה. על מנת לשנות התנהגות ממליצים קודם לשנות את הסביבה. את המקום בו אותה התנהגות לא רצויה מתרחשת.

הסיפור שלנו היום מתקיים בכיתת לימוד. ילד בן עשר מגיע לכיתה טעון. שעה ראשונה, יום ראשון, נכנס לכתה, מתיישב. המורה מגיעה לכתה עם הצלצול ומבקשת להוציא ציוד בחשבון. הילד מסתובב לתיק שתלוי על הכסא ומנסה להוציא את הציוד, לא מצליח. קם ממקומו נעמד והכסא נופל, החפצים מהתיק נופלים (התיק היה פתוח, זוכרים, הוא ניסה להוציא את הציוד). החברים מגחחים. המורה "למה כל דבר שמבקשים ממך יגרום להצגה גדולה". הילד "מה אתם רוצים ממני?" זורק את הקלמר (שכבר היה מונח על השולחן, אותו הצליח להוציא כשהתיק על הכיסא), הקלמר שנזרק פוגע בילדה שישבה לידו. הילדה בוכה "הוא זרק עלי את הקלמר". המורה: "עכשיו תלך לחדר המנהל". כמה סיפורים כאלה אנחנו מכירים?

הילד הגיע טעון לכיתה, כי המקום מהווה עבורו מקום מאתגר, חשיפה לגירוי לא נעים (אברסיבי) שמעורר אי נוחות. כשאדם מגיע למקום כזה, ברוב המקרים הנסיבות יביאו אותו להתנהגות לא נאותה. הבניית סביבה תומכת, מאפשרת ונינוחה לילד, היא תהליך למידה התנהגותית שמבוססת על השינויים הסביבתיים, אליהם מובילה ההתנהגות . ילד שנוהג באלימות, לא תמיד השהייה מהמסגרת הבית ספרית היא הפתרון הנכון לילד. לעיתים חשיבה על הרחקה ממקום האלימות, תוך השארות במסגרת הבית ספרית, הנה מענה נכון יותר לשינוי ההתנהגות הלא מקובלת של הילד.

באירוע שכזה, בו היחיד מגיב כלפי הסביבה, יש לתת את הדעת לסביבה בה הופיע הגורם להתנהגות. הרחקת הילד מהמקום נכונה גם לו וגם לילדים שנפגעו מהתנהגותו. הילד מקבל לתקופה סביבה אחרת במסגרת הבית ספרית בה נבדוק אם אכן הסביבה בה ההתנהגות הלא נכונה באה לידי ביטוי, הייתה המקום הלא נעים בעבורו, שהיה הגורם להתנהגות. סביבה אחרת עם דרישות אקדמאיות מותאמות לילד, חשיבה על גירוי מחזק חיובי להתנהגות מיטבית שכן מאפיינת את הילד, תוביל להתנהגות מותאמת חברתית. הסרת הגירוי שהיווה מחזק להתנהגות השלילית, הוא הסיכוי שהיחיד יתנהל על פי המוסכמות.

אם אכן הוכחנו, שהתנהגות הילד מיטבית ותואמת את מוסכמות החברה, בסביבה האחרת מהסביבה בה התקיימה אותה אלימות, הרי שנכון לנו לבדוק את התנהלות הסביבה במקום בה התרחשה האלימות. כן חשוב במקביל להקנות לילד כלים להתמודדות במצבי לחץ, שליטה בכעסים ועוד. הרחקתו של הילד ללא עבודה ממוקדת לשינוי התנהגות, לא תשנה את התנהגותו של הילד.

לעיתים הענישה בהרחקת הילד מבית הספר גורמת לילד לתסכול שנובע מאי הבנה: למה לא רואים את מה/מי שגורם לי להתנהג ככה? למה לא עוזרים לי? חשוב להבין שילדים לא בוחרים להרע. ילד רוצה תמיד להיות אהוב ורצוי על הסביבה. הדוגמה שנתתי במסגרת החינוכית מתרחשת גם במסגרת הביתית. כמה פעמים ילדים בלי כוונה שופכים את המים בזמן שמזגו. כמה פעמים כשרצו למזוג מהצלחת המרכזית, נפל בדרך? ילדים לא עושים בכוונה, הם רוצים להצליח. בואו נהיה שם בשבילם, באהבה ובהכלה. נאפשר להם לגדול במקום רגוע. מקום שאנחנו מאמינים בהם ומאפשרים להם ללמוד מטעויות ולא לראות בטעות כישלון.

נפגשתי השבוע עם מספר ילדים שמגיעים למצבים בהם אינם ממושמעים למסגרת החינוכית או למסגרת הביתית. מורדים בכל דרך אפשרית במוסכמות החברתיות. אלימות מילולית ופיזית. סרבנות לסמכות המורית ו/או ההורית. ביקשתי מכל ילד לתאר את העשייה הלא הולמת, הלא נאותה, הלא מקובלת במסגרת המחוייבות. מדהים היה לגלות שכל ילד תאר באופן ברור את ההתנהגות כשהוא משקף גם את מה שנכון לעשות. כל ילד מכיר ויודע את החוקים והכללים ובכל זאת בוחר לעשות  כדי לפגוע במסגרת ובכללים. כמו כן, רבים מהם בוחרים לפגוע בסמכות שקבעה את הכללים. בסמכות שמובילה את המסגרת שבה הם מורדים.

ביקשתי מכל ילד לספר על מסגרות, שבהם הם מרגישים שהם עומדים בחוקי המסגרת ונאמנים למתבקש מהם מהסמכות המנהלת את המסגרת. העיניים שהיו בסבב הראשון כל כך כבויות וכואבות, נפקחו לרווחה. בעיניים בורקות סיפרו הילדים על שיעורי העשרה, על פרוייקטים בית ספריים, על פעילויות בבלתי פורמלי, על טיולים עם ההורים ומפגשים משפחתיים משמעותיים.

למידה משמעותית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים: ערך ללומד ולחברה, מעורבות הלומד והמלמד ורלוונטיות ללומד. הערך הנלמד נתפס על ידי הלומד כמאתגר, כמעורר סקרנות, כבעל ערך וכתורם לו ולחברה. המעורבות של הלומד מתקיימת שהלומד מרגיש פעיל בתהליך הלמידה, מפתח הבנה מעמיקה ומבנה את הידע. הרלוונטיות ללומד נמדדת כשהלמידה מותאמת למאפייני הלומד ולצרכיו בעולם מתחדש ומשתנה, מסתמכת על ידע קיים ומתקשרת לתכנית הלימודים, לעולם המושגים, לתחומי העניין ולרגשות של הלומד.

אין ספק שלהביא ללמידה משמעותית מאתגר הרבה יותר משינון חומר יבש, עובדתי שלא מותיר מקום לחשיבה מסדר גבוה. בהתחשב שלמידה אינה מתקיימת רק בבית הספר או רק בבית, אני מצפה להכרה משותפת ברמת הלמידה המתבקשת ולהבנות את הלמידה במשותף. תמיכה ומעורבות של ההורים מבית עם המורים המלמדים. להקניית ערכים המובילים להתפתחות רגשית- חברתית- קוגניטיבית, עידוד לפעולות למען החברה, חשוב להבנות פעילויות שמהוות למידה משמעותית. למידה חוויתית, שבונה הפעילות מכיר בפדגוגיה ובפסיכולוגיה למען השגת המטרות. הילדים חווים את החוויה, משתפים פעולה ובדרך מושכלת אנו המבוגרים משיגים את המטרה: בוגר אחראי לעצמו ואכפתי לחברה.

הילדים היום דורשים להיות מעורבים בהבניית אישיותם. ולכן חשוב מאוד לתת מקום לילד ולשתף אותם ברגש, בצורך המתבקש ובדעתו של הילד. גם אם תבחרו שדעתו אולי לא מלאה בניסיון, מצאו את הדרך הנכונה להשתמש בחלק מדעתו. תנו לו את המקום שדעתו חשובה להצלחת הפרוייקט. עשו הכל שתתקיים אינטראקציה בין הלומדים. קשר תקשורתי ומגע עיניים להבניית התוצר הסופי. תשקפו שהצלחת הפרוייקט מותנת בתקשורת בין הלומדים. הלומדים יצליחו יותר כשהם ידעו שההצלחה היא הצלחתם שלהם. כשאני אומרת לומדים, איני מתכוונת ללמידה אקדמית בלבד. אני מתכוונת ללמידה משמעותית לחיים. המשמעות נמדדת בהשלכות לחיים העתידיים. איפה זה יעזור לי בעתיד? זו השאלה שהילדים שואלים. גם בהתנהלות הביתית וגם במסגרת החינוכית, תנו לילדים תשובה לשאלה זו ותזכו בכל שתבקשו.

בחנוכה הגיעו לקליניקה מספר ילדים לסדנת העצמה. לפני שהתחלנו בתהליך העצמה, התבקשו הילדים להסביר מהי עוצמה. כולם הסכימו שמדובר בכוח. לא כוח גופני המופעל להזזת חפצים ממקומם. מדובר בכוח פנימי. כוח שבא מתוך האדם וקיים בו. כוח שלא ניתן לראותו אלא אם נבחן את מעשיו של האדם. אותה עוצמה מגיעה לידי ביטוי מתוך העצמי של הילד/ה.

אם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שכשאלוהים ברא את האדם, הפיח מרוחו שלו באדם, הרי שבכל אדם יש את רוח היצירה, רוח הבריאה. כל ילד/ה הם בעלי עוצמה של עשייה. אם מצאנו שהילד/ה שלפנינו חסר עוצמה, חשוב שניתן את הדעת להבין מה נעשה על ידנו לא נכון. על ידנו הבוגרים בעולמו של הילד. למה הדבר דומה לאור שבוקע מן הנורה שתלויה במרכז החדר  והוא חלש ועמום, למרות שלנורה מגיע זרם חשמלי. הנוכחים שואלים מה גרם לנורה להיחלש כל כך?

כל ילד הוא עולם ומלואו. בכל ילד יש משהו מיוחד וייחודי, הכיצד זה שאנחנו לא רואים? האם הנורה שדולקת מלאה אבק? הצטבר עליה אבק מסופת החול האחרונה שהייתה באזור? רק ניגוב קטן במטלית ישיב  את עוצמת האור.

ניסינו ביחד להבין מאיפה ה"אבק" שמונע מאתנו לראות את האור שמפיצים הילדים. הילדים שיתפו במצבים שהביאו אותם להשתיק את העצמי שלהם. חברים שהם ה"מקובלים" בכיתה וכולם עושים כל מה שהם אומרים. לאט לאט לומדים הילדים ה"לא מקובלים" לשתוק ורק לעשות מה שכולם עושים. ועדות שנבחרות בכיתה, שתמיד נמנים בהם אותם ילדים ומספר גדול של ילדים לא מקבלים את המקום, כך הם לומדים שהם לא משמעותיים ועדיף שישתקו.

התיישבנו בסדנא לרכבת של כסאות. אחד אחרי השני ויצאנו למסע בזמן. הרכבת נסעה אחורה בזמן. בכל שנה עצרנו את הרכבת וכל ילד התבקש לספר על מעשה מיוחד שעשה באותה שנה וקיבל הוקרות מהסביבה. מההורים, מהסבים, מהגננת, מהאחים. לילדים היה קשה מאוד למצוא מעשה שעשו וקיבלו הוקרות. ביקשתי שנתרכז בעשייה שלהם מבלי שיציינו שקיבלו הוקרות, פה הילדים מצאו עצמם מתפעלים מעצמם, מספרים בגאווה. הילדים זכו למחיאות כפיים מהקבוצה ומילות שבח.  כך המשכנו שנה ועוד שנה והילדים היו מוארים. החדר הואר באור גדול של אושר הילדים.

בדת היהודית נמדד אדם על פי מידותיו. האדם נמדד בכמות העשייה החיובית בחייו. כל ילד שוקל את החיובי בעשייה שלו על פי המשוב שהוא מקבל מהסביבה. העצמי של הילד נבנה בתוך המקום שאנחנו המבוגרים מאפשרים. הילד נולד עם דחף של עשייה, יצירה, בריאה חדשה. אם נאפשר לו לעשות ונהיה שם לשבח ולהלל, לעודד את הפצת האור הפנימי, הילד יקבל את העוצמה ויקח את המקום להביע ולבטא בדרך חיובית ובטוחה את האור הפנימי שלו.

הזרם החשמלי שמפעיל את האור קיים בילד. אנו המבוגרים בחייו צריכים לקחת אחריות להיות לצידו ולסייע לו ששום אבק לא ימנע את הפצת האור שלו. בתחילה להיות אלו שמנקים עם המטלית את האבק ולאט לאט לתת לו את הכלים שיעשה הכל, ששום אבק לא יגיע אליו וימנע ממנו את הפצת האור הפנימי שלו.

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.

השבוע הגיעו אלי לקליניקה שני הורים כעוסים, מבולבלים ומאוד חסרי ביטחון ביחס להתנהלות מול הילדים שלהם. האבא טוען שהאמא יותר מדי מכילה. יותר מדי מוותרת והילדים מטפסים לה על הראש. היא לעומתו, טוענת הוא כל הזמן אגרסיבי איתם. הילדים ממש מפחדים לזוז לידו. מבקשים רק ממני לצאת לחברים או להדליק טלוויזיה. נראה לך? היא פונה אלי בדרישה לתשובה חד משמעית ומהירה.

אין כאן תשובה אחת ובטח לא נוכל לאמר שההתנהלות צריכה להיות מכילה או נובעת מהכוונה לחינוך תוך יראת כבוד להורים. זה לא זה, או זה. הקניית החינוך לילדים חייבת להיות משלבת. הכלה ואהבה לצד חינוך לערכים, לעצמאות ואחריות אישית. הורה אסרטיבי, הוא קודם כל אדם שמקשיב לעצמו. שעוצר רגע לפני שפנה אל הילד/ה ושואל את עצמו מה הוא רוצה, מה המטרה שלו, לאן הוא מכוון. רק ברגע שאדם קשוב לעצמו הוא יכול לחשוב מה הוא עושה עם זה. התנהלות כזו מול הילד תלמד גם אותו מהי אסרטיביות. אגרסיה איננה פעולה המשקפת חוזקה. אגרסיה זו התנהגות "בריחה" של ההורה, מהמתבקש בנקודת הזמן בה הילד מבטא התנהגות לא נאותה, לא הולמת לחינוך אותו חשוב להורה להקנות לילד.

הורה אסרטיבי, יודע במפורש מה מטרת החינוך שלו. אסרטיביות כוללת את היכולת להביע את דעתך בפני הילד/ה ואז להסכים להתדיין עליה או לנהל משא ומתן, אם מתברר כי לאדם השני יש דעה או רצון שונים משלנו, אפשר להביע. משא ומתן הוא תהליך לא פשוט עבור אנשים הסובלים מביטחון עצמי נמוך. הורה בעל ביטחון עצמי מסוגל לעמוד מול הילד/ה ולאמר : "אני מבין שכרגע אתה לא מבין למה הטלוויזיה צריכה להסגר, אתה עכשיו תסגור ומבטיח שנשב ונדבר". נכון שלעיתים ילדים לא בדיוק מבינים את השיקול דעת החינוכי שמאחורי הדרישות של ההורים וגם זה בסדר. כל עוד לא מדובר בפגיעה פיזית או נפשית, כמובן. כן חשוב מאוד להביע ולשקף בפני הילדים את הרציונאל שמאחורי הדרישה. "בזמן האוכל הטלוויזיה נסגרת כי זה לא נכון לגוף פזיולוגית לצפות בטלוויזיה ולאכול. זה לא נכון למוח ועוד". במיוחד שיש זמן מוגבל לטלוויזיה נקבע את הזמנים לפני ואחרי האוכל.

אסרטיביות היא סגנון תקשורת המוגדר במילון כ"יכולת לבטא את דעתך ורגשותיך בבהירות ובנחישות, כך שאנשים יקשיבו לך ויענו לרצונותיך". הגדרה רחבה יותר של המונח מתייחסת לארבעה רכיבים משמעותיים:היכולת לעמוד על זכויותיך כהורה, מבלי לפגוע בזכויותיהם של הילדים, היכולת להביע בקלות את העדפותיך ואת רצונותיך בלי לפגוע בצרכיו הבסיסיים של ילדך, היכולת לסרב באופן נינוח ונעים לילד שכרגע מעוניין בסיפוק מיידי להעדפותיו והיכולת לדבר על עצמך בנינוחות כשאתה מאמין בצדקת דברייך.

ולכן, אין כל התרסה בין להכיל ולאהוב את ילדייך ובמקביל להיות אסרטיבי בחינוך נכון לערכים והתנהגות נאותה, שתטיב עם הילדים לטווח הארוך. הורה חייב להכיל את השלם המרכיב את ילדו. להיות אמפתי לצרכיו. הכרה בצרכיי הילד שלך, היא הכרה בצרכייך שלך. אם ואב המביעים אמפתיה לילדיהם מיום היוולדו, עד כדי ויתור על שינה/ארוכה בזמן ואפילו הליכה לשירותים בזמן, כי כרגע התינוק צריך אותי, לא יכולים שלא להיות אמפתיים, מכילים ואוהבים כשילד בוגר. ההתנהלות מול הילד חייבת להמשיך מאותו מקום של אמפתיה לצרכיו ולאישיותו. יחד עם זאת חובה עלינו ההורים להיות אסרטיביים. להאמין בדרך החינוך אותה בחרנו לחנך את ילדנו. לראות קדימה לאן בכוונתנו להוביל את האדם הצעיר שהבאנו אנחנו לעולם. זו אחריות גדולה מאוד שלקחנו על עצמנו ולכן חובה עלינו לחשב צעדנו.

ביקשתי מהאם שהגיעה כל כך נסערת שתתן לי דוגמה לאגרסיביות של האב. הדוגמה הייתה שהאב דורש לכבות את הטלוויזיה בזמן ארוחת הערב. האב הסביר שהוא מגיע אחרי יום עבודה. ארוחת הערב היא הזמן  שבו הוא רואה את כל ילדיו וחשוב לו לשאול אותם איך עבר היום, לשמוע מהם חוויות מהיום שחלף ולהיות קשוב לצרכיהם. הוא הדגיש שמיד אחרי האוכל, הוא מתגייס למקלחות ולהשכבה. שם יש הרבה זמן של חיבוקים ואהבה. האב דמע בזמן שהוא פונה אל האם ואמר: "את באמת חושבת שאני לא אוהב את ילדיי"? ומה אתם חושבים?

סביבת הלמידה של הילד אינה מסתכמת בבית. חשוב שנקשיב ונשמע הדים על התנהגות ילדינו במסגרות נוספות בחייו: בבית הספר ובמסגרת הבלתי פורמלית. הייתי תורנית מבנה וילד בן שמונה, יושב על פוף בצורת  כורסה, יושב וזורק קפות. הילדים במבנה מתרחקים ממנו, אף אחד לא מעוניין להיפגע. ניגשת אליו אחת הסייעת ומבקשת ממנו להפסיק: "חמוד, אתה רואה מה אתה עושה, אתה מרחיק ממך את החברים, בוא חמוד, תפסיק לזרוק את הקפות". הילד זרק עליה קפה, פגע ברגלה ואמר: "את לא אמא שלי".

התנהגותו של הילד אינה הולמת. הילד מתנהג בצורה אלימה וחובה להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר. הילד בהתנהגותו הנוכחית, אינו חמוד ואין מקום למילת חיבה שכזו. ישנן דרכים להפסיק את ההתנהגות הלא נאותה. הילד במקרה הספציפי הזה שההתנהגות שלו הוגדרה לכל הדעות כהתנהגות אלימה, מושהה מבית הספר לאלתר, על פי חוזר מנכ"ל. ההורים מוזמנים לקחת את הילד הביתה, ולמחרת לקיים שיחת משמעת שבה הילד יבין את החוקים והכללים להתנהגות נאותה. האם בכך ניצור שינוי התנהגות של הילד? חד משמעית, לא! הילד התנהג כפי שהתנהג, לא כי הוא ילד רע. מתוך מסקנה שילד אינו רע, מדובר בילד שרע לו וצריך לעשות ולהבין מה קרה. לחקור ולהבין מדוע הילד אמר לסייעת: "את לא אמא שלי". ישבתי וחיכיתי שהאמא תגיע לקחת את הילד. לראות מקרוב את האינטראקציה בין האמא והילד. האמא מגיעה. נסערת. קוראת בשם הילד. קוראת שוב בשמו. איפה הוא? מגיעה המחנכת ואומרת: שלום לך. ומבקשת מהאם להתלוות אליה לקחת את הילד, שנכנס לכיתה וגם שם הספיק להפוך כיסא ולדחוף את השולחן לקיר. האם אומרת לילד: "בוא נשמה, בוא הביתה". הילד:" טוב שלא לקח לך שעתיים לבוא לקחת אותי מהבית ספר המגעיל הזה". האם אוספת לילד את החפצים, מלטפת את שערות ראשו ומובילה את הילד אל מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר.

הסייעת סיפרה שכל הבוקר עשתה כל שביכולתה להכניס את הילד לשיעורים, לסייע לו בארגון הציוד הלימודי. "הוא לא שומע כלום ממה שאני מבקשת ממנו". ואולי זה הקושי, הילד לא מכיר ויודע לקבל סמכות. סמכות היא היכולת להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו.אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות. הכוונה היא לסמכות מעשית – סמכות פרקטית שיוצרת עשייה מעצם אמירת הציווי.למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא עצם הציווי. כך צריך. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית ולכן מחובתנו ללמד את הילד לקבל עליו סמכות. הבעיה מתחילה כאשר אנו הופכים מתירניים כלפי הילד מתוך ברירת מחדל. מאבקי הכוח עם הילדים מתישים אותנו ואנו מבליגים ומוותרים. כך הילד גדל בתחושה כי הוא המחליט בכל, שהוא אדון לעצמו והוא מתנהג ככל העולה על רוחו. וזה לא מה שיסייע לו בחיים. תפסיקו להסביר יותר מדי. סמכות הורית כוללת ארבעה היבטים עיקריים: דרישתיּות הורית, פוטנציאל השפעה הורי עלהתנהגות הילד, זכות ההורה לדרוש, מחויבות הילד לציית. כל עוד הילד לא יקבל סמכות הורית בבית, הוא ידרוש מכל הבוגרים סביבו להתנהג כמו אמא שלו, מבלי להבין עד כמה דרישה זו רק תפגע בו בעתיד. חשוב מאוד להבין סמכות הורית מהי וכיצד נכון ליישם אותה. הילד אינו בוגר ואחראי להבין את ההשלכות של אותה מתירנות על חייו. הסמכות ההורית היא לטובת הילד. רווחתו ועתידו כבוגר בעולם המבוגרים.