העלאת רמת ההקשבה של הילדים

נפגשתי עם הורים של אחת מתלמידותיי בכתה ז'. ההורים "היא לא מקשיבה גם לנו". דפוס התנהגות לא משתנה ממסגרת למסגרת. שינוי ההתנהגות חייב מתקיים בשיתוף פעולה מלא של המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. בכדי ליצור הקשבה חשוב להקנות הרגלי שיחה. שיחה משמעותית מתנהלת כששני הצדדים מכירים בתועלת של אותה שיחה.

הכלל בשיחה עם הילדים חייב להיות "מה התועלת שיצא לילד מאותה שיחה" ולכן, אתם לא "מוכרים" ערך חינוכי (כמו הקשבה), אלא מוכרים לילד את התועלת מקניית אותו ערך. גם בהצגת הפתרון תנו זרקור על התועלת. הילד אומר "דני כל הזמן מציק לי". הערך החינוכי – "דני, חבר טוב?" – מהו חבר טוב? התועלת העתידית: "כיצד נבחן ונבחר חברים טובים, כיצד נמנע מקשר עם אנשים שליליים?". שיח חינוכי נכון הוא שיח של צרכים – תועלות שמבהיר ההורה לילד, מה הוא מקבל מקניית החינוך בהתאם לצרכים שלו.

בזכות שיח מכבד, מושכל ומתוכנן מראש, אפשר בשיחה אחת להפוך את הילד מזחל לפרפר מרשים כשהוא נושא בתוכו מסר של התפתחות והעצמה. אם הילד שלכם ספורטאי, השתמשו באנלוגיה מעולמו על מנת להשיג את הטמעת המסר שלכם. כשלי, כמורה חשוב שיביא עפרון ומחברת, אני שואלת אותו אם קרה שהגיע למגרש הכדורגל בלי נעלי ספורט וכדור? חפשו את האנלוגיה המשפיעה ביותר עבור הילד.

ההורים שהגיעו, הם הורים לילדה שנוסעת ברכבת לטיפול. האנלוגיה במקרה שלה תהא, הקשבה לזמני הרכבת, שמירה על הכרטיס יציאה מהרכבת. הגעה בזמן לטיפול והקשבה לדברי המטפל. חשוב לקחת מתוך החיים של הילדה. לשאול, מה יקרה אם נאחר לרכבת? מה יקרה אם נאחר לטיפול? למה חשוב להקשיב למטפל? ומשם להגיע לתועלות בהקפדה על הקשבה להורים ולמורים.

לכל בני האדם ישנם ששה צרכים שאותם יש לספק בכדי להיות מאושרים באופן מעשי: הראשון שבהם הוא ודאות. כאשר ניטלת מאיתנו הוודאות, כל השאר פשוט לא רלוונטי (אולמן, א. 2017). הוודאות היא הזמן שנכון לכולנו. עמידה בלוח זמנים נותנת לנו ודאות שגם האחר עומד בזמנים. אני אגיע בזמן לרכבת כי גם הרכבת תגיע בזמן לתחנה. אני אגיע לשיעור בזמן כי גם המורה עושה את המאמץ להגיע לזמן לשיעור. אני מגיע עם מחברת ועיפרון כי המורה מגיע עם מחברת וטוש ללוח ובטוח אלמד משהו בשיעור. וכן הלאה.

החוקים והכללים הנהוגים הם הוודאות שאיתה אנחנו מצליחים לתפקד באופן קל ונוח. כשמתקיימים אותם כללים שבמסגרת הוודאות, קל למזער את הקושי בהתמודדות עם ההפתעות. למשל, התלמידים הגענו עם מחברת ועיפרון לשיעור ויש בחן פתע, הם מוכנים בזמן ולא מבזבזים זמן יקר על לחפש עיפרון ולחדד אותו. זוכים (תועלת) בכל הזמן לפתרון כל הבעיות במבחן.  מי שמקפיד על הקשבה פחות מופתע והתועלת גבוהה וכדאית.

הורות, לא משחק ילדים.

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.

מי אחראי למהות החינוך ומטרתו?

תקופת המלחמה הביאה את הילדים, ההורים ואת הצוות החינוכי למפגש בין גישות שונות של חינוך. בקיבוץ בו אני עובדת כרגע, נפגשתי עם צוות חינוכי, ילדים והורים מבית הספר הדמוקרטי. מכיוון שמטרת בית הספר שנבנה בקיבוץ הייתה להכניס את הילדים לשגרה, שהיא מסגרת חינוכית שמתקיימת בכל יום מ8:30 עד 12:30 וחשוב היה לי להבין את השיגרה שחווים הילדים במסגרות החינוכיות השונות, יצאתי לחקור ולהבין את החינוך הדמוקרטי.
חינוך דמוקרטי הוא אסכולה בחינוך, המבוססת על ראייתו של הילד כאדם שלם, ועל כן כזכאי למלוא זכויות האדם בתהליך החינוך, ובראשן הזכות לחירות, ולשוויון. האם ילד בגיל 8 מסוגל להבין ולדעת מהו תהליך החינוך שנכון לו ולעתידו? שוויון עם מי? שאלות רבות עלו והתחדדו יותר כששיחקנו "חבילה עוברת" ו"ארץ עיר", כשרצינו להוסיף עוד עמודה ובה "מילה חיובית" וילדים לא הצליחו לקרוא ולשחק איתנו.
החינוך הדמוקרטי מושתת על זכויות האדם, בהן הזכות לכבוד, חופש הבחירה, חופש הביטוי, חופש התנועה וכדומה. אני מאמינה שכל מסגרת חינוכית מושתתת על זכויות אדם והזכות לכבוד. בכל מסגרת חינוכית מתקיימות שיחות אישיות ודיונים בכיתה המאפשרים את חופש הביטוי, אך האם בחיים בכלל יש לנו חופש תנועה מלא? אנחנו יכולים ללכת מתי שאנחנו רוצים לאן שאנחנו רוצים? בכל תחום עבודה שנהייה, אנחנו מתחייבים לשעות עבודה. מי שרוצה חופש צריך לבקש מהבוס. שלעיתים מסכים ולעיתים לא. האם אין כללים למסגרת שבתוכם אנו חווים את חופש התנועה? החינוך באחריות המבוגרים.
בבסיס הגישה לחינוך דמוקרטי עומדת תפיסתם של ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר ס. ניל וג'ון דיואי. לפי השקפתו של רוסו המחנך חייב לצמצם את השפעתו על החניך למינימום האפשרי כדי שהחניך יפתח את נטיותיו וכישרונותיו הטבעיים כאינדיבידואל עצמאי, ובלשונו של רוסו עצמו: "שהילד לא יעשה דבר רק מפני שרואים או שומעים אותו, ובקצרה שום דבר בזיקה לאחרים, אלא אך ורק את מה שדורש ממנו הטבע; או אז כל שיעשה יהיה אך טוב". גם קורצ'ק אמר "חנוך לנער על פי דרכו". בכל מסגרת חינוכית נדרשים לראות את הילד שלפנינו, בוחנים את כישוריו ומאפשרים לו את סביבת הלמידה שתתן מענה לכל צרכיו וכישוריו למען ייפתח ויתפתח בדרכו שלו. מטרת המסגרת החינוכית היא להיות העוגן והקביים להתפתחות נכונה למען רווחתו העכשווית והעתידית של הילד. הילד הקטן איננו מודע למתבקש בחיים הבוגרים, אנחנו המבוגרים כן. אנחנו יודעים שילד כדי שיהיה עצמאי חייב לדעת קרוא וכתוב. לדעת תקשורת מקרבת וכישורי חיים שבין אדם לחברו. ועל כן באמצעות הכוונה להתנהלות במסגרת בה יש כללי התנהגות, מקבל הילד הכוונה להצלחה בחיים. להגיע בזמן אינה בחירה. ילד שלא ילמד להגיע בזמן, יפספס את האוטובוס/הרכבת/המטוס. ילד שלא ילמד להביא ציוד, יתקשה להתארגן ולקחת את כל מה שצריך שיעשה לו אך טוב. אין כאן שום דבר בזיקה לאחרים. חובתנו לתת לילד כלים למען הצלחתו.

אמון וכבוד הם הבסיס למערכת יחסים

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות הכל

ביקר אצלי בקליניקה צעיר בן 30. "אני כועס על אמא שלי שלא ראתה את הכאב שלי. את הקשיים שלי כנער מתבגר. היא הייתה עסוקה בעצמה ובבניית הקריירה שלה", אמר. ילדים צעירים אינם יכולים להבין סיטואציות אם לא נסביר להם.
בכל גיל ניתן לחבר בין אהבה עצמית לבין התמודדות עם קושי או כישלון. הילדים שלנו צריכים לראות הלכה למעשה כיצד ההורים שלהם מתמודדים עם קושי ועם כישלון. ללמוד ולחקות אותנו בדברים הקטנים. ללמידה מטעות חשיבות מכרעת ביכולת של האדם להוביל את עצמו לעבר השגת מטרותיו. מסוגלות עצמית מתייחסת לאמונה של הפרט ביכולתו לבצע מטלה או אתגר ולהתמודד עמו. כל מוטיבציה מושרשת באמונה המרכזית של האדם, שיש לו את היכולת והכוח להשפיע על התפקוד שלו – לשלוט בחייו. האם שגידלה את ארבעת ילדיה, השכילה שעליה להתחזק אל מול הקשיים בחיזוק המסוגלות העצמית שלה. בנדורה (1997) טוען שמסוגלות עצמית שווה לאמונה של האדם ביכולתו לכוון לעבר מטרותיו. המטרה של האם הייתה לשרוד, לכלכל את ילדיה ולדאוג להם לקורת גג. לא האש שורפת את האדם, אלא הרשלנות של עצמו(מבלנה).
רוזנבאום (1990) כתב שאדם יוכל להשיג את מטרותיו רק אם יפעיל מיומנויות שליטה עצמית. רק כך יהיה מסוגל להתגבר על מכשולים קוגנטיבים, רגשיים והתנהגותיים כדי להשיג את מטרותיו. גם אם אתה מרכיב מחדש את ששברת, זה לא הופך אותך לשלם (אבן רושד). האם עשתה כל שביכולתה לעמוד בהתחייבויות שלה כלפי ילדיה. ברור שבעלי מסוגלות עצמית גבוהה ניגשים למשימות קשות כאתגרים שיש לנהל ולא כאיומים שיש להימנע מהם. האם הצליחה לשמר את המאמצים ואת האמונה העצמית גם אל מול הכישלונות. כמו שלא מלאה בשלמות את הנוכחות שהייתה ללא ספק אחת ממטרותיה כאם ל4 ילדים. התוצאה של מסוגלות עצמית גבוהה, היא בהפחתת מצוקה רגשית אפשרית כמו חרדה ודיכאון מול מצבי כישלון (בנדורה 1997).
שלושה דברים מועילים לאדם יותר מכל: לסלוח, לשתוק כשכואב ולחלום למרות שאתה יודע שזה לא יקרה (צ'אק פלאניוק). חשוב לשקף לילדים שלנו את הקשיים למען יבינו, יכילו ויכבדו את המאבק של ההורים למסוגלות עצמית, בדומה לערך עצמי, שיש בו את היכולת לספק חוסן בהתמודדות מול אתגרי החיים. להבין שההורים חולמים על משפחה מושלמת והרמוניה. לא לעולם חוסן. אמא שלי אמרה: "אני בגיל שלך הייתי, את בגיל שלי עדיין אל היית, כשתהי תביני". בואו נאחל לחיים טובים מלאי אור ואהבה. והלוואי ונצליח להגשים חלומות.

הגירוי לעשייה והגמול שמעודדים מוטיבציה לעשייה חוזרת

הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.

אחריות מלאה לסיים את האלימות

הכבוד מבטא את המרכזיוּת של האדם בעולם ובחברה: "ותחסרהו [את האדם] מעט מאלוהים, כבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח' 6). כבוד האדם הוא יסוד מוסד לאורך הספרות המקראית, ומשום שהאדם נתפס כיצור ראוי לכבוד, שאין לבזות את צלם האלוהים שבו, ניתן לעיקרון זה ביטוי משמעותי בכתובים הלקוחים מן הסיפורת המקראית ומן החוק.
רבי אליעזר אמר: יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. (אבות פ"ב מ"י). כיצד? מלמד, שכשם שרואה את כבודו, כך יהא אדם רואה את כבוד חברו. וכשם שאין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו, כדך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו . האדם רואה את כבודו בעין טובה, כי אין האדם רואה חובה לעצמו; כך יהא אדם רואה את כבוד חברו, יתייחס בעין טובה אל הכבוד שחברו נוחל, ואל יתקנא בו. האדם נדרש להפעיל רצון ויחס חיובי על מנת שלא יגיע לידי קנאה ושנאה. רבי אליעזר דורש שגם בשעה שישנה עילה לשם רע, ישאף אדם להרחקתה ויהא רוצה שלא להוציא שם רע על כבוד חברו.
במדינת ישראל נקבע חוק-יסוד "כבוד האדם וחרותו", מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו. אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו. החינוך חייב להתחיל בפרוק כל המשתמע מערך כבוד האדם ויישומו בחיי היום יום. ילד מהיום בו התחיל ללכת ולתקשר עם הסביבה חייב להבין שאלימות היא שימוש בכוח על מנת לפגוע בכבוד האדם. אלימות כוללת מגוון פעילויות מזיקות, הנעשות על ידי אדם אחד או יותר ופוגעות באחר או בחברה, בין אם פיזית, מילולית, חברתית, מינית או אחרת, תוך פגיעה או כוונה לפגוע בבני אדם, בעלי חיים, צומח, או חפץ דומם. לפעילות זו יש השפעות על הקורבנות, הן מבחינה נפשית, והן מבחינה הישגית, לאורך השנים.
כפי שנהוג ונכון לחנך להתנהגות נאותה. עלינו לתגמל ולחזק את הילדים על נתינה לקהילה ואת העוסקים בכבוד לזולת. כבודו של אדם, לפי המשנה והתלמוד, נמדד במעשיו כלפי הזולת. כבוד האדם אינו נמדד בקניין התארים ו/או כספו של אדם ומעמדו החברתי אלא במעשיו הטובים ובנתינה הבלתי נלאית לאדם ולקהילה כולה. להוקיע באופן שלא ישתמע לשני פנים את האלימות וחוסר הכבוד לזולת. אם הבנו שהשעייה מבית הספר על אלימות אינה מועילה. האלימות גוברת, הילדים לא חוששים מלהפגין אלימות. יש להסיק שחייבים להיות נוקשים יותר בתגובה לאלימות. ילד אלים, חייב להבין שלא רק עבר על חוקי תקנון בית ספר, אלא קיים עבירה על חוק מדינה. ככל שנקדים כך נצליח למדר את האלימות. התגובה חייבת להיות מספיק מרתיעה כדי שילדים יפחדו להרים יד על חבר או לאמר מילים פוגעות. אסור להקל ראש בעניין. למען בטחון ילדנו.

מי אדון למילים ומי עבד למילים?

למילים יש השפעה גדולה מאוד על חיינו, כוחן של מילים הוא עצום – לשני הכיוונים: לעודד ולעזור וגם לפגוע ולהכאיב. פתגם טורקי אומר: "אתה אדון למילים שלא אמרת ועבד למילים שאמרת" (מתוך "אדמה מרה"/סידרת טלוויזיה טורקית). תלמידה בת 12 סיפרה שבשיעור מתמטיקה שמעה את הסייעת אומרת למורה המובילה "חבל על המאמץ היא לא מבינה כלום". התלמידה פרצה בבכי ויצאה מהכיתה. החברות יצאו אחריה, המורה ניסתה להבין מה קרה. התלמידה לא שיתפה בזמן אמת. בדיעבד הובן שמאותו יום, היא סרבה להיכנס לשיעורי מתמטיקה. שני פנים לסיפור זה. אחד הסייעת וממול התלמידה. כולנו יודעים שהסייעת הייתה צריכה לשמור על הפה. אני רוצה דווקא לדבר על התלמידה.
ספור הצפרדעים. קבוצת צפרדעים יצאו לטיול. שני צפרדעים נפלו לבור. ממעלה הבור צעקו הצפרדעים: "חבל על המאמץ, לא תצליחו לצאת משם, אתם לא מסוגלים". שני הצפרדעים המשיכו לקפוץ. אחד מהם בשלב מוקדם של הקפיצות נפל ומת. השני לא הפסיק לקפוץ ללא לאות עד שהצליח לצאת מהבור. שאלו חבריו: הכיצד? הצפרדע שהיה חירש אמר בשפת הסימנים: "התנועות שלכם התפרשו לי כעידוד שאני יכול ומסוגל ולכן לא הפסקתי לנסות".
נחדד שחובה על כל אדם ואדם לחשוב היטב מתי, מה ואיך יוצאות המילים מפיו "החיים והמוות ביד הלשון". מאידך חשוב שנלמד ונלמד את ילדנו למי מקשיבים. ללמוד שרק מי שהוכיח לנו שאכן אנו חשובים, אהובים ומכובדים על ידו, נשקול את מילותיו. בכל מקרה תמיד לסנן במסננת, רק מילים שאנחנו יודעים שיעצימו אותנו, שיכוונו אותנו לטוב ויטיבו איתנו, אותם ניקח אלינו ונלמד.
קיימתי שיחת הורים בנוכחות תלמיד כתה ח', ששיתף שהוא מאוד רוצה להיות קונדיטור, לנהל מטבח. חשיפה זו אפשרה לי לשווק את מקצוע המתמטיקה, האנגלית, המדעים. העצמתי את המסוגלות שלו להתגבר על קשיים התנהגותיים ולתת מקום לכושר הלמידה שבא לידי ביטוי לא פעם כשבחר לעשות. סיפרתי לו את סיפור הצפרדעים. שאלתי אותו "האם הצפרדעים צדקו כשאמרו לחבריהם, שלא יצליחו לצאת מן הבור? למה?" והמשכתי: "מה היה קורה אילו הצפרדע שמעה את דברי חברותיה? האם הייתה ניצלת? למה?" אחרי שהיה ברור שהבין, שאלתי: "אילו אתה היית יושב כאן במקומי, מה היית אומר לילד המקסים שיושב מולי?"
למילים יש כוח אין ספק. אל תהיו תלויים במילים שנאמרות לכם. אני בכוונה הופכת את הפתגם הטורקי. אל תהיו עבדים למילים שנאמרות לכם, תהיו אדונים למילים שאתם רוצים שיחדרו ללבבותיכם. תלמדו את הילדים לקבל באהבה מילים מאנשים שמכבדים אותם ואת עצמם. אמא שלי ז"ל, תמיד אמרה לי "למילים יש ערך יקר וחשוב, תלוי ממי הן מגיעות". הקשיבו להורים ולמורים שבאמת רוצים להנחות ולהעצים אתכם.

האם יש למהר בניתוק חבל הטבור?

השאלה נשמעת מאוד מדעית: מתי מנתקים את חבל הטבור? אכן גם בתחום המדע המדויק נשאלה השאלה וגם שם על פי מחקרים, נמצא כי ההמתנה לחיתוך חבל הטבור, משפרת את זרימת החמצן לילוד, מונעת סיבוכים ואף משפרת את התפתחות המוח. אבל, לא בתחום הפיזיולוגי אני עוסקת ואני שואלת האם נכון לנתק את חבל הטבור מתישהו במשך החיים, במובן המנטלי. בספרי "גלגולו של חינוך" אני כותבת "אין ספק שמעשיי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר."
החמצן וזרימת הדם המזינים את העובר באמצעות חבל הטבור, ממשיכים להיות משמעותיים עוד יותר כאנרגיה אוניברסלית שאנו מקבלים מהורינו מיום שנולדנו ועד בכלל, לאחר ניתוק הפיזי מחבל הטבור. במשך הילדות אנו מרגישים הכי בטוחים ליד ההורים שלנו שמקבלים אותנו ללא תנאי. סופגים את הסיפורים שלהם על הילדות שלהם, על ההתמודדות מול קשיים ועל מה ששימח אותם ומעתיקים מבלי לרצות כמעט הכל לחיינו שלנו. לא פעם נמצא את עצמנו מבלים בטיול שורשים, מגיעים למחוזות הפיזיים והרגשיים של הורינו ומתעצמים. יונקים מההורים את החינוך, את הכבוד למי שאנחנו. מתוך ספרי: "היסטוריה בלטינית פירושה רחם. ברור לנו שכל ההוויה וההתהוות מאז ההיסטוריה הם התנהגות נלמדת. התנהגות שניתן לשלוט בה".
התנתקות מחבל הטבור היא התנתקות מההיסטוריה שלנו, הנשמה שלנו מבקשת המשכיות בזכות ההיסטוריה. כל מה שההורים עברו הוא אבן דרך בשבילנו לעשות טוב יותר. בספרי אני מציינת ש"אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שילדי דור שני לשואה זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה".
החיבור בחבל הטבור להורינו חייב להמשיך להיות למעננו ולמען ילדנו. החינוך לילדנו מן הראוי שידגיש את הכבוד להקשבה להורים, גם במקומות שאנחנו מאמינים שהם טועים, תקשיבו, התובנות אינן מגיעות תמיד ברגע ההקשבה, לעיתים צריך להמתין קצת לחיתוך חבל הטבור, אולי עוד קצת ידע, עוד קצת מידע, עוד משהו שלא חשבנו שנשמע ויהיה בעבורנו לעתיד. ורק מעצם הספק, תישארו להקשיב.
היו מודל חיקוי לילדכם, תנו כבוד והוקרה להוריכם שלכם, כך ילדכם יכבדו ויוקירו אתכם. ולא נאלץ להתחנן לילדים שלנו ולבקש שלא ישליכונו לעת זקנה. נחזיר עטרה ליושנה, נשב ונקשיב לזקני העם, נכבד את אמא ואבא… נכיר ונוקיר את המניעים ההתנהגותיים שלנו, גם בשביל לבחור לשנות התנהגות, חשוב להכיר את המניעים ההתנהגותיים.

האם ההשראה מגיעה ממודל חיקוי?

הורה התקשר אלי שמח ומאושר ושאל אותי: "מה את עושה שהילד שלי בגיל ההתבגרות מגיע הביתה ומהרגע שהתיישב לאכול מספר לי על שיעור מתמטיקה ועל המשימות שיש לו במתמטיקה וכמה חשוב לו לעשות אותן, לפני שחבר זה או אחר יקרא לו לצאת לשחק במגרש הכדורסל?"

אספר לכם בקצרה שמדובר בהרבה אהבה. המפגש בכיתה הוא מפגש אהבה. מפגש חברתי. כשהמפגש הוא בבסיסו מלא באכפתיות והתייחסות לרוח התלמיד, לנשמה שלו והכרה במה שקורה לו ברגע זה, הילד מרגיש והוא שם בשביל לעשות את מה שאתה המבוגר האחראי מבקש ממנו. זה נכון לא רק לכיתה, גם בבית. הילדים באים לעולם כדי ללמוד. הם מגיעים עם דחף חיקוי. המתודה להצלחת הלמידה מתחילה בהכרות עם הנתון שעומד מולנו. גם רופאים לא ניגשים לנתח אדם, עד שלא למדו את ההיסטוריה הרפואית שלו: למה הוא אלרגי? למה הוא רגיש? וכמובן מכירים את הסביבה התומכת, מי שם בשבילו? רק כשאנחנו יודעים מה החומר שמולנו, אנחנו יודעים אם ניתן לעסות אותו וכיצד נצליח ליצור את היצירה הכי מופלאה.

השראה ללמידה היא פעולה במסגרתה חווה ההשראה (התלמיד) מקבל קלט כלשהו, בדרך כלל מאחד מחמישה חושים (ראיה, שמיעה, ריח, מישוש וטעם), בעזרתו הוא מצליח לבצע פעולה הנובעת ממצב תודעה גבוהה יותר (אני מאמינה שלכל אדם יש).

חשוב מאוד שמורה שנכנס לכיתה ייתן דעתו על התדמית החיצונית שלו. תלמידים מגיל קטן מאוד בוחנים את ניראות המורה. האם השקיע והגיע לכיתה בלבוש מכבד? תחילת השיעור היא הרגעה.  כולם נכנסים למצב שקט. הילדים חוזרים מהפסקה מאוד נסערים. מעבר בין שיעורים, אנרגיה של פעילות גופנית ושכלית. יש להירגע. עדיף להספיק פחות חומר לימוד, אבל לדעת שמה שילמד יופנם. חשוב מאוד לפתוח חלון ולדאוג שהריח בכיתה יהיה נעים ומרגיע. כשהמצעים נעימים למגע אפשר להתחיל בעבודת ההוראה. חשוב מאוד ליצור מצב של נוכחות קרובה לתלמידים. לא חייב מגע. אם כי מצאתי שגם לבנים וגם לבנות חשוב מאוד אנרגיה מקרבת, תקשורת מקרבת. מניסיון, זה לא פוגם בכבוד ובקבלת הסמכות. רק אחרי שאני מרגישה שיש מקום ואווירת למידה, מתחילים.

ישנם חוקים מאוד ברורים בהתנהלות השיעור. הכבוד הוא הדדי. הילדים מרגישים שאני אוהבת אותם ואני מלמדת אותם כי אני אוהבת אותם. הם קולטים בעזרת כל החושים והאנרגיות עד כמה ההצלחה שלהם חשובה לי. הם יודעים שאני לא אוותר להם, כי אני לא אוותר עליהם. אני אהיה בשבילם לא רק בשאלות מתמטיקה, הם יודעים שאני שם בשבילם בכל דילמה חברתית ואפילו משפחתית.

רבים מבתי הספר דוגלים בתורתו של קורצ'אק. קורצ'אק היה קודם כל אבא של הילדים שחינך. סמכות, כבוד, אהבה, הכלה ועם זאת מחנך. התלמידים שלי (גם בכתות צעירות יותר, גם בחטיבת הביניים) לומדים שהצלחתם תלויה בעשייה שלהם. אני אלווה אותם, אתן יד, אוביל, אני לא יכולה לעשות את העבודה במקומם. בכל הזדמנות אני מספרת להם עד כמה אני עושה כדי להצליח. כמה שנים השקעתי בלמידה, הראיונות ברדיו שתמיד מהווים בית ספר ללמידה, גם עבורי ואני משתפת אותם כל פעם במשהו חדש, שלמדתי ממרואיין זה או אחר. הכתבות בעיתונות וכתיבת הספרים שהם הילדים מהווים השראה עבורי בכתיבתם. ההשראה מגיע כשאתה מאמין ביכולות של עצמך, כי רק אז אתה מחפש מודל חיקוי שייתן לך השראה להצלחתך שלך. העצמת הילדים ואהבתם מאפשרת להם להאמין בעצמם.