נהיה לראש ולא לזנב.

הברכה "שנהיה לראש ולא לזנב" מקורה בפסוק הנזכר בברכות שבפרשת כי תבוא: "וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב"(ספר דברים). במסכת אבות במשנה נאמר: "רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים". מפרש הרמב"ם את הנמשל: עדיף לו לאדם ללמוד ממי שגדול ממנו בידע, מאשר ללמד את מי שקטן ממנו בידע, כי במקרה הראשון הוא יחכים, ואילו במקרה השני הוא יפסיד.
מה הסיבה, להיות זנב לאריות? הרי האריה הוא טורף גדול ממשפחת החתוליים . האריה צד חיות שאוכלות עשב ומשלים את ארוחותיו באכילת פגרים של בעלי חיים. מדובר בטורף. מסוכן מאוד לסביבתו. לכינוי "מלך החיות" זכה האריה כיוון שהוא נחשב בהיסטוריה ובתרבות האנושית לסמל הגבורה והכוח. האם משהו מאיתנו מאמין בזכות הכוח המנטלי או השכלי, ירצה לתפוס את מקומו בעולם הזה?
או ראש לשועלים? הרי השועל המצוי הוא טורף ממשפחת הכלביים שבסדרת הטורפים. באגדות ובמשלים מסופר על השועל שאוכל ענבים בגניבה. בסיפורי האגדות מופיע השועל כערמומי ופיקח. מדוע שנבקש לעצמנו, או נאחל לאהובים עלינו להיות ראש ערמומי ולזכות במרמה בכס המלכות?
בואו נתרכז ביחד בפסוק הנתון מהתורה ללא תוספות. נהיה לראש ולא לזנב. ראש הוא האזור החשוב בגוף אדם או בעל חיים (ולא נשכח שכל אדם הוא בעל חיים). הראש ממוקם בחלק העליון בגוף. הראש בנוי ממערכת של עצמות שטוחות חזקות מאוד (גולגולת) ובתוכו נמצא המוח. תפקידה של הגולגולת הוא הגנה על המוח. המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים מפותחים. הוא מבקר ומתאם את הפעילות של מערכות הגוף השונות. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את התנהגותו של בעל החיים המפותח. עכשיו ברור לנו מדוע אלוהים חשב לנכון לברך אותנו שנהיה לראש. שנעבד נתונים מהסביבה ונדע נכונה כיצד להתנהג. ברור שיש כאן מדע. גם סקינר טען שהתנהגות נאותה של אדם נמדדת ביחס ישיר לעשייה אישית ולעשייה בהתחשבות למסגרת החברתית בה הוא חי. עד כמה ההתנהגות של האדם עושה טוב לו באופן אישי ולסובבים אותו. בנוסף למוח, נמצאים בראש, בדרך כלל, רוב איברי החישה של היצור, כגון האף עבור חוש הריח, אוזניים עבור חוש השמיעה, עיניים עבור חוש הראייה וחלקי הפה עבור חוש הטעם. כך שבראש יש כמעט את כל מה שצריך האדם על מנת לחיות נכון ובאופן שיקל עליו פיזית את חייו.
הזנב לעומתו, הוא חלק גמיש בגופם של בעל חיים, היוצא בחלקו האחורי. זנב מאפיין בעיקר בעלי חוליות, אצלם מהווה את קצה עמוד השדרה. עמוד השדרה בגופו של האדם הוא חלק מרכזי במערכת העצבים של בעלי חוליות. חוט השדרה הוא המשכו של המוח, ומרכיב יחד איתו את מערכת העצבים המרכזית. כך שאותו זנב למעשה הוא המשכו של אותו ראש חושב. המוביל מבינהם הוא הראש.
הברכה מבקשת לאחל לנו שנדע להיות מובילים. בעלי חוט שדרה ללא שימוש בדרכים לא ישרות. שנדע להצליח בזכות ולא בחסד. שנכיר היטב את סביבתנו, תוך שימוש נאור, נאות ומושכל. ונעשה צעדנו ללא פגיעה בזולת. שנקפיד לא לנפנף בזנב ל"העיף את הזבובים המציקים", אלא נשתמש בראש ובאופן מושכל תוך חשיבה יתרה נשתמש בתקשורת נקייה לאסוף את הסובבים אותנו לסייע לנו להגשים את החלומות.
אין צורך להיות טורפים, אין צורך להיות ערמומיים. נהיה כולנו פיקחים. כינויו של הפיקח ניתן לו משום שעיניו פקוחות (פתוחות), ואולי גם אוזניו. ראיה מרחבית של מה ומי שמסביבנו יתן לנו את העוצמה להצליח בכל שרק נחפוץ.
הברכה הזו נאמרת בראש השנה ולא סתם. ראש השנה. זמן חשיבה ותכנון. זמן ראיית הנולד לשנה הקרובה ובאה. זה הזמן לשבת בסיום ארוחת החג, עם הקרובים ביותר, לכתוב ולספר מה התוכניות לשנה הקרובה ולשכל אחד יכתוב על אותו דף, איפה הוא יכול לעזור להגשים את התוכניות של הזולת. הסכמים לשנה החדשה. שרק נהיה בריאים ושיתגשמו כל חלומותינו.

זמן – כאן ועכשיו

קשה לתפוס את החיים ואת הקיום בכלל, אם נוציא את מימד הזמן. ולכן, חשוב שנבין מהו זמן ולמה חשוב שנבין את מהותו. אנחנו שקועים כל כך עמוק בתוך הזמן שנדמה כי הוא מרכיב חיוני לעצם קיומם של החיים. למעשה, על פי התפיסה הרווחת הזמן הוא החיים: כשהוא נגמר, גם הם מסתיימים. כשבא פיזיקאי ומצהיר שזמן אינו אלא אשליה תפיסתית של האדם, הוא צפוי להיתקל בספקנות. אפילו אם למדען הזה קוראים אלברט איינשטיין. פרופסור שון מייקל קארול, פיזיקאי וקוסמולוג מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, מציג במגזין ה-Smithsonian את הדיון בין איינשטיין ודומיו ובין פיזיקאים ותיאורטיקנים שטוענים כי הזמן הוא אמיתי ואף ממלא תפקיד ביצירת היקום ובהתפתחותו. קארול מספר שאיינשטיין שלח מכתב תנחומים למשפחת חברו המנוח ובו כתב כי "זה לא חשוב. עבורנו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא רק אשליה, גם אם מאוד עקבית".הפיזיקאי לי סמולין והפילוסוף טים מאודלין יצרו מודלים מתמטיים שמסבירים בצורה פיזיקלית את הקביעה כי "לזמן יש מה שאפשר לקרוא לו 'תפקיד מחולל': הוא אכן מביא את העתיד לכדי קיום". כלומר, על פי התפיסה שלהם (וגם זו הרווחת ביחס לחיי היומיום שלנו), כל נקודה בזמן משמעותית בייצור הנקודה הבאה אחריה וכן הלאה.
ואם כך הדבר, מדוע יש בנו דפוס התנהגות של זלזול בזמן, בכאן ועכשיו ואנו נוהגים בדחיינות. כמה פעמים קורה לנו שהאינטואיציה מזכירה לנו לעשות דבר מה שחשוב מאוד למען נקודת זמן עתידית טובה יותר ואנחנו דוחים. האם חשבתם פעם מה הסיבה לדחיינות?
רצינו להרים טלפון לבוס ולאמר לו שמשהו בהתנהלות במסגרת אינו תקין. האינטואיציה אמרה לנו שחובה לצלצל, אבל אנחנו מלכי התירוצים העצמיים. הרי מדובר רק ב..להרים את שפורפרת הטלפון או סתם ללחוץ על הרמקול, אבל לא. היום משום מה לא מתאים לדבר איתו, זה לא נכון היום להכניס אותו לתמונה.
אמא שלי תמיד אמרה לי: "חכי לרגע המתאים". משום מה אף פעם זה לא הרגע המתאים. תמיד רציתי לאמר לאבא שלי: "אני מרגישה שאתה אוהב יותר את האחים שלי", לא אמרתי (הוא לא יבין אותי). תמיד רציתי לאמר לאחיי: "אני לא מרגישה שאתם מתנהגים איתי כאחות", לא אמרתי (אולי כשאגדל, יתאים יותר, כי כרגע ישייכו את האמירה להיותי קטנה ותינוקית). תמיד רציתי לאמר לילדיי: "אני פגועה שאינכם באים יותר, מתעניינים יותר", לא אמרתי (יגידו שיש לי בעיה, שיש לי רגשי נחיתות). אז לא אמרתי, חיכיתי לרגע הנכון.
כך עברו להם 50 שנה. אז זהו החלטתי. היום, היום זה היום. וכשכבר העזתי למשהו לפנות ולאמר, כאשר יגורתי בא לי וחטפתי. אז, אולי כדאי לא לאמר?
בעייתי, מה? כך חיים בקרבנו אנשי הדחיינות שעדיין לא קם אגף באחד מבתי החולים בעבורם, או איזה אבחון בגיל הגן שיבקש דחוף טיפול.
אדם שדוחה למחר, סביר שהפעולה שדחה לא תתממש ואם תתממש, לא תהא ממומשת באנרגיה שהתבקשה לה ברגע שצפה כרצויה ונכונה לאדם וליקום. תמיד מלווה הדחייה בנימוק חזק ומשכנע. על כל פנים איש המחר עצמו משוכנע שהנימוק משכנע.
מה טיבה של מחלה איומה זו? היש לה מרפא? המחלה הזאת לא הייתה מעניינת אותנו כל כך, לולא הבושה להודות על כך, אבל כל אחד מאיתנו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מזהה בעצמו אחוז מסויים מסימני המחלה של אנשי המחר. דחיינות היא אסון.
ולכן הטיפול הוא אומר ועושה. שהרי גם כאשר אנחנו יודעים היטב שחובה להרים עכשיו טלפון לבנק ולידע אותם שהמצב כרגע לא טוב ולבקש שיעזרו בסבלנות כי בעוד יומיים נגיע לסדר הלוואה ויהיה בסדר, גם את השיחה הזו נדחה, למה? "כי לא נעים".
השיטה לדחות עשיית דבר מה מ"עכשיו" אל "מחר" לא הייתה כל כך נוראה, סך הכל יום יומיים, לולא החשיבה הראלית, פיזיקאלית (ולא רק רוחנית) של המשהו הבלתי נתפס הנקרא "זמן". כשעובר רק יום אחד (ה"עכשיו" שלנו), אנו נמצאים במחר, שגם הוא בהיותנו בו "עכשיו" ואז אפשר לדחות ל"מחר". כך שהדחיינות לא נגמרת לעולם. לדפוס התנהגות זה, יש טווח זמן בלתי מוגבל. גם בשירים נמצא "כשיבוא יבוא שלום", "מחר אולי נפליגה בספינות", "עוד נגיע ליום המחר"… בואו נתעורר אחים.
העתיד אינו נתון בידנו. מכאן ועד העתיד הקרוב ביותר יכול לקרות הכל. אם משהו נמצא בכלל בידינו, הרי זה רק הרגע של ההווה. רק בו אנו מחזיקים עכשיו, ורק בו אנו מסוגלים לפעול. כל מי שמעשיו משמעותיים לעצמו וליקום, הוא מי שמחליט, אומר ועושה. לא מחר, לא אחר כך, אלא באותו רגע ממש.
כל אדם רציני הרוצה באמת למלא את חובתו לטובת העניין ולטובת עצמו, אין לו ברירה אלא להיות בלתי טבעי. על טבעי. עליו להתגבר על טבעו החומרי הבסיסי ולפעול בזריזות להשגת המטרה.
זה הזמן להודיע על יציאה ממועדון "הדחיינות" וכניסה חינמית למועדון "אומר ועושה". דיי לדבר על מחר יבוא שלום על ארץ. די לדבר על קיום משותף. זה הזמן להיפגש ולעשות למען. מפגשי בתי ספר. מפגשי מתנס"ים. נעשה ונבנה נכונה את עולמנו.