נפגעתי לאן פונים?

התקשר אלי אבא של ילדה מתבגרת. אמר: "אני אשתדל לא לבכות, אבל אני ממש לא יודע לאן לפנות, הבת שלי נאנסה". לאחר שיחה קצרה הזמנתי אותו להגיע אלי לקליניקה עם הבת. כשהגיעו לקליניקה, פגשתי ילדה שהשתחררה מהצבא. הילדה פחדה לספר לאבא, שמא לא יאמין ואולי גם יאשים.

חברה של הילדה סיפרה לאבא. האמא עדין לא ידעה כלום. חשוב להגיע למיון הכי קרוב לזמן האירוע.  לידיעתכם, כל נפגעת או נפגע של תקיפה מינית שמגיעים לחדר מיון יטופלו תוך הקפדה על שמירת פרטיותם, ושמירה על סודיות רפואית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית המגיעים לחדר מיון בעקבות התקיפה, גם אם הם חסרי ביטוח רפואי, יטופלו ללא תשלום וללא צורך בסידור התחייבות מקופת חולים. חשוב להגיע למשטרה ולדווח על האירוע. חוקר/ת מיומנים ומקצועים ישבו עם הנפגעת וידעו לשאול את השאלות הנכונות. כדי למצוא את האשם ולהביאו לדין חובה לדווח למשטרה. חשוב הגיע אל רופא המשפחה כי לו יש את כל המידע על המוסדות המיוחדים לנפגעי תקיפה מינית.

יש בתים שכל מטרתם טיפול הדרגתי, תהליך של החלמה מהטראומה. בבית יש מדריכים, מטפלים, רופאים וכל מה שצריך. מה שחשוב הוא להקשיב לנפגע ולתת לו הרגשה שאתם שם בשבילו. לעטוף אותו בהמון אהבה ואכפתיות. אמפתיה וסובלנות.

ביחד ישבנו ובנינו תוכנית פעולה לאפשר לילדה לבנות חומות של מוגנות. כתיבת הדברים מאפשרת להיכנס למסגרת מובנת של שליטה. השליטה משרה ביטחון. חשוב מאוד לשתף את ההורים ואם האחים בוגרים דיים, לשתף גם אותם. אין צורך להיכנס לפרטי האירוע. הצעידה ביחד להחלמה היא הכוח שמקבל הנפגע להרים ראש מהטראומה.

למרות שהמגע עצמו קשור באקטים מיניים, תקיפה מינית היא לא סקס, היא אלימות. זו אלימות שאדם אחד מפעיל על אחר, כופה אותה עליו. אישה מוכה תמיד מרגישה שהיא אשמה, היא "עצבנה" את בעלה. אז, לא. גם אם גרמנו לאדם אחר לכעוס, אין לו זכות להכאיב לנו. מי שמתקשה, שילך לסדנא של "שליטה בכעסים". לא מרימים ידיים ועושים הכל כדי לא לפגוע. "המלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים"(פרקי אבות). הפגיעה הזו שנעשית בכפייה גורמת לעלבון ולהשפלה והיא משולה במשנה לרצח.

הנפגעת נפגשה עם אמא שלה ואבא שלה בקליניקה שלי וביחד עברנו תהליך עד שהצלחנו למצוא מקום בבית תקווה בכרמיאל. יש גם את הכפר המאזן בקיסריה ועוד בתים שנותנים מחסה וטיפול ממוקד בתהליך החלמה. חשוב מאוד לא לפחד לדבר ולשתף. למצוא את המבוגר האחראי הקרוב ביותר ולספר. אדם שעובר כזו טראומה מתקשה להגיע לשיקול נכון בהבניית תהליך החלמה, ולכן חשוב מאוד לספר ולקבל ליווי מאדם קרוב.

להשתמש בחינוך בענישה, נכון או לא נכון?

בית ספר של החופש הגדול. קייטנה. מגיעים ילדים לשלושה שבועות של חוויה. משרד החינוך אומר: שלבו למידה משמעותית במסגרת החוויה הבלתי פורמלית. ברמת הגולן בחרו בנושא שיר ישראלי. חוברת שמלמדת את מפת ארץ ישראל באמצעות השירה העברית, מבוסס על תוכנית הלימודים שלי "שיר עברי" ובחוברת משימות ליישום הבנה המשלבות תפזורות, תשבצים, חידונים ופעילויות מאתגרות נוספות.

בעיות המשמעת שמלוות ילד זה או אחר בבית הספר, אינן מתאדות עם בוא החופש הגדול ובטח לא במסגרת בלתי פורמלית. להזכירכם, הסביבה הלימודית נשארת אותה סביבה. מדריכות רבות ימהרו להשתמש בענישה על מנת לגרום להפחתה בתדירות של אותה תגובה לא רצויה. למשל: ילדה "עצבנה" ילדה אחרת וזו זרקה עליה עפרון. לרוב, לא כועסים על הילדה ש"עצבנה", אלא מיד מענישים את הילדה שזרקה את העיפרון. ניתן להפחית התנהגות בדרך אחרת מענישה.

חשוב לציין שזריקת העיפרון היא תגובה אלימה ואימפולסיבית וחשוב להפחיתה. עם זאת חשוב לתת מקום להבין את הנסיבות לתגובה, כדי למנוע את הישנות התגובה. חשוב לתת מקום לפוגע ולנפגע. השיחה להבנת הסיטואציה כולה, תהווה הליך להפחתת ההתנהגות. חשוב לזהות את הפונקציה של ההתנהגות. זיהוי הפונקציה יסייע לנו בבחירת התנהגות נאותה אחרת שיכולה לשמש את אותה פונקציה.

ברגע שבשיחה נתנו הוראה אלטרנטיבית, ציידנו את שתי הבנות בארגז כלים להתנהגות נאותה גם כשרגש (עצבנו אותם) מופיע. אם לא נעשה זאת, אחרי כמה זמן נראה התנהגויות לא נאותות אחרות מופיעות. חובה למצוא פונקציה לקבלת אותו רווח שזכה בו קודם. הילדה ש"עיצבנה" חייבת להבין שיש דרך להתבטא וכיצד מתבטאים כך שלא מעצבנים. אומרים את מה שרוצים להגיד בדרך מכבדת ונכונה למקשיב . והילדה שזרקה את העיפרון תקבל כלים התנהגותיים, כיצד מגיבים כשמשהו מאוד מעצבן אותי (אין להתעלם מעובדת היות הרגש קיים, וחוויה זו שאנשים גורמים לנו לרגש הזה, גם היא אינה חד פעמית ולא רק מילד זה).

ההגדרה לענישה היא מאוד סובייקטיבית, בדיוק כמו שנדבר על חיזוקים חיוביים. לאחד, ענישה יכולה להיות מבט נוזף ולאחר רק אם מדובר בפגיעה פיזית (כמו שפעם משכו לילד באוזן כשהפריע בכיתה). לכן אם מחליטים להשתמש בתנאים אוורסיבים לשם הפחתת התנהגות, צריך להתאים את הענישה לילד ולמקרה. ברור לנו שגם סקינר מאוד מחה כנגד שימוש בהליך אוורסיבי לשינוי התנהגות. הילדים היום, הם ילדים מאוד נבונים, שיחה שבה נבטא באופן אסרטיבי ולא משתמע לשני פנים את ההסתייגות שלנו מההתנהגות, ונסביר גם למה אנחנו מסתייגים מההתנהגות, הילדים יבינו ונהיה עדים להפחתת ההתנהגות הלא נאותה. אם והיה ופעם אחת של שיחה משמעותית לא עזרה, ניתן  למנוע מהילד מלהשתתף בפעילות שהוא מאוד מאוד רצה. הענישה צריכה להיות שקולת תפקוד.

אנחנו חייבים להבין שגם רגש הוא ביטוי התנהגותי. גם את הרגש, שמהווה תוצאה לגורם, כמו "עצבן אותי שאמרה שאני לא טובה בכדורסל", הרגש נגרם מכיוון שנגעו בנקודה רגישה. יצירת סביבה מוגנת ואכפתית בה כל ילד יוכל לחוש ביטחון, לפרוח ולשגשג, היא באחריות המבוגר האחראי.  הענישה היא ההליך האחרון בו נשתמש לשינוי התנהגות. נעשה הכל להגביר התנהגות נאותה על ידי חיזוקים חיוביים בכל שלב ושלב, בכל יום ובכל שעה. ואהבה אהבה, כל הזמן.

מי בודק אם התוקף הרגיש מוגן? האם יש מקום לבדיקה?

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.