חיים אחרי המוות

הגדרת החיים תמיד היוותה אתגר עבור מדענים ופילוסופים, וכללה הגדרות רבות ומגוונות. זה באופן חלקי מכיוון שחיים הם תהליך, ולא חומר. נסכם בשורה אחת שחיים הם מאפייניו הביולוגיים של היצור החי. הכניס בו רוח חיים. הכניס אוויר, נשף. הכניס בו נשמה. על פי המסופר בבראשית, פרק ב', אלוהים ברא את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים". מכאן ניתן להבין שאם אינו חי, חסר רוח חיים, מת.
משתמשים במושג "רוחות" כשמדברים על המתים. ואם אנו מבינים ומאמינים שרוח החיים שוכנת באדם הנושם והחי, אין מדובר במתים. הרוח החיה מסתובבת, נושמת ומתפקדת ביננו. כשמעוניינים לתאר אדם פעיל, אומרים עליו גורם מלהיב ומניע. "הוא היה הרוח החיה במסיבה". יתרה מכך, אדם שמח הוא אדם בעל מצב רוח טוב.
לעומתו אדם מת מתואר כהפסקת החיות באדם. המאפיינים הביולוגים שהיו פעילים בזמן שהאדם חי, מפסיקים לפעול ואז האדם מת.
אנחנו מדברים על אדם חי, אנחנו מדברים על ארבעה פרמטרים: גוף. נפש. רוח, נשמה, מה משפיע על על פעילות הנשמה? הרי זו אנרגיה.
התורה היהודית, מבקשת מכל אדם שקם בבוקר לאמר בתפלת שחרית
מודֶה / מודָה / אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ: "החזרת"? סליחה, לאן הלכה נשמתי ולמה?
כמה מכם חולמים בלילה שאתם עפים מעל. צופים מגבוה על יקירכם. וכמה מכם לקראת בוקר מרגישים נפילה חדה. כן, ככה חוזרים לגוף.
שנת הלילה היא שינה, שבה הנשמה שלנו אסטרלית ויוצאת לתובנות מהגוף. וחוזרת בבוקר. מכיוון שרוח האדם עדיין מתפקדת הגוף חי. הגוף נושם ומחכה לחזרתה של הנשמה.
במשך התפילה אנו אומרים: אֱלהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי רִבּון כָּל הַמַּעֲשִׂים. אֲדון כָּל הַנְּשָׁמות. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים:
שימו לב… מתוך אמונה שהצלחנו וקמנו בבוקר והנשמה חזרה.אנו מודים. שאלתי פעם קשיש בבית אבות בו עבדתי: "איך אנו יודעים שאנו חיים כשקמים בבוקר?" ענה לי: "אם כואב לי משהו". בסוף החיים בגלגול הזה הנשמה יוצאת למסע, קצת יותר ארוך. היא תחזור. אבל, כן אבל. היא תחזור אם הנשמה תלמד את מה שהייתה צריכה ללמוד. אם הוכיחה שהבינה לאן הי פניה וכיצד היה עליה לתפקד נכון על מנת לשרת את יעודה ויעוד העולם הזה.
הנשמות הטהורות חוזרות. שוב יפיח נשמה ושוב יחיה.
אנשים רבים סיפרו על היותם בתדר האחר. החוויה השמימית. המוות הקליני. מאות אנשים מספרים שהיו וחזרו. אין אלו סיפורים בדיוניים. יש חיים אחרי המוות. יש מצב שחוזרים לגילגול נוסף ולעוד גילגול.
היו משמעותיים. היו טהורים וחיי הנצח של הנשמה הנצחית שלכם יהיו מובטחים. שימו לב לסימנים של האהובים שלכם. תנועות גוף, תגובות מאפיינות. הנשמה חוזרת עם שפת גוף שאימצה בגילגול קודם. עם משפטים שהיו מאפיינים בולטים שלהם.
היהדות קבעה שיבעה, חודש, אחד עשר חודשים ושנה. לא סתם. אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. קל יותר להסביר שהאבלות היא למען האדם שנותר. כי זה מוחשי וקל לנו לקבל. לתודעה קל יותר לתפוס משימות/מצוות של תעשה ואל תעשה לאדם המוחשי שעומד מולנו, הוא האיש האבל. יש כאן הדדיות של פרידה. האבלות היא תהליך הפרידה גם של הנשמה וחובה עלינו לסייע לה.
האבלות מדברת על קריעה, על קריאת הקדיש, על השיבעה. ואני אדבר איתכם על החיים אחרי המוות. מתוך שיחות עם נשמות שעזבו את העולם.
בזמן שהאדם על ערש דווי, בבית או בבית החולים. אל תדברו על המוות שלו. אל תתכננו את ההלוויה שלו. תאמרו לו שאתם אוהבים אותו. ספרו לו מה תעשו כדי שלעולם תזכרו אותו. דברו איתו על החיים שלו אחרי המוות. שיפגוש את המכרים, שיכנס לעולם שכולו אור. ושאתם לא נעלמים, כפי שהוא לא נעלם. למרות שהגוף קורס, הנשמה שומעת הכל.
בשיבעה, שבחו והללו את האדם שהיה. שירו שיריי הלל לשיבחו, אל תדברו כמה קשה היה לכם ללוותו בימיו האחרונים. הוא/היא לא רוצים לשמוע שהיו עול. הם רוצים עוצמה. עוצמה לחיים האחרים שהם צריכים לצאת אליהם. הביאו אלבומי תמונות. סכמו באהבה את החיים לצידו.
במשך החודש אל תפנו את חפציהם מהבית. הם עדיין לא עזבו. להפך עשו להם פינת זיכרון. שימו שם דברים שחשוב לכם שידעו שאתם מוקירים אותם.
לקראת יום השנה הכינו את עצמכם ואותם לעזיבה. זה הזמן לאסוף את כל החפצים שלהם, לתת לצדקה – לא לזרוק. גם אם החלטתם לשים ליד הפח. שימו בשקיות ובכבוד. ביום השנה סכמו דברי פרידה. בקשו מהנשמה שלא תשכח אתכם, שתסייע לכם ב"חלונות הגבוהים" חשוב לבקש בריאות ופרנסה. אל תרדו לרזולוציות של כסף ומותרות. זה הזמן לבקש שיחזרו להיות איתכם בגוף חדש. אל תשכחו. אתם נשארים כאן עטופים בבני משפחה, הם עוזבים למקום שלא זוכרים מסיום גלגול קודם. חזקו את הנשמות העוזבות – באהבה ובאור.
הנשמה בוחרת מתי לבוא לעולם ובוחרת כיצד לצאת. נסתרות מאיתנו החלטותיה. כל נשמה יש בה יעוד לעשייה ולקידום בריאתו של העולם. לכל אחד מאיתנו תפקיד חשוב כאן בעולם הזה. הוקירו והודו לעשייה.

"והיה לי לרועץ"

הדברים מופיעים בניסוח קרוב בתלמוד הבבלי (סנהדרין כב ע"א), ורש"י מפרש שם: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון תרעץ אויב (שמות טו, פסוק ו) – ששכחוהו". הסברו של רש"י התייחס לנוסח "נהפכה להן לרועץ" שעמד לפניו והעניק לו משמעות, ובסיועו נקלט בעברית מטבע לשון חדש, שכנראה מיוסד על שיבוש.[האקדמיה ללשון העברית, נובמבר 2015].
ואם עמד לפני, הרי שראיתי אותו. כל המידע החזותי שקולטת הרשמתית מועבר אל המוח ומעובד שם לתמונות ראיה רצופות. כמיליון סיבי עצב מוליכים את המידע מכל יחידות הקליטה הרגישות לאור שברישתית העין, אל המוח. הסיבים עוברים דרך אזור מסוים ברשתית אל אחורי העין ומשם ממשיכים בדרכם אל המוח. המוח שלנו הוא תיבת הזיכרון של הנשמה. ומכיוון שכך יש שאזור זה הוא כתם עיוור בשדה הראיה שלנו. למרות מיקומו באמצע הרשתית. אותו חלק משדה הראיה של העין, אשר מוקרן על האזור הזה ברשתית, פשוט אינו נראה על ידינו.
לאלה מאיתנו שיש שתי עניים בריאות, לא נבחין בעיוורון החלקי, כי אותם כתמים עיוורים ממוקמים באופן לא חופף בשתי העיניים. כך שעין אחד "מכסה" על העיוורון של העין השנייה. זה ההסבר המדעי. שמתאים מאוד להסבר המיסטי שטוען שמה שלא נכון לזיכרון של הנשמה לא תעבד אותו ותשכחהו (לפי הפרוש הבבלי).
תמיד עין אחת רואה את מה שנבצר מהעין השנייה מלראות וכך אנו כן רואים תמונה שלמה. אחד יראה והשני לא. כל נשמה תראה מה שנכון לה באותו רגע לראות. אך השלם של החיברות ביננו כריקמה אנושית אחת, ביחד נוכל לראות הכל.
מה הקשר בין פרוש הניב "והיה לי לרועץ" בתחילת הפרק, לפיסקה בה אני מסבירה על החלקים העיוורים בעין? ובכן. משמעות מוענקת למי שמבין את המעשה, את החוויה שקיים הלכה למעשה.
רבים מאיתנו עושים ושואלים "בשביל מה?". בשביל מה, הייתי צריך את הרכב הזה? בשביל מה הייתי צריך עכשיו לנסוע לחתונה הזו? בשביל מה הייתי צריך עכשיו, דווקא עכשיו לקבל את השפעת האיומה הזו עלי?
ובכן. המעשה הקטן ביותר שאנו חווים, אין בו על מנת שנהפכהו לנו לרועץ, אל לנו לשוכחו. כל דבר בחיים, אם רק נעמיק בעברנו, הביא אותנו, במהלך של הבניית חיינו, לידי עשייה חיובית, בונה, משמעותית.
חשוב שתמיד נדע שמה שלא הבחנו בו בראייה הראשונה, בחוויה הראשונית, אל לנו להיכנס למרה שחורה. תמיד, תמיד לשאול: "אז, מה היה לנו כאן? מה אפשר ללמוד מהחוויה?" גם אם היא נראית לנו שלילית ביותר. תמיד ללמוד. להאמין שמה שקרה, קרה, כדי שנלמד.
ואם לא צלחתם, יש חבר טוב. חבר אמיתי. שאתם מאמינים בו, שיכול להיות בעבורכם העין השנייה. שתפו אותו בסיטואציה ותשאלו "מה המשמעות של המקרה, מה ניתן ללמוד ממנו? ואם גם חבר טוב לא הצליח, נסו יועץ מקצועי. ראיה נוספת של העין השנייה מכסה על מה שהעין הראשונה לא ראתה.

מהו הכוח (האנרגיה) המניע אותנו לפרשנות של הנסיבות שמובילות להתנהגות זו או אחרת?

המודל הפסיכוסקסואלי הוא מודל התפתחותי פסיכואנליטי שהוצג על ידי זיגמונד פרויד. המודל מתאר את התפתחות הילד כתהליך המורכב משלבים עוקבים, כאשר בכל שלב קיים אזור ארוגני שבו מרוכז הליבידו (האנרגיה המינית) של הילד. אחד משני הכוחות המניעים את הנפש. הליבידו איננו יצר המין כפשוטו, אלא מכלול גורמים המשפיעים על עיצוב האגו, ושמקורם בדחפים מיניים מולדים ונרכשים כאחד.
הפרשנות למילה לִיבִּידוֹ אינה מסתפקת ביִצרה. תשוקה, תאווה, יֵצר המין.
התוספת לפרשנות היא בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם.
כמו כן, ידוע לנו שעל פי מודל זה, כל שלב מאופיין בהתנהגויות ובקונפליקטים, שאם לא יבואו על פתרונם הראוי לא יאפשרו לילד להמשיך את התפתחותו כראוי וייצרו קבעון (פיקסציה).
כמובן שאנו עוסקים בהתפתחותו הנפשית של הילד. העיסוק בפסיכולוגיה יכול להיות מדעי, אם נבחין בשכפול. שדבר אחד קורה בשלב מסויים יכול להופיע שווה בשווה במקרה אחר – ילד אחר. השאלה שנשאלת האם האופק שאני רואה הוא אותו אופק שאתה רואה? האם כל דבר נראה נתון למדידה ולכמות. האם האנרגיות הנפשיות של האדם הן מדידות ברמה שמדד פרוייד את ההתנהגויות המיניות של הילד מאז נולד?
נתייחס למדעי ההתנהגות שהם מדידים. יש אפשרות לראות באופן ברור ביותר כיצד מועצמת התנהגות לא נאותה ע"י חיזוקים מהסביבה. בלא אותו ניתוח התנהגות מדיד לא היה זה מאובחן כשלב במדעי ההתנהגות. ביהביוריזם (אנגלית. Behaviour – התנהגות) זוהי גישה מערכתית לחקר התנהגות האדם ובעלי החיים. היא טוענת שכל ההתנהגות מורכבת מרפלקסים (תגובות לגירויים מסוימים מהסביבה החיצונית או הפנימית), ואופרנטים (סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני בתנאים כלשהם וגם כן – נשלטים על ידי גירויים מהסביבה החיצונית ואו הפנימית). הביהביוריסטים מקבלים את חלקה החשוב של התורשה הגנטית בהתנהגות, אך הם מתמקדים בעיקר בגורמים הסביבתיים.
נתמקד ברשותכם באופרנטים ובאנרגיות. האם אותם סוגי התנהגות שמתרחשים באופן ספונטני נגרמים ע"י הסביבה בלבד או שהם גם "גנטיים" כי האנרגיה היא המניע שמביא את הגורם- הסיבה לתוצאת ההתנהגות להראות אחרת לי ולך, ולכן גם תוצאת ההתנהגות תהא אחרת.
לפי הפיזיקה, האנרגיה על צורותיה השונות סובבת אותנו, היא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש ועוד. אבל אין אחד מאיתנו שלא מדבר היום על
"אנרגיות חיוביות" / "אנרגיות שליליות". משמע שאנחנו באופן כל כך ברור לקחנו מושג מדעי – מדיד ויצרנו אשלייה? המונח רוחניות הוא שם כולל למספר גישות לפיהן העולם אינו מסתכם רק באנרגיה, חומר, ותודעה, וכי קיימים מאפיינים נוספים לקיום כגון תכלית, נשמה, גמול, שכר ועונש, קארמה, גורל, רוחות (spirits).
המונחים נפש (mind) ותודעה (consciousness) נזכרים לעיתים בחיבורים הקשורים במושג הרוחניות וזוכים שם לפרשנויות מגוונות, אם כי הם נחקרים מאד גם בשיח המדעי (בפרט בתחומים מדעי המוח ונוירופסיכולוגיה).
כך שהנפש שלנו, כשהיא נמצאת במודעות, יש בה אנרגיות חיוביות. אותן אנרגיות המניעות אותנו לראות בסיבות או נכון יותר בנסיבות גורם להתנהגות מיטבית או לצערנו התנהגות שאינה מיטבית להצלחתנו.
אז כשפרוייד טען בפסיכואנליזה שמדובר בכלל האֵנֶרגיות הנפשיות שבאדם. וסקינר טען שהמניע הוא זה שמביא אותנו להתייחסות שונה לנסיבות… הם שניהם דיברו על אותה אנרגיה (רוח האדם – הנשמה הנצחית) שמהווה גורם מכריע בהגיענו לכל סיטואציה שנקראת בחיינו. ואם כך העניין זה הזמן לקרוא את הספר שלי "גלגולו של חינוך" ולהבין את מקומה המשמעותי של הנשמה שלנו בחיינו. ההבנה כיצד לעבר של הנשמה, שהיא המקור לכח המניע גופים, היא החום, היא מה שיוצר את הזרם החשמלי, את זרם המים, את אור השמש בעולמנו, יש השפעה כל כך גדולה על ההתנהגות שלנו. אותה התנהגות שמביאה אותנו להישגים שלנו או לאי הצלחה שלנו בהגשמת חלומותינו.

השלכות מגילגולים קודמים

בבדיקה שנעשתה בפייסבוק מרץ 2018, במחקר על גילגולים קודמים שלי נכתב שבשנת 23 לספירה הייתי שליח של ישו בירושלים ובשנת 1692 הייתי מכשפה בסאלם שבבומביי. בקיצור. עבר מרשים.
נסכים שהתנהגות האדם היא התנהגות נרכשת. כך הוכיחו מדעי ההתנהגות (כשהם חוקרים התנהגות מאז נולד הילוד והתפתחותו בגילגול הזה). על המוכח במדע לא נערער. העירעור והספק יהיה לגבי השפעת תובנות הנשמה על התנהגות האדם, המכיל/המוליך אותה. נוסיף שמדעי ההתנהגות הוכיחו גם שהתנהגות בינאישית היא התנהגות נרכשת.
עובדה היא שכל פעם שנחקור גילגולים קודמים של הנשמה, נמצא קשר לכאן ועכשיו. אם רק נאמין בכך שהנשמה הניצחית שלנו אכן מתגלגלת והיא זו שמביאה איתה חוויות מהעבר המוליכות אותנו בכאן ועכשיו. ניתן יהיה לשפר מיומנויות התנהגותיות ובפרט התנהגות תקשורת בינאישית, שכולה (מוכחת מדעית) מושתתת על רכישת ידע והתנסויות מודעות. נוכל לשפר: ניהול קצב השיחה, ניהול כעסים, זיהוי קצרים בתקשורת, הפגנת אמפתיה לדובר שממול, הגברת הסבלנות והסובלנות, הפעלת טכניקה להורדת מתחים, וגם, פיתוח מודעות להתנהלות שלנו: האם ניתן "לקרוא" מצבים עתידיים שלא יהיו מיטביים לנו ולמנוע אותם? האם ניתן להיבנות אחרת להצלחה מיטבית?
מודעות ולמידה של הנשמה שלנו, יאפשרו לנו לנהל את ההתנהגות שלנו ולהשיג את מטרותינו במרחב גדול של תחומי העיסוק שלנו בחיינו.
החשוב הוא להבין שההבנה של המסרים מהנשמה שלנו, מאפשרת לנו להתערב בנסיבות. להבין שיש להסיר את הממתקים מהמדף (התערבות בנסיבות). ולהקפיד על כמות וזמנים לאכילתם ולא לחפש רופא כשהשיניים כואבות (התערבות בתוצאות).
ילד שכרגע הפך שולחן בכיתה. לא מיד להעניש אותו על הפיכת השולחן. יש מקום לדבר איתו שכך לא נוהגים. אחרי שנבין מה הביא אותו להפיכת השולחן. ואיך נעשה זאת? חשוב לעקוב ולהבין באילו מצבים הילד הופך שולחן. באילו סביבות בחייו הוא הופך שולחן? – בבית? אולי בבית ספר? האם זה קורה גם וגם? האם זה דפוס התנהגות לזמן כעס, או שזו פעולה שהוא עושה בסביבה מסויימת בה הוא מקבל חיזוק להתנהגות הספציפית. ובמקביל. מה קרה לפני? האם הגורמים להפיכת השולחן בעלי אופי דומה. האם יש שם אינטראקציה לא מיטיבה עם חברים, מורים, משפחה? מי הגורם המאובחן שאכן מביא את הילד למצב שכזה? משם, ניתן לחקור עוד מה הגורם שהביא לשיבוש באינטראקציה האם הוא תלוי מסוגלות חברתית, מסוגלות לימודית, מסוגלות בהתמודדות מנטלית, או שמה חוסר במילוי צרכים פיזיולוגיים? הילד אולי רעב (לא הספיק לאכול, אין לו מספיק אוכל) אולי קושי באיפוק וברח לו והוא יעשה הכל שיוציאו אותו מהכיתה לפני שמשהו יריח שפספס.
שאלת השאלות, האם ברצוננו לעזור לילד, להטיב את דרכיו שידע כיצד להתמודד בחיים הצפים לו לאחר שיעזוב אותנו? או שאנחנו רוצים כאן ועכשיו פתרון שיתן שקט לנו ולסביבה ברגע הנתון.
הנקודה שחשוב לי להבהיר, שכל סיטואציה כזו שעובדת בפנינו יש לה שני פנים. האחת היא הילד. כן חשוב שכבוגרים שאותנו בחרה נשמתו שנהיה נוכחים, בחרה בנו לסייע לו לצאת מהמצוקה. וחשוב שנמלא את התפקיד המתבקש כי לא סתם היקום הפגיש אותנו עם הסיטואציה.
מאידך ולא במקביל, כי הקווים היקומיים נושקים – הנשמה שלנו בחרה להיות נוכחת בסיטואציה. הנשמה שלנו בחרה להיות שם ולקבל גם על עצמה את התיקון להיות שם ולסייע לילד שבמצוקה. הסיוע לנשמה של הילד, הוא התרמה למערכת הנדרשת מהנשמה שלנו בכאן ועכשיו. וזו הזדמנות פז לעוד כוכב ועוד הוקרה לעשייה משמעותית בשבילנו. אז, אם לא למען הילד/ה, למען נשמתכם. עשו ותתוגמלו. אם לא בגילגול הזה, בגילגול הבא.

"בינה לו לאדם ולא יבין בינתו"

את הפסוק הזה, האמרה, הפתגם ששמעתי הבוקר לפני שעת היקיצה מסבא רבא שלי הרב צביקה אדלר ז"ל. כך אמרה לי הישות שאינני יודעת מי היא ועלי לחקור אודותיה. ומשפט זה מתחבר לי, לארוע שהתרחש בחיי . התכנסנו חברים ליד קברו של שלום צור ז"ל, לגילוי מצבה, איש יקר ואהוב. חבר נשמה שלא אמצא עוד כדוגמתו.
ימים ספורים לפני, ביקשה ממני אשתו, בת דודתי, לכתוב מספר מילים. התיישבתי לכתוב. נשמתו של שלום התיישבה בסלון ביתי ובאצבע המורה בקול נחרץ אמר: "את לא כותבת כלום, תגיעי למקום ותדעי מה להגיד". משניסיתי שוב לקחת את העט ולכתוב שוב בכעס אמר: "את לא כותבת". מצאתי עצמי מקבצ'צ'ת את הנייר, הרמתי ראש והנשמה כבר לא הייתה בחדר. שיתפתי את בת דודתי בכל שהתרחש והמתנתי.
הגעתי ליד מרדכי. התיישבתי בבית המארחת וידיי התמלאו מלט. ידיים יבשות ולא יכולתי לאגרף אותן. הבנתי ששלום מבקש לאמר לי משהו. הכאב שבצריבה מהמלט הכביד עלי להתעמק וביקשתי קרם ידיים מהמארחת. אמרתי לשלום: "ארגיע את ידיי ואכתוב את דברייך". כך היה, מרחתי את הקרם, הידיים נרגעו וביקשתי מבתה של המארחת דף ועט".
ידיי שרבטו ללא משים: "מלט, בנין, בית, הבנייה – קונסטרוקציה, בינה – הבנה, מבנה". שאלתי את בת דודתי: "מה כתוב על המצבה?" אמרה לי: "איש בינה…". ברגע זה "נפל האסימון". שלום ביקש למסור את דברו. ואכן תמצתתי את דבריו, כשנשאתי דבריי באזכרה. כאן אוסיף והשלים את התובנה.
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. בן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הדרך שעשה. הדרך שהיבנה לעצמו ולקהל הסובבים אותו. אדם שמגיע לעולם לא עושה רק על מנת להשכיל ולהרחיב בינתו למען עצמו. כל אדם נכון שיבין שכל מעשיי ידיו הם למען היקום כולו. כל אחד מאיתנו מבנה את הפנים המוצקות והגשמיות של היקום בכלל. בינתנו השכלית היא למען הבנייתנו כעם וכלאום. כל אחד מאיתנו חשוב שיתן דעת למשמעות העשייה שלו בחיים אלו, למען אותה משמעות קונבציונאלית של כלל היקום.
עשו למען… באהבה

התמודדות עם אובדן

אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר.
התכנית החברתית "בניית זהות", במסגרת כישורי החיים בבית הספר, באה להפנים ולהעמיק את הבסיס לבניית הזהות האישית, את האזרחות במדינה, ואת היכולת להתמודד עם עתידם במדינה. אחד הנושאים המרכזיים המטרידים מתבגרים, הינו התהייה והברור של זהותם האישית אל מול זיקותיהם לחברים, לחברה, למשפחה, לדת, לתרבות, לאמנות, למדינה ולעולם.
מכאן נובע, שזהות אישית, היא השייכות שלנו. השייכות היא שמאפשרת לנו יציבות וביטחון באשר למי שאנחנו. כך, שאם הזהות שלי מתבטאת ב"אני הבן של.." "אני בן שלישי במשפחה", "אני אמא לשלושה ילדים"… זו הזהות שלנו. מעבר להישגיות שלנו בחיים. להבדיל מהישגיות שבאה לידי ביטוי ב"אני מורה בבית הספר.." והופ. קרה שעברת בית ספר. חווים אובדן. במיימדים קטנים. אבל, משהו בזהות שלך התערער. אתה חווה חוסר יציבות לתקופה קצרה עד ליציבות בזהות החדשה שלך.מעבר לבית ספר אחר.
גירושין גם הם סוג של אובדן. היית אשת איש ועכשיו? גרושה,
בכל ה"אובדנים" שאנו עוברים בחיים אנחנו מבינים שאנחנו בתקופה של בניית זהות חדשה, קבלת איזון חדש, יציבות חדשה (ואולי טובה יותר?) ובניית הביטחון בסטאטוס החדש.
וכשאנו מדברים על אובדן של קרוב משפחה. אנו מתערערים קשה יותר. כובד המשקל של אותו קרוב משפחה בזהות האישית שלנו גדולה בהרבה יותר ממקום עבודה, מדירה או כל מושא אחר שנבחר כרגע. קרוב משפחה זה אנחנו. חבר, זה אנחנו.
הדוקטורינה שמלווה אותנו אנשי האור והאהבה, היא שהנשמה היא נצחית, הנוכחות הפיזית של החבר שהלך לעולמו, קרוב המשפחה, אינה במוחשי לידנו, אך האנרגיה של הנשמה נמצאת איתנו ומתלווה אלינו. אנחנו יכולים לחוש בה אם נשב בשקט ונאפשר לה להגעת בנו. ממש נרגיש את חום האנרגיה לידנו. אנשים סיפרו שחשו ליטוף ואפילו נשיקה. אם רק תאמינו באמת, אפשר לשאול שאלות את הנשמה והיא תענה. הקשיבו. קבלו סימנים. במקרה של אובדן קרוב, המעבר הוא מתחושה פיזית, ראייה ארצית לתחושה וראייה מנטלית.
הכוח המנטלי והפיזי שמסוגלת הנשמה לתת לקרובים לה מהעולם האחר הוא חזק ואמיתי. בקשו בריאות, אהבה, משמעותיות. התחזקו באמונה שאנחנו לעולם לא לבד.

גמול לדורות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.