תגית: ספר

שנים שאני מורה למתמטיקה בחטיבת הביניים. אני יודעת שכשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אמצא את הזמן לשוחח אתו. כשאני באמצע שיעור ותלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני מפסיק/ה את השיעור ומנהלת דיון. אני משתדלת לקיים שיחות אישיות עם התלמידים שלי ולהיות בקשר הדוק עם ההורים לרווחת התלמידים והצלחתם האקדמית.
כששואלים אותי מה את עושה במסגרת החינוכית, אני אומרת שאני מורה לשיר עברי ומורה למתמטיקה. לאחר סיטואציה מול מחנך כיתה, אני שאלתי את עצמי ושואלת גם אתכם הקוראים, האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כ"מחנכת"?
בישיבות הפדגוגיות ניתן להבחין בין מורה למחנך; המחנך מנהל את הישיבה וניתן לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק. כמורה לשיר עברי מול 36 תלמידים בכיתה ובכל שכבה 3 כיתות ומדובר ב4 שכבות, אני מודה שלא מסוגלת להגיע לכל תלמיד בפן האישי. במתמטיקה שמדובר בקבוצות קטנות של עד 17 תלמידים. אני לא מוותרת על קשר אישי עם אף תלמיד/ה.
תפקיד המורה המקצועי זהה לתפקידו של מחנך הכיתה (בקשר האישי עם התלמידים) כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה". ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה של הנהלת בית הספר או משרד החינוך בתפקידו של המורה בבית הספר. כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית.
בתוך הטיפול הקוגנטיבי התנהגותי (CBT), יש לגישה המוטיבציונית (MI) יתרון מעשי מיידי בהבאת התלמידים/ ילדים/מטופלים למצב של מעורבות ושיתוף פעולה והרחקת הקונפליקט והריחוק מעימות ביננו. השיחות האישיות והקשר האישי ב- MI מתאפיינות באי- שיפוטיות, העדר עימותים, כבוד, סקרנות, תמיכה ושיתוף פעולה עם דגש על אוטונומיה והכוונה עצמית של התלמיד. התהליך של גילוי סיבותיו של התלמיד עצמו לרצות בשינוי התנהגותי והדרכים לעשות זאת עומד בלב לבה של הגישה המוטיבציונית.
החשיבות של המחנך להכיר בחוזקות של התלמיד. כשהתלמיד מרגיש שחוזקותיו מוקרות על ידי המחנך, הכרה זו מעודדת אותו להצטרף למאמצים המשותפים ליצירת שינוי. האסטרטגיה היא לגלות יכולות, לחזק אותן ולהשתמש בהן כדי לצמצם גורמי סיכון של נשירה.
אסכם, שאחת התרומות החשובות של גישות CBT המבוססות על קבלה היא ההתמקדות בחקירת ערכיו של המטופל והבהרתם באוזניו (Amrod&Hayes, 2014). חשוב שכל מנהל, מחנך כיתה וההורים יוקירו ויכבדו את המורה המקצועי כמחנך.

המורה משלים את עבודתו של ההורה בבית בחינוך הילדים. עליו לספק לילד חום ואהבה, מה שקוראים בשפה המקצועית תמיכה רגשית, אותה תמיכה רגשית מותנת גם בהצבת גבולות. מה הן אותן גבולות? גבולות של מי ובשביל מי? הילדים היום מקבלים היום מרות וסמכות, לא כמובן מאליו. על מנת שיקבלו את הסמכות, עלינו לשקף להם שאותן גבולות מטרתן להגן עליהם, הם החינוך, להביא אותם לביטחון אישי, אותן גבולות אמורים להביא אותם לחוסן נפשי למען עתידם.
להבדיל מתקופות אחרות בהן מטרת החינוך הייתה לתת לילדים מקצוע. התנהלות בחיים. כל ילד הוכשר להמשיך את עבודת אביו. להכיר מקרוב כיצד מנהלים ומתנהלים בעסק המשפחתי. היום ישנו מרוץ אחרי ציונים. להכיר שאם לא תגיע לציון זה או אחר לא תוכל להתקבל לבית הספר שמתנה כניסה לפי ציונים בתעודת סיום היסודי. זה גם בסדר, אבל הגישה חייבת להיות אחרת. להגיע ליעד בשיטה אחרת.
אם לרגע נעצור ונבין שהילדים שלנו מאוד, מאוד יצירתיים. הם מגיעים לשיעור עם בקבוק מים ריק. מדוע? כדי לצאת במהלך השיעור ולהרוויח זמן חופשי. הם רעבים ולא מסוגלים להתרכז, הם שכחו את העליונית באולם הספורט ועוד תירוצים שמאפשרים להם לקחת זמן חופשי. הם יצירתיים. להגיע בלי עיפרון זו דרך לתקשורת עם חברים בזמן שיעור, למרות שכל אחד צריך לשבת במקומו. אין ספק שהילדים שלנו מאוד חכמים. איפה נכון שנראה להם שאנחנו מובילים אותם לחינוך נכון למענם?
התבקשתי למלא מקום בכתה ח'. מצאתי לנכון, לא ללמד שפה אלא לעסוק בחינוך. ביקשתי מהילדים לנסות להסביר שני מושגים "למידה" ו"חינוך" מיהו ההקשר ומיהו התוכן? בוויקיפדיה כתוב: חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שתהליך חינוכי שבו אדם שרוי, הינו מצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו.
אנו עסוקים בלהביא את הילד להיות מחונך. האם המסגרת החינוכית אכן עוסקת בחינוך? כן היא עוסקת בחינוך, אלא שהילדים היום לא מבינים עד כמה החינוך להתנהגות נאותה הוא המוביל והמשמעותי בהגיעם לבית הספר. הילדים בכתה ח' הביאו דוגמאות מהשטח על חינוך להתנהגות נאותה שנכונה לסייע ברכישת ידע ומיומנויות לחיים. דוגמאות עלו ממגרש הכדורסל, מהשיח החברתי ומהנדרש בתקנון בית הספר. משם אנו לוקחים את הכיוון ותלמידי ח' בוגרי בית הספר יובילו שיעורי חינוך לערכים חברתיים בכיתות הצעירות יותר. הילדים עצמם יהיו יצירתיים בהקניית הערכים.
בספרי "גלגולו של חינוך", אני נותנת אור להבנה עמוקה ש"החינוך בא מהבית". בספר מתקיימת הכרות עם התובנות המדעיות (מדעי ההתנהגות), התובנות הרוחניות וכמובן כלים מעשיים מהאימון האישי, לשינוי דפוסי התנהגות שהושרשו בנו באותו חינוך מהבית והם לא מטיבים עמנו. חשוב להבין שחינוך אינו משא של למידה אקדמית. החינוך הוא הכוונה נכונה להתנהגות מושכלת במטרה להצליח. המסגרת החינוכית והבית מהווים מצע להצלחתו של הילד. ושוב אני קוראת לכל ההורים להאיר את האור בחינוך ובשיתוף פעולה הבית והמסגרת החינוכית לתת לילדים חוסן נפשי להצלחה בחייהם. חינוך נכון לערכי החברה וכבוד האדם יביאו להצלחה גבוהה יותר.

מוצאי שבת, צלצול טלפון מפר את הרגיעה משבת עם הילדים והנכדים שלי. אמא מודאגת מעבר לקו: "בבקשה תעזרי לי, הבן שלי החליט שהוא לא מוכן ללכת יותר לבית הספר, בשביל מה ללכת לבית הספר". ביקשתי שתשב עם הבן שלה וביחד אתו להעלות על הכתב עשרה דגשים שעושה בבית ספר. לצד אותם דגשים לציין האם היו יכולים להתקיים גם בבית. את הדף להביא איתכם לקליניקה מחר.
האם ובנה הגיעו לקליניקה בתום יום הלימודים. בדף נכתב שבבית ספר יש חברים בהפסקות, יש חוברות שבהם ממלאים אחר המשימות, יש שעורי ספורט ועוד. הדגשנו את החיובי בבית הספר וניסינו ביחד להבין היכן הבעיה.
בית ספר הוא מוסד לימודי המספק את האמצעים ללימוד תחומי דעת. הוא נועד לאפשר לתלמידים להשתלב בחברה על ידי רכישת השכלה ומקצוע. התוצר של תפקוד התלמיד בתחומי הדעת השונים, הנלמדים בבית הספר הוא הישגים אקדמיים. במסגרת בית הספר, הילדים מחויבים לשבת בתוך כיתה עם עוד כעשרים תלמידים לפחות (שלא תמיד החברים הכי טובים), יש לעמוד בזמנים של הצלצולים, כשזמני ההפסקות לא תואמים תמיד את הזמן שהם זקוקים לפסק זמן ומנוחה. האם בית הספר הוא מוסד חינוכי? חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, בו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות. כך שניתן להתבונן בתהליך החינוכי, כמצבור של פעולות מכוונות המשפיעות על התנהגות האדם ועל עיצוב אישיותו. בית הספר לא נועד להחליף את התרומה החינוכית של המשפחה ומוסדות חברתיים אחרים, אלא רק להשלים אותה בתחומים הספציפיים שבאחריות אנשי מקצוע. בהתאם לכך, התפקיד העיקרי שיועד בתחילה לבית הספר היה הקנייה של ידע. כיצד נביא את הילד לרצות לקנות ידע דווקא בבית הספר ולא בבית? שהרי לקיומה של המסגרת החינוכית יש לא מעט יתרונות למען הילד (חוסן נפשי, חינוך לערכים ורכישת מיומנויות ועוד), הוריו (שיוכלו להביא פרנסה בידיעה שהילד מוגן ודואגים לחינוכו והשכלתו).
לכל תלמיד/ה יש תחומי עניין שונים, יש עולם אחר משל עצמו של חולשות וחוזקות. חשוב ורצוי להכיר היטב כל תלמיד ותלמידה ולהבין כיצד הם היו רוצים להתנהל במסגרת הלימודית/חינוכית. החינוך הרי לא נולד כשקם בית הספר. החינוך קיים מאז נברא האדם. עשיו חונך להביא ציד הביתה ויעקוב חונך לשמור על הצאן והבקר כיושב אוהלים ולא פעיל במיוחד. יצחק הכיר את בניו וידע מה נכון לכל אחד מהם.
תפקוד התלמיד הכולל מילוי משימות, הקשבה לסמכות מורית, כבוד למבוגר ועמידה בלוח זמנים יכול להתקיים תוך כתיבת הסכם עבודה בו יצוין מה מתבקש מהילד, כיצד בתוך המסגרת הבית ספרית נכון יהיה לו לעמוד במתבקש וכיצד הוא מתוגמל על עשייה משמעותית שבה גם הוא וגם המורה יחוו חוויית הצלחה במילוי תפקידם.
הילד שהגיע לקליניקה שיתף שהוא זקוק לאוורור בתום מילוי משימות שהן מאתגרות במיוחד וקשה לו מאוד ללמוד שעתיים ברצף מתמטיקה ו/או מדעים. בהסכם העבודה נכתב שקיימת חובה להיכנס בזמן לשיעור עם כל הציוד, להיות שותף בהקניה. ביצוע המשימה יחולק לשניים או שלושה חלקים, כשבסיום כל חלק של עשייה, יתאפשר לו לצאת לחמש דקות אוורור. והיה וסיים את שלושת החלקים וגם אם עדיין לא הסתיים השיעור, הוא חופשי לצאת מהכיתה, כי בעבורו הסתיים השיעור. הילד נשם לרווחה, חתם על ההסכם ואמר: "ככה אני אצליח". הולכים לבית הספר כדי לחוות חוויות הצלחה והעצמה.

בכל עיר וקריה מתקיים ארוע "שבןע הספר" שמטרתו להעצים את המודעות לקריאת ספרים. עיקרו של הספר הוא התוכן הנכלל בו, בין אם זה תוכן עיוני, מדריך שימושי או סיפורת. סביב תוכן זה נכללים מרכיבי תוכן נוספים, חלקם המופיעים בכל ספר, חלקם המופיעים בסוגים מסוימים של ספרים, וחלקם מופיעים בהתאם לשיקול דעתם של המחבר והמו"ל. הרעיון המסתתר מאחורי קריאת הספר הוא שכל קורא לוקח את הטקסט לחייו שלו. שני אנשים שונים ממגדר שונה, מדת או מעדה שונה, כל אחד יספר את הסיפור שקרא אחרת. מכיוון שאנו מונעים על ידי ספר חוקים, ספר היסטוריה שונה אחד מהשני.
בבית הספר מתבקשים הילדים לבחור ספר ולכתוב עליו יומן קריאה. כתיבת יומן הקריאה מלמדת את המורה רבות על התלמידים. גדולתו של המורה היא להכיר את ההיסטוריה המנטלית של הילדים מתוך הניתוח של הספר שהם קראו. ובדיוק כך חשוב שגם הורים שקוראים לילדיהם ספר, לשוחח על הספר ולשאול את הילדים היכן הסיפור פגש אותם? מה הם אהבו בספר? שיח שכזה יפתח אתכם לעולם הפנימי של הילדים.
הספרים שלי מיועדים לנוער, לבוגרים, להורים ומורים ולכל אחד שמבין שחינוך לא מתקיים רק במסגרת חינוכית. חינוך מתקיים בכל תקשורת בין אישית שאנו מקיימים עם הזולת ויהיה גילו ומגדרו מה שיהיה. מטרתם להביא לתובנות וליישום התנהגותי שיטיב עמנו לחיים טובים ומאושרים. הספר "גלגולו של חינוך" פונה אל הקורא ומאפשר לו להכיר בכוח הרב שבגנטיקה המנטלית. עד כמה ההורים שלנו הם אבן דרך שלנו להצלחה בחיים. הכרות עם הנכון והשגוי בחייהם, מאפשרת לנו לנתב נכון את חיינו ואת חינוך ילדנו. הספר "הרוח בחינוך" נותן להכיר בערך האדם כאדם לומד וצמא ללמידה מיום היוולדו ועד ליום מותו. להכיר ולהוקיר את רוח האדם כשותף ללמידה משותפת של היחיד והסביבה. ההכרה ברוח האדם כגורם מאבחן לתוצאת ההתנהגות מאפשרת שליטה מירבית בהצלחה של כל אחד ואחת.
הספר "גורי הכלב שמתנהג כמו בן אדם" שכתבה יובל עדן, והיא בת 22 בלבד, זכה להצלחה רבה בזכות החיבור של הקוראים הצעירים לתוכן המספר על אימוץ כלבים. הספר "אמא, מה זה זמן?" שכתבה אירית ויסמן-מינקוביץ' והוא אחד מ28 ספרים שכתבה עד היום, מחבר את הילדים למושג הזמן שהוא כל כך גם לא בדיוק ברור למבוגרים. תוך כדי קריאת הספר המבוגר שקורא מבין עד כמה המושגים שלנו המבוגרים, כל כך לא ברורים לילדים. הספר "דמיון מודרך" שכתבה שרה מונטה, ספר מעניין שניתן תוך כדי קריאה ליישום של הפעלה מעניין. הספר יכול להיות ידיד נפש לכל אדם בכל גיל. צאו ובחרו את הספר שיעשה לכם טוב.

הזמנתי לשיחה הורים של תלמידה מכתה ג', בה אני מלמדת גיאומטריה. מפגישות עם הילדה בשיעורים פרטניים הבחנתי בילדה מאוד נבונה, כריזמטית ומצליחה לקלוט יפה ונכון את החומר הנלמד. השיעורים הפרטניים נועדו לצמצם את הפער הלימודי שצברה כשלא הגיעה עם הציוד הנחוץ ללמידה בזמן השיעורים שבמערכת השעות של הכיתה. הילדה נמנעה מלהביא את הציוד במספר שיעורים. מה שהצריך הקשבה למתרחש, לעצור ולהבין מדוע הילדה מגיעה בלי ציוד?

אשתף אתכם בשיחה שהתנהלה עם ההורים והילדה ואסתמך בתוכנית רדיו ששמעתי. תוכנית שמתקיימת אחת לשבוע ברדיו ארץ הגולן. בשידור שולמית בן ציון ודלית דויטש  ראיינו את הגורו שלי, המדריכה שלי לתקשור ושחזור גלגולים הגב' מאיה סלע. מאיה ידועה כמתקשרת ועוסקת בתורת האינטואיציה בארץ ובעולם.

אנו חייבים להבין שיש כל הזמן סימנים בדרך. חשוב שאנחנו במבוגרים אחראים נהיה קשובים לפעימות הלב שסביבנו. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות של התלמידה. האינטואיציה שלי אמרה שמשהו כאן לא כשורה. יש להיפגש עם ההורים וביחד בכוחות משותפים, להביא לשינוי למען מיטביות תפקוד הילדה ותחושת ההצלחה שלה.

חובה להבין שכשמתעורר קושי יש לעצור ולצאת לדרך חדשה. דרך אחרת מהמקום בו התנהלנו. אם לא עובד משהו. צריך לעשות חשיבה מחדש. לא לפחד להיכנס לחישוב של מסלול מחדש. גם אני כמורה, גם ההורים שלמעשה לא הבינו מה מעכב את בתם מההצלחה וכמובן החשובה מכל זו הילדה שמשימתנו להכשיר אותה לחיים טובים ומשמעותיים.

מטרת השיחה הייתה לקום ולא לפחד. להעלות את הבעיה. מורות רבות מפחדות שההורים יאשימו אותן באי הצלחתה של התלמידה והפחד משתק את העשייה למען שינוי ומיטביות. חשוב להבין שיחידות הזמן לעצירה וחשיבה לא צריכות לחכות לימי הורים, יש מקום לעשות זאת בכל שבוע ואף בכל יום בתום יום הלימודים. כשמרגישים פחד – לנשום עמוק ולפתוח את הריתמוס של היקום לחשיבה מחדש.

השיר של אריק לביא "זה קורה" שגם הוא שודר באותה תוכנית רדיו מעצימה, מורה לנו "שיש ללכת ללכת", גם "אם שום דבר לא ידוע… יש לנוע לנוע". התנועה מאפשרת לא להישאר באזור הנוחות ולפתח את שריר האומץ. אומרת מאיה סלע "האומץ הוא שריר ויש לאמנו – ההתמודדות עם הקושי מחזקת לנו את אותו שריר אומץ". העצלות לא תוביל אותנו לשום מקום. גם אוכל כדי שנצליח לבלוע אנחנו לועסים, זה לא נבלע בנתינת הביס. הלעיסה חייבת להתקיים. זו העבודה בכיתה ובבית. אנו כמבוגרים חייבים להיות ולהוות מודל חיקוי לילדים שלנו.

מודעות וערנות להתנהגות ילדנו בזמן קושי, מהווים תנאי הכרחי להעצמת הילד בעשייה למען שינוי התנהגותו במטרה להביא אותו לחוויות הצלחה. הפחד מהווה תופעת לואי של הפסקת נשימה. לכן חשוב ללמוד לנשום ולבחון דרכים להתמודדות. השיחה עם ההורים שיקפה להורים את ההבחנה שלי שמדובר בילדה נבונה. הפערים שצברה נבעו מאי הבאת ציוד ותפקוד לימודי שוטף. המפגש יצר תוכנית התערבות ברורה, של סיוע לילדה בהבאת ציוד באופן עקבי, מעקב של ההורים על העשייה השוטפת וכמובן תקשורת ישירה ביני לבין ההורים באופן רציף.

המפגש בין המורה לתלמידים בשיעור הוא הבסיס לתהליך הלמידה בבית הספר, ולכן נוכחותו של התלמיד בשיעור היא חובה. קבוצות דיון לימודיות מהוות אחד מהמקומות בהם לומדים יכולים לקבל תמיכה ועזרה מהמורה ומתלמידים מתקדמים. הקשר שבין נוכחות חברתית ללמידה בקבוצות מבוסס על קירבה בין כל המשתתפים. כאשר לומדים מרגישים קירבה למורה ולחברים בקבוצת הלמידה, נוצרת תחושת נינוחות שמאפשרת להפנות משאבים ללמידה מיטבית.

זהות קבוצתית משותפת מובילה לשיפור בתוצרי למידה משותפים. בהסתמך על כך שתפיסת הלמידה מושתתת על שלושה היבטים: נוכחות קוגניטיבית, פיתוח מיומנויות למידה ותפיסת המפגש הלימודי כמצע והזדמנות לאינטראקציה חברתית. אחדד ואומר שנוכחות התלמיד בכיתה, גם אם אינו פעיל מהווה למידה יעילה. בכדי להגיע לידי למידה, יש לעודד אינטראקציות חברתיות ולמידה בקבוצות קטנות וגדולות. אני מתעקשת להביא אתכם להכיר ולהאמין בכוח המסגרת החינוכית בבית הספר ולראות את הלמידה מרחוק כמעכבת למידה משמעותית שלמה במשמעות הרחבה ועוטפת של מהות הלמידה, כפי שציינתי על שלושת היבטיה.

בכדי להבין את מהות הלמידה, חשוב לי שנבין מהי נוכחות בלמידה. נוכחות מתייחסת ל"להיות בתוך" סביבה. האם המדיה איננה סביבה? האם המדיה הינה סביבה המאפשרת אינטראקציה חברתית? מה מידת הקירבה למורה ולחברים בזמן הלמידה מרחוק – אותה למידה המתקיימת במדיה?

הנוכחות שמהווה בסיס ללמידה מיטבית מתבטא בעושר חברתי בכיתה במגוון התלמידים,  בזמן שבמדיה "משתיקים" את התלמידים ברוב המקרים. המורה מדבר ואין עושר חברתי. נוכחות היא הממשות. הקיים, הפיזי. המציאות. המדיה איננה מאפשרת. נפגשים לשעה אחת. הילדים ברובם אף לא פותחים את המצלמה ואם כן, לאחר איפור ושימוש במדיה כדי ליפות את החדר בו הם נמצאים. מדובר באשליה ולא במציאות הקיימת להכרה ולמידה של התמודדות עם החיים. מה ששנים ניסו ללמד ככישורי חיים. החיים עצמם אינם במדיה, הם במציאות ובמפגש החברתי.

הנוכחות בבית הספר מאפשרת התאמה בין התחושה הפיזית, של "אני במסגרת לימודית", ובין התחושה הפסיכולוגית "אני לומד". הנוכחות החברתית בבית הספר מאפשרת את תחושת הביחד, תחושת הכוח שמאפשר התמודדות. החלוצים הקימו מדינה בזכות היותם ביחד. בזכות היציאה ביחד לשדות. בזכות התמיכה ההדדית. העזרה ההדדית. הילד מרגיש קשר לחברה וללמידה כשהוא קיים – נוכח, שייך – חלק מהקבוצה ורצוי – נצרך למען הפרייה הדדית בכיתה. כולם לומדים מכולם. הנוכחות כהצגת העצמי לציבור החברים ותפיסה של החברים באינטראקציה. המדיום עני מאוד בתקשורת בין אישית, תקשורת מקרבת ואינו מסוגל ללמד ולהקנות ערכים של "עושר" חברתי.

הקורונה לימדה אותנו שריחוק חברתי, בידוד וסגר, מהווים מכשול להעצמת החוסן הנפשי של רוח האדם בכלל ומעכב את חיזוק הביטחון העצמי ואת הלמידה המשמעותית של הילדים שלנו. ילדים בריאים מקומם בבית הספר. הורים שילחו ילדים בריאים לכיתות הלימוד.

נפגשתי בקליניקה עם אמא יחידנית ולה שני ילדים משני אבות שונים. האם הגיעה נסערת מאוד. הבן הבכור (24), ביקש לחזור לגור בבית אחרי שירותו הצבאי. הבת הצעירה (15) לומדת בבית ספר לחינוך מיוחד. לאחר שסיפרה האמא שהיא מאוד חוששת. "אני באמת לא יודעת הרבה על איפה בילה הבן הבכור אחרי הצבא ואני באמת לא יודעת מה לעשות?". אכן הדילמה קשה מאוד. הקונפליקט שעומד הורה במצב כזה הוא באמת קשה ועם זאת בלתי נמנע – לקבל את הילד בזרועות פתוחות או לסרב. אי אפשר לברוח מלהכיר שקיים חוסר הסכמה או חוסר התאמה בין שני צדדים וחשוב להשכיל ולבחון כיצד מקיימים את הקונפליקט.

להיות הורה זה תפקיד מאוד חשוב ומשמעותי. לתפקיד הזה אף אחד לא הכשיר אותנו. כשאנחנו הופכים להורים לרוב אנחנו מאמצים את צורת הגידול של ההורים שלנו (אני מרחיבה על כך בספרי "גלגולו של חינוך"), לפעמים בצורה מנוגדת לצורת הגידול של הורינו, כי לנו הייתה חוויה לא טובה ואנחנו רוצים לעשות חוויה מתקנת ולפעמים אנחנו פועלים לפי אינטואיציה. הדרכת הורים עשויה להיות התשובה לכל הורה שמרגיש שדרך הפעולה שלו לא עובדת או כמו במקרה שלנו חושש שיבחר בדרך שלא תהי מיטבית לו ולבני ביתו.

במהלך החיים אנו נתקלים בקשיים שונים בגידול הילדים. עסוקים בדילמות, מתחבטים בשאלות רבות ולא תמיד בטוחים בדרך שאנחנו מתנהלים עם ילדינו. כשאנחנו חווים קושי עם הילד והיחסים ביננו לבין הילד מתערערים אנחנו שואלים את עצמנו "מה עשינו לא נכון? איפה טעינו? לפי ראיון קצר שערכתי עם האם, נחשפתי למערכת יחסים שהייתה בין האם לבן, כשגר בבית לפני הצבא. סמכות הורית לא הייתה שם, האם חששה שהחלטותיה לגבי חינוך הדוגל בגבולות יערער את יחסיה עם הילד והילד נהג באי ציות באופן קבוע, הן בבית וכמובן בבית הספר. העובדה שתמיד ריצתה אותו ומעולם לא שמה גבולות רק חיזק את אי הציות. לא פעם הושעה על אלימות פיזית, חוסר כבוד למורה וסיפרה האם שאף נכתב טופס דיווח לרווחה על נשירה מהלימודים.

כדי לקבל את התשובות לשאלות שאנו מתחבטים בנושא הורות, ניתן להגיע לאיש מקצוע אשר נקרא מנחה/ת הורים. זה, מלווה את ההורה שלב אחרי שלב עד למציאת הפתרון לקושי. אי ציות הוא אור אדום להתנהגות לא מיטבית שמתבטא בפגיעה עצמית ו/או פגיעה בסביבה. אי קבלת סמכות הורית/מורית מהווה אור אדום להתנהלות לא מיטבית בצבא ובעבודה בעתיד. אל תחכו ותחשבו שהדברים יסתדרו. קחו אחריות ופנו לעזרה.פנייה למנתח התנהגות, יאפשר להבנות תוכנית ההתערבות למען שינויי דפוסי ההתנהגות בבית והנחייה ברורה ליישום התוכנית בליווי צמוד.

בתום הפגישה עם האם הוחלט שהאם תתנה את השארות הילד בבית רק אם יסכים לשיחות משותפות בקליניקה לתאום ציפיות ובניית הסכם ברור לחיים משותפים. חשוב לברר שילד בן 24 עובד במסגרת מכובדת שהאם יודעת היכן. הילד בן ה24 שחוזר הביתה, חוזר למסגרת ביתית בה ההורה מוביל את ההתנהלות בבית וילד מתחייב לכבד את החוקים בבית ואת בני הבית.

זיהוי המקומות שבהם ההורים מתנהלים בצורה שיכולה להזין את הבעיה או את הקושי מאפשר להדריך אותם כיצד להתנהל בצורה שונה ממה שהם רגילים להתנהל. הפגישה עם הילד והאם יביאו למצב של קבלת כיוון לעבודה משותפת לשינוי דפוסי התנהגות שמהווים מכשול לחיים משותפים בבית. במידה ולא תצליח האם להביא את הילד לפגישה ננסה לתת דגשים ונציע אפשרויות נוספות להתנהלות עם הילד. הילד ידע בברור שיש התנייה למגורים משותפים בבית. קבלת הילד חזרה הביתה איננה חובה. מדובר בילד בוגר ואחראי. זוהי זכות ויש להכיר בכך ולדרוש את הכבוד המגיע.

הטלפון צלצל בשעת בוקר מוקדמת. ימים של סגר ופגישות בזום שמתחילות לקראת הצהרים. מעבר לקו, אמא לארבעה ילדים "אני קוראת קבוע של הטור שלך בעיתון כוכב הצפון, אני רוצה להגיד לך שהחלום שלך שנצליח לשנות את החינוך ואת החברה, לא יתגשם. להורים היום אין כל יכולת להשפיע על הלמידה של הילדים ובטח לא לעשות שנצא ביחד לריצה. ההורים היום בסגר מוצאים את עצמם נותנים מענה בתחומים אחרים כמו אוכל, לבוש (ההכנסות קטנו) או כעסים בתוך הבית. אני לא רואה את ההורים מסוגלים לתעל את החינוך לכיוון שאת כותבת עליו."

אוטופיה, מתייחסת לחברה מושלמת היפותטית. התואר "אוטופי" משמש כיום לעיתים קרובות לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

אפלטון, פילוסוף יווני, תלמידו של סוקרטס, כתב את הספר "מדינה". המדינה מציגה תמונה של המדינה האידיאלית – המדינה הטובה בתכלית. במובן זה יש לפרש את דברי אפלטון כאוטופיה. עבור אפלטון, הייתה המדינה מצע לרפורמה מעשית. קל לנו להציג את הקשיים הנערמים לפני כל מהפכה המבקשת להשכין עלי אדמות את "המדינה השמימית". אומר לכם קטן עלינו.

העם הנבחר. הוכחנו שלא רק ששרדנו את השואה, הצלחנו להקים מדינה. ולא סתם מדינה. אנחנו מהמדינות המתפתחות ביותר בעולם. המדע שלנו משגשג ומוביל. יש לנו את היכולת לקחת את הקשיים שהסגר והמגפה מביאה עלינו ולעשות מהלימון לימונדה.

אחד ההמצאות הגדולות שלנו בהיסטוריה של מדינת ישראל, הייתה הבניית הקיבוץ. מעבר לרעיון ההתיישבותי נבנה הקיבוץ על  ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני.כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל השותפים בקיבוץ. השיתוף היה מגיל הגן ועד בכלל. כל אחד ותפקידו. מי האמין אז, שרעיון הקיבוץ יהיה ישים? עיינו במקורות מאז שה"קיבוץ" הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. כמה קיבוצים קמו בארץ ושרדו באופן יוצא מן הכלל?

חינוך ביתי בשילוב החינוך הפורמלי, עם הסיוע העצום והמובנה של מערכת החינוך בישראל, הוא אינו היפותטי. זו לא תאוריה שלא ניתנת ליישום. הכל תלוי באמונה שלנו בהצלחתו. אמונה בהבנייה לתהליך של שינוי תפיסה. הלימודים של הילדים שלנו הם האחריות שלנו כהורים. הלימודים הם העצמת התודעה. ראשי התיבות של דת, דעת התודעה. הדת היהודית דורשת הכרה מלאה במסוגלות שלנו ליצור ולעשות למען מיטביות. העובדה שהחינוך חזר לידי ההורים, אינה גזירה שההורים אינם יכולים לעמוד בה. זו חובתו של כל הורה. מי שזקוק לעזרה, יכול לקבל מיועצת בית הספר או מכל גורם מקצועי אחר. היו מודל חיקוי לילדכם, קחו אחריות. קבצו את הילדים לאסיפה, לפחות פעם בשבוע, לימדו את הקשיים ומצאו פתרונות, כך שהילדים ילמדו ערכים סוציאליסטים (חברתיים), אקדמיים ועוד. התנהלות נכונה מביאה איתה תוצאות לעתיד. אל תמעיטו בערככם כהורים.

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

"ילדים זו שמחה. ילדים זו ברכה." אשתף אתכם בפגישה עם אבא שהגיע לשיחת ייעוץ והכוונה בקליניקה שלי. לאבא שלושה ילדים 6,9,13. שותפים בהתנהלות הביתית ועם זאת ביניהם יש כל הזמן מלחמות. ויכוחים.  האבא המשיך וסיפר שגדל במשפחה עם חמישה אחים ואחיות וגם שם כל הזמן היו מריבות.

בכל חברת אנשים (ציבור) נמצא את הצדיקים, שתמיד יעשו טוב, יחפשו אייך להטיב, גם אם הם יפגעו, חשוב שיעשו טוב. ויש את בני הטובים. עושים טוב לא כי הם מאמינים שכך צריך לעשות, אלא עושים כי כך חונכו. כי "אמא ואבא אמרו שכך צריך" וכמובן יש את הרשעים… היום מוכח מדעית שמדובר גם כאן בגנטיקה וסביבה. ואיתם אנחנו משקיעים בתוכניות התערבות להביאם להטיב עם עצמם ועם הסביבה. המחקרים הוכיחו שאדם רשע, הוא אדם שמאוד רע לו. אין רוע שבא ממקום טוב.

ישנם מחקרים שטוענים שהציבור נחלק לניצים ויונים. הניצים יפגינו אסטרטגיה לוחמנית, כל מהלך שיעשו ישמע אגרסיבי שאינו משתמע לשני פנים. היונים גם הם יהיו אסרטיביים אך ימלטו מעימות וינוסו למקום מבטחים, לא להיפגע. ברור שהניצים חושבים שהם בעזרת כוח הלחימה ישיגו את שחפצה נפשם בתהליך לשינוי מצב קיים. היונים מאמינים שבדרך השלום יצליחו להביא לשינוי מבלי שאף אחד מהצדדים יפגע ולו כי במלחמה שני הצדדים תמיד נפגעים.

מכאן, ברור לנו שוויכוחים בין בני הבית, תמיד יהיו, וטוב שכך. מכיוון שוויכוח ועימות קיימים בין שני אנשים או יותר שמנהלים תקשורת בין אישית חברתית, משפחתית או כל מסגרת שמציינת את היותם שייכים זה לזה. ועוד מכיוון שכל אחד מכיר ויודע את הנכון והטוב עבור עצמו ומן הסתם ראוי שיעשה למען. מה שחשוב לנו הוא ללמד ולחנך לקיום ויכוח הוגן ומכבד. ניהול הוויכוח יעשה בהקשבה יתרה כל אחד לזולתו. "שמים על השולחן את כל קלפי המיקוח". אנחנו מכבדים את דעתו ועמדתו של כל אדם. ואז כל אחד בתורו, אפשר להטיל קובייה ומי שתוצאתו גבוהה יותר מתחיל (לא לפי גיל ואם הוויכוח עם ההורה, לא תמיד ההורה מתחיל את השיחה). אחרי ההקשבה, כל אחד בתורו משקף היטב את שנאמר על ידי זולתו, ומדגיש  את הנקודות שהוא כן מסכים עם האחר. עוברים לאחר, שמשקף. ואז, מתחיל הדיון כשמנסים להבין מה גרם לוויכוח ומה יכולה להיות תוצאת הוויכוח שתביא למקום טוב יותר ולמצב שהסיבה לוויכוח לא תחזור שוב. וכמובן אם ומתעורר ויכוח דומה בעתיד, כיצד נכון להתמודד מולו.

החינוך לשלום בית, חשוב לא פחות מהחינוך להתנהלות נכונה בבית. ההתארגנות והמערך לחלוקת תפקידים בבית כוללת הבהרה שיש מבוגר/ים אחראים בבית, הם ההורים כשהם נעדרים האח הבוגר וביום יום ישנם כללי התנהגות ברורים של כבוד ואחוות המשפחה.