ויכוח הוא חיובי, אם יודעים ללמוד ממנו

"ילדים זו שמחה. ילדים זו ברכה." אשתף אתכם בפגישה עם אבא שהגיע לשיחת ייעוץ והכוונה בקליניקה שלי. לאבא שלושה ילדים 6,9,13. שותפים בהתנהלות הביתית ועם זאת ביניהם יש כל הזמן מלחמות. ויכוחים.  האבא המשיך וסיפר שגדל במשפחה עם חמישה אחים ואחיות וגם שם כל הזמן היו מריבות.

בכל חברת אנשים (ציבור) נמצא את הצדיקים, שתמיד יעשו טוב, יחפשו אייך להטיב, גם אם הם יפגעו, חשוב שיעשו טוב. ויש את בני הטובים. עושים טוב לא כי הם מאמינים שכך צריך לעשות, אלא עושים כי כך חונכו. כי "אמא ואבא אמרו שכך צריך" וכמובן יש את הרשעים… היום מוכח מדעית שמדובר גם כאן בגנטיקה וסביבה. ואיתם אנחנו משקיעים בתוכניות התערבות להביאם להטיב עם עצמם ועם הסביבה. המחקרים הוכיחו שאדם רשע, הוא אדם שמאוד רע לו. אין רוע שבא ממקום טוב.

ישנם מחקרים שטוענים שהציבור נחלק לניצים ויונים. הניצים יפגינו אסטרטגיה לוחמנית, כל מהלך שיעשו ישמע אגרסיבי שאינו משתמע לשני פנים. היונים גם הם יהיו אסרטיביים אך ימלטו מעימות וינוסו למקום מבטחים, לא להיפגע. ברור שהניצים חושבים שהם בעזרת כוח הלחימה ישיגו את שחפצה נפשם בתהליך לשינוי מצב קיים. היונים מאמינים שבדרך השלום יצליחו להביא לשינוי מבלי שאף אחד מהצדדים יפגע ולו כי במלחמה שני הצדדים תמיד נפגעים.

מכאן, ברור לנו שוויכוחים בין בני הבית, תמיד יהיו, וטוב שכך. מכיוון שוויכוח ועימות קיימים בין שני אנשים או יותר שמנהלים תקשורת בין אישית חברתית, משפחתית או כל מסגרת שמציינת את היותם שייכים זה לזה. ועוד מכיוון שכל אחד מכיר ויודע את הנכון והטוב עבור עצמו ומן הסתם ראוי שיעשה למען. מה שחשוב לנו הוא ללמד ולחנך לקיום ויכוח הוגן ומכבד. ניהול הוויכוח יעשה בהקשבה יתרה כל אחד לזולתו. "שמים על השולחן את כל קלפי המיקוח". אנחנו מכבדים את דעתו ועמדתו של כל אדם. ואז כל אחד בתורו, אפשר להטיל קובייה ומי שתוצאתו גבוהה יותר מתחיל (לא לפי גיל ואם הוויכוח עם ההורה, לא תמיד ההורה מתחיל את השיחה). אחרי ההקשבה, כל אחד בתורו משקף היטב את שנאמר על ידי זולתו, ומדגיש  את הנקודות שהוא כן מסכים עם האחר. עוברים לאחר, שמשקף. ואז, מתחיל הדיון כשמנסים להבין מה גרם לוויכוח ומה יכולה להיות תוצאת הוויכוח שתביא למקום טוב יותר ולמצב שהסיבה לוויכוח לא תחזור שוב. וכמובן אם ומתעורר ויכוח דומה בעתיד, כיצד נכון להתמודד מולו.

החינוך לשלום בית, חשוב לא פחות מהחינוך להתנהלות נכונה בבית. ההתארגנות והמערך לחלוקת תפקידים בבית כוללת הבהרה שיש מבוגר/ים אחראים בבית, הם ההורים כשהם נעדרים האח הבוגר וביום יום ישנם כללי התנהגות ברורים של כבוד ואחוות המשפחה.

משמעות המפגש הראשון עם מחנכת הכיתה

סוף הוא תמיד התחלה חדשה. סופה של תקופה, הינה מעבר לתקופה חדשה. כניסה לכתה א', לתיכון, צו גיוס, לאוניברסיטה, לעבודה חדשה ועוד. בכל מעבר שכזה, כולנו צמאים להתחיל מחדש. לפתוח דף חדש. בימים אלו אנו מסיימים שנת לימודים, מסיימים תקופה של עליות וירידות, הצלחות ואי הגשמה, הכל מכל. לומדים מהניסיון ומתכוננים לעתיד.

בכל מסגרת שנבחר, נתקבל ע"י דמות שתפתח את הדלת בפנינו. למפגש עם אותה דמות יש משמעות חשובה מאוד להצלחתנו. כיצד יוצרים רושם ראשוני, שאוסף את האדם מולנו לסייע לנו להצליח? מה חשוב שיקרה באותו מפגש?

הרושם הראשוני הוא אחד המרכיבים המכריעים בקביעת התפיסה הכללית על אותו אדם. כך גם חשוב שנשקף לילד בן שש שמגיע לפגישה ראשונה עם המחנכת שתלווה אותו בכתה א'. בכל פגישה חדשה בין אנשים נוצר רושם ראשוני כלשהו  וקשה מאוד לשנותו לחיוב או לשלילה.רושם ראשוני נבנה מאיסוף מידע דו צדדי של מראה, לבוש, דיבור והתנהגות כמכלול, כמו גם מרכיבים פנימיים כמו שפת גוף וטון דיבור.

פסיכולוגיה חיובית תמיד מסייעת למגע חם שמשרה אנרגיה חיובית על המפגש. לחיצת היד וחיוך תמיד נותנים אות פתיחה להצלחה. הצגת הילד/ה תמיד בנקודות החוזק. המיוחד שבתכונותיו. חשוב להכיר את דרישות המסגרת החדשה ולהתאים את נקודות החוזק לדרישות המסגרת. למשל: בית ספר שעובד ב"מרחבים", חשוב לציין שהילד מאוד אוהב לעבוד עם חברים, לשחק עם חברים. לציין שהילד ממושמע ומסוגל לנהל זמן, כשמתבקש לפנות מדיח בבית, אין צורך לקבוע לו מתי לעשות, הוא יעשה זאת מתוך הכרה במחוייבות ובאחריות שלו.

למפגש הראשוני משמעות חשובה מאוד להכרות עם הילד/התלמיד/הסטודנט. מחקרים רבים נעשו בתחום ההכרות הראשונית והשפעתה על התנהלות הקשר שבין השניים. מורה שההתרשמות הראשונית שלו חיובית מכוון מטרה להעצים ולחזק את התלמיד וכמובן לא לפגוע בתדמית הראשונית שאיתה הגיע. מורה שהתרשם שמדובר בקושי, הוא יעשה הכל להטיב את המצב, לשפר, אך מראש ברור שלפניו אתגר מאוד קשה ונקודת הפתיחה מקשה על שני הצדדים לשנות את התדמית.

חשוב לאחר שיקוף החוזקות של הילד/ה, כן להתעניין לגבי הדרכים לחיזוק הנקודות הפחות חזקות של הילד, בעמדה ברורה של ביחד אל מול הקושי. המורה לא יוכל לעשות נכון ולהצליח ללא עבודה משותפת עם הבית. ההורה חייב להבין שהכנסת הילד לכתה א' מהווה עליית מדרגה לעבודה משותפת למען עתידו של הילד. אין להניח שחינוכו של הילד עובר לאחריות בית הספר. שיקוף נכון לנקודות החינוך עליהן יעבדו ביחד ההורה והמורה, יהיו אבן דרך להצלחתו של הילד.

איך נעשה למען הילד שירגיש שהוא ילד מוצלח?

המושג התנהגות מכיל בתוכו את הנהג ואת המנהג. ברור לכולנו שהתנהגות היא תוצר של נהיגה, עשייה בדרך מנהג של דפוס שקיים. דפוס שנמצא בתוכנו והוא חלק מאיתנו. להתנהגות יש גורם נסיבתי שנמצא בסביבה. על מנת לשנות התנהגות ממליצים קודם לשנות את הסביבה. את המקום בו אותה התנהגות לא רצויה מתרחשת.

הסיפור שלנו היום מתקיים בכיתת לימוד. ילד בן עשר מגיע לכיתה טעון. שעה ראשונה, יום ראשון, נכנס לכתה, מתיישב. המורה מגיעה לכתה עם הצלצול ומבקשת להוציא ציוד בחשבון. הילד מסתובב לתיק שתלוי על הכסא ומנסה להוציא את הציוד, לא מצליח. קם ממקומו נעמד והכסא נופל, החפצים מהתיק נופלים (התיק היה פתוח, זוכרים, הוא ניסה להוציא את הציוד). החברים מגחחים. המורה "למה כל דבר שמבקשים ממך יגרום להצגה גדולה". הילד "מה אתם רוצים ממני?" זורק את הקלמר (שכבר היה מונח על השולחן, אותו הצליח להוציא כשהתיק על הכיסא), הקלמר שנזרק פוגע בילדה שישבה לידו. הילדה בוכה "הוא זרק עלי את הקלמר". המורה: "עכשיו תלך לחדר המנהל". כמה סיפורים כאלה אנחנו מכירים?

הילד הגיע טעון לכיתה, כי המקום מהווה עבורו מקום מאתגר, חשיפה לגירוי לא נעים (אברסיבי) שמעורר אי נוחות. כשאדם מגיע למקום כזה, ברוב המקרים הנסיבות יביאו אותו להתנהגות לא נאותה. הבניית סביבה תומכת, מאפשרת ונינוחה לילד, היא תהליך למידה התנהגותית שמבוססת על השינויים הסביבתיים, אליהם מובילה ההתנהגות . ילד שנוהג באלימות, לא תמיד השהייה מהמסגרת הבית ספרית היא הפתרון הנכון לילד. לעיתים חשיבה על הרחקה ממקום האלימות, תוך השארות במסגרת הבית ספרית, הנה מענה נכון יותר לשינוי ההתנהגות הלא מקובלת של הילד.

באירוע שכזה, בו היחיד מגיב כלפי הסביבה, יש לתת את הדעת לסביבה בה הופיע הגורם להתנהגות. הרחקת הילד מהמקום נכונה גם לו וגם לילדים שנפגעו מהתנהגותו. הילד מקבל לתקופה סביבה אחרת במסגרת הבית ספרית בה נבדוק אם אכן הסביבה בה ההתנהגות הלא נכונה באה לידי ביטוי, הייתה המקום הלא נעים בעבורו, שהיה הגורם להתנהגות. סביבה אחרת עם דרישות אקדמאיות מותאמות לילד, חשיבה על גירוי מחזק חיובי להתנהגות מיטבית שכן מאפיינת את הילד, תוביל להתנהגות מותאמת חברתית. הסרת הגירוי שהיווה מחזק להתנהגות השלילית, הוא הסיכוי שהיחיד יתנהל על פי המוסכמות.

אם אכן הוכחנו, שהתנהגות הילד מיטבית ותואמת את מוסכמות החברה, בסביבה האחרת מהסביבה בה התקיימה אותה אלימות, הרי שנכון לנו לבדוק את התנהלות הסביבה במקום בה התרחשה האלימות. כן חשוב במקביל להקנות לילד כלים להתמודדות במצבי לחץ, שליטה בכעסים ועוד. הרחקתו של הילד ללא עבודה ממוקדת לשינוי התנהגות, לא תשנה את התנהגותו של הילד.

לעיתים הענישה בהרחקת הילד מבית הספר גורמת לילד לתסכול שנובע מאי הבנה: למה לא רואים את מה/מי שגורם לי להתנהג ככה? למה לא עוזרים לי? חשוב להבין שילדים לא בוחרים להרע. ילד רוצה תמיד להיות אהוב ורצוי על הסביבה. הדוגמה שנתתי במסגרת החינוכית מתרחשת גם במסגרת הביתית. כמה פעמים ילדים בלי כוונה שופכים את המים בזמן שמזגו. כמה פעמים כשרצו למזוג מהצלחת המרכזית, נפל בדרך? ילדים לא עושים בכוונה, הם רוצים להצליח. בואו נהיה שם בשבילם, באהבה ובהכלה. נאפשר להם לגדול במקום רגוע. מקום שאנחנו מאמינים בהם ומאפשרים להם ללמוד מטעויות ולא לראות בטעות כישלון.

האם חובה שיהיה קשר בין הבית ובית הספר?

השבוע הגיע אלי תלמיד כתה ו'. ההורה התקשר וביקש שאפגוש את הילד שלא בנוכחותו. ההורה שיתף אותי שלבנו קשה מאוד להיות בבית הספר  "הילד מעדיף להישאר בבית. אם אינו מושהה, עקב הצקות או אלימות, הוא בשעה אחת מתקשר ומבקש ללכת הביתה". לא הצלחתי לשכנע את האב להגיע לשיחה. התלמיד המתוק הגיע (אם לא הייתי מסכימה לקבל את הילד בגפו, כנראה שהמקרה לא היה מטופל).

הילד התיישב על הספה. הביט בי. בחן את החדר. שוב הביט בי ואמר: "נכון שרוב הילדים מגיעים אלייך עם ההורים, או לפחות עם אחד מהם?" אמרתי: "יש ויש". הילד סיפר שההורים שלו עובדים מאוד קשה. יש לו הרבה "דברים" שלהרבה חברים שלו אין. "אני בבית כמעט כל הזמן לבד. בבוקר מגיע לבית הספר בהסעה וחוזר מבית הספר בהסעה וההורים מגיעים בערב בסביבות שבע. אבל, כשאני בבית מושהה, הם חוזרים יותר מוקדם. או כשאני לא מרגיש טוב ומבקש שיבואו לאסוף אותי מבית ספר, אז הם נשארים בבית".

מעורבות הורית כתשומה משפחתית חינוכית נתפסת כמשאב להצלחת תלמידים ולהצלחה ביתספרית על ידי המדיניות החינוכית והספרות המחקרית. מחקרים הוכיחו שלימוד בבית הספר בשילוב עבודה המכוונת לקידום הישגי תלמידיםהנעשית בבית מניבה הישגי תלמידים ומכאן שנדרשת השקעה בשני התחומים. המחקרים מדברים על הישגים ואני מוסיפה ומדגישה שמדובר בחוסן נפשי ומסוגלות חברתית. תפיסה זו מעבירה את המוקד של שיפור חינוכי מהכיתה ומבית הספר לזירת הבית. ילדים שהוריהם מעורבים בחייהם (מסגרת חינוכית ומסגרת פורמלית), מעורבים יותר חברתית ומתנהלים נכון לימודית. המשפחות אמורות בו זמנית להשפיע ולהיות מעורבות על חיי הילדים שלהם. אין הכוונה שההורה יהיה לעזר הוראה לילדו. הכוונה שההורה יהיה מעורב בכל שלומד ילדו. יכיר מקרוב את המורים שאיתם נפגש הילד במשך היום. עולם הילד חייב להיות מוכר וידוע עד לפרטים הקטנים להורה.

השתתפות הוריםבתהליך החינוכי וחוויות ילדיהם, היא חובת ההורה מעצם היותו הורה. מעורבות ההורים מוגדרתכהשתתפות בהבנייתו לאדם בוגר ואחראי. חובת ההורה להיות משמעותי בפעילויות המקדמות את התהליך החינוכי של הילד עלמנת לעודד ולאפשר את השגשוג האקדמי והחברתי של הילד. פרופ' רולידר נותן מקום חשוב מאוד לשיגרת הבוקר ושיגרת השינה בערב. בשני הפרוצדורות חשוב מאוד שההורים ילוו את הילדים. כמו כן, הפגישה עם הילדים לארוחת הצהרים וליווי הילדים לחוגים מהווה זמן חשוב מאוד להבניית החוסן הנפשי של הילד.

גישת השותפות ביןבית ספר להורים, מעמידה את הילד השלם במרכז ושואלת כיצד על משפחותואנשי מקצוע לשתף פעולה וסביב אילו נושאים עליהם להיות מתואמים על מנת להגדיל אתאפשרויות ההצלחה של ילדים ובני נוער במישור החברתי, רגשי, התנהגותי והאקדמי.

הילד שהגיע אלי לקליניקה זועק לנוכחות הורים. מפגש שהתקיים יומיים אחרי בבית הילד עם הוריו ובניית תוכנית התערבות למעורבות הורים בחייו של הילד, הביא לתוצאות מיטביות בבית הספר ובבריאותו הכללית של הילד. הילד לא מבקש מהוריו לבוא לקחת אותו, כי תמיד אחד ההורים  מחכה לו בבית, או מגיע כעבור שעה מהרגע שהגיע הביתה. הילד מחתים את הוריו מדי יום על מחברת קשר עם המחנך. ההורים שינו את מהלך חייהם במטרה להטיב עם ילדם. יישר כוח.

מי בודק אם התוקף הרגיש מוגן? האם יש מקום לבדיקה?

השעה הייתה 15:00 בצהרים. התקשרה אלי אמא של ילד בן 9.5 ושאלה אם תוכל להגיע דחוף אלי, כי הבן שלה לא מפסיק לבכות. "אני עדיין בבית הספר, אך אם אפשר, ארצה לשמוע במה אוכל לסייע?" אמרתי. האם סיפרה שהילד הכה ילדות בבית הספר והושהה. אמרתי: "אכן, זו הוראה ברורה שילד מכה מושהה". ואז, שמעתי את הילד זועק: "וכל מי שקילל אותי, שצחק עלי, שאמר לי שאני מדבר כמו קרפדה, אף אחד לא אומר להם כלום?"

אחת המטרות בבית הספר היא יצירת תחושת מוגנות – הגברת תחושת הביטחון של התלמידים ויצירת תנאים המאפשרים סביבת לימודים בטוחה. רבים השיעורים שמועברים לכלל הגילאים, ביסודי ובתיכון על מוגנות מינית ומוגנות ברשת. האם הילדים בבית הספר מוגנים? מהי אותה מוגנות שאנחנו שואפים שתתקיים במסגרות החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי?

מחקר חדש, שנחשף כאן לראשונה, מצביע על כך שבריונות היא מנת חלקם של מרבית הילדים בישראל. כ־41% מהילדים חוו בשנה האחרונה התעלמות במרחב הפיזי, כ־23% הותקפו פיזית, לכ־23% הרסו רכוש פרטי, לכ־23% שלחו הודעות פוגעניות, כ־30% הוצאו מקבוצה ברשתות החברתיות או בוואטסאפ וכ־50% חוו קללות במרחב הווירטואלי.

על מערכי שיעור לחוסן נפשי ופיזי מול אלימות מילולית ופיזית, ניתן לקרוא במספר ירחוני חינוך ובאינטרנט. אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לתוקף. האם נתנו את דעתנו גם עליו? הרי מדעי ההתנהגות טוענים שלכל תוצאה יש סיבה מקדימה, ולכל סיבה מקדימה לתוצאה, יש גורם מאבחן שמעורר את הסיבה שמביאה לתוצאה. ואם במדעי ההתנהגות עסקינן, כשאנחנו יוצרים מצב של הרחקת הילד המכה, חשוב שניתן את הדעת לגורם ההכאה. אין מצב שילד מגיע למצב שהיכה, כי הרגיש מוגן ובעל תחושת ביטחון בסביבה שבה הגיע למצב של אלימות.

חשוב שנבין מה קורה לילד שלא מרגיש מוגן?  איך זה משפיע על ההתנהגות שלו?  כשנבין מה גורם לאותו ילד להגיע למצב של הכאה, נוכל לעשות למען שינוי המצב. שינוי "הגורם" שמביא אותו למצב הלא נאות, הלא הולם. אל לנו לתת לילד המכה, תחושה שבעצם הרחקתו מהמקום, פתרנו את בעיית ההתנהגות. הילד המכה מגיע למצב של הכאה, כי הרגיש לא מוגן ולכן במקביל להרחקה מיידית ממקום הארוע, חובה עלינו לתת לו מקום להביע את כאבו. אין ילד ששמח וטוב לב על שהכה חבר. הילד חייב להיות נוכח או לדעת שגם מתקיימת שיחה עם הצד השני.

אין להתיר ואין לתת בכל דרך, לגיטימציה להכאה. צריך לעצור בכל האמצעים העומדים לרשות המחנכים את דפוס ההתנהגות האלים. פיזי ומילולי. חשוב לראות באלימות המילולית שקדמה לאותה אלימות פיזית, גם התנהגות לא הולמת. כובד משקלה של האלימות המילולית אינה פחותה מאותה אלימות פיזית. לאלימות פנים רבות. ישנה אלימות עקיפה שאינה נראית לעין למחנכים והורים. ילדים דיווחו "בחודש האחרון אחד התלמידים ניסה לשכנע תלמידים אחרים לא לדבר איתי או לא להיות חברים שלי". אחר אמר:  "בחודש האחרון אחד התלמידים הפיץ עליי שמועות לא נכונות כדי לפגוע בי" והוסיף:  "בחודש האחרון הטילו עלי 'חרם': קבוצת תלמידים לא רצתה לדבר או לשחק איתי והוציאו אותי מקבוצת הוואטצאפ של הקיבוץ". אלימות עקיפה שכזו קשה מנשוא לילדים ובוגרים כאחד.

כשאנחנו מדברים על מוגנות. חשוב כהורים לשים לב. אם הילד כועס. נמנע מלהיפגש עם חברים. מביע אלימות פיזית כלפי אחד האחים. לא רוצה ללכת למסגרת הפורמלית או הבלתי פורמלית, זה הזמן לברר – למה? ילד שמרגיש ביטחון, הוא ילד שמרגיש מוגן. ילד רגוע ושמח, הוא ילד מוגן. לילדים אין סיבה להיות אלימים, אם טוב להם. ילד פגוע, הוא ילד פוגע. חשוב להיות ערניים ולסייע. אם נקפיד ונקשיב לסביבת החיים של הילדים שלנו, נוכל לאפשר להם מוגנות ונמנע אלימות. לתת לילדים את הכלים להתמודד נכון אם נפגעו. שליטה בכעסים ותקשורת נכונה לדיווח על ארועים שפגעו בילדים. נחנך לתקשורת חברתית נכונה. תקשורת מלאה באור ואהבה.

"את לא אמא שלי", אמר הילד.

סביבת הלמידה של הילד אינה מסתכמת בבית. חשוב שנקשיב ונשמע הדים על התנהגות ילדינו במסגרות נוספות בחייו: בבית הספר ובמסגרת הבלתי פורמלית. הייתי תורנית מבנה וילד בן שמונה, יושב על פוף בצורת  כורסה, יושב וזורק קפות. הילדים במבנה מתרחקים ממנו, אף אחד לא מעוניין להיפגע. ניגשת אליו אחת הסייעת ומבקשת ממנו להפסיק: "חמוד, אתה רואה מה אתה עושה, אתה מרחיק ממך את החברים, בוא חמוד, תפסיק לזרוק את הקפות". הילד זרק עליה קפה, פגע ברגלה ואמר: "את לא אמא שלי".

התנהגותו של הילד אינה הולמת. הילד מתנהג בצורה אלימה וחובה להפסיק את ההתנהגות הזו לאלתר. הילד בהתנהגותו הנוכחית, אינו חמוד ואין מקום למילת חיבה שכזו. ישנן דרכים להפסיק את ההתנהגות הלא נאותה. הילד במקרה הספציפי הזה שההתנהגות שלו הוגדרה לכל הדעות כהתנהגות אלימה, מושהה מבית הספר לאלתר, על פי חוזר מנכ"ל. ההורים מוזמנים לקחת את הילד הביתה, ולמחרת לקיים שיחת משמעת שבה הילד יבין את החוקים והכללים להתנהגות נאותה. האם בכך ניצור שינוי התנהגות של הילד? חד משמעית, לא! הילד התנהג כפי שהתנהג, לא כי הוא ילד רע. מתוך מסקנה שילד אינו רע, מדובר בילד שרע לו וצריך לעשות ולהבין מה קרה. לחקור ולהבין מדוע הילד אמר לסייעת: "את לא אמא שלי". ישבתי וחיכיתי שהאמא תגיע לקחת את הילד. לראות מקרוב את האינטראקציה בין האמא והילד. האמא מגיעה. נסערת. קוראת בשם הילד. קוראת שוב בשמו. איפה הוא? מגיעה המחנכת ואומרת: שלום לך. ומבקשת מהאם להתלוות אליה לקחת את הילד, שנכנס לכיתה וגם שם הספיק להפוך כיסא ולדחוף את השולחן לקיר. האם אומרת לילד: "בוא נשמה, בוא הביתה". הילד:" טוב שלא לקח לך שעתיים לבוא לקחת אותי מהבית ספר המגעיל הזה". האם אוספת לילד את החפצים, מלטפת את שערות ראשו ומובילה את הילד אל מחוץ לכיתה ומחוץ לבית הספר.

הסייעת סיפרה שכל הבוקר עשתה כל שביכולתה להכניס את הילד לשיעורים, לסייע לו בארגון הציוד הלימודי. "הוא לא שומע כלום ממה שאני מבקשת ממנו". ואולי זה הקושי, הילד לא מכיר ויודע לקבל סמכות. סמכות היא היכולת להכפיף דפוסי התנהגות מסוימים על אדם כלשהו.אימוץ דפוסי פעולה כתוצאה מסמכות מכונה ציות. הכוונה היא לסמכות מעשית – סמכות פרקטית שיוצרת עשייה מעצם אמירת הציווי.למשל, כאשר אם אומרת לבנה לבצע פעולה מסוימת – אין שום תוכן המנמק את הפעולה, והסיבה לביצוע הפעולה הוא עצם הציווי. כך צריך. סמכות נחשבת לאחד מיסודות החברה האנושית ולכן מחובתנו ללמד את הילד לקבל עליו סמכות. הבעיה מתחילה כאשר אנו הופכים מתירניים כלפי הילד מתוך ברירת מחדל. מאבקי הכוח עם הילדים מתישים אותנו ואנו מבליגים ומוותרים. כך הילד גדל בתחושה כי הוא המחליט בכל, שהוא אדון לעצמו והוא מתנהג ככל העולה על רוחו. וזה לא מה שיסייע לו בחיים. תפסיקו להסביר יותר מדי. סמכות הורית כוללת ארבעה היבטים עיקריים: דרישתיּות הורית, פוטנציאל השפעה הורי עלהתנהגות הילד, זכות ההורה לדרוש, מחויבות הילד לציית. כל עוד הילד לא יקבל סמכות הורית בבית, הוא ידרוש מכל הבוגרים סביבו להתנהג כמו אמא שלו, מבלי להבין עד כמה דרישה זו רק תפגע בו בעתיד. חשוב מאוד להבין סמכות הורית מהי וכיצד נכון ליישם אותה. הילד אינו בוגר ואחראי להבין את ההשלכות של אותה מתירנות על חייו. הסמכות ההורית היא לטובת הילד. רווחתו ועתידו כבוגר בעולם המבוגרים.

"העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך"

הכתיבה של פרק זה מגיעה מפגישה עם סיטואציה  משקפת מציאות כואבת. לי בכל אופן. אני יושבת ומוכרת את ספרי "גלגולו של חינוך" בירידים בכל רחבי הארץ . למרות שהספר נמכר בחנויות סטימצקי וכספר דגיטלי ובאמת מתקיימת מכירה יפה לכל הדעות.  אני בחרתי לצאת לירידים. בחרתי להיפגש עם האנשים ולמכור להם את הספר. כשאני מבינה מה תוכנו של הספר יכול לסייע לאדם שיעמוד למולי.

על הדוכן היו שני הספרים: "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך" שעוסק בהבניית טיפול  המאפשרת הבנת קשרי העבר וההווה, כדי לאפשר מעתה ולהבא שינוי. זיהוי כוחות האדם (בעזרת התקשור עם הנשמה), שהמטופל אינו ער להם. חשיבות עקבותיהם של גורמים מעכבי התפתחות, שהשפיעו על עיצוב חייו ונועדו ללמדו כיצד ניתן לשנות את מה שיהיה (רוזנהיים, 1990). את השינוי ניתן ליישם בזמן שהמטופל נמצא במצב מדיטטיבי (שחזור גלגול). והספר "גלגולו של חינוך", שעוסק בהשפעת הנשמה הנצחית על החינוך העכשיו של האדם. אנשי האקדמיה, אנשים בעלי עסקים והנותנים דעתם לעשייה והתקדמות בחיים חטפו את הספרים מהדוכן.

הדהים אותי ביריד,  שהיו מספר לא קטן של אנשים שעלעלו בספר "העוצמה להגשמה עצמית בכף ידך", והיו בטוחים שהספר מדבר על קריאה בכף היד. והיו שפנו לספר "גלגולו של חינוך" והיו בטוחים שהספר נותן כלים להבין מי הייתי בגלגול קודם. ברור שהסיבה היא שמרבית האנשים מחפשים תשובות לשאלות, כאן ועכשיו. משיחה אישית עם כל אחד מהם, הסברתי שהספרים נותנים כלים להתמודדות עם הקשיים אותם הציגו. הסברתי שאין ניסים (מלבד בחנוכה ועוד כמה חגים ומועדים), פנו לקנות פלסטלינה לילדים.

אנחנו מעדיפים דברים מוכנים. תגידי לי מה יקרה? . אז לא. חשוב שנבין שחיינו בכללם ומה שאנחנו משיגים בהם, הם "פלסטלינה". חומר ביד היוצר. כשאנו בוחרים לקנות "עשה זאת בעצמך", זה יקרה כי זה זול יותר. לא כי אנחנו מאמינים שמה שנבנה במו ידינו יהיה טוב יותר מהחומר גלם המוכן בחנות.

כולנו יהודים מאוד טובים ומאמינים בבורא עולם. מאמינים שאלוקים ברא את העולם. מאמינים שהכל נעשה בדברו. מי מאיתנו גם קרא את פסוק ג' בפרק ב' בבראשית, שאומר "אשר ברא אלוקים, לעשות". לעשות? ואוו, את זה לא רוצים לראות. אלוקים ברא את חומר הגלם ואת ה"לעשות" יעשה האדם.

אז, מי שמרגיש שהוא באמת אדם, שיפשיל שרוולים וקדימה לעבודה. תפסיקו לחפש קיצורי דרך. אין כאלה. כדי להשיג דברים וכדי להיות משמעותיים, צריך להשקיע. מאוד קל לאמר על כל דבר שקורה לנו "הכל בידי שמיים". נכון. אבל, יש "השתדלות".

לא במדע עסקינן. אלא בחיים עצמם. בחיות. בשלמות הגורלית ולא במושלמות. אדם חייב להיות שלם עם עשייתו. גם אם בדרך טעה, כשל, אכזב. להלל ולשבח על העשייה, על הניסיון. וכמובן על ההצלחות. העשייה היא ההצלחה. אלון גל אומר לנו: יש בנין עשייה ויש בניין תיקון. אף אחד לא אומר שתמיד מצליחים. כשלא מצליחים, חושבים על דרך אחרת להשיג את הגשמת החלום.

הגעתם? הגשמתם? אל תתנו לאחרים לשבור אתכם על כישלונות העבר. זה היה. כבר שלמתם את המחיר של הכישלון. למדתם ממנו וזו הצלחתכם. אל תחפשו תשובות לשאלות בפתיחת קלפים ו/או בקריאת כף יד. הסיוע במיסטיקה טוב למי שעושה ורוצה כיוון נוסף לעשייה. עוד דרך לפתוח חשיבה נוספת לעשייה טובה יותר. את הכיוונים לעשייה בססו על הגדרות עשייה פרקטים. נכונים למסוגלות שלכם. חוויות הצלחה מעודדים לעשייה נוספת. לכו על צעדים קטנים להשגת המטרה. בנחישות ובהתמדה. עשו למען.

נקודה נוספת לחשיבה. כשאתם עושים, אתם דוגמה לעשייה לילדים שלכם. גם אם כשלתם, אתם דוגמה לעשייה. ולאיך קמים כשלא כל כך מצליחים. כשלון – "כי שלא" עשיתי. לא עשיתי דבר אחד שאיתו כן הייתי מצליח. לא הצלחתם? קחו צעד אחורה, שבו ותחשבו מה לא היה נכון לעשות. הילדים שלכם צריכים ללמוד שמותר לטעות, מותר לא להצליח – אם קמים ומשתדלים הלאה. לא נשברים.

בהצלחה.

 

 

גלגולו של חינוך

image_gilgulo_master(1)
מתוך המבוא

“עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם״, אמר המהטמה גנדי.
למידה משמעותית מגיעה מתוך תהליך חקר. בהיותי מתקשרת, אני חווה סיסמאות או פתגמים שניצבים לנגד עיניי כל העת. הפתגם שעמד לנגד עיניי כשהחלטתי לכתוב את הספר היה “מעשה אבות סימן לבנים״.
בספר שלפניכם חקרתי את מעשי הוריי. הצלבתי את מעשיהם במשך חייהם עם מעשיי שלי ואת מעשיהם שלהם ומעשיי עם מעשי ילדיי. אין ספק שמעשי הוריי היו סימן לעשייה שלי. אין ספק שלחינוך שאנו מקבלים יש משמעות שבאה לידי ביטוי בעשייה שלנו. אם רק היינו קשובים יותר להורינו, גומעים באהבה את סיפוריהם וערים יותר למעשים שלהם (להצלחות ולכישלונות), היינו מצליחים יותר. ההורים שלנו, ההוויה שלהם, הם הסימנים שלנו לניתוב נכון יותר. יעקב בורק כתב בספרו: “זהותנו מורכבת מאוסף החוויות שצברנו ולא מאוסף נכסינו״. אין ספק שחוויות הורינו נטמעות בנו במשך חיינו. עובדה היא שיַלְדֵיי, דור שני לשואה, זוכים היום לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים כפי שזכו הוריהם ניצולי השואה.