תגית: עבודה

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

אשתף אתכם בשיח עם קבוצת תלמידים מכתה ז'. הם חזרו מטיול אביב ושאלתי אותם "איך היה?" אמרו לי בגיחוך: "עברנו את פרעה" ולא המשיכו. שאלתי: "מה עברנו עם פרעה?"
התשובות התרכזו מול העובדה שהיינו עבדים, עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. "זה מה שעשיתם בטיול? כיצד הצלחתם לעבור את הטיול, שלטעמי לא היה מסלול קשה, אלא שנדרשתם לעשות דבר שלא אתם בחרתם לעשותו?", שאלתי.
התלמידים סיפרו שמי שהוביל אותם היו מדריכי כתה ח' שנתנו מסגרת של עשייה חברתית לטיול והצליחו לשנות את המחשבה האוטומטית שכל מה שנעשה במסגרת החינוכית, נעשה בכפייה וללא התחשבות ברצונות ובאמפתיה למה שעושה להם טוב (בהבנה שלהם כמתבגרים). תלמידי כתה ח' יצרו מלימון לימונדה מתוקה ומרווה. הם הציגו את מטרת הטיול כגיבוש כיתתי/שכבתי ללא תלות בחוויה הכוללת של כל תלמידי בית הספר. יצרו סביבה טבעית – היא מסלול הטיול ויום הטיול. העלו בפני הכיתה מצבים אמיתיים שיכולים להיות למכשול בהגשמת המטרה ונתנו כלים לפתרון בעיות בשטח. נכתבו מראש המטרות החברתיות, כמו שיתוף פעולה, פתרון בעיות, הבנת סיטואציה חברתית קודם נקיטת צעדים לפתרון הסיטואציה ע"י הקשבה וראיית האחר, הכרה בוויסות רגשי קודם תגובה מילולית, גמישות מחשבתית בראיית האחר וכמובן חוקיות המשחק, באופן חד משמעי וברור לכולם.
כדי לנהוג בהליך של חשיבה יתרה, המונע באמצעות השכל ולא הרגש, עלינו להכיר בתקשורת בין אישית יעילה והיא המרכיב הראשון במעלה בתקשורת אסרטיבית. בה השתמש משה כשבא אל העם ואמר עכשיו קמים ועוזבים, נתן הוראות מפורשות להתארגנות וליציאה. העובדה שהעם קם והתאחד ליציאה ממצרים, התנהלו 40 שנה במדבר, אומר שהם הצליחו להבנות חוקים להתנהגות חברתית, שהעצימה אותם מול פרעה ועזרו להם להקים אומה שיודעת את מטרתה. הכוח החברתי, הגיבוש יכול להביא את הקבוצה למצב של הגשמת מטרת ההצלחה.
סיפור "יציאת מצרים", הוא סיפור שמאפשר לשקף את מטרות ההתערבות להקניית מיומנויות חברתיות. הצגת ההתנהגות המסוכנת של פרעה וסריסיו מול עם שלם. להכיר בהתנהגות הציר של העם שלנו במצרים, להבין שלא היו להם כלים להבניית התנהגות אחרת חזקה מול פרעה והגזירות, להבין מהם התנהגויות חשובות לנו ולסביבה, שעלינו לרכוש כדי לשמור עלינו ומשם לקבל עצמאות בהבניית מסגרת חברתית שתטיב איתנו למען הבניית חוויות חיוביות ומעשירות. חג שמח

הגיעה אלי לקליניקה נערה שהשתחררה מצה"ל. סיכמנו את תחושת חוסר האונים אל מול היציאה לאזרחות כעצמאית, בחוסר בכלים לתקשורת מעצימה ומקדמת. כל מטרתו של חייל משוחרר להשתלב בחיים באופן שיקדם אותו בפן האישי וכמובן יסייע להתברג בעבודה. החשיבה הראשונית צריכה להיות: מה המטרות שלי בחיים? מה החלום שלי? לבחון את היכולות באופן מציאותי. מה המסוגלות שלי ומה אני מאמין שאוכל לעשות.
לפני היציאה לשטח חשוב מאוד לעשות שיעורי בית. האם אני מכיר ויודע את כל העובדות שאני צריך לדעת מראש כדי לתמוך בבקשה שלי? כשאני מבקש סיוע להגשים את החלום, כשאני רוצה להתברג במקום העבודה. לבחון היטב את הזמן הנכון, גם לי וגם לאדם או לגוף העומד מולי. האם האדם אליו את/ה פונה יהיה פנוי להקשבה, האם אני פנוי וממוקד מטרה, כדי שהאנרגיות תהיינה חיוביות ומלאות באור למען הצלחת השיח. בדיקה מלאה לתזמון הבקשה.
הסמכות שאני מרגיש שיש לי לבקשת הבקשה הנוכחית. האם אני בעל תעודות של הצלחה שאוכל בעקבותיהן לדרוש? האם האדם ממול יכיר בערכי המוסר שלי כאדם שמגיע לו שיענה לבקשה שלו? האם אתה המבקש, מאמין שמערכת היחסים עם האדם ממנו אתה דורש את הבקשה, יכיר ויראה בך פוטנציאל גם להצלחה שלו?
מה שחשוב הוא להבין שמערכות יחסים מצליחות כשיש הדדיות. חשוב להבין מה באופן ישיר או עקיף אותו אדם שביקשת ממנו את הבקשה, הצלחת לעשות בעבורו, אתה מסוגל בעתיד לעשות בעבורו, משהו שהוא יצליח להפיק ולהנות מכך כשיענה לבקשה שלך.
פרסתי כאן כלים ליעילות בין אישית שיאפשרו הצלחה בתקשורת לבקשה. אסור לנו לוותר על חלום. תכנון מוקדם של הדרך, המסלול, תהליך לבקשה עתידית תלוי מאוד בסגנון התקשורת שנביא איתנו לפגישה. חשוב מאוד למצוא חבר/ה או הורה שיכול לסייע בסימולציה קודם הפגישה.
כשאתם מגיעים מוכנים לפגישה האדם שמנגד מבין שהכנתם את עצמכם ומבין כמה חשוב לכם להצליח, ההשקעה הראשונית הזו מהווה בסיס מכבד לתקשורת לטווח ארוך וכמעט באופן מלא מביאה להצלחה. חשוב שתאמינו בעצמכם בזמן הפגישה, כך אתם משדרים אמון וביטחון לאדם שעומד מולכם.
בצלחה בהמשך לכל החיילים המשוחררים.

השבוע הגיע אלי לקליניקה תלמיד שלי. היום ילד בוגר, נשוי. אמר לי "יש לי חלום". ומה אני מגשימת חלומות? שאלתי. אמר לי: "כשהייתי בן 10 לא חלמתי שאצליח לעלות על במה ולדבר מול קהל. את נתת לי את האמונה בעצמי שאין דבר שאני לא אוכל לעשות אם רק אאמין בעצמי" והוסיף "אמרת לי כל הזמן, אם היית מאמין בעצמך כמו שאני מאמינה בך, הכל היה קטן עליך". סיפר לי שהמילים הללו לא יוצאות לו מהראש. עכשיו הוא עומד לפני החלטה שהיא באמת משמעותית כלכלית והוא היה חייב להיפגש. פתחנו בקלפים והיה ברור, נאמר "הזדמנות שלא תחזור, צא לדרך".

ואז ביקשתי שיספר במה מדובר. לפתוח עסק אמר. לעיתים נמצא את עצמנו במאמץ עילאי. כדי להתקדם בתחומים שונים בחיינו. עלינו להילחם בפחדים, לעשות כל שנוכל כדי לשמור על חיוביות ובכל זאת, במערבולת של אי ודאות. לא יכולים לדעת באמת מה תהא התוצאה.

לעיתים, לא רק שאיננו רואים תוצאה אפילו בדמיון מודרך (ואני נוהגת לעשות זאת כמו בספר "הסוד") כשאנחנו מדמיינים את ההצלחה. מדמיינים את עצמנו שם, בתוצאה. הפחד הוא שכאילו שוב ושוב אנחנו צופים את הכישלון. מה יקרה אם ניפול? זה מלחיץ, וזה הכי נורמלי. אווי אם לא היינו חוששים. אם לא היינו פורשים לפנינו את הקשיים הצפויים, כמו מה יקרה אם באמת זה לא יצליח?

לא מוותרים על החלום. למרות שזה לא קל (ואפילו קשה) – אם יש לך חלום, אם יש לך מטרה להגשמה – כנגד ההיגיון שקורא לוותר ולהפסיק להתאמץ – כדאי להמשיך קדימה. כדאי לבחון דרך פעולה חדשה ושונה, אם נתקלת בקושי. להמשיך ולנסות להתקדם. פתאום ברגע אחד, תוך כדי עשייה, נדלק האור ודברים מסתדרים. ואופס חלום התגשם.

תומאס אדיסון אמר: "הרבה מנכשלי החיים הם אנשים שלא הכירו עד כמה קרובים היו להצלחה כאשר נואשו וויתרו". מתוך הספר "קציצות", אילן הייטנר- תסריטאי ובמאי קולנוע ישראלי: "לפעמים, כדי לדעת מה אתה מחפש, אתה צריך לחזור למקום שממנו יצאת. הלכת מהסלון לחדר השינה כדי לקחת משהו, הגעת לחדר השינה ושכחת מה בעצם רצית להביא, אתה חוזר לסלון, רואה את מה שמזכיר לך את הצורך, וחוזר לחדר השינה להביא אותו. כך גם בהתקדמות האישית שלך – זה שאתה חוזר אחורה זה לא סימן רע, לפעמים אתה חייב לחזור אחורה כדי לדעת מה בעצם אתה מחפש.”

פריצת הדרך עליה מדבר אלון גל בתוכנית האימון שלו אומרת שתמיד יש מקום לצאת מאזור הנוחות, לבנות בניין הצלחה, לצפות שלפעמים יקומו קשיים, לתכנן מראש מה עושים אם וכאשר אותם קשיים קמים. ברגע שאנחנו ערים לכך שיתכנו קשיים, תכנון נכון של התמודדות אל מול הקושי מסייעת לנו להיות חזקים. תמיד ניתן להגשים חלום. חלום שנעמול להגשמתו, הגשמתו תהא לנו להצלחה גדולה יותר והוקרה לאני העליון שלנו. תמיד צריך לשאוף גבוה, לעשות למען. חשוב שתבינו שהורים שמגשימים חלום, מהווים מודל חיקוי לילדים. העשייה שלכם היא אבן דרך לעשייה של ילדכם. צאו להגשים חלומות.

בשבוע שעבר במיטב המסורת בבית הספר "מצפה גולן" התקיים פסטיבל מספר 15 והפעם הוקרה לזמר, שהביא את הזכייה הראשונה באירוויזיון, יזהר כהן. 200 ילדים השתתפו בפסטיבל מכתה א' ועד כתה ח'. כשהם מנחים, מנגנים, שרים ורוקדים. תקופה קשה של קורונה, סגר, זום, מפגשים בישובים ולא בבית הספר, דבר לא עצר את הילדים מלהיות ב100% בתוך תהליך הבניית הפסטיבל. תהליך מאוד לא קל, שבו למדו הילדים לנגן חמישה שירים בשיעורים בזום. למדו את שפת הסימנים לשיר "אבניבי" עם מדריכת שמע, בזום. ילדים שהגיעו למועדון הישוב להיפגש עם המורים לנגינה ו/או עם חברים בישוב לנגן ולהתאמן.

כמפיקת האירוע והבימאית, אשקף כיצד הילדים למרות כל הקשיים, לא ויתרו והיו מלאי מוטיבציה להבנות את הפסטיבל? הילדים אמרו "הפסטיבל שלנו והשירים, מכניסים לנו שמחת חיים". ילדים רבים עשו הקשה לשירים שלמדו על החלוצים בשיעורי שיר עברי בבית הספר. תוכנית לימודים שיזמתי ללימוד ההיסטוריה ומורשת העם והמדינה. השירים מלמדים שההצלחה של החלוצים בעצם הקמת המדינה הייתה תלויה ביצירתיות, קבלת החלטות, חשיבה ביקורתית, עבודת צוות, למידה עצמית ופתרון בעיות.

הבניית הפסטיבל מביאה את הילדים לחוות למידה משמעותית בכל שהזכרנו למעלה. בשיר "באת ומחרשת", שיר שלמדה אמי במשק הפועלות בפתח תקווה: "באת ומחרשת יצאנו לשדות, לחרוש את אדמתנו, שממה להפרות". הפסטיבל מהווה תוצר יצירתי שהינו מקורי ובעל ערך עבור הילדים השותפים בהקשר הנתון לזמר אותו הם מוקירים. הילדים הבוגרים מכרגרפים את הריקודים, בונים את ההנחייה שכוללת דרמה. אותה התחדשות, שאיננה נלקחת משום ספר כתוב, מהווה תנאי הכרחי ראשון להגדרת התוצר היצירתי. בעניין היצירתיות, הוזכר גם השיר "חיפה חיפה" בה לומדים הילדים שבזמן שהטורקים שלטו כאן ואחריהם הבריטים, לא נחו היהודים ועבדו בנמל חיפה, בבתי הזיקוק ובחברת החשמל. אז, בגלל קורונה, לא נקים פסטיבל? ועוד שיר שהוזכר בתחום היצירתיות היה: "מי יבנה?" עד לתל חי הגיעו האגרונומים לנסות את זרעי הכותנה באדמת הגליל העליון. לא מפחדים לנסות. איך אומר אלון גל: "מקסימום מצליחים". הילדים לא מפחדים לנסות ולהשקיע ולהנות מתהליך היצירה, גם מבלי לדעת אם תגמר הקורונה ויתקיים המופע המיוחל.

בתהליך הבניית הפסטיבל הילדים לומדים לתת ביקורת האחד לשני בלשון מכבדת ומפרה. חשיבה משותפת לפתרון בעיות כמו, מה עושים אם תלמידי ב' לא כל כך מצליחים לזכור את שפת הסימנים, כיצד מסייעים להם? כיצד נפגשים לחזק את הנגנים שלא כל כך הצליחו ללמוד בזום? לומדים עבודת צוות. כולם ביחד למען כולם. בדיוק כמו בשיר "אין כבר דרך חזרה", למרות כל הקשיים לא מוותרים. לא פורשים. מלאי תקוות ממשיכים להגשמת החלום. ממשיכים ונזכרים בשיר "טוב שבאתם", מודים לכל אחד ואחת שמוצאים עצמם שותפים לעשייה המשותפת למען הקמת מופע הפסטיבל. וכולנו ב"שיירה" אחת נעורר את ה"שפה אשר נרדמה" ונקבל החלטה משותפת "הנגב עוד יהיה פורח", אנחנו נצליח להקים את הפסטיבל והוא יהיה הכי מניב פירות כמו שלא חלמו מעולם.

אנחנו עוסקים בלמידה. האם נמצא נכון יותר, מלמידה עצמית ועצמאית, שבה הילדים רוכשים השכלה באופן עצמאי, חוקרים באופן עצמאי ללא תיווך ותמיכה. ילדי הפסטיבל הכירו שירים של הזמר יזהר כהן מצפייה באינטרנט. קראו את המילים ושרו באופן עצמאי. המנחים חקרו על הזמר והפיצו את התובנות וההבנות שלהם למען יושרו השירים בהבנה גבוהה יותר. בשיר "אגדה", גדיאל הנער למד לבד תורה. בשיר "אין לך מה לדאוג", החייל למרות כל ההפגזות והיותו בקו החזית, הרגיע את אימו/אהובתו שהוא מסתדר, הוא יודע ללבוש סוודר, הוא יודע לדאוג לעצמו. גם הילדים המקסימים קובעים כלליי התנהגות שיטיבו עם כולם, שכולם ירגישו בטוחים וכולם יחוו חוויית הצלחה בתהליך הפסטיבל כולו.

נסכם ונאמר אין צורך לחפש "את הבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן", יש לנו ילדים שיודעים לקבל החלטות ואם רק נאפשר להם את הבמה לעשייה משמעותית נקבל תוצרים מופלאים וראויים לכל חשיבה ביקורתית פדגוגית. יזהר כהן הזמין את כל ילדיי חבורת הזמר, לאחר הופעת הילדים, לשיר איתו על הבמה את השיר "עולה עולה" ובסיום אמר לפני שירד מהבמה: "32 שנים לא עליתי לגולן, שמח שהגעתי, ריגשתם אותי מאוד. תודה רבה".

הורים רבים מבקשים מהמורים לא לעשות מבחן בכיתה, כי הילד מאוד בלחץ. לא נכון להעלים סיטואציה שמלחיצה את הילד, יש לתת לו כלים להתמודדות ולחזק את בטחונו העצמי. חרדת בחינות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, כגון קושי להשתלב במוסד הלימודי, ציפיות מופרזות של ההורים, ביטחון עצמי נמוך המשפיע על כל תחומי החיים או משבר אחר המכלה את כוחות האדם ואינו מאפשר לו להתמודד עם קשיים בצורה טובה. תפקידנו כמובילי החינוך של הילדים להכינם לחיים באופן המיטבי שיהיו להם הכלים להתמודד עם הסיטואציה. נלמד כיצד מורידים את הלחץ ושולטים בחרדת המבחנים.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר בחרדת בחינות. טיפול זה מתמקד ישירות בבעיה – בדפוסי חשיבה שיוצרים אותה ובהתנהגויות של האדם המגבירות ומשמרות אותה.במהלך הטיפול נחשפים דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים ליצירת חרדת בחינות ונלמדות דרכי חשיבה והתנהגות חילופיות, שיאפשרו להוריד את רף החרדה, להתכונן בצורה יעילה למבחנים ולתפקד בהם באופן שיאפשר לאדם לחוות הצלחה.

ילדים רבים מפעילים דפוסי חשיבה שאינם מועילים להעצמת הביטחון ומגבירים את רמת החרדה. הילד אינו מאמין שהוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה ושוקע בתסריטים. חשוב שנדבר עם הילד על אותם תסריטים. תרגיעו את הילד בנשימות סדורות ובדמיון מודרך להצלחה. מה נעשה כשתצליח? יתרה מכך, מה יקרה ומה נעשה, אם לא תצליח? ארגז כלים מוכן לפני המבחן. עליכם ההורים לאתר את אותם דפוסי חשיבה, מכיוון שהם מעכבים את הילד לא רק מהמבחן אלא מסיטואציות נוספות בחיים המאתגרות להצלחה. היו שם על מנת לתקן את עיוות החשיבה. עבודה כזו עם הילדים תלמד אתכם ואותם לזהות דפוסים שגויים וקיצוניים שיוצרים חרדה ומעכבים אותם מהצלחה.

חשוב ללמד את הילדים שביום שהתבשרו על המבחן, זה הזמן להתחיל ולאסוף את כל החומר שנלמד בכיתה. דחיינות, היא הדפוס שאין לתת לו מקום בשום מצב, בטח לא במצב זה של חרדת מבחנים. לסדר את החומר הנלמד. להתרכז במה שחשוב למבחן. להבנות שאלות שיהיו במבחן ולענות עליהם. כמובן, שכל זאת ניתן לעשות כשבמשך כל השיעורים היית קשוב, הכנת את משימות הכיתה והבית. אם אתה עושה כל מה שאתה יודע שצריך לעשות ולא הצלחת, זה הזמן לפנות למורה ולבקש תגבור. המבחן משמש לילד, להורה  ולמורה להכיר בהבנת החומר ובשליטה בו. ניתן להשוות את הסיטואציה למגרש הכדורסל. אם קבוצת שחקנים לא הצליחה במשחק, משהו בדרך האימון של המאמן לא הושלמה נכון. תפקידנו המבוגרים לאמן נכון את הילדים שלנו שידעו כיצד להתנהל נכון על המגרש ולא להוריד אותם לספסל. שיהיה בהצלחה, כי כולנו מנצחים.

את הפסוק הזה, האמרה, הפתגם ששמעתי הבוקר לפני שעת היקיצה מסבא רבא שלי הרב צביקה אדלר ז"ל. כך אמרה לי הישות שאינני יודעת מי היא ועלי לחקור אודותיה. ומשפט זה מתחבר לי, לארוע שהתרחש בחיי . התכנסנו חברים ליד קברו של שלום צור ז"ל, לגילוי מצבה, איש יקר ואהוב. חבר נשמה שלא אמצא עוד כדוגמתו.
ימים ספורים לפני, ביקשה ממני אשתו, בת דודתי, לכתוב מספר מילים. התיישבתי לכתוב. נשמתו של שלום התיישבה בסלון ביתי ובאצבע המורה בקול נחרץ אמר: "את לא כותבת כלום, תגיעי למקום ותדעי מה להגיד". משניסיתי שוב לקחת את העט ולכתוב שוב בכעס אמר: "את לא כותבת". מצאתי עצמי מקבצ'צ'ת את הנייר, הרמתי ראש והנשמה כבר לא הייתה בחדר. שיתפתי את בת דודתי בכל שהתרחש והמתנתי.
הגעתי ליד מרדכי. התיישבתי בבית המארחת וידיי התמלאו מלט. ידיים יבשות ולא יכולתי לאגרף אותן. הבנתי ששלום מבקש לאמר לי משהו. הכאב שבצריבה מהמלט הכביד עלי להתעמק וביקשתי קרם ידיים מהמארחת. אמרתי לשלום: "ארגיע את ידיי ואכתוב את דברייך". כך היה, מרחתי את הקרם, הידיים נרגעו וביקשתי מבתה של המארחת דף ועט".
ידיי שרבטו ללא משים: "מלט, בנין, בית, הבנייה – קונסטרוקציה, בינה – הבנה, מבנה". שאלתי את בת דודתי: "מה כתוב על המצבה?" אמרה לי: "איש בינה…". ברגע זה "נפל האסימון". שלום ביקש למסור את דברו. ואכן תמצתתי את דבריו, כשנשאתי דבריי באזכרה. כאן אוסיף והשלים את התובנה.
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר" (דברים ח ב). יש לזכור תמיד את כל הדרך מראשיתה ועד אחריתה, כדי לראות את כל התחנות והקשיים ולהבין כיצד כולם היו לטובה. בן ארבעים שנה אדם מגיע לבינה (פרקי אבות ה). רק אחרי ארבעים שנה יש לאדם פרספקטיבה רחבה על החיים ותכליתם, ועל הדרך שעשה עד כה עם קשייה וסיבוכיה. הדרך שעשה. הדרך שהיבנה לעצמו ולקהל הסובבים אותו. אדם שמגיע לעולם לא עושה רק על מנת להשכיל ולהרחיב בינתו למען עצמו. כל אדם נכון שיבין שכל מעשיי ידיו הם למען היקום כולו. כל אחד מאיתנו מבנה את הפנים המוצקות והגשמיות של היקום בכלל. בינתנו השכלית היא למען הבנייתנו כעם וכלאום. כל אחד מאיתנו חשוב שיתן דעת למשמעות העשייה שלו בחיים אלו, למען אותה משמעות קונבציונאלית של כלל היקום.
עשו למען… באהבה