תגית: קבלה

הגיעו אלי לקליניקה הורים לשלושה ילדים 4,8,10. "אין לנו כוח יותר, תצילי אותנו" "נשלם לך קחי אותם קצת". ביקשתי שננסה לפרק מה קשה באמת? "הרעש, הבלאגן, לא נותנים רגע לנשום". ונפרק מה טוב עם הילדים? "שבת בבוקר כולם במיטה ביחד, לראות סרט ילדים ביחד, לשבת ליד שולחן השבת ביחד ועוד". המגע, החיוך, החיבוק, אין סוף לטוב שיש לנו מהיות הילדים איתנו. נעשה כדי למזער את הרעש, הבלאגן וכל מה שקשה לנו איתו, כי הרעש והבלאגן הם גם הזעקה של הילדים שקשה להם. חוקים וכללי התנהגות בבית ייקבעו בשיחה משפחתית. לא צועקים בבית, לא הילדים ולא ההורים. סדר וניקיון הם מנת חלקם של כל בני הבית. אמא לא זורקת את הפיג'מה על המיטה ובמקלחת משאירה מגבת על הריצפה. כל התנהגות של ההורים היא מודל חיקוי לילדים. דקה של חשיבה טרם עשייה תוביל להתנהגות מבוקרת גם של הילדים.
אסטרטגיות חוויתיות הממוקדות ברגש, כגון תרגילי קשיבות ודמיון מודרך, יכולות להועיל מאוד בהחלשת הבולטות של מודים לא מסתגלים ובהקניית מיומנויות של ויסות רגשות של שני הצדדים, הילדים וההורים. בפגישה המשפחתית מקיימים תרגיל של דמיון מודרך שמאפשר כתיבת טקסט מחודש של זיכרונות מקשיים וחסכים. הדמיון יכול גם לפעול כאמצעי לעיצוב מחדש של אמונות רגשיות המכתיבות את התגובות הנוכחיות של הפרט לסביבה.
תרגילי קשיבות וחמלה עצמית עוזרים בבניית מיומנויות של ויסות רגשות, טיפול בחוסר סובלנות לתסכול ולפרפקציוניזם, וכן מודעות לעצמי ולזולת. תרגילים של אהבה ונועם הליכות יכולים לעזור במיוחד לחבר את הילד לתחושה של אנושיות משותפת וערך עצמי בלתי תלוי (Neff,2011), לספק חלופה להסתמכות על השוואות תחרותיות ולסטנדרטים הבלתי מתפשרים לדימוי עצמי.
חשוב מאוד לא לעשות השוואות עם השכנים. להגיע לאירוח והבית של השכן/הבן דוד כל כך מסודר. זה לא בטוח שבבוקר, לפני שהגעתם, כך היה הבית. כל אחד ואחת שיבחן את שלו ויעשה את הנכון והמתאים לקהל היעד שלו. הילדים שלכם הם התוצר שלכם ולא של השכן או הבן דוד. הילדים שלכם הם תמונה של שחור ולבן, בלי פילטרים של החינוך שלכם. ילדים הם המתנה שלכם לחיים טובים. ללמידה ולצמיחה של הערך העצמי שלכם. קחו את המתנה בשתי ידיים ועם לב ענק של אור ואהבה, עשו אתם, שהמשפחה שלכם תהא תחנת הדלק להתמודדות עם כל הקשיים שמגיעים ללא התראה. תנשמו עמוק, חבקו את הילדים ותשאבו מהם אנרגיות של אחווה והרמוניה.

מבית ספר קהילתי אחד הפכנו למספר בתי ספר: פיצלו את הצוות החינוכי לכל אחד מהיישובים בו נפתח מרכז למידה. הצוות החינוכי של בית הספר עובד בשיתוף עם הדמוקרטי והחינוך הבלתי פורמלי ועושים למען הילדים בפן החברתי, הרגשי והאקדמי. הצוות החינוכי מקבל באהבה ובהכלה שמיוחדת לאנשי חינוך את קהל הילדים המפונים. אלה שמבחירה ואלה שהורו להם לעזוב את בתיהם. הצוות החינוכי נע בין הצורך להכרות, מתן אמון, גיבוש בין הילדים, לבין הרצון שתתקיים למידה. לתת מענה לכל ילד/ה על פי גילם. הצרכים הרגשיים מגוונים והצוות החינוכי עושה עבודתו בנאמנות ובמסירות ראויה לשבח.
נאמר על הטיפה שלא בכוח עוצמתה היא חוצבת בסלע אלא מכוח התמדתה. הצוות החינוכי מוכיח שהאחריות לחינוך הדור הצעיר אינה תלויה בדבר. עיקשים במטרה, נאמנים לעשייה יוצאים לשטח ונקראים למשימה. לומדים תוך כדי את הסביבה הלימודית, מבצעים התאמות בזמן אמת ונערכים להמשך עשייה משמעותית ומבורכת.
הצוות החינוכי עובד תוך הוקרה ואמון מלא לפוטנציאל הקיים בחינוך. ומהו חינוך? הכרות והכלה של המצב המנטלי והאקדמי של כל ילד ועשייה למען רווחתו תוך אמונה והבנה שכל ילד/ה הם ישות רוחנית נצחית מלאה בפוטנציאל. גדולתו של איש החינוך וגם ההורה המלווה את הילד/ה להבין שחלק מהשכל ומההתנהגות בה אנו צופים איננה בשליטתו. סקינר כינה זאת התנהגות שנובעת ממאוויים פנימיים. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת ראיה רחבה על ה"למה?" . למה התת מודע שלנו אחראי, אף יותר מהמודע ומשפיע על המחשבות שלנו ושל הילדים שלנו והם למעשה מובילים אותם להתנהגות, שהיא תגובה לגירוי שנמצא בתת מודע.
התת מודע שלנו, הוא אלבום תמונות של אותה נשמה נצחית. כשאנו שוב חווים טראומה, התמונה שבתת מודע שוב קופצת קדימה מהעבר לכאן ועכשיו. מצב זה של תחושה, של "אני הייתי בזה, חוויתי את המצב ולא רוצה לחוות אותו שוב", הוא המצב שמביא אותנו למחשבות אוטומטיות (cbt), חרדות ועוד.
אנחנו כעם חווינו חוויות קשות מנשוא והתמונות לא נמחקות מאליהן. עלינו לעשות למען מחיקתן. מתי אנחנו מוחקים תמונות מן העבר בפלאפון? כשיש תמונות חדשות. תמונות יפות יותר. תמונות עם חוויות טובות יותר. זה תפקידנו כאנשי חינוך וכהורים להציף את הילדים שלנו בתמונות שמחזקות אותם, מעצימות. להכיר להם עוד ועוד חברים. נכון הוא, שאנו מלמדים אותם אירוח החברים המפונים. קבלת החבר, סובלנות. הכלה. קבלה. בכל מצב עלינו לבחון איך אנו מלמדים את הילדים להרים ראש ולעשות לנו ולסובבים טוב. למלא ליבנו באהבה, חמלה, אחווה ואחדות. להיאחז בכל מה שעושה לנו טוב. שמביא אותנו לחשיבה נקייה וטהורה מכאב פיזי או רגשי. להאמין שיש תמיד מקום לצמיחה ולעשייה חיובית.

רבים ההורים המתמודדים בתוך המסגרת הביתית עם בעיות התנהגות שנובעות ממערכות היחסים בין האחים והאחיות. כמו למשל אם שסיפרה: "יש לי שתי בנות מקסימות בנות 5 וחצי ו-4. לפעמים הן החברות הכי טובות ולפעמים אויבות (כמו כל האחיות) אבל לאחרונה במיוחד זה מחריף מאוד והקטנה שלי בוחרת להיעלב מכל דבר קטן (כמו למשל מזה שהיא לא קיבלה את הצבע של הצלחת שהיא רצתה – ואחותה כן, או שהיא לא הייתה ראשונה במקלחת, או מכל דבר "שטותי" אחר)". ספרים רבים נכתבו על קינאת האחים כמו הספר "אני לא קנאית" של נורית כהן.

אחת ממערכות היחסים האנושיות המורכבות ביותר היא זו שבין אחים/אחיות. לאורך המקרא ישנם דגמים שונים של מערכת יחסים זו. ניתן למקד שלושה דגמים: א. מאבק שסופו ניתוק של היחסים או אפילו עד כדי רצח, כמו בשלושה סיפורי קנאה החורזים את ספר בראשית מראשיתו עד סופו: קין והבל; יעקב ועשיו; יוסף ואחיו. ב. אחדות ושיתוף ג. מתח ותחרות שסופם השלמה ותיקון.

אתייחס לדגם הראשון, המהווה אתגר לשינויי דפוסי התנהגות למען שלום בית. יחסי האחים הם התנסות של מיני חברה. כולם שווים בחלק מהעניינים וחלק לא. בבית יש אינטראקציה בין חברי הקבוצה שבענייננו היא המשפחה. וכבכל קבוצה כל אחד לוקח תפקיד. ה"תפקיד" מוגדר כמצבור הרגלי התנהגות המתקיים במסגרת המרחב הקבוצתי, אותו מאמץ הפרט כדי להתמודד עם האיום של איבוד הזהות שלו. וזאת כי בכל קבוצה ישנה אמביוולנטיות שבין איום והבטחה בו זמנית.

חינוך בבית להתנהלות נכונה בין האחים מקנה להם דפוסי התנהגות שיטיבו איתם בחברת הילדים ובהמשך חייהם כבני זוג ובכל מסגרת חברתית בה יפגשו. לכן חשוב מאוד לתת את הדעת כיצד לעשות נכון ולהקנות את אותם הרגלי התנהגות.

חשיבה יתרה צריכה להיות בקיום אותן אינטראקציות לגיבוש הקבוצה. ישיבה ליד השולחן בצוותא בזמן הארוחות. צפיה משותפת בסרט. משחק קופסה משותף. יציאה לטיולים משפחתיים. מפגשים אלו מהווים מצע לשיחה, בה לומדים הקשבה, הכלה, פירגון וכמובן תקשורת נכונה ונקייה. שיתוף בהצלחות ובקשיים היומיומיים. כל פרט בקבוצה לומד שמשפחה היא כוח מניע, כוח מכיל ואוהב.

החוויות המשותפות מאפשרות לחבר את האחים להיסטוריה משותפת שהיא הבסיס להבניית העתיד המשותף. כאן תפקיד ההורים יקר מפז. ההורים משרטטים את המסגרת התקשורתית. מה מותר ומה אסור להגיד. כיצד מתנהגים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. כללי ההתנהגות המוטמעים מגיל צעיר הם אבן הדרך להצלחה בחיים. השותפות מתחילה בחלוקת תפקידים בבית למען עשייה משותפת להצלחת הגיבוש המשפחתי. כל אחד מבני הבית יודע שההצלחה תלויה בכל טבעת וטבעת בשרשרת. כל ילד בוחר את המקום לעשייה. על פי המסוגלות שלו, עם זאת חובה לבחור תפקיד. על אחד ואחת תורמים לגיבוש המשפחתי.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, כאשר נשלם העיסוק בדינים ובדיינים, עברה המשנה לעסוק בשגיאותיהם. "כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם, אי אפשר שלא יטעה ויחטא. ולפיכך סידר הוריות אחר אבות". ואייך כל זה מתחבר לראש השנה?

סדר ליל ראש השנה הוא מנהג יהודי הכולל אכילת מאכלים סמליים, ואמירת תפילות במהלך סעודת ליל ראש השנה. הכינוי הנפוץ למאכלים הסמליים הנאכלים במהלך הסדר הוא "סימנים", ויש המכנים אותם "ברכות" או "ברכיות". מנהג הסימנים מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, ומתייחס לחמישה מרכיבים: "קרא", "רוביא", "כרתי", "סילקא" ו"תמרי". במרוצת הדורות התפתח המנהג בקרב עדות ישראל, ונוספו מאכלים שונים כמו דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחדו הדבש והתפוח לכדי המנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש.

חשוב היה להזכיר את חמשת המרכיבים שהוזכרו בתלמוד הבבלי, שהם בני משפחה אחת הסלקיים. הנכון לראות שבכל משפחה יש את כל המרכיבים הנחוצים לשלם בו אנו חפצים. "קרא – יקרע גזר דיננו; רוביא – ירבו זכויותינו; כרתי – יכרתו שונאינו; סילקא – יסתלקו חטאתינו; תמרי – יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו". והרי כולנו יודעים שהשלם הוא יותר מכל חלקיו.

ראש השנה מזכיר לכל אחד ואחת מאיתנו את חשיבות מורכבות המשפחה. לכל אחד במשפחה תפקיד חשוב ויקר להשלים את השלם האישי שלך. זה הזמן לסלוח, לוותר לשכוח, גם אם זה קשה, שנינו יחד את הכל עוד נשנה. לא צריך לברוח, את האמת למרוח, אני ואת לא נשנה את העולם הזה. כולי תקווה שכמה שיותר מבני המשפחה נסוב את שולחן החג. אבל זה לא מה שישבור אותנו.

אנחנו למדנו להיות חזקים ולדאוג לעצמנו. לדאוג לעצמנו זה להכיל ולהכיר את השלם שלנו, היא המשפחה. לקבל באהבה כל אחד ואחת. לדאוג לשלום בית. שלום הבית הוא השלם של כל אחד ואחת מאיתנו. זה הזמן לבקש מכל אחד לבטא במילים, בציור, בסירטון וידאו את תפקידו במשפחה. מה הוא/היא באו לתת לכלל המשפחה. למה נוכחותו משמעותית בשלם שנקרא "משפחה".

לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. לא ראש הדג על השולחן הוא שחשוב. לא שנצליח כולנו להיות מסביב לשולחן. חשוב במשך כל השנה, מי אנחנו בסך המשפחתי. מה אני נותן למשפחה. מה הסימנים שלי באחדות המשפחה? כפי שהציבור הרחב בנוי מצדיקים, בני רשעים ורשעים. כך גם המשפחה שלנו. אנחנו יכולים לסייע. אנחנו יכולים להביא למצב שכולנו בטוב. זה תלוי בנו. דחייה וסגירת דלתות הבית המשפחתי לבני המשפחה, היא פעולה שלא מטיבה לא עם הנדחה ולא עם הדוחים. היו מאוחדים. הרימו כוס לאחדות המשפחה. להיות אחד בשביל השני בשנה הקרובה עלינו לטובה. בכל יום ובכל שעה. חג שמח.

בני המשפחה שלנו, הם המשמשים לנו נקודת משען, תמיכה ומקור לאהבה ולערך עצמי. הם למעשה ההשתקפות שלנו. אנשים יקרים אלו שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות והבנות שבלעדיהם לעולם לא ניגע בהם. לרוב, הם אלו שמערימים עלינו קשיים, מתנגדים לדעותינו או למעשינו ולא בדיוק מקשיבים לנו. אלה הם המראה שלנו. הם משקפים לנו היכן בתוכנו קיימת נטייה לכעסנות, להתנגדויות, לפחדים ועוד. למעשה אותם קשיים שהם מעוררים בנו תפקידם להצביע על הכאב או הפחד שיניע אותנו לעשייה ולתיקון דרכינו למען נטיב עם עצמנו.

המראה הזו תפקידה חשוב ויש לנו את הזכות לכבד ולהוקיר אותה. אלמלא אותה מראה, אנו נשאר באזור הנוחות שאינו מטיב עמנו ויתרה מכך מעכב אותנו מהאושר האמיתי. כשאנו מביטים במראה ואנו רואים ששערנו פרוע, אנחנו לא נוזפים במראה, אנחנו מיד לוקחים את המברשת ומברישים את השיער. התגובות שאנו שומעים מהקרובים לנו ביותר, מאפשרים לנו להבין שמשהו בעשייה שלנו יכול לשנות את המצב הנוכחי, שלא תמיד הכי הכי. חשוב שנבין שאנו יכולים לשנות את עצמנו, את ההתנהגות שלנו והיא זו שתשנה את מצב ההשתקפות שלנו במראה. אל תנסו לשנות את המראה – את בני המשפחה.

בני המשפחה שלנו מצביעים על התכונות, הנטיות והמצבים שבהם לא נהגנו כשורה, מצבים שבהם איבדנו את הביטחון העצמי, מצבים שבהם הגבנו תגובת יתר, הרמנו קול או פגענו. המראה שמולנו תשקף את הקשיים שתפקידם לעורר ולהבין שיש לעשות למען איזון ואהבה. השיקוף מטרתו להבהיר לנו שניתן לתקן, שיש תקווה לעשות אחרת. חשוב לאהוב את אותם בני משפחה שמאפשרים לנו להגיע לאותן תובנות. הם מלאכים שבאים לעזור לנו.

אותה מראה מדומה לסרט. אתם הבימאים ותסריטאים של סרט חייכם. יש לכם הזדמנות לשנות את התסריט. להבנותו מחדש. אתם לא מחליפים את השחקנים ולא את התפקידים. אתם משנים את התמונות. השתמשו ביותר שמחה, אהבה, חמלה וסליחה. הכניסו לתסריט את מה שחשוב לכם באמת וותרו על מה שניתן לוותר. ההכרות עם המראה שלכם היא שתביא אתכם להבנה עצמית, לריפוי ולהרפייה, דרך שמאפשרת לחמלה להתעורר ולשמחה לבוא לידי ביטוי.

כשלא שומעים  או מקשיבים לכם, נסו לזהות מתי אתם דוחים, מתנגדים ולא מקשיבים. כשלא מעריכים או מתחשבים בכם, בדקו מתי התנהגתם אתם כך. היו קשובים לאנשי המראה שלכם למען תכירו נכון יותר ואמיתי יותר את מציאות חייכם. ההכרה וההוקרה לסובבים אתכם על היותם מראה בעבורכם, תביא אתכם למקום של שלמות נפשית ושלום בית.

שיחות חולין במשפחה ושיחות בין יועצים לזוגיות, סובבים סביב התנהלות נכונה והתנהלות יוצאת דופן בין בני זוג ושואפים לעשות כדי שלא יהיו יוצאי דופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ומי מחליט מי הזוג יוצא הדופן?

ההלכה טוענת  ש"יוצא דופן" הינו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם קיימת מסגרת חוקים להתנהלות זוגית?

השבוע הגיעו אלי לקליניקה זוג מבוגרים. האשה טוענת שהזוגיות שלהם יוצאת דופן. חריגה. שאלתי, האם להיות חריג ושונה מאחרים משנה את ההגדרה "זוגיות"?מה בדיוק הוחלט כיוצא מגבולות המקובל ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הזוגות יחליטו שצריכים להיפרד בארוחת שישי ושכל אחד מבני הזוג חייב לכבד את הוריו בארוחת שישי ויהיה זוג אחד שיאמר שלא מתאים להם להיפרד, כי הם מאמינים שזה לא נכון לעשות כך, הם החריגים? האם חובה שינהגו כמו כולם כדי לא לצאת דופן? האם זוג שבוחר לפרגן בכל שבוע בשי צנוע אחד לשני, הם יוצאי דופן שיש לשנות את התנהגותם כי הם מביאים למסגרת הזוגיות, פן שלא כולם יכולים לעמוד בו?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים בזוג זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים הזוגות יוצאי הדופן. מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות כדי להחזירם אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית? האם המסגרת מוכתבת על פי הקבלה והתלמוד, תרבות ישראלית, או תרבות ארץ המוצא (בני הזוג היום בדרך כלל מעורבים, איזו תרבות קובעת?). אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאיתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאיתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כול אחד ואחד מאיתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה ובטח מהמשפחה הגרעינית והמורחבת. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.

שיחות חולין, שיחות של בני חכמים ושיחות אנשי חינוך, סובבים סביב מי יוצא דופן ומה עושים עם יוצאי הדופן. האם שאלתם את עצמכם, את מי מאבחנים כיוצא דופן ולמה? ובכן ההלכה טוענת  שזהו כינוי תלמודי למי שנולד בניתוח המוכר כיום בשם 'ניתוח קיסרי', שבו מוציאים את העובר והשליה מהאם דרך דופן הרחם, ולא כפי הדרך הרגילה בלידה נרתיקית, ומכאן שמו התלמודי "יוצא דופן". בשגרת ההתנהלות התקשורתית, בחרו לבחון כל דבר שחריג מהשגור והמקובל כיוצא דופן. בין החיות נראה שבכל קבוצה מסתתר יוצא דופן אחד שאינו שייך לאותו בית גידול.

אנחנו כחברה מחליטים שהילד הזה יוצא דופן בכיתה, כי אינו משתלב עם כל הילדים. הרעיון שאינו כמותם. כפי שכתוב בתורה ”יְרָא-אֶת-יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם-שׁוֹנִים אַל-תִּתְעָרָב.“ (משלי כד, פסוק כא). והשאלה שלנו צריכה להיות האם תמיד אני מחויב להיות כמו כולם. האם להיות יוצא דופן, גוזר עלי להיות מורחק מן השאר, שונה; לא משותף?

השבוע נערכו בבתי הספר מבחני המחוננים, גם הם יוצאי דופן. להיות חריג זה להיות שונה מאחרים, שהשתייכותו אחרת.שיוצא מגבולות המקובל. ומי החליט שהמקובל הוא הנכון תמיד? האם, אם כל הילדים יצאו ביום גשם לגן השעשועים ויתפלשו בבוץ וילד יחליט שהוא לא רוצה, כי הוא רואה שזה לא נכון לעשות כך, הוא החריג? התנהגותו היא השונה, אך היותו חריג מביאה לחשיבה שהתנהגותו חריגה? האם תלמיד חכם וחרוץ הוא יוצא דופן שיש לשנות את התנהגותו כדי שישתלב עם בני כיתתו העצלה?

כן, קצת מבלבל מה בעצם חשוב לנו להדגיש כשאנחנו דנים באדם זה או אחר כיוצא דופן. מהו אותו דופן? באיזו מסגרת אנחנו רואים את הדופן ממנה יוצאים אותם ילדים, שאותם אנחנו מאבחנים כיוצאי דופן? מי החליט שלהיות יוצא דופן, זה משהו לא טוב?  מתי נכון שיש לעשות הכל כדי להחזירו אל פנים הדופן?

חשוב לי שנתייחס בכובד ראש לאבחונים וכותרות שאנחנו נותנים לבני אנוש, ילדים וגדולים כאחד. האם אנחנו עושים מעשה שהוא נוגד כל התנהגות חברתית הנדרשת? לא רק על פי הקבלה והתלמוד. אני מקווה באמת שכל אחד ואחד שקורא  את הפרשנות ליוצא דופן מבין שאנחנו כולנו קורצנו מאותו חומר. כן כל אחד מאתנו קיבל חינוך אחר, כל אחד מאיתנו בעל תכונות אופי שונות, כל אחד מאתנו בעל היסטוריית למידה אחרת הן בתחום הרגשי והן בתחום האקדמי, אבל כולנו בני אדם עם רגשות. כל עוד אנחנו מתנהגים במסגרת הנורמות החברתיות והחוק, אין סיבה לתת לאדם להרגיש חריג, שונה ובעל מוגבלות שאיננה תלויה בדבר.

כול אחד ואחד מאתנו מבקש להיות אהוב ומקובל. חלק מחברה. חלק מהעשייה המשמעותית למען החברה והמשפחה. ערבות ומעורבות הדדית, הם שם המשחק בחיים השוטפים ואין דופן לצאת ממקום זה. קבלה, הכלה, אמפטיה וכבוד הם אבני היסוד לחברה מתוקנת ונורמטיבית. היו עם אחד עם לב אחד.