העלאת רמת ההקשבה של הילדים

נפגשתי עם הורים של אחת מתלמידותיי בכתה ז'. ההורים "היא לא מקשיבה גם לנו". דפוס התנהגות לא משתנה ממסגרת למסגרת. שינוי ההתנהגות חייב מתקיים בשיתוף פעולה מלא של המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. בכדי ליצור הקשבה חשוב להקנות הרגלי שיחה. שיחה משמעותית מתנהלת כששני הצדדים מכירים בתועלת של אותה שיחה.

הכלל בשיחה עם הילדים חייב להיות "מה התועלת שיצא לילד מאותה שיחה" ולכן, אתם לא "מוכרים" ערך חינוכי (כמו הקשבה), אלא מוכרים לילד את התועלת מקניית אותו ערך. גם בהצגת הפתרון תנו זרקור על התועלת. הילד אומר "דני כל הזמן מציק לי". הערך החינוכי – "דני, חבר טוב?" – מהו חבר טוב? התועלת העתידית: "כיצד נבחן ונבחר חברים טובים, כיצד נמנע מקשר עם אנשים שליליים?". שיח חינוכי נכון הוא שיח של צרכים – תועלות שמבהיר ההורה לילד, מה הוא מקבל מקניית החינוך בהתאם לצרכים שלו.

בזכות שיח מכבד, מושכל ומתוכנן מראש, אפשר בשיחה אחת להפוך את הילד מזחל לפרפר מרשים כשהוא נושא בתוכו מסר של התפתחות והעצמה. אם הילד שלכם ספורטאי, השתמשו באנלוגיה מעולמו על מנת להשיג את הטמעת המסר שלכם. כשלי, כמורה חשוב שיביא עפרון ומחברת, אני שואלת אותו אם קרה שהגיע למגרש הכדורגל בלי נעלי ספורט וכדור? חפשו את האנלוגיה המשפיעה ביותר עבור הילד.

ההורים שהגיעו, הם הורים לילדה שנוסעת ברכבת לטיפול. האנלוגיה במקרה שלה תהא, הקשבה לזמני הרכבת, שמירה על הכרטיס יציאה מהרכבת. הגעה בזמן לטיפול והקשבה לדברי המטפל. חשוב לקחת מתוך החיים של הילדה. לשאול, מה יקרה אם נאחר לרכבת? מה יקרה אם נאחר לטיפול? למה חשוב להקשיב למטפל? ומשם להגיע לתועלות בהקפדה על הקשבה להורים ולמורים.

לכל בני האדם ישנם ששה צרכים שאותם יש לספק בכדי להיות מאושרים באופן מעשי: הראשון שבהם הוא ודאות. כאשר ניטלת מאיתנו הוודאות, כל השאר פשוט לא רלוונטי (אולמן, א. 2017). הוודאות היא הזמן שנכון לכולנו. עמידה בלוח זמנים נותנת לנו ודאות שגם האחר עומד בזמנים. אני אגיע בזמן לרכבת כי גם הרכבת תגיע בזמן לתחנה. אני אגיע לשיעור בזמן כי גם המורה עושה את המאמץ להגיע לזמן לשיעור. אני מגיע עם מחברת ועיפרון כי המורה מגיע עם מחברת וטוש ללוח ובטוח אלמד משהו בשיעור. וכן הלאה.

החוקים והכללים הנהוגים הם הוודאות שאיתה אנחנו מצליחים לתפקד באופן קל ונוח. כשמתקיימים אותם כללים שבמסגרת הוודאות, קל למזער את הקושי בהתמודדות עם ההפתעות. למשל, התלמידים הגענו עם מחברת ועיפרון לשיעור ויש בחן פתע, הם מוכנים בזמן ולא מבזבזים זמן יקר על לחפש עיפרון ולחדד אותו. זוכים (תועלת) בכל הזמן לפתרון כל הבעיות במבחן.  מי שמקפיד על הקשבה פחות מופתע והתועלת גבוהה וכדאית.

הילד מביע קושי, מה עושים?

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.

מתי ילדים עושים מה שבראש שלהם?

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

בערבות הדדית – הבנה, התחשבות, הקשבה.

ערבות הדדית היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל. ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית – כל ישראל ערבים זה לזה. מירב האוסמן כתבה בשירה: "חברות, נתינה, סובלנות, הבנה, התחשבות, הקשבה, רגישות, אהבה. בערבות הדדית, זה אל זה יד נושיט, יחד נהיה חברים. נעזור וניתן, רק לטוב נתכוון, כך נהיה יותר קרובים."

במסגרת ליווי הורים בקליניקה אני מלמדת שהמיומנות הבסיסית בשלב ההובלה של החינוך היא שאילת שאלות מושכלת בתיבול חכם של מרכיבים הגורמים לילד, לאורך זמן, לא רק להשמיע לנו ולהתחנך עפ"י הערכים שבחרנו אלא למשוך אליו את אחיו ואפילו את חבריו. טכניקות מרכזיות לניהול שיחה שכזו שמעצימה את תחושת המעורבות ההדדית (אכפת לי ממה שאתה מספר), הדהוד – לחזור בקול על דברים שנאמרים בלחש בזמן הצפה רגשית, שיקוף – לתרגם את המילים לשפה שברורה לשני הצדדים ומכוונת ליעד הפתרון, התרסה – העצמת הכאב הקושי המבקש סיוע ולשמו התכנסנו, אמפתיה – שמשקפת ומעצימה את המעורבות שלנו להכיר בקושי ובכאב . כך שאנו מכוונים לצו הגיוס והוא החינוך – הכלים לפתרון הקושי ומיגור הכאב.

אומר ניר דובדבני: שאילת השאלות היא ההתעניינות האמיתית שלכם בילד, בזמן שאילת השאלות היו חברים, קשובים ללא ביקורת, שיפוטיות או קו חינוך. השיטה הקבועה בשאילת השאלות: צריבה (איתור הצרכים וסגנון התקשורת), הצטרפות (שימוש במרכיבים שצרבנו – על מנת להתחבר לילד בפן האישי) והרחבה (פה משלבים את קו החינוך והסמכות לסיפור חייו של הילד).

השאלות נשאלות בסדר לוגי: משאלה כללית לשאלה ממוקדת מטרה. כל תשובה מהווה מנדט לשאלה הבאה. לקלף את הילד כמו בצל. במטרה לכוון לקו החינוך אותו בחרנו מראש. התשאול חברי ונעים – לא מאיים. שהילד לא יחוש שנחקר אלא ירגיש שמתעניינים בו. כשמגיעים להרחבה ולמיקוד חשוב להיות ממוקדים בצורך העמוק ביותר של הילד. ככל שהשאלות עמוקות יותר, החיבור לילד חזק יותר.

המנדט להוביל לחינוך הנכון, משמעותי במהות משפך השאלות, שמייצר אצל הילד תחושה של שיחה חברית וערבות הדדית ולא שיחת חינוך. תוך המענה לשאלות, הילד משדר לעצמו את המצב שלו, שלא בטוח שהיה מודע לו קודם, כשהיה מוצף רגשית. השאלות הופכות את המצב הלא נעים/לא מועיל למוחשי, מלא ובהיר יותר וכך הילד פתוח יותר לקבל את העזרה שלנו – רעיון החינוך להתנהלות, שתעשה לו טוב יותר בעתיד.

החופש הגדול – זמן נכון להעצמה

חלף לו השבוע האחרון לפני תחילת הלימודים. החופש נגמר. החופש הגדול נגמר. מה המסר שלנו, כשאנחנו שמים דגש על "החופש נגמר"? האם במשך השנה אנחנו בעבדות? אין בכלל חופש? מהו חופש? מדוע המסר שלנו הוא שזמן השיגרה, הוא מסגרת ללא חופש? ,

החופש מוגדר כהעדר אילוצים. האם בזמן שיגרה בזמן שאנחנו מקדמים את עצמנו כלכלית, אקדמית, מנטלית ועוד, אנו עושים זאת מתוך אילוץ? משהו מכריח אותנו? החופש הגדול הוא מעבר. זו מטרתו. סיכום שנה קודמת ופריצת דרך לשנה חדשה. פריצת דרך היא הנקודה שבה אדם מחליט לעשות שינוי. אם במשך החופש נעשה חשבון נפש: מה עשינו עד הלום? מה השגנו? מה השאיפות שלנו לשנה הקרובה? מה עלינו לעשות כדי להצליח בהגשמת כל השאיפות?

הזמן שניתן לנו לעשות את החשיבה למען בניית עתיד טוב יותר, חזק יותר, מעצים יותר, הוא זמן שבו אנו בחופש ממסגרת חינוכית. וזה הזמן להעצמת המסגרת הביתית. השיחות במשך החופש הגדול הם שמסייעות לילדים לחלום ולתכנן עשייה משמעותית, שמאפשרת הבניית חוסן נפשי להצלחה ולשגשוג.

קניית הציוד לשנת הלימודים נעשית כשבועיים לפני תום החופשה, כדי להכיר ולעיין בכל שילווה אותנו להצלחה. חוברות הקיץ למסיימי שנת לימודים, יש להן מקום בהכנה להצלחה בשנת הלימודים הבאה. החופש הגדול לא מהווה מקום לעצור מלקרוא ספרים, מקיום שיחות הורים וילדים. הכל תלוי בכם הורים יקרים. גם אתם לא לוקחים חופש של חודשיים מאי עשייה. אתם נאלצים לצאת ולפרנס את הבית. אך אילמלא העבודה שלכם, לא הייתם מי שאתם. העיסוק שלכם מאלץ אתכם להיות. ולא להיות נוכח אלא להיות בעשייה.

זכרו כי התקשורת, בדיוק עמו בספורט, האחריות על המסירה היא של המוסר. כדי שהילד יבין אתכם, עליכם לדבר בשפה שהוא מבין. כדי לדבר בסגנון התקשורת הנכון, עליכם ההורים לפתח שתי מיומנויות ההכרחיות לקיומה של תקשורת איכותית בין שני אנשים באופן כללי: קלט ופלט. זה אומר שראשית עליכם לקלוט את אותם סממנים המעידים על סגנון התקשורת של הילד שלכם ולאחר מכן עליכם גם לפלוט – לדבר באותה שפה.

זה הזמן לשבת עם הילדים, לשוחח איתם על החופש הגדול ותחילת שנת הלימודים. בזמן שילד מדבר הוא קונה לעצמו תובנות. תנו לו לדבר. הקשיבו. בזמן זה הילד מציג לנו את עצמו, את צורת החשיבה שלו ואת אופן קבלת ההחלטות שלו כדי שנוכל לענות לו באותה שפה ויבין את המסר שברצוננו להעביר לו. כשהילד מדבר הוא חושף בפנינו את החוויות החיוביות ואת הקשיים. מן הראוי שנתרשם שהחוויות החיוביות שהעצימו אותו וכך יש לנו ב"כיס" חיזוקים. החיזוקים מאפשרים לילדים לקבל אנרגיה להתמודדות עם הקשיים. ואפשר לשתול במשך שנת הלימודים (סופי שבוע, חגים- פגרה שאין לימודים) את אותן חוויות מעצימות. תפקידנו לשדר עשייה ולא חופש ושהייה ממושכת באזור הנוחות.   

הגדרת הקושי שמתחת לפני השטח

ילדים רבים מגיעים לטיפול רגשי כשהם מבקשים כלים להתמודדות. להתמודדות עם מצבי דחק שנגרמים מתסכול, מעקשנות דווקא במקומות שצריך ללמוד לשחרר ומאידך הימנעות או בריחה מעשיה שיכולה להוות בסיס לאושר גדול ותחושת משמעותיות. במרבית המקרים שמגיעים לאותו מצב של אי עשייה, אני מבינה שמדובר בהצפה של מחשבות אוטומטיות שאינן קשורות למצב בו נתקלו הילדים. בגלל אותן מחשבות אוטומטיות מגיעים הילדים למצב של הענשה עצמית, הסתגרות ועוד.

מחשבות אוטומטיות מנותחות היום בטיפול השכלי התנהגותי (cbt). מחשבה אוטומטית היא מחשבה, שקופצת לראשנו במהירות רבה בתגובה לכל אירוע שקורה במציאות סביבנו. התוצאה של אותה מחשבה מהירה, אותה מסקנה שמסבירה לנו מה המשמעות של מה שקרה סביבנו מתעורר הרגש ובהתאם לרגש שמתעורר קורים שני דברים: ישנה תגובה פיזיולוגית (משמעותית או לא) וישנה התגובה בפועל – מה שאנו אומרים או עושים. וכל זה קורה כל כך מהר שעל פי רוב אנחנו לא ערים בכלל לתהליך הזה שקורה אצלנו בראש. מבחינתנו – קרה משהו והגבנו. השיחה היא שמסייעת לילד להציף את הקושי והבדיל בינו לבין אותה מחשבה אוטומטית.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק), על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. פרסונליזציה הינה הטיית חשיבה, המתארת מצבים בהם האדם מייחס כל אירוע שלילי לעצמו, תוך התעלמות מההקשר הסביבתי. חשוב לי שנתייחס לפרסונליזציה בתחום החינוך.

בכתבות הקודמות הסברתי על חשיבות השיח וכיצד עליו להתנהל. הבסיס להצלחת השיח הוא ההקשבה. רק לאחר הקשבה נקייה ניתן לדלות פרטים של אותה פרסונליזציה, להתחבר לילד ממקום של "אנחנו מכירים סיטואציות שכאלה" – לא להתחבר לרגש. להתחבר לעובדות. כך ללא מילים ננקה את המחשבות האוטומטיות לשם קיום הרחבה של השיח.

מטרת שאלות ההרחבה היא לגרום לילד להמשיך ולדבר, לגלות לנו מידע נוסף שקשור לעולמו הפנימי והחיצוני, דרכו נוכל להכיר אתו לעומק ולתחבר אליו, גם לכאב וגם לחלום וע"י כך להוביל אותו אל הפתרון הכי נכון עבורו. שאלות ההרחבה מאפשרות להתחבר לילד. אותו חיבור מיוחל, שיאפשר לבצע הובלה בצורה טובה, נעימה ואפקטיבית יותר גם עבור הילד וגם עבורנו כהורים. חשוב שנזכור שלילדים חשוב לשמוע את שמם (שירגישו שהם המרכז בשיחה) ואת קולם.

בתחילת השיחה חשוב להתחיל בבירור צרכים. עם זאת החוכמה האמיתית היא לזהות, להכיר ולהגדיר את הקרחון שנמצא מתחת לפני השטח – את הפרטים  שהילד נימנע או  לא יודע לציין מפורשות. החינוך יקבל את מקומו כשנעורר את הצורך בעל המשמעות האמיתית והעמוקה, עליו יהיה לנו מענה חינוכי משמעותי.

כיצד מנתבים לחיובי בשיחה טעונה?

רבים ההורים שמגיעים לקליניקה ואומרים "אי אפשר לדבר איתו/איתה, הם על כך טעונים, כל כך מלאים, איך עושים זאת?" הדרך הנכונה ליישב סכסוך, מצב טעון ועוד – לשבת!!!. קודם בוחרים את המקום הנוח ביותר לשבת, לשתות מים ואולי גם לשים משהו מתוק על השולחן.

מי מאיתנו לא רוצה להגיע לסוף השיחה כשאנחנו מחובקים, אוהבים, מכילים ותומכים? היעד שהוא מטרת השיחה מתווה את מהלך השיחה כולה. מקשיבים לילד. הקשבה מלאה. לא אומרים מילה ולא מביעים בשפת גוף. הקשבה נקייה. בזמן ההקשבה, חשוב לשים לב לשפת הגוף ולטון הדיבור. כשהילד מסיים, שואלים "אתה רוצה שאגיב?"  "חשוב לך לשמוע מה דעתי?" רק אם אמר "כן", מתחילים להגיב. האמירה של הילד היא פתיחת השער. כל עוד הילד לא אמר "כן", השער נעול. תשאלו "יש לך עוד מה לספר על האירוע?"

כשאתם מתחילים לדבר חשוב לשקף את תמצית הדברים שאמר, להתרכז בנקודות שבהן הביע תסכול, אכזבה, בלבול. למצוא איזו נקודה שאפשר בה למצוא מכנה משותף. כדי לתת לילד ביטחון, להבין שמה שקרה, נורמלי בהחלט, גם אם הסיפור ממש בדיוני. מצאו מקום לנרמל את הסיפור כדי לעזור לילד ל"רדת" לקרקע.

פרסונליזציה הינה אחת מהטיות החשיבה האופייניות למצבים של דיכאון (ולא רק) על פי התיאורטיקן הקוגניטיבי אהרון בק. מצבים של פרסונליזציה הם כאלה בהם מייחס האדם כל אירוע שלילי לעצמו ולחוסר הערך שלו, תוך התעלמות מתרומתם של אנשים אחרים או של ההקשר הסביבתי. הטיית חשיבה זו גורמת לאדם לקחת על עצמו אחריות מלאה לאירועים ומצבים שפעמים רבות כלל לא נמצאים באחריותו (או נמצאים רק באחריותו החלקית), מה שמתגבר ומזין תחושות קשות של אשמה, כעס ואכזבה.

לכן, חשוב לנו בשיחה, להתייחס באופן אישי לסיפורים ששיתף הילד, עד לאותו שלב שבו התחלנו את השיחה. לפנות בשם הילד ולתת לו הרגשה של קירבה, זו לא הרצאה ולא שיחת "נו, נו, נו". מקשרים את הסיפור שלו למשהו שגם אתם חוויתם מה שמשדר התעניינות אמיתית ואותנטית ומתוך אכפתיות. רק כשהרגשתם שהילד נרגע ומקשיב לכם, זה הזמן להצטרפות.

הצטרפות לדברי הילד יכולה להעשות במגוון רחב של דרכים. מילולית ולא מילולית. הליך הצטרפות זה מכונה בשיטת ה- NLP  ראפור, והוא נשען על הרעיון הבסיסי לפיו דומה מושך דומה. האנרגיה שלי תתאים את עצמה לאנרגיה שלו. כך שהכי לא נכון יהיה לפרוץ בצחוק כשהילד טעון וסיפר משהו שמאוד נגע בו. בשלב מסוים הילד יתחיל לחקות אתכם, לכן חשוב לאט לאט להוריד את טון הדיבור, את שפת הגוף לנינוחה ולנשום. פשוט לנשום. כשאתם תנשמו גם הילד לא במודע, ינשום וישנה את צורת הישיבה שלו. וכך כשהוא מחובר אליכם, תובילו אותו בשלב מסויים לנושא אותו חשוב לכם לסגור. לחנך באותה שיחה. זו ההזדמנות שלכם, אל תפספסו. תכניסו את הילד לאט לאט ל"נעליים שלכם" וכל מילה שלכם תוטמע באהבה.

הורות אינה משחק על במה

רבים המורים שמרגישים שהם שחקנים על במה כשהם נכנסים להורות בכיתה. לא פעם שמעתי הורים שאומרים The show must go on"". האם? האם באמת העולם הוא במה וכולנו שחקנים? האם האמרה הזו נכונה לכל מסגרת? חשוב לי שנכיר את המושג "הקיר הרביעי" שהוא מונח בתיאטרון.

"הקיר הרביעי" הוא מושג בתיאטרון, המתייחס אל הקיר הדמיוני המפריד בין הקהל לבמה, בתיאטרון בעל קשת פרוסניום (מסגרת קשתית גדולה סביב הבמה). על הבמה בנויים שלושה קירות אמיתיים של חדר, והקהל, כביכול, מציץ לתוך עולם ההתרחשות על הבמה דרך קיר רביעי שקוף.(ויקפדיה).

אותו קיר שקוף מאפשר לראות את המתרחש על הבמה. האם כל מי שנמצא בקהל ממקד את עצמו למסרים שהשחקנים, הבמאי, מתכוונים באמת? כל אחד מהקהל לוקח את ההצגה לאן שנכון לו בהיסטוריה האישית שלו, לתרבות שממנה הגיע ועוד.

אז, אנחנו לא שחקנים והמסגרת הביתית או המסגרת החינוכית אינם במה ולא ניתן להעתיק את תפקיד השחקנים בתיאטרון לתפקיד ההורה או המורה. עלינו להקפיד על תקשורת ברורה ולכן חובה עלינו להוריד לאלתר את הקיר הרביעי. הילדים לא יהיו חשופים באופן שקוף לחיי המבוגרים וכמובן עלינו להיות בשימת לב דרוכה לפרשנויות שהילדים לוקחים מההתבוננות בנו.

חשוב שנגיע לפתיחות ואמון כדי שהילד יזהה רגשות מכאיבים שמתעוררים משיחה גם מהצד שלנו המבוגרים, יפגין הבנה ואמפתיה. חשוב שנבחן שהמסר שרצינו להעביר הועבר כדברו ולא פרשנות שאינה תואמת את הנאמר. השיחה אמורה להנחות את הילד לפתח מיומנויות התמודדות חדשות, ללא כל זאת קיימת סכנה שהרגשות יגרמו להימנעות מעשייה משמעותית ולכן חשוב לפתח הבנה למחשבות ולרגשות של הילד ולעזור לו להבין את תגובותיו.

שיתוף הילדים בקשיים שעברנו בילדות או ויכוח עם השכנה, תמיד יהיה כדי לחבר את הילד למצב שהתמודדנו עם מצבים. לשקף לילד את ההזדמנויות שניתנות לנו בחיים ללטש מיומנויות לפני שאנו מתייצבים מול מצבים מאתגרים יותר. תיקוף לכך שסביבתו היא לא טיפוסית ומאתגרת במיוחד, תורם משמעותית לחוסן ולתחושת המסוגלות העצמית של הילד. – שינוי שיעזור לפתח חשיבה מבוססת עובדות. רמת השיח עם הילד חייבת להיות ממקום של חיבור למקרה שלו, למקרה שהוא העלה כמאיים עבורו. מטרת השיחה תהא העצמה ובניית החוסן הנפשי של הילד.

יחסי גומלין בין מורה, הורה וילד

ההורות אינה רק תוצר ביולוגי. היום להיות הורה זה מקצוע הדורש הכשרה. החינוך מתאפשר אם קיימת סמכות הורית. בשיטה ובגישה שבה ההורים בוחרים לקחת אחריות ולהיות הורים. שני הקודקודים נוספים של משולש יחסי הגומלין, הם הילד והמורה. על פי משולש זה הילד נשען על המורה וההורה. ההורה והמורה אמונים על חינוכו של הילד. להם מטרה משותפת. המורה באמצעות הידע המקצועי, ההורים בהכרתם הטובה והבסיסית את הילד וכמובן את עצמם. בספרי "גלגולו של חינוך" אני מאפשרת להכיר מלפני ומלפנים את כובד המשקל וההשפעה של חינוך ההורים מביתם, על חינוך ילדיהם. ההכרות של המורים עם ההורים היא חובה.
הכרות שכזו מתקיימת בפגישת ההכרות טרם פתיחת שנת הלימודים. שיחות ההורים שמתקיימות במסגרת בית הספר, אותם ימים שנקבעים על ידי ההנהלה, אינם מהווים זמן להכרות עם ההורים. בשיחות ההורים אנו ממוקדים בבניית תוכנית עבודה להצלחתו והרווחתו של הילד. יושבים עם דף, שמהווה הסכם עבודה בין התלמיד, ההורה והמורה. אכן כך, המורה הוא התומך האחראי לביצוע ההסכם. בהסכם חשוב שייכתב באופן ברור מהם הגדרות העשייה המתבקשות מכל אחד מהקודקודים למען הצלחת התלמיד.
המטרה של שכתוב הדברים איננה לעוות או להחליף את המציאות המתקיימת מדי שיעור. חשוב מאוד להיות אותנטים ולשקף באופן הכי טהור את מצבו של התלמיד במטרה לתקן את האמונות הלא תפקודיות, לספק חוויות מתקנות ולעורר רגשות שהתלמיד נמנע מהם או הדחיק אותם. שכתוב הדברים הם העימות של התלמיד וההורה עם המציאות וכך מבינים את מה שהיה חסר ומה צריך שיהיה.
שאלה ראשונה שנשאל התלמיד "כיצד תתבטא עבורך ההצלחה שלך?". כמה חשוב להכיר את ההצלחה של הילד. תופתעו כמה ילדים בכלל לא חושבים שהציון הוא זה שישקף את ההצלחה שלהם. רובם הגדול כתב "להבין את החומר ולעבוד לבד".
יש לתקן את דרכם של ההורים או לדאוג שהילד ינהל שיחה בונה עם ההורים, כדי שיבינו שההתעניינות בתחושת ההצלחה ובתהליך שמבקש הילד לעבוד, חשובה מאוד לחוסן הנפשי של הילד. חשוב לבחון שלא ההורים הם אלה שמחזקים אותו בדפוסים הלא תפקודיים. הגישה מתבססת על אינטגרציה של טכניקות קוגנטיביות, התנהגותיות, חוויתיות וטכניקות במסגרת המודל הקוגנטיבי.
עלינו לזכור שמטרת החינוך היא התפתחות אישיותו של הילד. עלינו לבחון מכל זווית את השפעת החינוך שלנו על רווחתו הנפשית. מצב הרוח בו הוא יהיה מסוגל לממש את ההוויה המשמעותית של חייו. נכון שאושרו הוא הגלאי להוכחה שהמסלול שבנינו נכון לו, מאידך מהות החינוך איננה הנאה צרופה שהרי החינוך במהותו מתהווה תוך עימות עם הדחפים הייצריים. הורים יקרים רק ביחסי גומלין נצליח בחינוך.

האם חינוך לעצמאות הוא איום לסמכות ההורית?

הורים רבים שואלים את השאלה: כיצד נגדל ילד עצמאי, מבלי לפחד לאבד את הסמכות ההורית? חשוב בנקודה זו להגדיר מהי סמכות הורית ומהו ילד עצמאי. נעזרתי בויקפדיה. סמכות הורית מוגדרת על ידי שני מרכיבים יסודיים: מנהיגות, המאפשרת להורה לכוון את הילד להתנהגות מועדפת על ההורה, וידע וניסיון, המאפשרים להורה לחנך את הילד לפי אמונותיו וערכיו . בכל מקרה, הכוונה היא ליכולת של ההורה להשפיע על בחירותיו של הילד ובכך לדאוג לרווחתו ולהתפתחותו התקינה. ילד עצמאי הוא ילד עם תחושת מסוגלות גבוהה, שמתנסה במשימות מגיל צעיר ולא ניבהל מכישלונות קטנים בדרך.
כדי שילד יהיה עצמאי עלינו לאפשר לו להשתמש בכישורים החדשים שלו ולתת לדחף להתבטא. לפעמים ההורים חוששים מפגיעה, ולכן על כל הורה להפעיל את שיקול הדעת שלו כדי לשמור על ילדו מפני סכנה. וכאן נכנסת הסמכות ההורית. כאשר ילדכם מנסה לעשות משהו מעבר למה שאתם כבר רגילים שהוא עושה, במיוחד בגילים גדולים יותר, עודדו אותו להמשיך. לפעמים יש רק ניצנים של מעשה, וילדכם זקוק לעוד פוש אחד קטן בעזרת העידוד שלכם.
חשוב לפתח קשר אישי ואכפתי עם הילדים. ההורה ישתמש בחשיפה עצמית כאמצעי עוצמתי ללמד את הילד ולשוות לקשר נימה אישית יותר. שיחות ובמיוחד הקשבה, בדרך מקבלת כאשר הוא נמצא במשבר, היא דרך יעילה ביותר ללמד את הילדים לקבל רגשות שליליים או אי הצלחה במילוי משימה.
בגישה של הורות מתקנת חיוני לגרום לילדים תסכול על ידי הצבת גבולות אישיים, בדיוק כפי שזה חיוני בהורות אמיתית. כשההורים קובעים את הגבולות, עליהם לספק מניעים אישיים ולא לבסס את הגבולות רק על הכללים המוסדיים או המקצועיים שכתובים בספר.
חשוב מאוד שמערכת היחסים, התקשורת עם הילדים תהא ממקום של אמונה בסיסית במסוגלות של הילדים להיות עצמאיים. באמצעות תקשורת מקרבת ואמפתית לעמת את הילדים עם המציאות, כי התרחקות והימנעות משמעה המשך החמצת ההזדמנות לתקן אמונות בסיסיות והכשרה לעצמאות.
דרך הדגמה והדרכה ישירה ניתן לעזור לילדים לתקן את האמונות השליליות האופייניות להם לגבי החוויות הרגשיות, את המחשבה של רגשות, שלהם אין יסוד. הפחד של לאבד שליטה בגלל הדחף ולפעול על סמך הרגשות ושבעקבות העשייה ידחו, ילעגו או יתרשמו מהם שלא בעין חיובית.
ניתן להשתמש בעימות אמפתי, כדי להראות לילדים שהתנהגות תפקודית, במקום הלא תפקודית, תוכל לעזור להם להתמודד עם מצב בין אישי מעורר דחק. כתיבת הפעולה שנעשתה, מאפשרת דיון מעמיק ונרחב כאחד, להבנת הנסיבות והתוצאה. משקלה של הסמכות ההורית, מהווה כוח לעשייה וקרש הצלה למקרה של אי הצלחה. החינוך לעצמאות הוא התוצר של תהליך חינוך נכון שבסיסו בקבלת סמכות הורית.