תגית: שליטה

אמא מהצפון התקשרה אלי מבוהלת "שיחקנו עם הבן הצעיר שלנו בן השלוש וכשבעלי הרים אותו, פלטתי "אני אחטוף אותך", הילד פרץ בבכי בקושי הצלחנו להרגיע אותו "אל תחטפו אותי", הוא צעק מה אפשר לעשות כדי להרגיע אותו?"
המושגים שהשתמשנו בהם לפני המלחמה, כמו "מלחמה" במשחק קלפים, "נחטוף אותך" כשאנחנו משחקים עם הילדים הקטנים, אפילו "מתה עליך", הפכו למושגים שיש להימנע מהם. בכל דרך חשוב להימנע משיחות על המלחמה בינכם, ליד הילדים. לעשות שהילדים לא רואים את החדשות ולא שומעים.
חשוב לנהל שיחה מושכלת עם הילדים. להכיר את רמת השיח ורק משם להבנות שיחה שמתאימה לילד שלנו. אין קווים שווים לשיח, לא גיל ולא מגדר. כל הורה בונה את השיחה בהתאם לילד/ה שהוא מכיר ויודע כיצד לגשת אליו. הילד צריך להרגיש בטוח לשאול שאלות את הוריו ובטחון שכזה מתקיים כשהשיח הוא בהתנהלות רגילה שבין ההורים והילדים. לכן, להקפיד על יוזמת ההורים לשיח. ותמיד לסיימו ב"אם יש לך שאלות, אני תמיד כאן כדי לענות". בסיום השיחה לעקוב ולבחון את התגובות לשיחה. לא לנטוש את מקום השיחה ביד בסיומה.
היו אמיתיים עם הילדים, במסגרת מה שהם מסוגלים להכיל. שירגישו תחושת ביטחון ושליטה במצב. אתם הבוגרים האחראים תשדרו ביטחון וחוסן נפשי. בין הומור למשחק אנו ערים למשמעות המצב הנוכחי, הלא בטוח ולכן עלינו להיות קשובים למצוקת הילדים.
בכי, חוסר סבלנות, טון דיבור צעקני, כועס.. יכולים להיות סממנים למצוקה. זה הזמן להושיב את הילד ולשאול "מה קרה?" לנהל שיחה. ולהסביר באמצעות משחק את המושגים. למשל משחק הקלפים "מלחמה" למה קוראים למשחק כך. ולזרום עם השאלות. אנחנו במלחמה ואנחנו ננצח.
לא פעם ביקשנו מהילדים לא לחבל במשחק זה או אחר. והיום אנחנו מדברים על מחבלים שחודרים למדינה ועושים מעשים רעים מאוד. הם מכירים גם את "גרגמל" ו"פגע רע". יש לנו צבא חזק שיודע בדיוק כיצד להכיר את אותם מחבלים ואנחנו כאן כדי לשמור עליכם הילדים.
"חטופים", המחבלים לקחו אותם מהמדינה שלנו שמקום אחר. לפי הכללים של הצבא בכל העולם אסור לפגוע בחטופים. בקרוב הם כולם יחזרו למשפחות שלהם בארץ. שוב ושוב להדגיש שהיום אנחנו עושים הכל כדי שלא יקרה מה שקרה. אנו (העם והצבא) נערכים לכל מצב שלא יפגעו באזרחים שבמדינה ולא בכם הילדים.
המושגים יקבלו משמעות אחרת אם נסביר אותם ברמת ההבנה של הילדים. עם הרבה חיבוקים ואהבה. חשוב כדי לא לאבד את האמון של הילדים לתת תשובות תואמות מציאות תוך כדי הרחקת תחושת הסכנה.

הוראה והורות הם שני מגרשים שבהם מקיימים מערכות יחסים ובשני המגרשים מתבקשים לקיים אמון וכבוד למען הצלחה ביישום המטרות. המטרות העיקריות שלנו בשני המגרשים הם: יצירת אמון, כבוד לאוטונומיה של הפרט ולגבולות הרגשיים שלו ושמירה על עמדה לא מגוננת. חקירת ההשפעה של אמונות מזיקות בהקשרים החברתיים והבין אישיים ועבודה משותפת של פיתוח אמונות חלופיות תפקודיות יותר וכמובן יישום בליווי מלא של הילדים.
כמורה מזה 35 שנים אני חווה את המצוקה מאי אמון שנרקם בהיסטוריה של הילדים. אי האמון גורם לחוסר כבוד למבוגר ומביא לשקרים משני צידי המיתרס. אותם ילדים שחווים מצוקה שכזו מפתחים פרנויה (חרדה) שמביאה אותם להטיות קוגניטיביות, שמובילות לפרשנות שגויה של רמזים חברתיים. הטיפול שמתקיים בקליניקה שלי ושל העוסקים בcbt (טיפול קוגניטיבי), הוכח כמתאים לאותה פרנויה.
בק, דיויס ופרימן (2019) מפנים את תשומת לבנו שתחושת התקיפה שחווים אותם ילדים, מכוונת לדימוי העצמי שלהם ולא לבטיחותם. וכמו כן, נוטים לפרש בטעות את תשומת ליבו של הזולת כחנופה והערכה. הטיפול הקוגניטיבי מיועד למצוקות רגשיות ולאמונות המזיקות הנלוות לפרשנות שגויה ולא מבוקרת שכלית (Bareman&Tyrer,2004). העיקרון החינוכי של הטיפול הקוגניטיבי עם הילדים חייב להיות הכינון של ברית במערכת היחסים בין המורה/הורה לילד. תהליך שחייב להתבסס על פיתוח של הבנה הדדית לגבי קשיו של הילד, מה שיוביל ליצירת תחושה של אמון ושיתוף פעולה.
תלמיד שנמנע מלהיכנס לשיעור כלשהו משדר חרדה. החרדה איננה חד משמעית מהתנהגות המורה, ייתכן מאוד שהחרדה נובעת מסיטואציה שהתקיימה בעברו של הילד. גם חוקרים של שפת גוף טוענים שישנם תנועות גוף שפרושם בטוח מאז האדם הקדמון. דהינו לא מגלגול זה ואולי לא מגלגול קודם. כך גם תחושת המצוקה. ההכרה בכך שישנם אמצעים שבהם הטיות המידע מאפשרות את ההתעלמות, העיוות וההחרגה של מידע הסותר את אמונותיו. לעומת זאת, מידע העולה בקנה אחד עם אמונות מתקבל ללא קושי.
המחשבות האוטומטיות השליליות מביאות אותנו לחרדה ופחד ובמקביל התנהגות של הימנעות, הסתגרות ובידוד חברתי. להפגת החרדה והפחד יש לערוך שינויים בעיבוד המידה. הפרשנויות שאינן בשליטה קוגניטיבית מוליכות אותנו להתנהגות שאינה מטיבה איתנו – ולכן יש להבנות תוכנית לשינוי התנהגות.
ילד/ה שמשדרים חרדה מכניסה לשיעור מסוים, או הימנעות מעשייה מסוימת בבית, פועלים בהימנעות. יש להתייחס ברצינות לאירוע ההימנעות. לפרק את אירוע ההימנעות: מתי, אייך וכמה נמנע? כיצד מתקיימת הלכה למעשה ההימנעות? לשאול: מדוע נהגת בהימנעות? מה הרגשת כשנמנעת? איך אפשר היה אחרת לנהוג? (מודל אפר"ת). ולעודד התגברות על הקושי.

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).

תלמיד כתה ז' הגיע אלי בטענה שכל הזמן מציקים לו. "אני לא רוצה להיות בבית הספר הזה, כי אני בסוף ארים אבן ואזרוק למשהו בראש". אין ספק שהילד הגיע במצוקה מאוד גדולה. תחתית המוח שנקראת אמיגדלה (הרגש) השתלט באופן כמעט מלא על המוח העילי, הוא הקורטקס (השכל). במקרה זה, התבקש הליך קוגנטיבי, כדי להביא את הילד למצב של שליטה עצמית בהתנהלות הרגשית למען שליטה בהתנהגות.
בקשתי שיתאר סיטואציות בהן חש שמציקים לו. מה קרה לפני שהציקו, כיצד הגיב להצקה וכמובן כיצד היום, כשהוא רגוע, יכול לתאר תגובה אחרת לאותה סיטואציה. הקשבה מלאה ללא שפיטה. לתת לגיטימציה לתחושה, שמה שקרה גרם לו להרגיש מאוים. משם מתחילה שיחה שאינה משתמעת לשני פנים. אנחנו לא פותרים שום בעיה באלימות. השיח האסרטיבי הוא דיאלקטי: מצד אחד הוא מתייחס ליכולת שלנו לבטא את הצרכים שלנו באופן ענייני, חד וברור ומצד שני הוא מתייחס ליכולת שלנו להבין ולהתייחס לצורך של האחר, תוך הקשבה לעמדתו והתחשבות בצרכיו (אפל, 2015).
אסרטיביות לא נמצאת על ציר האוטומטי של בריחה ותקיפה, היא דורשת מאמץ כי היא מחייבת שימוש במיומנויות שליטה עצמית. אני מתייחסת לתגובה של המבוגר האחראי, ההורה או איש הצוות. הילד שמגיע עם מצוקה, קודם כל חשוב להקשיב לו. להכיל את המקום שאליו נקלע. ורק אחרי שפרק את הכעסים וגם אם יהיו קולניים, נכיל אותו. גם אנחנו לעיתים מרימים קול כשאנחנו כועסים. נאמר "ננשום עמוק, ננסה מעט להירגע, נשאל מה יכול לעזור לך להירגע? אולי כוס מים". יש כאלה שכשכועסים, השאלות האלו רק מעצבות יותר. ולכן חשוב לתת לפרוק כעס. ולנהל את השיחה כשהילד נרגע.
בשיח רגוע הובלתי את הילד להכיר בכך שהמחשבות האוטומטיות מאופיינות בזרם של מחשבות ספונטניות הצצות ללא שליטה, ללא הרהור מעמיק או חשיבה שקולה. המחשבות האוטומטיות חולפות במוחנו כהרף עין ואנו נוטים להתייחס אליהן כנכונות מבלי לבחון אותן (בק, 2011). הבנה מושכלת מביאה לתודעה שניתן לשלוט באותן מחשבות אוטומטיות, שמביאות אותנו לתגובות ספונטניות לא רצוניות. מלל בוטה או התנהגות אלימה שלא מכבדת, לא אותנו ולא את הסביבה..
נסכם כי תקשורת אסרטיבית מכוונת לפתרון בעיות ודורשת מיומנויות בין אישיות כמו יכולת הקשבה, יכולת שליטה עצמית ותכנון תגובה המאזנת בין הצרכים שלי לצורכי האחר. בזמן שמקשיבים לילד, בונים את השיח המכיל, הבונה והמחנך, כך שהילד ירגיש שהבנו אותו, שאנחנו לא שופטים אותו אלא מסייעים לו להגיע לשליטה עצמית למענו ולמען הסביבה.

אשתף אתכם בשיח עם קבוצת תלמידים מכתה ז'. הם חזרו מטיול אביב ושאלתי אותם "איך היה?" אמרו לי בגיחוך: "עברנו את פרעה" ולא המשיכו. שאלתי: "מה עברנו עם פרעה?"
התשובות התרכזו מול העובדה שהיינו עבדים, עשינו מה שביקשו מאיתנו לעשות. "זה מה שעשיתם בטיול? כיצד הצלחתם לעבור את הטיול, שלטעמי לא היה מסלול קשה, אלא שנדרשתם לעשות דבר שלא אתם בחרתם לעשותו?", שאלתי.
התלמידים סיפרו שמי שהוביל אותם היו מדריכי כתה ח' שנתנו מסגרת של עשייה חברתית לטיול והצליחו לשנות את המחשבה האוטומטית שכל מה שנעשה במסגרת החינוכית, נעשה בכפייה וללא התחשבות ברצונות ובאמפתיה למה שעושה להם טוב (בהבנה שלהם כמתבגרים). תלמידי כתה ח' יצרו מלימון לימונדה מתוקה ומרווה. הם הציגו את מטרת הטיול כגיבוש כיתתי/שכבתי ללא תלות בחוויה הכוללת של כל תלמידי בית הספר. יצרו סביבה טבעית – היא מסלול הטיול ויום הטיול. העלו בפני הכיתה מצבים אמיתיים שיכולים להיות למכשול בהגשמת המטרה ונתנו כלים לפתרון בעיות בשטח. נכתבו מראש המטרות החברתיות, כמו שיתוף פעולה, פתרון בעיות, הבנת סיטואציה חברתית קודם נקיטת צעדים לפתרון הסיטואציה ע"י הקשבה וראיית האחר, הכרה בוויסות רגשי קודם תגובה מילולית, גמישות מחשבתית בראיית האחר וכמובן חוקיות המשחק, באופן חד משמעי וברור לכולם.
כדי לנהוג בהליך של חשיבה יתרה, המונע באמצעות השכל ולא הרגש, עלינו להכיר בתקשורת בין אישית יעילה והיא המרכיב הראשון במעלה בתקשורת אסרטיבית. בה השתמש משה כשבא אל העם ואמר עכשיו קמים ועוזבים, נתן הוראות מפורשות להתארגנות וליציאה. העובדה שהעם קם והתאחד ליציאה ממצרים, התנהלו 40 שנה במדבר, אומר שהם הצליחו להבנות חוקים להתנהגות חברתית, שהעצימה אותם מול פרעה ועזרו להם להקים אומה שיודעת את מטרתה. הכוח החברתי, הגיבוש יכול להביא את הקבוצה למצב של הגשמת מטרת ההצלחה.
סיפור "יציאת מצרים", הוא סיפור שמאפשר לשקף את מטרות ההתערבות להקניית מיומנויות חברתיות. הצגת ההתנהגות המסוכנת של פרעה וסריסיו מול עם שלם. להכיר בהתנהגות הציר של העם שלנו במצרים, להבין שלא היו להם כלים להבניית התנהגות אחרת חזקה מול פרעה והגזירות, להבין מהם התנהגויות חשובות לנו ולסביבה, שעלינו לרכוש כדי לשמור עלינו ומשם לקבל עצמאות בהבניית מסגרת חברתית שתטיב איתנו למען הבניית חוויות חיוביות ומעשירות. חג שמח

חגים ומועדים לשמחה. כך מברכים בכל בית לקראת החג ובמהלכו. נפגשתי עם זוג הורים לילדים בני 12 ו-7. הזוג הגיע לקליניקה לבקש כלים להתמודדות עם החגים. האשה אמרה: "אני ממש מרגישה שכל פעם בחגים ממש חודרים לי לתוך הפרטיות שלי, אני חשופה במצבים שלא הייתי רוצה להיות". הבן זוג טען: "אני בחרדה לפני החגים, הילדים, כל הבית מאבד את השיגרה, זו ששומרת עלי. שגרה מאפשרת לי לנצל טוב יותר את הזמן, מגדירה משימות וסדרי עדיפויות, נותנת משמעות ומבססת מעגל עשייה משפחתי ברור ומובנה". ואייך כשההורים מרגישים כך, ירגישו הילדים? הבית הופך לשדה קרב. בלאגן.
אכן אנשים צריכים מסגרת. המסגרת עוזרת לנו "לאסוף" את עצמנו. אנחנו מודעים ומבינים שהחגים הם חלק מהעסקה שנקראת "לחיות" את המשפחתיות. חשוב שנלמד לדבר ולשתף את הקרובים לנו בקשיים שלנו. ואם בשגרה הכל כבר זורם לקראת החגים יש לשמור באופן אקטיבי על תכנון, לוח זמנים ומסגרת נכונה לנו לתפקוד. לשבת עם הילדים ולתכנן מראש פעילויות והתנהגויות נעימות: שומעים מוזיקה, נפגשים עם חברים, מדיטציה, הולכים לים, רוקדים, עושים ספורט, כל משפחה לפי מה שמתאים לה ומסב לה תחושה חיובית. להבין שמדובר באפיזודה זמנית וסופה להסתיים, לציין בקול את מספר הימים. חשוב למצוא נקודות הנאה ושמחה לאותם רגעים קשים שאנחנו צופים שיעלו.
להכיר בעובדה שכן יהיו זמנים קשים: הבן דוד יכנס לחדר של הילד ויגע בחפצים שלא צריך לגעת, לכן חשוב מראש להחביא מה שלא נכון לנו שיגעו. הדודה תחליט לסדר את הכלים מהמדיח איפה שלא נכון לנו, לכן לאמר מראש "אשמח אם רק תניחי על השיש, אני אארגן בארונות".
הכנה מראש של כל המשפחה לקראת ארוחת החג והאירוח כולו. העקרון המרכזי שעומד מאחורי, הוא שמירה על תחושת השליטה שלנו בבית שלנו. הפחד הוא מלאבד שליטה. הילדים וגם הבעל צריכים לדעת מי הוזמן. להכיר את דפוסי ההתנהגות של הבאים לפתחינו ולתכנן את ההתמודדות מול כל קושי. באהבה וברוך להבין שמדובר במערכת יחסים ותקשורת שמורכבת ממספר נפשות שלכל אחד עולם משלו.
כדאי לשתף את כל דיירי הבית בהכנות לחג ולתת לכל אחד משימות ממוקדות לפני ערב החג. העשייה מאפשרת הכנה מנטלית לקבלת האורחים. כשאנחנו חלק מההכנות, אנחנו שולטים מראש בחלק מהסיטואציה. ביצוע מטלות הן עוגן עבורנו ברגעי הצפה רגשית. בכוונה, אני לא מפנה את הכלים רק לילדים, מכיוון שבמצבים כאלה, גם המבוגרים הם ילדים.
באירוח עצמו, אם אנחנו שמים לב שאנחנו מתחילים להיות מוצפים, ניתן להסב את תשומת לב האורחים לתרומתו של כל אחד מדיירי הבית בהכנות. המלל מחזיר לנו את השליטה שזה הבית שלנו בדרך יפה וחיובית.

כמנתחת התנהגות הגעתי למשפחה בגליל המערבי. ארבעה ילדים במשפחה (16,14,11,9). ההורים מאוד עסוקים ביישום קריירה. במקביל משקיעים בחינוך, העשרה חוגים להנאתם וחופשות בארץ ובחו"ל. ההורים היו בטוחים שהכל מתנהל נהדר. הילדים תלמידים מצטיינים במסגרות החינוך, תפקוד מלא ונהדר בבית. הבכור לאורך השנים, קיבל תפקיד ראשי בהובלת האחים "דאג שישמעו כל מה שהמטפלת מבקשת ויעשו כל מה שההורים ביקשו", עכשיו מבקש להמשיך ולהיות הסולן.

סולן הוא חבר בלהקה ששר את החלק העיקרי של השיר. הסולן בלהקה לעיתים נקרא האיש בחזית (Frontman). מונח זה מתייחס לתפקידים של המוזיקאי המוביל בקרב חברי הלהקה, כחבר עם התרומה המשמעותית ביותר לתדמית הלהקה בתקשורת לרבות דובר הלהקה בראיונות ובפני הציבור. האחים גדלו ורוצים גם הם לקחת אחריות על התנהלות החיים שלהם. בן ה16 לא רק שמעוניין להמשיך ולשאת בתפקיד הסולן, הוא מבקש להכתיב את ההתנהלות בבית.

בפגישה עם כל המשפחה. ביקשתי לשמוע את הצעיר. שהתקשה מאוד לדבר, כי הוא תמיד צריך לשמוע לחמישה, שכולם מרגישים צורך להיות אחראים לחינוך שלו. הבחור הצעיר נתן את הטון ואמר: "אני מבולבל. כי תמיד יש משהו שאני לא בדיוק עושה נכון ואז כועסים עלי". האמצעיים טענו, שלא מתאים להם יותר לשמוע הוראות תפעול מהאח. ההורים ביקשו שנעשה ביחד סדר. הבן הבכור שבמשך 12 שנים מהווה הדמות המשמעותית שמוביל את האחים גם במפגשים חברתיים במסגרת מפגשי ההורים עם החברה הגבוהה וגם בכל מפגש משפחתי, לא הבין מה בדיוק קורה. הרי תמיד היה בתפקיד הראשי אז כיצד זה אינו יכול לכתוב עכשיו את הסינפונייה.

בימי הביניים הגדירו בשם סינפוניה כל צירוף של צלילים – וכן חיבור ווקאלי רב-קולי.מיוונית: "סינ-" = יחד, ו"פון" = צליל. האמון שילד קיבל עד כה הביא אותו למקום של שליטה מלאה בכל שמתנהל בבית, גם אם המצע היה תכתיב מההורים. הילדים לא קיבלו את ההוראות מההורים אלא מהמטפלת ומהאח הבכור. עכשיו אומרים לו הוריו : "דע את מקומך, אתה הילד כאן ואנחנו ההורים".

חשוב מאוד שהילדים יכירו בהורים כגוף סמכותי, האחראי לחינוכם. חשוב לשבת עם הילדים להיות היד המכוונת והמנחה לחינוך נכון והתנהלות במסגרת הבית, וזה לא פחות חשוב מדאגה לחינוך במסגרות החינוך והצלחתם האקדמית. הקשר בין האחים, התקשורת בין האחים, החוויות המשותפות של כל בני המשפחה מהווים כולם ביחד וכל אחד מהם בנפרד אבן דרך להצלחה בחיים. ההרמוניה שבתזמורת היא המשמעותית ולא לתת לאף אחד במשפחה תפקיד ראשי, רק החיבור בין הצלילים והניקיון שבצליל, מביאים את ההצלחה של המוזיקה הנשמעת.

נפגשתי עם סבתא, אמא ובת. שלוש דורות. והשאלה שהן שאלו אותי הייתה "איך זה שהתגובות שלנו ממש אותו דבר"? בספר "גלגולו של חינוך", אני מביאה ממצאים מהשטח על סבתי, אמי ואנוכי, שחווינו את אותן חוויות. למעשה חוויות הן סיטואציות בחיים שאנחנו מתכווננים להם וממשים את שתוכנן מראש. לפעמים התכנון לא נעשה במודע. מצב זה של חזרתיות בין דורית, כיניתי בשם גלגול של חוויה. הגנטיקה איננה רק ערכים פיזיולוגיים. לגנטיקה כוח רב בפן המנטלי, נפשי של הנשמות הקשורות זו לזו ולאו דווקא בקשר דם. לעיתים שכנים ובחברים שהופכים להיות כבני משפחה.

ג'רום ג'קסון כתב: "הדבר היחיד בחיים שאפשר לשלוט בו הוא התגובה שלנו לחיים". הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) חוקרת את ההתנהגות הגלויה הניתנת לכימות ולמדידה אובייקטיבית. ההנחה המרכזית של הגישה היא שהסביבה מעצבת את ההתנהגות. גישה זו חוקרת כיצד התגובות שמגיבה הסביבה על פעילות האדם, כגון חיזוקים, עונשים וסמיכות התרחשויות מעצבות את ההתנהגות.

התגובה הנשלטת היא התגובה שהיא תוצאה של שליטה בגורם ובסיבה שמביאה עימה את התגובה. אם הצלחתי להבין שכשאני נכנסת הביתה ויש בלאגן, הבלאגן גורם לי לאבד עשתונות ולצעוק על הילדים שיסדרו. כדי לשלוט בתגובה שלי ולא לצעוק, אני אעשה הכל למען אכניס סדר וניקיון בהתנהלות הביתית ואז כמובן שלא תהא סיבה לכעוס ולאבד עשתונות. אבל, האם הצלחתי לשלוט בתגובה? בעצם שינוי הסביבה, הצלחתי להביא לשינוי הסיבה, שלא תגרום לתגובה להתקיים. אך, בכך לא אפשרתי לעצמי לקבל כלים לשליטה בתגובה.

הנשים שהגיעו אלי, מצאו תגובה לא נכונה של שלושתן, אימפוסיבית ואגרסיבית בזמן שמשהו מבקש מהן לעשות אחרת ממה שעשו וטרחו בו שעות ולעיתים ימים. לא מצאתי לנכון לנסות ולשאול את הסבתא, כיצד אמה נהגה להגיב בזמן שהיא מצאה לנכון לבקש ממנה לשנות מסלול התנהגות, כמו תכנון ארוחה שעמלה עליה שעות. שינוי התגובה למצב שכזה, יצליח להיעשות רק על ידי עבודה על שליטה בתגובה. עבודה שתפסיק את שרשרת הגלגול לתגובה שהושרשה בין הדורות.

ובכן, ויסות עצמי כולל את היכולת לבחור התנהגות בהתאם לשיקול דעת תוך שליטה בעוצמת התגובה, יכולת לתכנן את התגובה ואת ביטוייה המקובלים חברתית מתוך יכולת לשיח פנימי ובינאישי יעיל. הוויסות העצמי הוא אחד הביטויים של יחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. במקרה שלנו כאן, חשוב היה להבין מה מרגישה כל אחת ואחת מהן כשמתבקש ממנה לשנות מסלול. האם מדובר רק בתכנון ועבודה או במשהו עמוק יותר. משהו כמו "מה שאני עושה ומתכננת כבר לא מלהיב כמו פעם", "אני לא מוערכת", "אני לא שווה" ועוד. חשוב להבין מה הביא אותנו לתגובה זו, כשאנחנו מבינים שבאותה סיטואציה אדם אחר יגיב אחרת.

ברגע שאנחנו מבינים שלתגובה יש סיבה ואנחנו לא משנים את הסיבה, אלא מנסים לעבוד עליה ממקום של ניקיון מנטלי, אנחנו מאפשרים לקוגניציה שלנו לשלוט על הרגש, שהוא בעצם המוביל לתגובה. שלטנו קוגניטיבית בסיבה, הצלחנו לשלוט בתגובה ההתנהגותית. עבודה משפחתית על הוקרות והעצמת החוסן הנפשי, תמיד מועילים להביא כל אדם לשליטה על התגובה.

השבוע הגעתי למפגש עם מספר הורים במועדון באחד הישובים בגולן. השאלה שעמדה על הפרק: "חוק או בחירה?". נכון שכרגע עומדת על הפרק סוגיית הקורונה. מחסנים את הילדים או לא? זה חוק או בחירה? עם זאת, אני רוצה שנבין שכל ארוע שקורה לנו בחיים, כל דילמה היא ניצוץ של דילמה גדולה ועוצמתית יותר, שמלווה אותנו לאו דווקא בסוגייה העכשווית.

עד כמה אנחנו ערים להבדל שבין חוק או בחירה? ילדים קטנים, מהיום שהם נולדים הם שואלים את עצמם "מה שאמא אמרה עכשיו זו חובה לעשות, או בחירה? ילדים בני שנתיים, כשמגיעה הדרישה "נכנסים למקלחת" הם מיד אומרים "לא בא לי". ואז מתחילה הדילמה שדיי חשופה לילדים. ההורים ביניהם: "דני, היום הילדה לא הייתה בגן, לא בארגז החול, אז אולי לא צריך?" והאבא "מה זה קשור? הילדה עדיין עם טיטול עושה צרכים, מטלית  לחה לא מספיקה". והילדה יושבת, מקשיבה להורים ושואלת את עצמה: "אז רגע, הדרישה להיכנס למקלחת, היא חובה או בחירה?"

ונמשיך עם הבוגרים יותר. ילד מגיע לגיל שלמעשה מותר לו לעשן. מותר? מי קבע שמותר לעשן בגיל שלושים או חמישים? האם העישון באופן חד משמעי מהווה סכנת חיים? עישון עלול לגרום לכל אחד מהמחלות כמו מחלות לב וכלי דם, מחלת לב איסכמית, אירוע מוחי, מחלה של כלי הדם הפריפריים ברגליים, ומפרצת באבי העורקים.  סרטן, בעיקר סרטן הריאות, אך גם סוגי סרטן נוספים כמו סרטן הלוע, החיך והוושט, סרטן שלפוחית השתן, סרטן הלבלב, הכליה והקיבה ועוד. לא אמשיך. למה אין חוק נגד עישון? למה העישון ממשיך להיות בחירה? וכי אין מעשן פסיבי. אני יודעת שאני נפגעתי מאוד מכך שאבי עישן שלוש קופסאות סיגריות ביום והכל היה בבית סגור כי המזגן עבד וחבל על המזגן. למרות החוק שאסור לעשן במקומות ציבוריים, לא פעם נפגוש מעשנים.

אז מה מטרת החוק? היכן הגבול לבחירה? אלו שאלות שמלוות אותנו, לא רק עכשיו בימי קורונה. כן, המטרה שננסה לעצור רגע ולהבין מה מטרת החוק? חוק הוא הוראה רשמית מחייבת, מנוסח בכתב, באופן משפטי אחיד וברור, מחייב את כלל התושבים וניתן לאכיפה. חוקים נחקקים על ידי הגוף המחוקק במערכת השלטון במדינה, על מנת לשמור ולהגן על שלום הציבור ורווחתו, להסדיר את החיים בחברה ואת יחסי החברה-שלטון, וכדי שמוסדות השלטון יוכלו לנהל את המדינה בצורה מיטבית. בחוק מפורטים איסורים והיתרים בנוגע להתנהגות הפרט וכן חובות וזכויות האזרח. החוק הוא נורמה משפטית מחייבת לדפוסי התנהגות, כללים ויחסים בין-אישיים. כל אדם חייב לציית לחוק (האזרחים הקטנים והאישים במוסדות השלטון).

אנו חיים במדינה דמוקרטית, לחוק יש תמיד מקום של אכיפה. הקנס מהווה ענישה למען שינוי התנהגות. עם זאת, יש כאלה שיסעו מעבר למהירות המותרת ויגידו "מקסימום אשלם קנס". השאלה היא האם אנחנו כחברה מבינים שיש אישים שבחרנו שישבו שם למעלה וכן יחליטו בשבילנו. ההחלטה של היודעים בדבר החיסון לקבוע את החוק הנכון בזמן הנכון. כשלמעלה מחליטים אנחנו מחוייבים כחוק ואין לנו את זכות הבחירה. כל עוד אנחנו בביתנו, איש בביתו ינהג כרצונו. כשאנחנו במוסד ציבורי אנחנו מחוייבים לחוק הניתן מלמעלה. יש לכל הורה את הזכות לא לשלוח את ילדיו לבתי הספר ולהעבירו לחינוך ביתי, אך ילד שלומד בבית ספר ציבורי מחוייב על פי חוק. וכך גם הצוותים החינוכיים.

לסיכום. בחירה היא לא להיות חלק מהמדינה. במוסדות ובמסעדות שהן בחסות המדינה, אנחנו מחוייבים לעשות לפי חוק. בבית שלנו. בחרתם שלמרות שנתבקשתם לבידוד, אתם מסתובבים בבית ומחבקים את הילדים שלכם, זו גם החלטה שלכם. נתבקשתם לבידוד מהחברה. אינכם יכולים לצאת מהבית ולהגיע לסופר או לבית הספר.

הורים רבים מבקשים מהמורים לא לעשות מבחן בכיתה, כי הילד מאוד בלחץ. לא נכון להעלים סיטואציה שמלחיצה את הילד, יש לתת לו כלים להתמודדות ולחזק את בטחונו העצמי. חרדת בחינות היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר, כגון קושי להשתלב במוסד הלימודי, ציפיות מופרזות של ההורים, ביטחון עצמי נמוך המשפיע על כל תחומי החיים או משבר אחר המכלה את כוחות האדם ואינו מאפשר לו להתמודד עם קשיים בצורה טובה. תפקידנו כמובילי החינוך של הילדים להכינם לחיים באופן המיטבי שיהיו להם הכלים להתמודד עם הסיטואציה. נלמד כיצד מורידים את הלחץ ושולטים בחרדת המבחנים.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) נמצא כטיפול היעיל ביותר בחרדת בחינות. טיפול זה מתמקד ישירות בבעיה – בדפוסי חשיבה שיוצרים אותה ובהתנהגויות של האדם המגבירות ומשמרות אותה.במהלך הטיפול נחשפים דפוסי חשיבה והתנהגות המובילים ליצירת חרדת בחינות ונלמדות דרכי חשיבה והתנהגות חילופיות, שיאפשרו להוריד את רף החרדה, להתכונן בצורה יעילה למבחנים ולתפקד בהם באופן שיאפשר לאדם לחוות הצלחה.

ילדים רבים מפעילים דפוסי חשיבה שאינם מועילים להעצמת הביטחון ומגבירים את רמת החרדה. הילד אינו מאמין שהוא יכול לעבור את המבחן בהצלחה ושוקע בתסריטים. חשוב שנדבר עם הילד על אותם תסריטים. תרגיעו את הילד בנשימות סדורות ובדמיון מודרך להצלחה. מה נעשה כשתצליח? יתרה מכך, מה יקרה ומה נעשה, אם לא תצליח? ארגז כלים מוכן לפני המבחן. עליכם ההורים לאתר את אותם דפוסי חשיבה, מכיוון שהם מעכבים את הילד לא רק מהמבחן אלא מסיטואציות נוספות בחיים המאתגרות להצלחה. היו שם על מנת לתקן את עיוות החשיבה. עבודה כזו עם הילדים תלמד אתכם ואותם לזהות דפוסים שגויים וקיצוניים שיוצרים חרדה ומעכבים אותם מהצלחה.

חשוב ללמד את הילדים שביום שהתבשרו על המבחן, זה הזמן להתחיל ולאסוף את כל החומר שנלמד בכיתה. דחיינות, היא הדפוס שאין לתת לו מקום בשום מצב, בטח לא במצב זה של חרדת מבחנים. לסדר את החומר הנלמד. להתרכז במה שחשוב למבחן. להבנות שאלות שיהיו במבחן ולענות עליהם. כמובן, שכל זאת ניתן לעשות כשבמשך כל השיעורים היית קשוב, הכנת את משימות הכיתה והבית. אם אתה עושה כל מה שאתה יודע שצריך לעשות ולא הצלחת, זה הזמן לפנות למורה ולבקש תגבור. המבחן משמש לילד, להורה  ולמורה להכיר בהבנת החומר ובשליטה בו. ניתן להשוות את הסיטואציה למגרש הכדורסל. אם קבוצת שחקנים לא הצליחה במשחק, משהו בדרך האימון של המאמן לא הושלמה נכון. תפקידנו המבוגרים לאמן נכון את הילדים שלנו שידעו כיצד להתנהל נכון על המגרש ולא להוריד אותם לספסל. שיהיה בהצלחה, כי כולנו מנצחים.