צלחנו באוקיינוס, נטבע באגם?

המיסטיקה טוענת שהתוחלת הקרוייה לו לאדם אינה תמיד באחריותו. המדע טוען שלכל תוצאה יש סיבתיות ברורה ומובנת. מן הראוי שנדע לשלב בין השניים למען נטיב עם דרכינו. הרי מי מאיתנו לא היה רוצה לדעת מה צופן לו העתיד?  האם לכל מה שנקרה בדרכי, יש השפעה למה שיקרה בעתיד? האם אני יכול לעשות משהו, כדי שבטוח החיים שלי יהיו "תותים"? ביחד נכיר מספר עובדות מתוך מדע הרוח – התורה הכתובה ומתוך מדע ההתנהגות – הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות. הנשמה שלנו בוחרת לחזור לעולם, לגלגול נוסף במטרה לתקן. תיקון (קבלה) הוא מעשה שנעשה בהתאם לתפיסה יהודית-מיסטית, באמונה שלמעשים לא ראויים יש השלכות רעות על העולם, הפיזי או הרוחני; מעשה זה (התיקון) נועד לתקן השפעות אלה. מכן, שהעולם נברא לנסות בו את האדם. עמידה בניסיון היא מטרה עליונה של קיום האדם בעולם, שהרי לפי תוצאותיו של הניסיון נקבע מעמדו של האדם וערכו בעולם הזה. התיקון שהאדם עושה הוא מהותו ומשמעותו בעולם. שהרי, נבראנו בצלם אלוקים. לשמר את שברא ולהמשיך את הבריאה למען כלל הבריאה כולה. יחיד הוא האדם היכול לבחור דרך אחת מבין כמה דרכי תגובה אפשריות לכל מצב נתון. הבחירה של דרך ההתנהגות אינה קבועה בהכרח מראש בהתאם לטבעו, אלא ניתנת להישקל ולהיקבע ע"י רצונו החופשי. שהרי אם לא כן, בשביל מה יבואו חוקרי מדעי ההתנהגות, שכל מטרתם לתת נקודות אחיזה לכך שיש לו לאדם את יכולת הבחירה להתנהגות נאותה שתטיב עימו ועם הסביבה. הטבע כולו כפוף לחוק סיבה – תוצאה. חוק זה עומד ביסודו של המדע. לפי חוק זה אנו מניחים שכל תופעה נובעת מסיבות שקדמו לה, והסיבות גורמות לתופעות הנובעות מהן. תפקידו של המדע הוא לגלות את הסיבות הקודמות לכל תופעה. כאשר אלה מתגלות, אנו קובעים חוק טבע האומר שסיבות אלה מביאות לתופעה מסוימת. גורם מאבחן, כמו עננים שחורים בשמים, כולנו יודעים להסתתר כי עוד מעט ירד גשם. ילד קטן חוזר מבית הספר יצפה שאמא שלו תקבל אותו בבית. כי ככה אמור להיות. לפחות בעבר הרחוק מאוד, ככה היה ברור. אמא מחכה לילד שחוזר מבית הספר וארוחת צהרים חמה מחכה. עם השנים גם חוק זה נשבר. מה גורם לשינויים של חוקים ברורים? חוקי ההתנהגות גם הם משתנים. הפסיכולוגיה עוסקת אומנם בחקר התנהגותו של האדם ובקביעת חוקיה, אך חוקים אלה אינם מוחלטים. מבחינה סטטיסטית נוהגים באמת רוב בני האדם כנאמר בחוקי הפסיכולוגיה, אם משום שבחירתם החופשית קבעה כך, או משום שלא הפעילו את רצונם החופשי והניחו לטבעם להנחותם. התגובות של בני האדם אינם צפויות מראש והמדע מאפשר לנו לשלוט בשינוי התנהגות, שלא נכונה לאדם ולסביבתו (התנהגות לא נאותה) ולשנותה להתנהגות שתורמת ומטיבה לאדם. כואב לחשוב שאנחנו מכונות התנהגות, ושכל מעשינו מוכתבים על ידי תכונותינו שירשנו מהורינו או חונכנו להן על ידי הסביבה (עיינו בספרי "גילגולו של חינוך").  האמת היא כי למרות תכונותינו, תמיד קיימת האפשרות של הפעלת רצוננו החופשי שאינו כפוף לשום דבר שקדם לו. זוהי הבחירה בה מתמקד ייחודנו כאדם. בכל ניסיון ניתנת לאדם ההזדמנות לבטא את נשמתו. אין מסכמים חייו של אדם על פי מספר מנות העוף שאכל וכוסות התה ששתה, אלא על פי מידת ההוצאה מן הכוח אל הפועל של היכולת העליונה שניטעה בו (עשה ואל תעשה). העולם (היקום) מאפשר לאדם ניסיונות באופן  אינטנסיבי ויעיל להפליא. בכל ניסיון בחיים (צומת), אפשר שנמצא הוראה ועצה במה לבחור וכיצד לנהוג. אתה חופשי לבחור בדרך המוכתבת  על ידי תכונותיך, טבעך ויצריך. חשוב שתבין שכל דרך שתבחר תלמד אותך לעתיד. לכל דרך שתבחר יש מחיר ויש רווח. אפשרות בחירה זו ניתן לנסח גם אחרת: אתה חופשי לא לבחור ואז ממילא תנהג בהכרח לפי התכתיב של חלק מחומר שבך, חלק הבעל חיים שבך. כך שחשוב לשקול היטב את צעדך, כשאתה מכיר את עצמך ויודע מה היכולות שלך להתמודדות עם התוצאה מעשיה זו או אחרת שתבחר לעשות. מי שסבור שהניסיון האחרון בו הוא נתקל הזדמן לו לפני חודשים אחדים, הרי שבמשך זמן זה לא ידע כלל שבינתיים נבחן בכמה רבבות של ניסיונות. האומנם מאמינים אתם שאנו בונים  את מהותנו הרוחנית רק בניסיונות מסדר גודל של עקדת יצחק? או עבודת הפרך במצרים? כאשר אדם חי את יומו על עשרות ארועיו שכל אחד מהם בחן אותו בניסיונות רבים, והוא מתקשה להיזכר מתי לאחרונה קרה לו ניסיון כלשהו, אין צורך בכישרון רב כדי לנחש שלא עמד בניסיונות עם בחירה חופשית ערכית אלא פעל כאוטומט בתכתיב מתוכנת של טבעו. אז, אנחנו צולחים אוקיינוס של ניסיונות. מצב כלכלי קשה, נעזרים בעמותות עזרה. מתגרשים. חווים אובדן של הורים, דודים. פיטורין. ילדים כועסים. פרידות ובגידות. ניתוחים ומצבים בריאותיים קשים מנשוא. כל אחד מהניסיונות קשים.  וצלחנו. עברנו את כולם. ואז, פתאום מגיע עוד ניסיון. וואו, מה לא מספיק? מי מחליט מה מספיק? למי מספיק? אל תזלזלו בכוח הנשמה שלכם שהצליחה לצלוח את אוקיינוס. וגם אם עומד לפניכם ניסיון שנראה לכם הכי קשה שבעולם, תאמינו בכוח הנשמה. תאמרו לה ולכם "צלחתי את האוקיינוס, לא אטבע באגם". זיכרו "הכל לטובה". הביטוי "הכל לטובה" הוא מגמרא מפורשת (ברכות דף ס, עמוד ב) על רבי עקיבא. כל מה ששולח ה' לאדם הוא לטובתו, ואפילו ייסורים קטנים ביותר נועדו לכפרה על עוונותיו במטרה להביאו שלם ומתוקן לגן-עדן.בעולם הבא רואות הנשמות שכל מה שנעשה, נעשה לטובה. אפילו הייסורים הקשים ביותר, מטרתם להטיב איתנו. בעולם הזה ובעולם הבא. למען חיינו והצלחתם עלינו להיות מודעים לניסיונות. עלינו לזהותם בתוך שטף החיים הרגיל. עלינו להוקיר את הכוח שלנו להתגבר על הקשיים.  כדי לדעת מה נדרש מאתנו בכל ניסיון ומהן דרכי ההתנהגות הנאותות עלינו להיות קשובים לצרכים שלנו ולסובבים אותנו במקביל. עשו הכל למען הצלחתכם. בריאות איתנה ואהבת חינם. עשו מעשים טובים וקבלו באהבה את הניסיונות הנקרים בדרככם, כי למענכם מתקיימים המה.

טעות לעולם חוזרת

טעות, פעל או חשב לא נכון; שגה. אלון גל מדבר על בניין העשייה. אדם שלא עושה לעולם אינו טועה. אדם שעושה, מן הסתם שיחווה מדי פעם טעות. מה שיעשה את אותה טעות להצלחה, היא העמידה על הטעות. ומה עם כן, "עָמַד עַל טָעוּתוֹ": הכיר בשגיאה שלו, נוכח שטעה. "הוא עמד על טעותו."
חשוב לי שנבין שאנחנו בני אדם. איננו מושלמים ולא נוכל אף פעם לשאוף למושלמות, כי שאיפה שכזו תגרום לנו להיות מעוכבי צמיחה. הפחד שמא נכשל, שמא נעשה טעות, ישתק אותנו ולא נעשה מאומה. אנו שואפים למצויינות. שואפים למשמעותיות. לעשייה.
חשוב שניתן את הדעת לטעות אנוש. טעות אנוש היא שגיאה שביצע אדם אחד או יותר עקב אי-ידיעה, שיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות וכדומה. מכיוון שאנו באים ממקום של אור ואהבה. אל לנו להגיע לשפיטה. לדון אדם על רשלנות, כל עוד לא באנו במקומו. באופן לוגי פעולות אנושיות יכולות להיכשל בהשגת מטרותן בשתי דרכים שונות: הפעולה יכולה להתקיים כמתוכנן, אך התוכנית יכולה להיות לקויה (מה שמוביל לטעויות); או שהתוכנית יכולה להיות מותאמת ומשביעת רצון, אך הביצוע לקוי (מוביל לטעות פרוידיאנית ושכחה). עם זאת, כישלון בפני עצמו הוא לא טעות אם לא הוגדרה תוכנית להשגת יעד מסוים. כך שתוכנית היעד יכולה להיות של העושה במלאכה ומובנית באופן מדוייק להשגת מטרותיו. ומאידך לאדם הצופה מן הצד ומתלווה לתהליך, אך אינו שותף פעיל לפרטי התהליך של מיישם התוכנית, אפשר שיבחן פעולה זו או אחרת כטעות. טעות שאינה עונה על ציפייה מסויימת שבונה התוכנית ומיישמה, אינו רואה בה כפעולה לקויה להשגת מטרתו שלו.
טעות אנוש וביצוע הם שני צדדים לאותו מטבע: מנגנוני "טעות אנוש" הם זהים למנגנוני "ביצוע אנוש"; ביצועים מסווגים כ"טעות" רק במבט לאחור: לכן פעולות המוגדרות מאוחר יותר כ"טעות אנוש" הן למעשה חלק מהספקטרום הרגיל של התנהגות אנושית.
המחקר בתחום טעות אנוש הוא תחום מחקר פעיל מאוד, וכולל עבודות מחקר הקשורות למגבלות זיכרון וקשב, וכן לאסטרטגיית קבלת החלטות והתנהגויות הכרתיות אחרות. נושא אי ההבנות בתקשורת אנושית נחקר בניתוח שיחות, וכן נחקרו הפרות בנושא עקרון שיתוף הפעולה.
ישנם חוקרים הטוענים כי הדיכוטומיה של פעולות אנושיות כ"נכונות" או "לא נכונות" היא פשטנות יתר מזיקה של תופעה מורכבת. גישה מועילה יותר יכולה להיות התמקדות בהשתנות של ביצועים אנושיים וכיצד האדם פועל . גישות חדשות יותר כמו הנדסת חוסן, מדגישות את התפקיד החיובי של האדם במערכות מורכבות.
מכן, ברור הוא שהאדם העוסק במלאכה מן הראוי שיכיר בטעות וילמד ממנה, על מנת להבנות אחרת בכדי להשיג את יעדו. אם אדם צופה מגיע ומשקף טעות שלו נראית כטעות (זה לא אומר שאכן קיימת טעות), מן הראוי להיות בחוסן ולהדגיש את התפקיד החיובי במערכת המורכבת של תהליך העשייה. לכל דילמה יש פתרון. לעיתים הפתרון לא צץ ברגע, לעיתים תחושת הכישלון פוקדת על העוסק במלאכה ולו כי אדם מן החוץ בא ומטיח את הטעות כשיפוט לקוי, היסח הדעת, שיקול דעת פגום, רשלנות. הדרך התקשורתית של אותו אדם שופט היא הלקויה ורצוי שילמד לנהל תקשורת נקייה ונכונה. בזמן הטחת הביקורת, אל לנו להתייחס כלל. האדם ממול לא שומע אותנו. הנהנו בראש. וכתבו את הדברים. רק כשנרגעתם. יש לקחת אויר וממקום מושכל ועם חוסן נפשי לכתוב את הטעות עליה דובר. להבין אותה ולעשות הכל כדי לעקוף אותה כך שלא תפגע בתהליך עצמו וביישומו להשגת היעד. העושה במלאכה מן הראוי שיאמין בדרכו. יהיה בעל חוסן נפשי אל מול כל המבקרים והשופטים אותו, כל עוד הוא מאמין בהצלחת התוצאה.
ולכל המבקרים והשופטים. קחו נשימה. מצאו דרך להתעזר בסבלנות עד להגשת התוצר. האמינו. מטעויות לומדים. טעות היא עוד שלב בתהליך להצלחה. אל תפחדו מטעויות, אל תעצרו עצמכם בגלל אנשים מהצד שעומדים ושופטים ומבקרים. עשו למען. הגיעו לתוצאות. למדו מהטעויות שבדרך ובעשייה הבאה הצליחו יותר.

גמול לדורות

יש פסוקים בתנ"ך המתארים גמול שנמשך לדורות:
(שמות כ ד): "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי", ודומה לזה בדברים ה ח-ט (ראו פוקד עוון );
דברים ז ט: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים, הָאֵל הַנֶּאֱמָן, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מצותו[ [מִצְו‍ֹתָיו] לְאֶלֶף דּוֹר. וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ, לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ, אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"
(תהלים כה יב): "מִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר? נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ"
(תהלים קיב א): "הַלְלוּ יָהּ, אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה', בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד. גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ, דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרָךְ"
(משלי יד כו): "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז, וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"( פירוט )
(ירמיהו ב ה): ""כֹּה אָמַר ה': מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?… לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם, נְאֻם ה', וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב"(ראו מאבות עד בני בנים בספר ירמיהו ).
אפשר היה להתייחס לכל פסוק ופסוק בהקשר התוכן בספר ובסיפור בו הוא נכתב. ואולי אעשה זאת בשבתות הבאות. היום ברצוני להתייחס לגמול לדורות באופן גורף לכל הסיפורים וההיסטוריה של העם היהודי.
הבוקר הבן שלי אמר לי "לא רק הגולן כבוש גם חיפה כבושה וגם ירושלים". אמרתי לו "נכון". ואז אמר: "אבל זה היה שלנו מקודם".
ופה נכנס המושג גמול לדורות.
אני גרה ברמת הגולן. על זה כולנו מסכימים שמדובר באזור כבוש. אני מלמדת על טבריה שנרכשה ע"י דונה גרציה למען יישוב יהודים בטבריה כשהיו שם טורקים וערבים ועוד. העיר שלמעשה בה עורכים תושבי דרום הגולן את הקניות והסידורים הרגילים.
ברמת הגולן חיים יהודים וערבים עם ביחד בישובים או בישובים נפרדים. שאל אותי בני: "את היית יכולה לחיות עם ערבים?". "קודם כל, כן" עניתי לו. "יש לי חברים ערבים בכל הארץ". אני בתור ילדה לאבא קבלן בניין, ערבים היו בבתי, בני בית. ומשפחת עוקל בשפרעם הייתה משפחה שלי לכל דבר ועניין. בחגים, בשמחה ובאבל."
"שאלה טובה לכלל העם היהודי" אמרתי לו. בוא נחשוב ממתי יש יהודים וערבים? הרי כולנו מאמינים באברהם אבינו. כולנו מאמינים שנולדו לו שני בנים. יצחק וישמעאל. מי היה ראשון, תזכירו לי בבקשה… אהה. נכון ישמעאל.
ומה קרה? למה ישמעאל לא נשאר לרשת את הארץ הזו? כי שרה אמנו בחרה לגרש את הגר, אחרי ששימשה אותה בזמן מצוקתה (אז, היא הייתה טובה). שרה הייתה אשה טובה שידעה לקבל אורחים. מיד רצה והכינה אוכל לאורחים ושטפה להם את הרגלים. ואני באמת חושבת שהיא הייתה "אמא טובה דייה"(מושג שמוסבר באופן פילוסופי בסיפרי "גילגולו של חינוך").אבל, כמו כל נשמה עשתה מעשה שאנחנו בניה צריכים לתקן.
שרה אמנו עשתה מעשה שאנחנו כולנו משלמים בדם. אולי הגיע הזמן שנעשה כולנו על מנת להפסיק את הגמול הנוראי למעשיה לדורות. די.
צאצאי ישמעאל וצאצאי יצחק, משפחה אנחנו. זה הזמן להגיד די! לעשות תיקון. לקבל באהבה חזרה לביתנו את הילד שגורש כבר אז לפני הרבה הרבה שנים מביתו. בואו נחייה ביחד. משפחה. נאהב ונקבל אחד את השני.
באור ואהבה נביא שלום לעולם.