ערך עצמי זה טוב או רע?

תקופה זו של קורונה נתנה לכל העוסקים בחינוך את המסוגלות להביא לקדמת הבמה את נפשו של הילד. חשיבה יתרה על חוסן נפשי. מהו חוסן נפשי וכיצד ניתן לעשות על מנת לחזק ולתת כלים להתמודדות מול מצב של מצוקה אישית וחברתית. יתרה מכך, משרד החינוך יצא בפרוייקט ליזמות חברתית מעצימה למען מיקוד עשייה בחוסנו הנפשי של הילד.

מאידך, מגיעה אלי לקליניקה בחורה צעירה שהגיעה למצב בו ביקשה פגישה עם פסיכולוג. באבחון מצא הפסיכולוג שלילדה יש נגיעה בהפרעת אישיות נרקסיסטית. האם? לא כולנו מתבקשים בימים אלו ובכלל להיות על רצף הנרקסיזם?

הבחורה מספרת לי שבתקופה האחרונה היא מרגישה שלא סופרים אותה, שאף אחד לא רואה את העשייה שלה את העבודה שעשתה עד כה. הילדה הגיעה לתיכון, לאחר שמונה שנים של למידה ביסודי. בבית הספר היסודי הייתה חלק מועדות שונות, השתתפה בפסטיבל, הייתה במועצת התלמידים. הגיעה לתיכון וכל ניסיונותיה לקחת חלק לא צלחו. האם מדובר בהפרעה נרקיסיסטית? האם יש כאן אנוכיות, יהירות, או שחצנות? נרקסיזם הוא רצף.

הנרקיסיזם הבריא מתייחס להיבט הבריא של האהבה העצמית הטבעית באדם. נהוג להבדיל בין הפרעה נרקיסיסטית לבין נרקיסיזם בריא בכך שבהפרעה הנרקיסיסטית האדם חסר אמפתיה כלפי אחרים ועסוק אך ורק בעצמו לעומת הנרקיסיזם הבריא שמאפייניו הם אהבה בריאה של האדם כלפי עצמו, תחושה או "ידיעה" טבעית שהוא טוב מטבעו, אהוב ובעל ערך, ומתוך כך גם רואה באחרים את האנושי, הראוי להערכה להקשבה ולאמפתיה.

במקרה שלנו, מדובר בילדה מדהימה שרוצה לתת מעצמה, מהיכולות ומהחוזקות שלה לקבוצה. חשוב מאוד לחזק ולתת כלים לכל אדם להכיר כערך מוביל בחייו את היותו "שווה". כן כן. מדעי ההתנהגות הוכיחו שאדם מגביר התנהגות חיובית ע"י חיזוקים חיוביים. זה יהיה שיקרי להאמין שאדם יהיה טוב ומיטיב לסביבה רק מכך שיאמין שהוא עושה טוב למען הרגשה טובה שלו. כולנו רוצים אהבה. כולנו מבקשים הוקרה לעשייה שלנו. לבקש אהדה, לבקש שיראו אותנו ואת העשייה שלנו איננה הפרעה אישיותית. אנחנו צריכים ללמוד לדרוש הכרה בעשייה שלנו כמנוף לעשייה עתידית. שאם לא כן, מדוע מבקשים שנות ניסיון ומכתבי המלצה בבואנו למקום עבודה חדש?

לקראת חשבון הנפש שאנו עושים בימים אלו חשוב שנוקיר את עצמנו. כן, לבדוק מה עשינו בעבור עצמנו ומה עשינו בעבור הסובבים אותנו? וברמה זו או אחרת לדרוש הוקרה והכרה בעשייה שלנו. מגיע לנו. שתהא לכם שנה טובה ומוצלחת. שנה של עשייה משמעותית ואהבה אין סופית.

"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"

אני מלמדת בבית ספר יסודי, לא דתי. השבוע במסגרת ההכנות למסיבת קבלת ספר תורה בכתה ב', למדתי את השיר "ואהבת לרעך כמוך", שיר שהולחן ע"י שרון אבילחק כתיבת השיר עממי. שר מידד  טסה. בשיר מתבקש:  לאהוב, לחבק את השני, להתייחס לכל אדם כאילו הוא אני, להושיט יד לעזור מכל הלב, ולתמוך ביום צרה בזמן כאב, להבין, כמוני כמוך ולהגיד, מה ששלי שלך ושלך שלך" . בדיון שהתקיים בכיתה ואני מזכירה לכם מדובר בילדים בכתה ב', הבנתי את שכתוב במשנת הרמב"ם "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם". הילדים הסבירו למה חשוב לתמוך בחבר בזמן כאב, מה החשיבות של האמפתיה כשאני בעצם רואה את האחר כאילו הוא אני.

הלכתי לספרים להבין נקודה זו עוד יותר. בספר ב"עין יהודית" (סלומון) כתוב "תחושת ה"אני" היא התחושה הטבעית וכמעט בסיסית ביותר של האדם. לסלק את התחושה הזאת, או אפילו להקטין אותה, נראה כמו לסלק את ליבו של האדם מתוכו. את הכל הוא רואה מתוך עמדת ה"אני" שלו העומדת במרכז העולם ואת הכל הוא רואה דרכה. בתורה שלנו מי שיהיה שם בשבילנו הוא כוח היקום. במפורש כתוב שהגאווה היא שלילית. דברי שלמה המלך: "תועבת ה' כל גבה לב", כדי לדעת שלא רק שאפשר להקציע את גבהות הלב ולהנמיכה, אלא שפעולה זו חיונית מאין כמוה, נצטוונו "ולא ירום לבבו".

אדם לא יכול לבטל את עצמו ולא לכך אנחנו כחברה שואפים. הבורא אינו דורש מן האדם הצועד דרישה שהיא מעבר ליכולתו. אנחנו אומרים שילדים לא מסוגלים לבחור. בשיחה מאוד פתוחה הילדים למעשה מלמדים אותנו שהמוסר לחיים בכלל, לחברות ולהתנהלות בקהילה היא כוח ההתמזגות שיש לו לאדם. זו הגדולה שבבחירות. כח פוטנציאלי להשתמש בבחירה חופשית למען הישרדות הקהילה.

אמרנו שהאדם חכם. כל אדם מרגע שנולד יודע שלא ניתן לשרוד לבד. אני חייב את הזולת למען ההתקדמות שלי. גם ילדים בכתה ב' יודעים שאם אני לא אעזור לחבר בשעת צרה, אין מצב שתתקיים הדדיות. מחר גם אני לא אהיה לבד. לאו דווקא אותו חבר שאעזור לו יעזור לי. היקום צופה בנו ואם תהיה בשביל הטוב יוחזר. תתוגמל.

השיר ממשיך ומבקש: "זה הזמן מהר עכשיו להתעורר, לחשוב רק מחשבות טובות, זה לעולם עוזר להשפיע,, תמיד עם מה שיש, וגם אם אין מיליונים לא צריך להתרגש, להקדים, שלום לכל אחד, ולתת גם הרגשה שהוא לא לבד, לדבר רק בלשון רכה, ואם אי אפשר הרי כבר נאמר, לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". האם ניתן ללמד על רגל אחת תורה שלמה ללא מילים אלו? ללמד את הילדים, מי האיש החפץ חיים, לראות טוב?

הילדים שיתפו במצוקות במשפחה וכמה היו שמחים לבחור אחרת. ילד אחד אמר: "אני מעדיף שאבא יהיה שמח ונלך לשחק בגן שעשועים, במקום לראות אותו עצוב שאין לו כסף לקנות לי מתנה בחנות". ילד אחר שיתף: "אני מעדיף לשבת ליד עומרי כשהוא עצוב מאשר לשחק כדורגל ולראות שהוא יושב בצד כי נשברה לו היד". אחרת, ממש בכעס, סיפרה שיש ילדים שאומרים דברים מעליבים כמו "את לא יודעת לשיר", וזה לא יפה מצידם. מה יקרה אם ישמרו בלב, את מה שהם חושבים כדי לא להעליב?"

כשאנו מכינים את הילדים לקבלת התורה, מן הראוי שניתן את משמעות גרעינה של תורה, שכל מטרתה להתעלות ולהתאחד עם הערכים הנפלאים הכתובים בה. אני חוזרת ומזכירה לכם, אני אינני אדם דתי. אני אדם מאמין. בתורה היהודית ישנם ערכים גבוהים של אהבת הזולת. חיים נכונים ומיטיבים בקהילה. הילדים שלנו הם הדור הבא שישמר את מי ומה שאנחנו ויבנה לחיים טובים עוד יותר. החינוך הוא אבן היסוד לעתידם. חשוב שניתן מחשבה ונשכיל בכל שיח ומפגש עם הילדים. נלמד מהם ונעצים את הטוב שהם מלמדים אותנו.

להיות תלמיד ממושמע זו עבודה קשה

השבוע נפגשתי עם אבא לחמישה ילדים. האב שיקף את התנהלותו כתלמיד "לא הייתי תלמיד ממושמע. אני זוכר את פגישות ההורים עם המחנך שתמיד פתח במונולוג על חוסר התפקוד שלי והדגיש שוב ושוב שהבעיה אצלי מתחילה בכך שאני פשוט לא מגיע לבית הספר. בשפה שלנו "לא נוכח" וזה אכן היה נכון. לא הגעתי לבית ספר. אבי היה "מעניש" אותי כשנשארתי בבית בכך שלקח אותי לעבוד איתו במשק. עבדתי איתו במטעים. למדתי לעשות הרכבות בעצי פרי, למדתי מהו דישון טוב ולמדתי לעבוד עם קבוצת הפועלים הדרוזים. נהנתי מכל רגע. אבל, לא הייתי תלמיד ממושמע".

חייכתי ושאלתי: "מה הסיבה שהגעת אלי? יועצת חינוכית, מנתחת התנהגות, איפה אני יכולה לעזור לך? אמר: "אני היום בעל משק חקלאי. אני לא עובד בשטח. יש לי פועלים. הילדים שלי גם לא רוצים ללכת לבית הספר. וכשהם הולכים, זה מתקיים באי חשק מוחלט ואני מקבל מהמורים שלהם את הטענה "הילד שלך לא ממושמע. לא מגיע לבית הספר וגם שהוא נוכח בכיתה הנוכחות אינה נוכחות של תלמיד המגיע עם ציוד ומקיים תלמידות המתבקשת למען למידה משמעותית".

"אני מבקש כלים לעשות למען ילדיי", אמר האב. שאלתי אותו מה התבקש ממך כשהיית בגילם לעשות, כדי שתתקיים בעבורך למידה משמעותית? בנקודה זו, התחילה שיחה מעניינת ומפרה לאב שיצא עם ארגז כלים משמעותי, כיצד להביא את ילדיו להתנהל כתלמיד ממושמע?

האב שיתף שמכיוון שעבודת האדמה היא במהותה "גלגולו של חינוך", הימים בהם כן בחר להגיע לבית הספר הם הימים בהם למדו חקלאות (כן, פעם למדו חקלאות בבתי הספר).  הקריאה החזקה היא למחנך ולצוות בית הספר לעבוד קשה יותר כדי שבית הספר יהפוך להיות מקום טוב וחשוב יותר עבור כל ילד וילדה. אין דברים טריוויאליים בחינוך ילדים, אין מוסכמות שלא ניתן לערער עליהן ואין בית ספר שהוא טוב וחשוב ומשמעותי ויפה, רק משום שהוא בית ספר.

צריך לעבוד קשה כדי שבית הספר יהיה כל מה שהיינו רוצים שהוא יהיה בשביל ילדנו. בבית הספר "מצפה גולן" בו אני עובדת מתקיים מדי שנה פסטיבל, מצדיעים לזמר העברי. כל ילד/ה בוחר להיות מנחה, רקדן, מתעמל, זמר, נגן, תפאורן. הילדים ביחד מכתה ב' ועד ח' משלבים את העשייה המשמעותית שבה הם לומדים את תחום העניין, לומדים התנהלות חברתית ועוד אין ספור כשורי חיים תוך כדי למידה משמעותית אקדמית בכיתות האם.

המתנה הגדולה שילד חייב לחוות במהלך החינוך בבית הספר, היא שעבודת החינוך מקנה לו השתדלות להשתפר במידות האישיות שלו. הילד חייב להרגיש שיש לו רווח בעבודה הקשה. מדי יום אנו עומדים מול סיטואציה שבה עלינו לכבוש את כעסנו, את עלבוננו ואת כאבנו. הכח לעמוד אל מול אלו, מתאפשר שיש לנו אנרגיה וחוסן נפשי אותם אנו מקבלים ממקורות החוזק שלנו.

כשילד מקבל את החמצן בעשייה שהוא אוהב ומחובר, ממקום מנטלי או ממקום של שורש גלגולו של חינוך מהוריו ומשנשמתו שלו, יש לו את הכוח להתמודד עם אותן מקצועות שלא כל כך באים לו טוב. ברגע שהוא מגיע עם חוסן נפשי ועם גאווה שהצליח באחד, מן הסתם שיגיע ויצליח באחר. בית הספר חייב לעשות הכל להיות מספיק מפתה ומגרה כדי שהתלמידים קודם כל יגיעו ויהיו נוכחים. השעה שבה הילד מקבל את "החמצן" משולבת ביום הלימודים כך שנוכחותו בשיעור והתנהלותו היא תנאי להיותו שותף באותם שעות שבהם הרווח שלו גדול על המחיר שעליו לעשות למען.

החינוך הוא תהליך. חייבים לתת את הדעת להדדיות. אף אדם לא נותן מעצמו עד שלא הרווה את צימאונו. חשוב להכיר את הילדים. ללמוד מהם החוזקות שלהם. ממה הם באמת נהנים ואנו יודעים שבאותם סיטואציות גם מתקיימת למידה משמעותית. בהצלחה שנאסוף את הילד למסגרת, נצליח להכניסו באופן מניפולטיבי (זו אינה מילה גסה) ללמידה משמעותית גם בתחום האקדמי. ברגע שנלמד אותו מחוייבות לעשייה, נחישות להשגת מטרה, מסוגלות חברתית, התמדה והוא יכיר את ההצלחה שבאה בעקבות עבודה קשה, הוא יוכל באהבה להקיש את כל דפוסי ההתנהגות לכל תחום אחר בחייו. אכן, נוכחות היא שם המשחק. עשו למען שיהיה התלמיד נוכח בבית הספר. הכל בידיים שלנו המחנכים וההורים המובילים לחינוך יעיל ומיטבי.

אז, לא הביאה חוברת, מה הכעס?

השבוע התקשרה אלי אחת האמהות בכעס גדול "אז מה אם הבת שלי לא הביאה חוברת, למה כל כך לכעוס?". כעס הוא רגש משני, תגובה נפשית וגופנית לתסכול. בפסיכולוגיה טוענים שכעס הוא תופעת לוואי לאיבוד ביטחון. כשאני עם ביטחון והכל מתנהל כשורה, אני שמח וטוב לב. הכעס מגיע כשמשהו משתבש. לא מתנהל כפי שרוצים שיקרה.

בכל מסגרת חינוכית, חברתית או עבודה, מתבקש ציוד לתפקוד ולתפוקה נאותה. כשאנחנו עוסקים בספורט, האם יחשוב מאמן הכדורסל שניתן לנהל אימון ללא כדור סל? שהשחקנים יגיעו למגרש ללא נעלי ספורט, תלבושת שמתאימה לאימון הכדורסל. גם המורה שמתפקידה ללמד את התלמידים את חומר הלימוד, מגיעה לשיעור עם כל הציוד הנדרש ללמד ומצפה שהתלמידים יגיעו עם הציוד הנדרש כדי ללמוד.

בכל בית ספר כתוב בתקנון בית הספר ובתקנון הכיתה שבאחריות התלמיד, בראש וראשונה עם קבלת המורה בתחילת השיעור – "התלמידים ישבו במקומם כאשר הציוד הנדרש לשיעור מונח בפינת השולחן". וסעיף נוסף , יש להקפיד על תפקוד לימודי – "הבאת ציוד, הקשבה ולמידה, השתתפות בשיעור ברשות המורה ובאופן מכבד, מילוי מטלות בכיתה ובבית".

אם הילד חסר בציוד, בשיעור אחד (קורה), ניתן לתת דף עבודה בתחום הלמידה (חזרה על החומר שהילד כבר שולט), אפשר לתת משימות במחברת על חומר עבר. קשה לקדם תלמיד ללא ציוד, במיוחד כשמדובר בשיעור הנדסה שהילד מגיע ללא ערכת הסרגלים וללא החוברת. התסכול של המורה, שלמעשה בא מאחריות, אכפתיות ומקצועיות, גרם לה לכעוס. הכעס הוא על הסיטואציה. המורה חסרת אונים ובטח אם מדובר בילד שלא הביא ציוד כבר שלושה חודשים.  הכאב הוא לראות את הילד שחווה את התסכול, שכל חבריו בלמידה משמעותית, מדידה ושרטוט ולו אין ציוד.

במקום לכעוס על המורה שכעסה, קחו אחריות כהורים. תהיו במעקב אחר מערכת הלימודים של הילדים שלכם, קראו את המיסרונים של המורים בקבוצות הוואטצאפ, היו קשובים לילדים שחוזרים מבית ספר, איך עבר היום? האם הכל יתנהל כמו שחשבת? (חברתית ולימודית). אחרי רוטינת הערב, הילדים במיטות, בדקו את הילקוטים של הילד, האם כל המערכת בתיק? מה מצב הקלמר, האם פסולת החידודים עדיין בקלמר? האם ישנם שלושה עפרונות מחודדים?

גם אתם דואגים לקחת איתכם לעבודה את כל הציוד הנדרש לתפוקה מלאה במסגרת העבודה שלכם, היו מודל חיקוי. אתם לא נכנסים להכין חביתה בלי מחבת ובטח שאתם דואגים לקנות את הביצים בזמן, כדי שיהיה לכם אותם לארוחת הערב. ההכרה בחשיבות הציוד הנדרש מלווה אותנו בכל תחומי החיים. בית הספר היסודי, כשמו כן הוא, יסודות החינוך להתנהלות נכונה בהמשך החיים. עזרו לילדכם ולמורים לקיים את תהליך הלמידה ולהביא את תוצר באהבה וברוגע, ללא כעסים מיותרים.

מדוע יש להעניק תעודת הוקרה או תעודת מצטיין לתלמיד/ה?

בתום שנת הלימודים ילדים רבים קיבלו תעודת הצטיינות ויש ילדים שלא קיבלו. תעודת ההצטיינות או ההוקרה הן מעצבות ומסכמות כאחד.  ישנו צורך במשהו מוחשי מעבר לתקשורת הבינאישית. במשך השנה הילד/ה מקבלים שבחים בתהליך הלמידה "מקסים", "כל הכבוד" ועוד. תעודת ההצטיינות אינה במקום תקשורת בונה ונכונה שמכילה מסר של הערכה והוקרה למאמץ. התעודה הממשית משלימה תהליך שלם של הוקרה, במידה והוא נעשה בצורה נכונה.

במדעי ההתנהגות מוכר המושג חיזוק שמהווה גירוי, שמגביר את ההסתברות להופעה של תגובה מסוימת. במקרה שלנו מדובר בהתנהגות המתבקשת לתלמידות שמביאה הצלחה: הגעה בזמן לכיתת הלימוד, הבאת ציוד לכיתה, השתתפות ערה ותורמת ללמידה ויישום המשימות המתבקשות ליישום הבנה. החיזוקים מתאפשרים בשני אופנים.  חיזוק חיובי – גירוי נעים, שמגביר את הסיכויים להתנהגות מסוימת בכדי להגיע לגירוי. שהוא מתן תעודת ההוקרה, שמשמשת כמעצבת להתנהגות נאותה בהמשך וסיכום התלמידות שהתקיימה עד כה. מאידך חיזוק שלילי – גירוי לא נעים, במקרה שלנו – אי קבלת התעודה. ילד/ה שלא קיבלו תעודת הוקרה או תעודת הצטיינות מבינים שההתנהגות שנהגו בה עד כה אינה מספקת לקבלת התעודה. חשוב מאוד שיצוין על מה מתבקש התלמיד לעבוד ולכן ילד/ה שלא קבלו תעודת הצטיינות, יקבלו תעודת השתתפות ובה יצוין על מה יש לשים את הדגש בשנת הלימודים הבאה.

לתעודות ההצטיינות ערך גבוה מאוד באותנטיות כלפי העשייה של התלמיד. כל ילד הוא מלאך מושלם של המשפחה. חובה על המסגרת החינוכית להציג בפניו מראה למי הוא באותנטית בכדי לעצב את אישיותו ולהעצים את עשייתו בהמשך. הדרך הטובה ביותר ליצירת למידה היא שימוש בחיזוקים מלאים. חשוב מאוד להוקיר על מה שכן נעשה נכון בתעודת ההשתתפות. ולא להשאיר את הילד ריק מתעודה המסכמת את העשייה שלו ומאפשרת לו לבחון נכון את צעדיו לשנה הבאה, במטרה להגיע לתעודת ההצטיינות.

תעודת ההצטיינות דורשת דיוק התנהגותי ושיפור ביצועים. המצטיינים, מבינים מהתעודה מה יש בהם שהפך אותם לכאלה, ומקבלים Boost של גאווה ל-עוד. השאר, מבינים מה יש בהצטיינות, ומנסים לאורך השנה שאחרי להיות כאלה, ככה שבפועל המסגרת מקבלת לאורך השנה שאחרי מתן תעודות ההצטיינות, יותר מצטיינים. הכיף בתהליך: בחידוד עצמי. למידה עצמית. ניתוח עצמי. תחקור עצמי. שמביאים שיפור ביצועים אינסופי, ומרימים את גרף הביצועים האישי. המוח עובד כל היום! לא משעמם. יש דבורנות – עשייה Action. יש תחושת התרוממות. הכמיהה למצוינות נמדדת בחיפוש, סקרנות, רפלקציה, חשיבה תהליכית ותרחישים. קבלת תעודה במרווח קבוע ובאופן קבוע אינה בעלת ערך, כי הילד יודע שיקבל תעודה. היות התעודה כחיזוק משתנה, לא בטוח שתקבל, משאירה את הילד ברמת עשייה עם מוטיבציה המלווה ברמת סבירות שהתעודה עוד תגיע. אשתדל ואצליח.

כמה משפיעה החברה על נפש האדם?

שנת הלימודים הסתיימה ואנחנו עדים לניידות של תלמידים בין בתי הספר. תלמידים בכיתות ה'-ו' בוחרים לבקש לעבור לבית הספר אחר בטענה שאינם מקובלים או שמשתמשים בתיאור מצבם החברתי כ"דחויים". חשוב לי הורים ותלמידים שנבין שמשנה מקום לא בהכרח משנה מזל.

החוקר יעקוב לוי מורנו מנע בתורתו הפסיכוסוציאלית את עיקרון האהבה והשיתוף ההדדי כעיקרון עבודה הכרחי בחיים הקבוצתיים. אין אדם בעולם שראוי שירגיש דחוי, לא אהוד על סביבתו. לרגשות שכאלה יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיות על בריאותו ההוליסטית של האדם ולא משנה מה גילו. היכולת שלנו כסביבה מעצבת היא לעשות הכל למען נאפשר לכל אדם, בכל גיל את הספונטניות והיצירתיות שהם הכוחות המובילים את התקדמות האדם.

דר' אברהם בן חמו דורש מההורים והמורים לשים דגש על חינוך ל"הצגת העצמי", להביא כל ילד/ה לגאווה עצמית בעשייה משמעותית. ילד בחיק אימו ואביו תמיד יהיה הילד המושלם. המפגש החברתי במסגרות החינוך ומסגרות החברה הם המראה למי אני באמת. שם האהבה אינה מובן מאליו. יש לעשות על מנת לזכות בה. פעולות גומלין בחברה הן העשייה לרמת המסוגלות החברתית הנדרשת והיא המצע להצלחה בחיים.

מנקודת הראות של המבנה החברתי: נטיית הקהל היא לקבל את האני שמציג בפניהם המבצע היחיד, הוא מקבל את ביצועו המוגדר של הפרט כעדות לכושרו לבצע שגרה. כאשר הפרט הוא חלק מיחידה כלשהי לגיטימיות יחידתו צריכה להיבחן מחדש ושמו הטוב עלול להינזק או להתחזק, בהתאם לעשייתו בתוך המבנה החברתי.

הלמידה השיתופית התופסת את מקומה בבתי הספר (הלמידה במרחבים), מבוססת על העקרונות של הצבת הלומד במרכז, שימת דגש על אינטראקציה, עבודה בקבוצות ופיתוח פתרונות לבעיות אמיתיות (אקדמיות וחברתיות). מודלים של למידה שיתופית מוכיחים הצלחה בשיפור המעורבות, הכישורים וההישגים של התלמידים.האתגר של מערכת החינוך הוא לאפשר ולסייע ללומד לעצב בעצמו עוגן, בדמות זהות אישית אותנטית, ומצפן דרכים, זאת לצד הנחלת הערכים החשובים לה.

חשוב להדגיש שלצד החשיבה להכנת הילדים להתמודדות וצמיחה בתוך חברה משתנה, משקיעים המורים חשיבה גבוהה בלמידה מותאמת אישית לתלמידים וכמובן תוספות של לימודי העשרה בתחומים אי פורמאליים, כגון מוזיקה, רובוטיקה, תקשורת, אומנות ועוד.  התהליכים הפדגוגיים להכלת צרכי התלמידים ויישום נכון במסגרת החברתית למען העצמת הילד, אינם במחי כף. השיתוף ההדדי עם הבית שישקף גם הוא את "הצגת העצמי" ביחד עם המסגרת החינוכית יבנו נכונה את החוסן הנפשי של הילד לחיים נכונים ומועצמים בתוך חברה משתנה.

משמעות המפגש הראשון עם מחנכת הכיתה

סוף הוא תמיד התחלה חדשה. סופה של תקופה, הינה מעבר לתקופה חדשה. כניסה לכתה א', לתיכון, צו גיוס, לאוניברסיטה, לעבודה חדשה ועוד. בכל מעבר שכזה, כולנו צמאים להתחיל מחדש. לפתוח דף חדש. בימים אלו אנו מסיימים שנת לימודים, מסיימים תקופה של עליות וירידות, הצלחות ואי הגשמה, הכל מכל. לומדים מהניסיון ומתכוננים לעתיד.

בכל מסגרת שנבחר, נתקבל ע"י דמות שתפתח את הדלת בפנינו. למפגש עם אותה דמות יש משמעות חשובה מאוד להצלחתנו. כיצד יוצרים רושם ראשוני, שאוסף את האדם מולנו לסייע לנו להצליח? מה חשוב שיקרה באותו מפגש?

הרושם הראשוני הוא אחד המרכיבים המכריעים בקביעת התפיסה הכללית על אותו אדם. כך גם חשוב שנשקף לילד בן שש שמגיע לפגישה ראשונה עם המחנכת שתלווה אותו בכתה א'. בכל פגישה חדשה בין אנשים נוצר רושם ראשוני כלשהו  וקשה מאוד לשנותו לחיוב או לשלילה.רושם ראשוני נבנה מאיסוף מידע דו צדדי של מראה, לבוש, דיבור והתנהגות כמכלול, כמו גם מרכיבים פנימיים כמו שפת גוף וטון דיבור.

פסיכולוגיה חיובית תמיד מסייעת למגע חם שמשרה אנרגיה חיובית על המפגש. לחיצת היד וחיוך תמיד נותנים אות פתיחה להצלחה. הצגת הילד/ה תמיד בנקודות החוזק. המיוחד שבתכונותיו. חשוב להכיר את דרישות המסגרת החדשה ולהתאים את נקודות החוזק לדרישות המסגרת. למשל: בית ספר שעובד ב"מרחבים", חשוב לציין שהילד מאוד אוהב לעבוד עם חברים, לשחק עם חברים. לציין שהילד ממושמע ומסוגל לנהל זמן, כשמתבקש לפנות מדיח בבית, אין צורך לקבוע לו מתי לעשות, הוא יעשה זאת מתוך הכרה במחוייבות ובאחריות שלו.

למפגש הראשוני משמעות חשובה מאוד להכרות עם הילד/התלמיד/הסטודנט. מחקרים רבים נעשו בתחום ההכרות הראשונית והשפעתה על התנהלות הקשר שבין השניים. מורה שההתרשמות הראשונית שלו חיובית מכוון מטרה להעצים ולחזק את התלמיד וכמובן לא לפגוע בתדמית הראשונית שאיתה הגיע. מורה שהתרשם שמדובר בקושי, הוא יעשה הכל להטיב את המצב, לשפר, אך מראש ברור שלפניו אתגר מאוד קשה ונקודת הפתיחה מקשה על שני הצדדים לשנות את התדמית.

חשוב לאחר שיקוף החוזקות של הילד/ה, כן להתעניין לגבי הדרכים לחיזוק הנקודות הפחות חזקות של הילד, בעמדה ברורה של ביחד אל מול הקושי. המורה לא יוכל לעשות נכון ולהצליח ללא עבודה משותפת עם הבית. ההורה חייב להבין שהכנסת הילד לכתה א' מהווה עליית מדרגה לעבודה משותפת למען עתידו של הילד. אין להניח שחינוכו של הילד עובר לאחריות בית הספר. שיקוף נכון לנקודות החינוך עליהן יעבדו ביחד ההורה והמורה, יהיו אבן דרך להצלחתו של הילד.

מתי נאהב את מה שאנחנו עושים?

התקשרה אלי תלמידה, במסגרת הלמידה מרחוק. תקשורת של למידה אחרת. ללא תוכנית מעברים, התבקשו הילדים להיות חלק מלמידה אחרת. המורים עושים עבודתם נאמנה ומשקיעים שעות על מנת להגיע בדרך הוראה לכל תלמיד ותלמידה, עם כל המורכבויות והחריגות. התלמידים מאוד רוצים להיות חלק מהלמידה מרחוק, חלק מהחוויה המשפחתית החדשה – כל יום, כל היום.

יעל התקשרה אלי "אפשר לדבר איתך?" וכך התפתחה לה שעה של שיחה. איך לוקחים את כל הכעוס הזה ועושים מלימון לימודה? פעמים רבות אנחנו נקלעים לסיטואציה שלא אנחנו בחרנו וגם אם הייתה ניתנת לנו הבחירה, לא בטוח שכך היינו בוחרים לעשות. השאלה היא אם להישאר ממורמרים או לעשות כדי לאהוב את הנתון העכשווי?

אין כאן מקום של בחירה. נקלענו למצב נתון. מה שעלינו לעשות זה להמתיק את רוע הגזירה. השגרה מכניסה אותנו לאזורי נוחות. להרגל. ההרגל מכניס אותנו לשלווה. האם אותה שלווה נכונה לנו? לאישיות שלנו, לנפש שלנו, לנשמה שלנו? זו שאלה פילוסופית שאפשר לדון עליה שעות. מאידך, כמה חשוב שאותה סיטואציה שלא בחרנו באהבה גדולה, מביאה אותנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב מה מה אעשה ואוכל לאמר שאני אוהב את מה שאני עושה.

אבל בשביל זה אדם צריך לעבור משהו, תהליך כלשהו עם עצמו… והתהליך מתחיל בנקודה של לברר לעצמי – מה אני אוהב ורוצה לעשות… עד כמה שזה נשמע פשוט או פשטני – זו שאלה שמיעוט קטן מהאנשים יודע באמת לענות עליה… תבדקו…זה הזמן. יש לכם הרבה זמן.

בכל זמן נתון למדו "מה באה ללמד אותי אותה עשייה?" כי כל סיטואציה שאנו מצויים בה יש בה משהו. תכננו מה עושים כשנסיים את אותה עשייה. בזמן העשייה חשוב תמיד  שימוש בהומור. הורים יקרים,  אל תעירו לילדים כשמשתטים, אפשרו להם לצחוק ולהשתובב, אפשרו גם לגדולים, הסחות דעת טובות בזמן לחץ. כל עוד, הילד לוקח אחריות ומסיים את המטלות. מסיימים את המטלות ואז עוברים למשחק מחשב או סרט. סדר יום מאוד חשוב לכל אדם ובטח לילדים.

בסדר היום, אל תשכחו לאפשר שיחה לא רצינית על המצב, להגזים ולהפריך אותו. למשל: לדמיין מה היה קורה לו חיינו על הירח.לספר את החוויה מעיניה של נמלה עמלה, שמסתובבת בחצר ביתנו ופתאום אף אחד לא דורך עליה. לצחוק על הסיטואציה (זה בסדר ומותר גם במצבים רציניים). חשוב לעשות פעילויות גופניות. לא רק מול המחשב, משחקי קופסה וקלפים. לרקוד מול הטלוויזיה, לפזר קופסאות שימורים ולרוץ ביניהן. שחרור גופני מסייע לשחרר לחצים נפשיים.

הלמידה מרחוק חשובה מאוד. היא חלק מההווי המתבקש כרגע, היו קשובים לצרכי הילדים וכן למדו גם אותם להיות קשובים לצרכיכם, זה הזמן ללמוד הקשבה והכלה לעצמכם ולזולתכם. בהצלחה.

האם הקניית כישורי חיים בשיח, במצגת, בהרצאה פרקטית לילדים?

בבית הספר "מצפה גולן", ברמת הגולן, מתקיים מדי שנה פסטיבל הוקרה לזמר העברי. מוזמנים יוצרים וזמרים שהקימו כאן את המדינה. יורם טהרלב, אבי טולדנו, יוני רכטר,ירדנה ארזי, אילנית, קובי אושרת, חנן יובל והמאמר נכתב בפסטיבל המספר 14, הוקרה לזמרת אופירה גלוסקא. על הבמה הופיעו 300 תלמידים מכתה א' ועד ח'. את תהליך הפסטיבל התחלתי לפני ארבעה חודשים. מבין הבוגרים (תמידי ו' עד ח') נבחרו מדריכים להנחיית ריקוד, תרגיל התעמלות, הנחייה ועוד. כל מדריך קיבל לידיו רשימה של כ30 תלמידים. מלבד המדריכה של חבורת הזמר שקיבלה לידיה רשימה של 80 ילדים. הקבוצות היו קבוצות רב גילאיות, שבמרביתן ילדים לא מכירים אחד את השני טרם התחלת התהליך.

שתפתי את המדריכים בדרישה הכתובה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מה מתבקש מדמות הבוגר/ת הרצוי/ה? וכל הפרוט: אדם במיטבו, אדם אוטונומי, השואף לממש את נטיותיו ויכולותיו ולהשיג את מטרותיו, בעל/ת השקפת עולם ערכית- מוסרית המכוונת את האדם למציאת משמעות, בעל/ת תחושת השתייכות, יכולת ליצור קשרים בין אישיים ולפעול למען הזולת, בעל/ת מודעות עצמית והנעה פנימית, בעל/ת יכולת מסוגלות וגמישות בהתמודדות עם שינויים, בעל/ת כישורים לניהול עצמי: אקטיביות, יכולת הבעה, ניהול ו-ויסות רגשות, שליטה, עצמית, מנהיגות, בחירה מתוך שיקול דעת, בעל/ת כישורים לרכישת ידע, לארגונו, ליצירת ידע, בעל/ת חשיבה ביקורתית.

במשך ארבעה חודשים הילדים בנו את תמונות המופע לפי המתבקש לסיפור חייה של אופירה גלוסקא. הבניית התמונה נעשתה בשיתוף חברי הקבוצה ובתמיכה צמודה שלי שמובילת הפרוייקט. הייתי שם בשביל לסייע בעצות לפתירת בעיות משמעת, סכסוכים בין חברי הקבוצה, הבניית תנועות וכל שהתבקש, הייתי שם בשבילם 24/7. הקשר התנהל במתחם בית הספר  ובוואטצאפ, שכל קבוצה פתחה.

במשוב שכתבו הילדים ביום הפסטיבל, בפעילות הגיבוש שבה כל מדריך קיבל כ15ילדים מקבוצות אחרות לשיח משוב. כתבו הילדים: "למדתי לקחת אחריות על עמידה בזמנים", "למדתי שאפשר להתבטא גם בריקוד". "למדתי שביטחון עצמי הוא בראש שלי ורק אני אחראי עליו" תלמידיי ה'. תלמיד ו' : "אין לי יותר פחד קהל". תלמידת ג': "גם אם מפספסים שיעורים אפשר להגשים חלום". תלמידות ד': "למדתי את שפת הסימנים ושיש דרך תקשורת עם כל אדם". "למדתי שכל קושי הוא אתגר" ועוד.

כיועצת חינוכית אני אומרת שהפעילויות המוצעות ליישום הקניית כישורי החיים כמו מצגות, הרצאות, דפי עבודה, אינם דבורניים. ילד ללא עבודה לא יוכל למצוץ את הצוף ובטח שלא ליצר את הדבש. ילד חייב לחוות את העשייה וכשהלמידה משמעותית הוא יבין ויפנים. תנו לילדים להכיר את עצמם, להתמודד. העימות בין הדחף לחינוך, הוא המשמעותי. היו שם בשבילם בתמיכה והדרכה, אל תנסו לעשות את הדברים במקומם ותפסיקו עם ההרצאות. לילדים זה לא עוזר.