תגית: תקווה

"מצב הרוח שלנו ירוד, אין חשק לעשות כלום. אנחנו ריקים", אמרו לי זוג הורים שנמצאים בישוב שלי (מפונים) שהגיעו לקליניקה. ברור שגם מכונית שלא מלאנו בה דלק, תהא ריקה ולא תוכל לנסוע גם אם מאוד נרצה. הרוח שלנו היא הדלק לגוף ולנשמה שלנו. כשמצב הרוח ירוד, אין אנרגיה לעשייה. כיצד נמלא את נפשותינו באנרגיה? שיחה עם משהו, שירה, ריקוד. כשאנחנו נאמין ביכולת שלנו לתקשר ולהוציא את שעל ליבנו, להאמין בעצמנו, שמצב רוחנו הוא נורמלי, נוכל לעלות את המדרגה ולעשות למען מילוי אותה אנרגיה חסרה.
אמונה, במובנה הרחב, היא מצב פסיכולוגי בו אדם חש כי טענה או הנחה מסוימת היא נכונה (אמת). אנחנו לא פעם חשים שאנחנו מאבדים תקווה. תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד טוב יותר מההווה. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה. אותה תקווה גם היא קשורה קשר ישיר לאמונה שלנו בעצמנו. להאמין שיש באפשרותנו, ביכולתנו להתגבר על הקשיים. שאותו קושי שאנחנו חווים, ייתכן שבעוד מספר ימים, נבין שהצלחנו בקלות להתגבר עליו. התקווה מאפשרת לנו לראות את יום המחר, את קרן השמש שזורחת, את החיוך והאהבה שסביבנו.
כדי להגיע למצב שכזה עלינו להרגיש שאנחנו ממלאים את עצמנו ברוח טובה, באנרגיה חיובית כדי שנוכל למלא את ילדנו. תחושת האחריות היא שתעצים אותנו ותוביל אותנו לעשייה. לתכנן כיצד אנו מביאים לשיתוף פעולה עם הילדים. לספק תמיכה ושבחים לילדים, לחוזקות שלהם, לאומץ ליבם וכן להתייחס באהבה והכלה לפגיעות שלהם. לשים לב לדברים הקטנים הנחמדים והמתחשבים כאשר ההתנהגויות הללו צצות כל הזמן. הלגיטימציה שניתן לילדים שלנו, כשאין להם מצב רוח. הכוח שלנו למלא אותם באנרגיה, יאפשר גם להם להתמלא באנרגיה וגם לנו להרים ראש. נשאל אחד את השנייה שאלות מעוררות מחשבה תוך הקשבה מלאה. לספק חום באמצעות התבוננות תומכת וליזום משוב בין – אישי מתעמת אך אמפתי על התנהגויות לא – מסתגלות.
מותר לנו לחוש אי חשק. אסור לנו לשקוע באי חשק. הגישה של תרפיית סמכות ממסגרת במפורש את עמדתו של ההורה/מורה כסוכן של הורות מתקנת חלקית. "הורה טוב" המשבח בכנות ומעריך "ביצועיים רגילים", על מנת לתת מענה לצורך מוקדם שלא נענה לקבלה ואהבה ללא תנאים ולבנות תחושה פנימית של ערך עצמי (בק, דיוויס ופרמן 2019).
"ביחד ננצח", זו אינה קלישאה. הכוח של "ביחד" מאפשר לנו לחוש כוח של אמונה ומחזק את התקווה שניתן להתגבר ולהגיע לימים טובים יותר.

במסגרת השיעורים בלמידה מרחוק בתוכנית שיר עברי, שמענו את השיר "חי", שכתב אהוד מנור. בשיר נאמר "שתי עיני עוד נישאות לאור" עם ישראל חי בזכות התקווה לימים טובים יותר. שהרי "טוב שלא אבדה עוד התקווה" מה שמחזק את העם שלנו ממשיך ו"עובר כמזמור מדור לדור, כמעיין מאז ועד עולם", במשך 2000 שנות גלות תמיד ראינו שבשמים "עמוד האש עוד קם" אלוהים מלווה את העם שלנו ומדריך אותו. אנו כיחידים דוגלים כדברי אהוד מנור ל"פרוש ידי לידידי אשר מעבר ים, לכל אורחי ולבני המבקשים לחזור". היותנו "ביחד" יביא חזרה אלינו את החטופים כולם. הילדים סיפרו שהם נפגשים במרחב המוגן בכל ישוב, כדי להיות ביחד לשחק, לרקוד ולשיר. תעשו הכל שהילדים יפגשו עם חברים.
הילדים שיתפו בעשייה של היישוב שלהם למען החיילים, גיוס בגדים, הכנת ארוחות ועוד. סיפרו ששמעו את החיילים בישוב ובבסיסים שרים ושרנו ביחד שירים שמחזקים את נפשנו כמו "שיר תקווה", "שבט אחים", "קטן עלינו" "עם ישראל חי" "ביחד" ועוד.
בקהלת א ט-י כתוב "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵינוּ). הילדים שלנו שמעו על מלחמות ישראל. שרו מזה שנים "נולדתי לשלום", כשעוזי חיטמן כתב אחרי חתימת ההסכם עם מצרים. המצב הנוכחי קשה, אין ספק. כואב ומפחיד. עם זאת להיות עם חי, זה להיות עם שעושה למען הזולת ולמען עצמו. הילדים דורשים שגרה. למען בריאות נפשותיהם, עזרו להם להיות שותפים ללמידה מרחוק, למפגשים עם המחנכות והמורים המקצועיים בישובים. הפכו את המילים "שגרה" ותקבלו "הרגש". בכל שיגרה אנו שומרים על המצב המנטלי שלנו. בריאות הנפש מקורה בשגרת היום יום, בעשייה משמעותית וראייה עתידית טובה יותר ומלאה באור ואהבה. כי כשאדם מרגיש אור ואהבה, מעורבות בעשייה ומשמעותי, הוא מרגיש חי.
בשיר "זה קטן עלינו" הזכרנו כמה מהכללים לחיזוק הנפש: "בית חם, ובו כולם אומרים שלום" להקפיד על חיבוק ומבט בעיניים לפחות פעם ביום. "מול כל מכשול וכל חידה, עוד תקוותינו לא אבדה" נמשיך לקוות לשלום ולזמנים שקטים. ונסכם "עברנו הכל, נעבור גם את זה". נמשיך בעשייה משותפת, בלמידה משותפת, בחיבוק של עם שיודע להיות ביחד.

הגיעה לקליניקה נערה בת 14 "נמאס לי מהחיים, די אני לא יכולה עם החיים האלה", שאלתי "אמא יודעת שאת כאן?". לא הסתפקתי בתשובתה החיובית והסברתי לה שאני חייבת לקבל אישור מאמא לקבל אותה לשיחה. האם ידעה שהילדה מגיעה אלי ואישרה למרות שלא ידעה על מה ולמה הילדה מבקשת להגיע אלי.
לפני הכל נבין מהם חיים. חיים הם תהליך, לא חומר. בתהליך החיים אני נולדים, יונקים, אוכלים, משחקים, לומדים, אוהבים, נופלים, רוקדים ועוד. אנו מכירים אנשים, מהמעגל הקרוב, הורים ומשפחה ועד החברים, המורים, המדריכים והקופאית בסופר. עם חלקם נעים יותר ועם חלקם נעים פחות. החיים הם מכלול שכל כך הרבה שעוטף אותנו ואת תהליכי הצמיחה שלנו בחיים.
החיים הם היכולות לקלוט אנרגיה מסביבת המחיה, להמיר אותה לסוג האנרגיה הנדרש ולהפריש את הפסולת שנוצרה בתהליך ההמרה. וכמובן מדובר גם באנרגיה פיזית – תזונה נכונה ומטיבה לגוף וגם אנרגיה נפשית – חיזוקים שמאפשרים לנו למלא עצמנו באנרגיות חיוביות וקשיים חברתיים, כלכליים וכו'. פרוש המושג חיים מתייחס לתנועה, נשימה, רגישות, צמיחה, רבייה, הפרשה ותזונה. האם באלו מאסה הנערה? או שבקושי מאוד ממוקד שאותו אפשר למצוא בתקשורת נכונה ולפרק אותו כך שתבין שהחיים השלמים שלה כל כך מלאים ויפים והנקודה השחורה שבה מאסה ניתנת לחשיבה מחודשת.
גדולתנו כבני אדם, להבדיל מהחיות, שיש בנו את הכוח לעצור ולהתבונן מזווית אחרת על כל סיטואציה וסיטואציה בחיינו. עלינו להבין שהכוח המגיב שלנו הוא כל כך קטן לעומת כוח המחשבה. האינטליגנציות המרובות שצברנו עד לאותה נקודת משבר הם בעוצמות שאין לתאר. נקודת המשבר של הילדה הייתה לחץ בלימודים, מדובר בתלמידת כתה ח', ששומעת כל הזמן שתעודת המחצית תהא כרטיס הכניסה שלה לעתיד. היא הבינה שכל גורלה העתידי תלוי אך ורק בתעודת המחצית. האם כך? התקיים כאן עיוות חשיבה שרק תקשורת עם אדם נוסף אפשרה לה להבין ש"לא הכצעקתה". ברור שחשוב להצליח, תעודת המחצית חשובה מאוד, אך יש לקבל את הפרופורציות הנכונות. הבריאות קודמת לכל. גם כדי להצליח חשוב לחשב אסטרטגיות לעשייה לימודית נכונה שתהא משמעותית כלפי הילדה. אנו ממהרים להיכנס למרה שחורה בעיוותי חשיבה כמו הכל או לא כלום: הטוב ביותר והגרוע ביותר. הכללה מוגזמת: הנטייה לקחת אירוע שלילי בודד, להסיק ממנו מה יהיה באירועים דומים עתידיים. פילטר שכלי: נטייה להתמקד בשלילי באירוע. פסילת חוויות חיוביות. הסקת מסקנה על בסיס ידע חלקי או מוטעה. ועוד.
מודל אפרת מבקש שנביט לארוע בעיניים ולא במקום הארוע ולא בשעת קיומו. אחרי. קצת אחרי. הפרשנות לארוע תהא אחרת מזמן האמת של הארוע עצמו. גם הרגש מקבל מעט טיפים מהשכל ואז התגובה אחרת. חשוב להכיר בחובת הדיווח כשאנחנו שומעים מילים כאלו מכל אדם ובכל גיל. להורים במיידי, ליועצת בית הספר ו/או לרווחה. ייתכן שאכן מדובר רק באמירה מתוך תסכול של רגע, אבל רק במחשבה שאולי יש באמירה זו משהו עמוק יותר. אל תתלבטו. דווחו למי שיכול ויודע כיצד להשגיח את האדם ששיתף אתכם.

הגיעה אלי לקליניקה עלמה צעירה, פתחה ואמרה "הדלת האחרונה שאני עוד מנסה לפתוח". לאחר שיחת חולין קצרה, בה קיבלתי תמונה רחבה יותר על משפחתה, חברים וזוגיות, הבנו שתינו שמאירועים של יציאה מוקדמת מהצבא, חיפוש עבודה של חודשים ופיטורין לא מכבדים, העלמה הצעירה איבדה תקווה.
לפי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. בשיחה שהתנהלה ברור היה שבילדות חוותה העלמה מספר לא קטן של אכזבות: ציפתה לאמה בשעת לילה מאוחרת וראתה אותה רק בבוקר ישנה במיטה. ציפתה כשנפרדה מחבר, שחברה תגיעה להיות שם בשבילה והחברה יצאה עם חברות לקולנוע.
בתקווה יש תהליכים קוגניטיביים מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. יש מחויבות מצדו של האדם לפעולה כלשהי, יש פעילות חשיבה מתמדת שמטרתה להביא לשינוי, יש התבוננות פנימית, יש בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, מורכבת שניתן ללמוד אותה.
פעולת החשיבה מתחילה בהכרה שלמרות האכזבה, לא נכנסים לחור שחור, נשימה עמוקה וארוכה, לעשות ולגעת בדף חדש. לא לוותר לעצמנו כל כך מהר. לחשוב קצת אחרת, כי רק לנו התשובה מה נכון לעשות. ברגע של אכזבה מרגישים ייאוש, בדידות, כאב, לחבק את הרגש חזק ובאופן מודע לראות את התקווה בוערת בלב, לראות אותה במלוא עוצמתה. האור החזק שייתן ויאיר את דרכינו לעשייה הבאה. להאמין שרק אנחנו בוחרים אם מדובר ביום ניצחון או בייאוש ושבירה. לתת לאמונה שלנו בעצמנו את הכוח ולשמור עליה מכל משמר.
תקווה היא ציפייה להתרחשות דבר טוב, אמונה שדבר חיובי יקרה בעתיד. היא כוללת רגש של ציפייה ורצון להתרחשותו של דבר מה, החל מדברים חומריים כמו רצון להשיג חפץ מסוים או להגיע לסטטוס של עושר וכלה בתקווה לדברים רוחניים יותר כמו השגת אהבה, מערכות יחסים טובות. להאמין שמה שלא קורה, לא צריך לקרות. גם על פיטורין צריך לברך "הכל לטובה" ומיד ליעד הבא.
אחזור ואומר: "אוהבים את הים, תאהבו גם את הגלים" ("אדמה מרה"). אם עצוב ורע על הנשמה. אל תאבד תקווה, הגל עובר. הים חוזר למצבו הקודם. תמיד ישנו קצת אור בקצה המנהרה, יבואו עוד ימים מלאי חן ושמחה. באופן יזום, מהראש נוציא את כל הדאגות, ולאט נגשים את כל החלומות.
ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש ואיננה מעשית, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, לגעת במציאות ובריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב יותר עבורו. תאמינו שמגיע לכם, תלחמו להשיג את מה שהכי נכון לכם.

נפגשתי עם הורים לילדה בכתה ד'. ילדה מדהימה עם שמחת חיים, תלמידה מאוד טובה, חברה טובה. ההורים מספרים שכמעט כל יום בסוף יום נועה חוזרת הביתה ובוכה, מתקשרת להורים שעדיין בעבודה, עם סיפור שהעציב אותה מאוד בבית הספר. לאחר שיחה קצרה סיפרו ההורים שלנועה קשה להירדם בלילה וכשהם מגיעים אליה למיטה נועה בוכה ומספרת חוויות שהעציבו אותה מאוד. גם האם וגם האב שיתפו באהבה גדולה ובהכלה כיצד הם מקשיבים לנועה ובאמפתיה נותנים לה להרגיש כמה הם אוהבים אותה ואכן היא צודקת שהמקרה מאוד מאוד מעציב. האם זה מסייע לנועה לקבל כלים כדי להתגבר? כדי שמחר לא תתעצב מסיטואציות שמתרחשות במסגרת החינוכית, החברתית או הביתית. התשובה החד משמעית של ההורים: "לא, אחרת לא היינו מגיעים אליך".

חשוב שנבין שאם אנחנו נוהגים בדרך חינוך, דרך התנהגות שאינה מטיבה איתנו ועם הסובבים, עלינו לחשב מסלול מחדש. לעיתים קשה לנו לצאת מהתבנית הקיימת שהורגלנו ולכן חשוב להתייעץ עם אדם נוסף או בעל מקצוע שמסוגל לחשוף אתכם לדפוס התנהגות אחר.

הנשמה של הילד הצעיר שעומד למולנו, היא המראה שלנו ההורים וכל המבוגרים הסובבים את הילד (ניתן לקרוא בהרחבה בספרי "גלגולו של חינוך"). התקשורת עם הילד איננה חד משמעית וכתובה בספרים. התקשורת הנבנית עם הילדים שלנו מושרשת בחינוך שגם אנחנו קיבלנו כילדים ומתוך הרצונות עזים, התשוקות שלנו המבוגרים. כשילד משקף לנו מקרה שקרה לו, אל תתחברו למקום שבו גם אתם נפגעתם, התחברו למקום שהעצים אתכם, לדרך שהיום אתם כמבוגרים מסוגלים לראות כיצד ניתן למנוע סיטואציה זו בעתיד.

התייחסו למטרת אותה סיטואציה שהתרחשה. למשל, הילד מספר ש"בהפסקה שיחקנו כדורגל ואף אחד לא מסר לי וכשמסרו לי כל כך התבלבלתי שבעטתי את הכדור חזק ולא לכיוון השער וכל הילדים צעקו עלי". המטרה היא משחק הכדורגל בהפסקה. השתתפות במשחק. הילד השתתף וזה מעולה. מה אפשר לעשות כדי לשפר את יכולת המשחק? אל תכנסו לצעקות של הילדים ובטח לא מה אמרו. תסיטו את השיחה לשיפור הביטחון העצמי של הילד במשחק. שיכיר ביכולות שלו ויספר לחברים שהתאמן. סיימו את השיחה עם תקווה. עם חיוך. העצימו את החוסן הנפשי של הילד.

גם בבית הספר חשוב מאוד שהשיעור האחרון ביום הלימודים יהיה שיעור חווייתי. שיעור שמשאיר טעם של עוד. לסיים בתחושה טובה. לעשות ככל האפשר כדי שסגירת היום, סגירת שיחה תחזק את הילד/ה שהמקום שהם נמצאים הוא המקום הנכון ביותר עבורם ובו הם יכולים להגשים את כל חלומותיהם. גם עם ישנה דמעה, קושי, לומדים להתגבר ולהימנע מסיטואציות מעציבות בימים שיבואו.

לא לרדת לשפל של אין מצב שתתקיימנה בעתיד סיטואציות מעציבות ומאתגרות, הן יקרו, תנו כלים כיצד מתמודדים. אל תשיגו תחושה מדומה של שמחה, עשו מאמץ לשדר להם שהכול יוצא מאהבה וניתן להתעטף בה גם אחרי יום אפור. הכי חשוב לסיים שמחר יהיה יום חדש ומכל סיטואציה ממשיכים קדימה ביחד ליום חדש עם תקווה חדשה.

"הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן…" (יהושע, ב', י"ח). ישנו הבדל בין אמונה שהיא תחושה שמשהו יתרחש, לבין תקווה שהיא עצם השאיפה לטוב, בלי נגיעה של המציאות והריאליות: "גם כשנראה שאפסו הסיכויים – לא מתה התקווה". בתקווה מתגלמת השאיפה של האדם לעולם טוב או שונה.

ההורים שיתקשרו אלי מבקשים כיוון לשיחות עם הילדים. העיסוק בלמידה מרחוק או במשחקים עם ההורים אכן מעבירים את הזמן, אך אינם מפיגים את הפחד ממה שקורה כרגע ואז לפני השינה הילדים משדרים קושי בלהרדם. מתעוררים בלילה. ולכן חשוב מאוד לנהל שיחות.

לא לדבר על מה הרע מכל. להיפך להכניס תקווה. התקווה היא החוסן הנפשי שיסייע לילדים גם להרדם בלילה ולישון טוב. חשוב לשבת עם הילדים ולצייר את העתיד הורוד. מה תרצו לעשות "אחרי הרעש הגדול"? ילדים שיכולים לכתוב שיכתבו מה מתכננים, מי השותפים למימוש התקווה. הצעירים יותר שיציירו. את הדפים ניתן לתלות בחדר. "תקווה לימים טובים יותר". אפשר לשמוע את הישר "ימים של שקט". להתחבר לשיר. תמיד יש הימים שאחרי הסערה.

חוסן נפשי או עמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים לא קלים. החוסן הנפשי אינו תכונה מולדת בלבד, אלא גם יכולת שמתפתחת במהלך החיים. גורמים שעשויים לתרום להתפתחות החוסן הם המזג של האדם, האווירה החמה והתומכת במשפחתו, ומערכת תמיכה חברתית שהייתה קיימת עבורו במהלך חייו.

חשוב לא לחשוף את הילדים לתקשורת. הטלוויזיה נפתחת בשליטה של ההורים על מה שמותר לראות. גם המחשב. סדר יום ברור ובו שעות מכוונות למסכים. להנות ממשחקי קופסה, משחקים חברתיים ושיחות. זה הזמן ללמוד ולהכיר את בני הבית ולתת את החוסן הנפשי לכל אחד ואחד בבית.

על פי הפסיכולוג אריק אריקסון בשלב הראשון של הילדות בינקות, בקונפליקט שמתעורר אצל התינוק בין אמון בסיסי לחשדנות בסיסית, בצליחה תקינה של שלב זה, הוא אמור ללמוד לפתח תקווה, כאשר הוא יודע שאימו איננה לידו, והוא מקווה שהיא תחזור שוב. הילדים מאמינים שאנחנו המבוגרים נהיה החוסן שלהם. אנחנו כאן ואין לכם מה לדאוג. זה המסר החשוב. כבוגרים אחראים אנחנו גם מכתיבים את הכללים. לשטוף ידיים כל שעה בערך. כשחוזרים מגן שעשועים או בטיול בחוץ מיד נכנסים להתקלח. לשתות מים ולמצוא זמן ריקוד ושירה… חשוב מאוד.

התורה מספרת לנו בבראשית כא, שהגר, שפחת אברהם ובנה תעו במדבר ללא מים. את תפילתם שמע ה' "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים", לא מסופר כאן שנבראה באר מים להשקותם, אלא שעיניה של הגר נפקחו לראות את הבאר שהייתה שם גם קודם לכן. על זאת אמרו חז"ל: הכל בחזקת סוֹמין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.
מתברר, שקיימת מציאות אחרת, שאנו רואים אִתה ובתוכה, ואולי רק בגלל איזו מִגבלה בחוש הראיה שלנו איננו מסוגלים לראותה. כאשר אנו איננו מודעים אנו איננו מבחינים בנמצא מולנו. שהרי ברגע שמישהו או משהו מסב את תשומת לבנו, מחדד את האבחנה מדעת, אנו רואים את שהיה עוד קודם לפנינו, אך נמנע מאיתנו לראותו.
מורגלים אנו במחשבה ש"רב הנסתר על הנגלה", והנסתר פתוח לעוסקים במלאכת הרוחניות. רק אנשי מעלה יודעים אותו ומבינים אותו. באר המים שראתה הגר היא באר מוחשית הנראית לעיניים המציאותיות ואשר מימיה ניתנים לשתייה ומרווים בצמא, מהם מילאה הגר חמת להמשך הדרך.
את המציאות האחרת ניתן לחשוף על ידי הרחבת כושר החושים עצמם, באמצעות תהליך פנימי כמו תפילה אצל הגר ועוד נתיב שעליו אסביר כעת.
הגיעה אלי אתמול לטיפול בחורה נחמדה, נשואה ואם לשלושה ילדים. מצבה הכלכלי בכי רע. העסק בפשיטת רגל. חיי הנישואין קורסים. תקשרתי עם הנשמה וראיתי רקפת צומחת מתחת לסלע. הסלע ענק. רוח רע מנסה בכל זווית אפשרית לדחוף את הסלע ולרמוס את הרקפת היפיפייה. ואז הרקפת מרימה ראש (האבקנים פונים כלפי מעלה) וענן כבד ואפור ממטיר גשם עז על הסלע וממיס אותו עד לגודל המאפשר לרקפת לצמוח מתחת לסלע כמתבקש בטבע.
בפגישה עם המטופלת, בראיון ראשוני, ברור היה שהיא רואה את חייה נרמסים. היא רואה היטב את פשיטת הרגל, היא רואה את חיי הנישואין הקורסים. בשיחה המבקשת לראות את הדברים הטובים בחייה, החלה למנות את שלושת ילדיה המקסימים, הבריאים, המוצלחים. הקשר המשפחתי החם, המחבק והתומך (מנטלית), את מקום מגוריה הפסטורלי, את השכנים האוהבים, את מקום העבודה שלה שכל כך מאפשר לה לתת ולקבל העצמה… וזה המשיך..
החיים שלנו רצופי למידה, שהרי באנו ללמוד. באנו לתקן. אל לנו להיכנס למרה שחורה כשמשהו לא מסתדר. כשנתקלים בקושי. הרמזור מבקש לעצור. להתבונן. לחשוב. ולבצע.
להתבונן על הטוב. לחשוב איפה לא הערכנו מספיק? איפה לא הוקרנו? יש להוקיר כל יום לפחות על שלושה דברים. לראות כיצד מעצימים את האור כך שלא יהיה מקום לחושך.
את פשיטת הרגל, אין אפשרות לעצור. היא חייבת להתממש. השאלה: מה היא באה ללמד? מה היא מבקשת שנראה, שלא ראינו. אולי את המשפחה,שקצת שמנו בצד, כי כל כך צמאנו להצלחה חומרית? אולי את עצמנו שמנו בצד ולא טיפחנו את מה שחשוב היה לנו באמת?
הקושי, הוא מקפצה לדבר טוב יותר. עצרו. חשבו. מה מבקש היקום שתראו ולא ראיתם קודם. נסו קודם לעשות זאת לבד. אחר כך בעזרת חבר או בן משפחה ואם לא הצלחתם גשו לאיש מקצוע שיסייע לכם. לעולם לעולם אל תשברו. כל קושי הוא פתיר. האמינו לי עברתי כמעט הכל.