ביקורת או הכוונה?

יש ילדים שגדלים והופכים למבוגרים מצליחים, אך בתוכם עדיין חי ילד קטן שכל ביקורת נשמעת לו כנזיפה. אולי משום כך מוטלת עלינו האחריות ללמד את ילדינו כבר היום להבחין בין תיקון לבין דחייה, בין טעות לבין ערך עצמי. זו מתנה שתלווה אותם כל חייהם.

כולנו רוצים לגדל ילדים חזקים, בטוחים בעצמם ובעלי חוסן נפשי. רוצים שילדינו ידעו להתמודד עם אכזבות, עם טעויות ועם ביקורת. אחד הצרכים העמוקים ביותר של כל ילד הוא תחושת השייכות. הילד רוצה לדעת שהוא רצוי, אהוב ובעל ערך. למעשה, זהו צורך אנושי המלווה אותנו לאורך כל חיינו. בכל אדם, בכל גיל, עדיין חי אותו ילד המבקש למצוא את מקומו בעולם. כאשר ילד חש שהוא שייך, שהוא מועיל, שהוא חלק מהמשפחה ומהחברה, הוא משתף פעולה באופן טבעי. אולם כאשר מתגנב ללבו ייאוש, כאשר הוא מתחיל לפקפק בערכו או במקומו, תחושת השייכות נפגעת.

חשוב להבין שהורים אינם אשמים בכך. גם הם גדלו בתוך תפיסות חינוכיות מסוימות והם פועלים מתוך אהבה ומתוך הכלים שקיבלו. כאשר אני מצביעה על טעויות אפשריות בגידול ילדים, אין הכוונה להאשים אלא ללמוד, להתפתח ולשפר. איננו חותרים לשלמות. אנו חותרים להתקדמות. אחד המקומות שבהם אנו נוטים לטעות הוא באופן שבו אנו מעבירים ביקורת. יש ילדים שכל הערה נשמעת להם כנזיפה. הם משקיעים, מתאמצים, רוצים להיות בסדר, וכאשר מעירים להם על פרט קטן – הם שומעים: "לא מספיק טוב." במקום לשמוע הכוונה, הם חווים דחייה. לכן עלינו להבחין בין ביקורת לבין הארה.

ביקורת מתמקדת בילד: "למה אתה תמיד שוכח?" הארה מתמקדת במעשה: "בוא נחשוב יחד איך אפשר לזכור בפעם הבאה." הילד צריך להרגיש שהטעות אינה מגדירה אותו. שהוא טוב גם כשהוא טועה. שהוא אהוב גם כשהוא נכשל. שהקושי נמצא בהתנהגות מסוימת ולא בזהותו. הדרך לעשות זאת היא להחזיק עמדה פנימית של אמון. אמון בילד כפי שהוא. אמון ביכולתו ללמוד, להשתפר, אמון בכוחות שכבר קיימים בו.

כאשר הורה מחזיק עמדה כזו, היא מדריכה אותו כמעט בכל סיטואציה יומיומית. לחפש מה כבר עובד בילד. להכיר ולהוקיר את החוזקות. ילדים זקוקים לאומץ. אומץ צומח מתוך הידיעה שגם אם טעיתי – ערכי לא נפגע. כאשר אנחנו מאירים נקודה אחת לתיקון, מבלי למחוק את כל מה שטוב, הילד לומד דבר יקר ערך: אפשר לטעות מבלי להתפרק. ילדים  זקוקים להורים שמאמינים בהם גם ברגעים שבהם הם עצמם מתקשים להאמין בעצמם.

ההקבלה בין האור ביקום לאור בזוגיות

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי-אוֹר". כך נפתח בתורה מעשה הבריאה. ביום הראשון נברא האור, ואילו המאורות נבראים רק ביום הרביעי: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"(בראשית פרק א'). תחילה ברא אלוהים גוף אחד ובו זכר ונקבה. ורק אחר כך " לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ… וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם." (בראשית פרק ב').

בשני המקרים ישנה בריאה הרמונית, שרק אחרי הבריאה ישנו פרוק לסיקציה. בדיוק כמו שאנו שומעים יצירה מושלמת ורק אחרי ששמענו ונהננו מהיצירה, אנו בוחנים את הנגינה של כל קבוצת כלי בתוך ההרמוניה המדהימה ששמענו.

האור שנברא כדי שתוכל להתקיים הבריאה כולה, היה ההרמוניה הראשונית של הבריאה. האדם שלמעשה נברא בצלם אלוהים היה מושלם בהיותו זכר ונקבה. ההכרה במאורות השמיים כמשלימים אחד את השני לאותה הרמוניה של אור בעולם, היא ההכרה שיש לראות בכוח של החיבור בין האיש והאישה.

המאורות שמאירים את היום והלילה בעולמנו, הם החיבור המושלם שאנו צריכים להכיר בחיבור והשלמה שבין האיש והאישה. האישה נבראה במטרה להוות "עזר כנגדו". החמה והלבנה משמשים כעזר אחד לשני. השלמה לחלוקת העבודה בינהם, על מנת לקיים את האור בעולם שלנו. החיבור וההשלמה בזוגיות מטרתה להצליח להביא את האור לחייהם של שני בני הזוג, המשלימים אחד את השני.

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".(בראשית פרק ב'). גם אנו צופים בחיבור שבין החמה והלבנה בליקוי החמה. ישנה הוקרה בלתי מפורשת של החמה ללבנה ושל הלבנה לחמה על הזוגיות בינהם. גם תחת החופה, כאשר הכלה והאמהות מסובבות את החתן והאבות, כלבנה הסובבת סביב השמש.

החמה היא זו שסובבת סביב כדור הארץ ואחראית על המועדים. "אשה מעלה ואשה מורידה", כוח האור הנשי בא לידי ביטוי גדול מאוד ביהדות. חשוב מאוד להבין את ההקבלה שבין הזוגיות למאורות השמיים ולתת את הדעת שכוח ההארה בזוגיות הינה בידי הזוג עצמו, המזין באור אחד את השני.

ללבנה אין אור מעצמה, היא מקבלת את האור שלה מהשמש, ואת האור הזה מעבירה ומאירה, כמו שמקבלת כך נותנת. הקבלה היא איננה פאסיביות, אלא היא תכונת חיים פנימית, פעילות פנימית של פתיחות, עירנות, אמון בחיים ובכוח הצמיחה שלהם. האדם נולד ללא תלות באישה, כפי שנברא האור בתחילה. האשה נבראה כשייכת לאדם וזקוקה לקשר לגופו ולעשייה המשותפת. כפי שהשמש אכן סובבת סביב כדור הארץ והיא זו שמאפשרת את האור של הלבנה על הארץ וכפי שציינתי גם אחראית על הארועים בשנה. כך האשה אחראית על הכוונת הנתיבים הנכונים להתנהל במשפחה. חשוב להכיר ביצירה המופלאה של המשפחה, לנווט נכון את המהלכים לנתיבים הנכונים ולהצליח בהארה מיטבית לשנים רבות.