תגית: הורים

במסגרת שיעורי שיר עברי שאני מלמדת, לומדים בכיתה ז' שיר לחוסן נפשי. השיר שלמדנו "עלה קטן שלי", שהוא סינגל מסוגת מוזיקה יהודית מקורית, מהווה משל לעלה שנמצא על העץ וכשהוא גדל הוא נושר מהכובד והעץ הבוגר נותן לעלה הנחיות איך להתמודד עם החיים עצמם, כאשר הוא תלוי בעץ (אבא שלו) אלה שהוא תלוי בעצמו מעכשיו.
מכאן יצאנו להכיר באופן פרקטי ומשמעותי אלו הנחיות מקבלים הילדים שלנו מההורים והמורים שלהם להתמודדות עם החיים עצמם? אנחנו נוטים לא פעם לפתור לילדים את הבעיות, מציעים להם הצעות לפתרון ולא מאפשרים להם לפתח את האמונה הפנימית, שביכולתם לפתור בעיות בעצמם. ילד שיודע ליצור ולייצר פתרונות בכוחות עצמו, מעצים את יכולותיו האישיות והחברתיות ומטפח את הבריאות הנפשית שלו (מאיירס, 2012).
אחד המושאים החשובים ביותר בחינוך שלנו הוא ללמד את הילדים תקשורת אסרטיבית. על מנת לפתח תקשורת אסרטיבית אצל הילדים ההורים והמורים נדרשים להיות עבורם מודל. המודל נלמד אצל הילד כשהוא צופה באופן בו הוריו מנהלים קונפליקט מולו או בינם לבין עצמם.
מושא נוסף חשוב מאוד הוא השליטה בכעסים. כעס הוא רגש נורמלי ולגיטימי. שליטה על הכעס מתאפשרת כאשר האדם מסוגל לזהות את העוררות הרגשית ולתרגם אותה ככעס להבין, לפרש ולהעריך את הרגש שהוא חווה ולבטא את הכעס בדרך שיעילה לו. להורים יש תפקיד מרכזי ומכריע בהתפתחות הוויסות העצמי של הילד (כהן, 2006).
תפקידנו כבוגרים בחייהם של הילדים, להביא אותם להכיר בערך העצמי שלהם, להכיר כמה הם שווים בעיני עצמם. ויד ביד עם ערך חשוב זה להביא אותם למסוגלות עצמית, שיאמינו ברמה שתאפשר להם תפקוד נכון ומיטיב, כשהם מאמינים ביכולת שלהם להוביל את עצמם להגשמת חלומותיהם.
ניתן לראות בערך העצמי גורם מחסן, המסייע לילדים להתמודד עם אתגרי החיים בצורה יעילה ומיטיבה יותר. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות סכמות קוגנטיביות כלפי ה"עצמי" (דר' אפל, 2015).
בשנות הילדות המוקדמות, כשהעלה עדיין קשור לעץ, ההורים מהווים את מקור ההשפעה החשוב ביותר בחייו של הילד לגבי הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ערך עצמי נבנה כתוצאה ממסרים חיוביים עקביים, המגיעים מסביבתו של הילד. מסרים אלו מופנים ומוטמעים ומאפשרים לחזק את עצמו. החיזוק העצמי תורם משמעותית לעלייה בערך העצמי שלו. ערך עצמי גבוה מהווה סוג של חסינות רגשית המאפשרת לילד להתמודד טוב יותר עם מצבי לחץ, דחייה וכישלון (בראון ודתון, 1995).

הגיעו לקליניקה זוג הורים מתוסכלים מאוד. "היינו בפגישה עם מחנכת הכיתה, סגנית מנהלת, הפסיכולוג והיועצת והם לא מבינים שהם לא בכיוון הנכון עם הבן שלנו, מה עושים?". במצבי קונפליקט ההתנהגות שלנו תקבל ביטוי בשני כיוונים עיקריים: קיפאון/ כניעה – ואז התשלום הוא פנימי ונגרר לריצוי הצד השני. או תקיפה/שליטה – ואז התשלום הוא חיצוני, כלפי הסביבה – מה שיביא לריחוק מהקבוצה (אפל, 2015).
כשאנחנו מדברים על "הכיוון הנכון", חשוב שנבין שהכיוון הנכון יבחן במבחן התוצאה. אם בית הספר עושה מאמצים ונותן לתלמיד את השילוב הנכון לטעמם של המורים המקצועיים, את הליווי המנטלי לפי הבנתו של הצוות הטיפולי ובכל זאת אין תוצאה שמאפשרת לנו להגיד "הצלחנו", משהוא בדרך אינו נכון, הכיוון של הטיפול אינו נכון. אי אפשר כל הזמן להגיד "עשינו כל כך הרבה למען.." ומאידך, הורים יקרים גם אתם צריכים לקחת אחריות. היכן אתם בתמונה הזו של העשייה, של הדרך, של הכיוון להצלחה? האם מראש כשנבנתה התוכנית ההתערבות בה הוחלטו הצעדים, הסכמתם עם התוכנית? דאגתם שבבית תהא תמיכה מלאה לעשייה הבית ספרית?
הקונפליקט הינו עימות. רבים מאיתנו חוששים שאין לנו את הכלים להתמודדות במצבים שכאלה ולכן אנחנו נמנעים מהקונפליקט, אנחנו מסכימים עם הנאמר ללא הסכמה מודעת ושלמה, מה שלא מביא אותנו לשיתוף פעולה מלא במה שהוחלט ואז התוכנית לא יכולה להצליח. תוכנית פעולה משותפת של בית ובית ספר, היא התנאי להצלחה.
חשוב מאוד ללמוד לנהל קונפליקט עד לפתרון הבעיה באופן שיכבד את שני הצדדים ולהגיע להסכמה בדרך לניצחון. כל עוד שני הצדדים בסיום הקונפליקט לא מרגישים מנצחים, לא תצליח התוכנית לשיפור מצבו המנטלי והאקדמי של הילד.
כשאין הסכמה בין ההורים לצוות החינוכי, לא תהא הצלחה לאף אחד מהצדדים והנפגע העיקרי הוא הילד. יש לצאת משיחה עם תוכנית עבודה. מה תפקיד ההורים ומה תפקיד הצוות החינוכי. להכיר מראש את המסוגלות של התלמיד ולנתב להצלחה. כשאין שינוי בהתנהגות ואפילו לא במעט, חשוב להכיר בכך שהכיוון לא נכון, לכנס שוב ישיבה ולבחון את העשייה. הדרך תלויה בגורמים רבים שחשוב להכיר ולהוקיר כל גורם וגורם. לראות את החיבורים בין הגורמים. אם זה הבית: תקשורת פתוחה ועקבית עם הצוות החינוכי, להיות קשובים לילד ולהקפיד על תמיכה במורים (לדאוג לציוד מלא לשיעורים ולא לתת תמיכה בהימנעות מכניסה לשיעורים) ומצד שני המורים, לשמור על תקשורת עם ההורים. מעקב על ההצלחות יכול לתת כיוון לחיזוק ההצלחות ומיגור ההתנהגויות הלא נאותות. להבין שאם ההצלחה לא מגיעה, התוכנית לא עובדת ויש לתקנה. התקפה של אחד את השני, האשמות, לא מביאות להצלחה. עבודה בשיתוף פעולה מלא של בית ובית ספר יביאו לרווחה של הילד.

הורים לילד בן 14 הגיעו לקליניקה במטרה להכיר וללמוד כיצד מחליפים אגרסיביות באסרטיביות. ילדים הם דבר נפלא שנותן לנו אור בחיים, לעיתים הדחפים שלהם מהווים לנו ההורים אתגר חינוכי שמביא אותנו לאתגר התנהגותי. דחף הוא צורך או רצון פנימי בלתי נשלט לביצוע פעולה מסוימת. הדחף טבעי וחיוני למחשבה ולהתנהגות האנושית. מאידך, ישנם דחפים שאינם מטיבים ולכן קם החינוך לאזן אותו למצב בו לא יסכן או יהיה מכשול. דוגמה ליכולת כזו היא היכולת לדחיית סיפוקים, בה האדם מצליח לשלוט בדחף שלו להשיג דבר מה באופן מיידי, ויכול להמתין זמן מסוים עד להשגתו. חינוך לדחיית סיפוקים מבקש מאיתנו ההורים להיות אסרטיביים. להיות בטוחים במטרת החינוך ולהורות את ההכוונה לשליטה בדחיית סיפוקים כאבן דרך לחיים בכלל. לא הצעקה או אלימות כלפי הילד תוביל לחינוך נכון והמטמעת ההרגלים.
אסרטיביות היא התנהגות העוזרת לנו להסביר לסובבים אותנו מה אנו רוצים, מה אנו צריכים ומה אנו חשים. אדם אסרטיבי מעביר את המסרים בלי לפגוע בשומע, ובלי להביע תוקפנות או מניפולטיביות. אחת הדרכים היעילות לנהל את עצמנו ואת הקשר עם ילדינו היא הדרך האסרטיבית. אסרטיביות דורשת מיומנויות שליטה עצמית ויכולת לתקשר עם רצונותינו, רגשותינו וצרכינו באופן ישיר תוך כדי התחשבות בצרכי האחר (וולפה וזאצארוס, 1996).
הגישה האסרטיבית, מבוססת על יכולת מורכבת לזהות את התהליכים האוטומטיים ויכולת שימוש בתהליכי חשיבה גבוהה. שליטה קוגנטיבית האחראית על קשב חזותי המאפשר עיבוד מידע חושי ופעולות שליפה מהזיכרון. הפעלת שיקול דעת, חשיבה מופשטת, פעולות מונחות מטרה, אחריות ועוד. אף פעם לא לנהל שיחה בזמן כעס. להירגע ולגבש תוכניות עבודה ואסטרטגיות פעולה. שנחשב למקור הפעולות הרצוניות. הילד שלנו הוא החומר ביד היוצר. החומר יקר מפז. הוא חומר שלא ניתן למחזור לאחר שתפגעו באיכותו של החומר.
כדי לפעול באופן אסרטיבי, יש לפעול במסגרת כזו:
א. להחליט מה אנו רוצים, להצדיק לעצמנו את רצוננו ולהביע את הרצון באופן ברור.
ב. להביע את דברנו בבהירות ובנועם. באופן שהשומע יכיר בכך שאנחנו אומרים את הדברים מתוך חשיבה ולא מתוך כעס. שאנחנו דואגים ואכפת לנו.
התנהגות אסרטיבית אינה מולדת, יש ללמוד אותה. התנהגות אסרטיבית היא תוצאה של הביטחון העצמי שיש לאדם, המשך לאופי חינוכו: חינוך המעודד שאילת שאלות ויוזמה. התנהגות אסרטיבית עובדת בניגוד לאוטומטים שלנו ולכן קשה ליישם אותה. אך מחובתנו כהורים להיות מיומנים בה למען ילדנו.

שיחת טלפון בהולה מאם שמאסה בשיחות מהמחנכת "היא תמיד מתקשרת אלי בשעות הכי עמוסות בעבודה לשתף אותי שהבן שלי לא רק שלא עושה כלום בכיתה, הוא מסתובב במסדרונות ומפריע לכיתות אחרות". צודקת, אין מקום להטריד הורים בשעות הבוקר אלא אם מדובר באלימות, שמצריכה להביא אותם לבית הספר כדי לקחת את הילד הביתה. שהרי שיחת טלפון שחוותה האם, כזו לא תביא לשינוי בהתנהגות הילד וגם לא תרתום את ההורה לשיתוף פעולה. בתום יום הלימודים כותבים להורה "אשמח מאוד לשוחח איתך ולהבין ביחד כיצד עוזרים לילד להתנהג באופן שיצליח להיות שותף ללמידה ולהתנהלות היומית בבית הספר. האם אפשר שנשוחח עוד היום בטלפון או שאפשר שתגיע מחר לשיחה?" הורה שמקבל בקשה לשיח משותף ולא נזיפה, יהיה שותף.
למה חשובה השיחה עם ההורים? השיחה עם ההורים מאפשרת למורה להכיר טוב יותר את הילד, את בנק החיזוקים שאיתו אפשר לעודד התנהגות נאותה וגם להכיר טוב יותר כיצד מתנהל ההורה עם הילד בבית. לזה קוראים היסטוריית ההתנהגות של הילד. חשוב שההורה יבין שחינוך הילד חייב להיות בשיתוף פעולה מלא עם המסגרת החינוכית. ומשם לכוון את החינוך לסגנון סמכותי המאופיין במתן הוראות ברורות לילדים, בהצבת דרישות ובפיקוח על התנהגות הילדים. כי רק כך נמנעים ממאבקי כוח ומפגיעה אישית.
מחקרים, כמו מחקרה של באומרינד (1966), הביאו לתובנה שכשלא מציבים גבולות ברורים וקיים חוסר אלמנט הדרישה ההורית, הדבר תורם משמעותית לקשיים בוויסות הרגשי של הילדים, תורם להתנהגות מרדנית ומתריסה מול מצבים מתסכלים ותורם לקושי בהתמדה מול משימות. החיבור בין ההורה למורה, הוא בדיוק אותו חיבור המתבקש בין האם והאב בחינוך הילדים. הילדים חייבים לקבל קו אחד ואחיד ברור בחינוך. הילד חייב להבין מהו קו החינוך ומה מטרתו. כשהילד מבין שישיבה בכיתה אינה עונש אלא קניית הרגלים להקשבה, התמדה, נחישות, אכפתיות, יישום של משימות – הוא מבין שהחינוך הוא להטמיע בו הרגלים לעתיד. החוקים והכללים להתנהגות במסגרת חינוכית מטרתם לסייע בעתיד להסתגלות והתנהלות במסגרת השירות הצבאי ובמסגרת העבודה וכל מסגרת חברתית אחרת.
סגנון ההורות הסמכותי תורם משמעותית לעליה בערך העצמי של הילד, לשמחת החיים שלו ולאמונה ביכולת שלו להסתדר עם מצבים שונים (דר' אפל, 2015). מטרתנו בחינוך להקנות כלים להתמודדות במצבי לחץ, מצבי חרדה וכל מצב בו הילד חייב לגייס כוחות לעשייה חיובית עבורו ועבור החברה.

בשידור חי ברדיו קול הכנרת, שמשודר ממכללת כנרת, בתוכניתי "עוצמה עם דר' מרום", ראיינתי הורה שזעק "אני לא מושלם וטוב לי עם זה". חשיבה זו הינה "עיוות חשיבה" הדורש הכל או לא כלום. אם טעיתי אז אני לא מושלם. זו מחשבה אוטומטית שלנו שאנו דורשים מעצמנו להיות מושלמים. כי כך דרשנו מהורינו כילדים ואנו מקיימים גלגולו של חינוך, כפי שכתוב בספרי בו טענתי, לאחר מחקר, שדפוסי חשיבה והתנהגויות מעברנו מתגלגלים איתנו ואנו מיישמים אותם לא במודע בהווה. נסכם ונאמר אין אדם מושלם ואל לנו לבקש מעצמנו להיות מושלמים. כן מחובתנו להכיר בטעויות וללמוד מטעויות העבר, למען חיים טובים יותר שלנו כהורים ובחשיבה יתרה על ילדנו.
כל הורה רוצה לראות את ילדיו עם חוסן נפשי קצת יותר משלו, עם הצלחה אולי קצת יותר משלו. אנחנו מבקשים להיות כך שילדנו יצליחו לקחת מאיתנו כהורים את הכלים הנכונים להצלחה שלהם. כשכסיטואציה מסוימת ביננו לבין הילדים שלנו לא נראית לנו כנכונה, לא לדחות חשיבה לתיקון ולשדרוג התגובה שלנו. הבקשה לכתוב ולא רק לאמר בעל פה, אינה בכדי להלאות ולהכביד. בכתיבה אדם מתכנס אל תוך עצמו ואל מחשבותיו, הוא פחות עסוק בתגובות הסביבה המידיות ומצליח לנסח את המסרים במדויק יותר.
בזמן השידור דייקנו את האמירה "הורה מושלם" והצלחנו לקבל תמונה נכונה ובריאה של "הורה הטוב דיו". הורה שאכפת לו ומבין שעל הדרך יש גם טעויות. הכעסים של ההורה על עצמו היו בכך שמאבד שליטה ומרים את הקול. הצלחנו למקד את הזמנים. איבוד שליטה קורה כשחוזרים הביתה מהעבודה ונדרשים לקחת חלק בחינוך. גם הילדים צריכים לדעת שהורה מגיע הביתה, הוא נכנס למקלחת, להחליף בגדים ואז מתיישב ואפשר לגשת ולדבר ולבחון הכל. הורה שנכנס הביתה ויש כעוס בבית, מבקש לעצור. מפרידים. כל אחד נכנס לחדר שלו עד שמתארגנים. לא מגיבים, לא פותרים שום בעיה בכניסה הביתה.
כאשר מדובר בילדים קטנים, הדרכה הורית היא הדרך היעילה ביותר ליצור שינוי אצל הילדים. ההורים יקבלו הדרכה מפורטת בשלבים כיצד יש להגיב לילד, אילו מסרים להעביר לו וכיצד עליהם להתנהג. ככל שהילד צעיר יותר ותלוי יותר בהוריו, כך נכון לעשות את התהליך מול ההורים ובהמשך לבחון האם קיים צורך בהתערבות ישירה מול הילד.
השינוי חייב להתחיל בהורה. בחשיבה האישית והאוטומטית שלו עצמו. הילדים הם המראה שלנו. תהיו בלמידה תמידית וכך הילדים יכירו בכם כהורים שאכפת לכם וחשוב לכם שיהיה להם טוב.

הגיעו לקליניקה זוג הורים צעירים, לילדה בת 10. "קשה לה, ואנחנו לא יודעים כיצד לעזור לה". בשיחה קצרה ברור היה שההורים הצעירים חוו קשיים לא קטנים בילדות. בין אם מדובר בחברים, לימודים, מערכות יחסים עם האחים שלהם וההורים. הם רוצים לעשות את הילדה שלהם מאושרת. שרק לא תחווה קשיים. הדיון על הקשיים האישיים של ההורים נתן תמונה ברורה על דרך ההתנהגות שלהם כלפי הילדה. על מנת שלא חווה קשיים, ההורים עשו הכל במקומה. התנהלות זו גרמה לילדה לגדול ללא ארגז כלים להתמודדות עם הקשיים.
ילדים קטנים שבונים בלגו/בקוביות. מן הראוי שנשבח כשהצליחו לבנות מגדל. אם לא הצליחו לא להתערב. תנו להם למצוא פתרון לבעיה. חשוב מאוד שלא לעשות את העבודה במקומם. אחים רבים ביניהם, לא למהר ולתת פתרונות. תושיבו את הילדים ותקיימו דיון. מה קרה? כל אחד יספר כיצד חווה את הסיטואציה. ואחרי שכל אחד הסביר והשני הקשיב ללא הערות, שואלים: האם אפשר היה לפתור את הריב בצורה אחרת? חשוב מאוד ללמד את הילדים להתחשב ברצונות/יכולות של האחר. כך מלמדים ילדים את כלי המשא ומתן.
ילדים צעירים מגיל 3 מסוגלים להבין כוונות, רצונות של אחרים ששונים משלהם. קיימת חיוניות לאינטראקציות חברתיות ולו כדי לחוות קונפליקטים חברתיים, בהם ניתן לזהות יכולות קוגניטיביים ורגשיים ברמת המסוגלות החברתית ולהכיר מקרוב מיומנויות חברתיות, שנרכשו או לא נרכשו, על ידי הילדים. קושי חברתי נובע מהיסטורית אי למידה של פתרון בעיות של הילד בחייו. מתפקידם של הורים ומורים לקיים סיטואציות שמצריכות פתרון בעיות ולנתב למידה נכונה של כלים תקשורתיים משמעותיים, שיאפשרו לילד למלא ארגז כלים לחייו בהווה ובעתיד.
כהורים וכמורים חווה עלינו לבחון את תהליך קליטת הסיטואציה החברתית וגם הלימודית של הילדים, להוביל נכונה את עיבוד המידע למען ויסות נכון בו ישודר לסביבה שהילד מרגיש "אלוף העולם". לא ביחס לסביבה אלא ביחס לעצמו. כל ילד צריך שיגדל באמונה שהוא יכול ומסוגל להתגבר על אתגרים בחייו. להוציא מהלקסיקון את המילה "קשה" ולהחליפה במילה "מאתגר".
לאחר מספר פגישות בהדרכת ההורים, הילדה ביקשה שההורים יאמינו בה שהיא מסוגלת להתגבר על האתגרים שבין החברות ובלימודים. חשוב לכל ילד, שההורים יקשיבו למה באמת מאתגר אותו. חשוב לשתף בקשיים שעברתם כילדים. שהילדים יבינו שאינם חריגים בתחושות וברגשות שלהם. לספר כיצד אתם בחרתם לפתור בעיות. לשבת ביחד ולחשוב כיצד ניתן לפתור את הבעיות שעלו בשיחה. לתת את הכלים, להיות לידם, לאחוז בידם, אך לא לפתור את הבעיות במקומם. ילד חייב ללמוד לזהות את הרגשות של עצמו, לשיים אותם ולהביע אותם בתקשורת מקרבת למען פתרון הבעיה. זהו תהליך חינוך שיאפשר לילדים חיים קלים יותר בעתיד.

הגיעו אלי לקליניקה זוג הורים מודאגים. הגננת התקשרה אליהם ואמרה שהבן שלהם בן ה-5 לא יודע לשחק עם חברים. כל הזמן יושב לבד ומצייר וחבריי הגן לא מזמינים אותו למשחק כי תמיד "לשחק אתו נגמר באלימות". ההורים ישבו בכיסאות נפרדים ומרוחקים זה מזה. ביקשתי מכל אחד מהם להסביר לי מהו "חבר"? שניהם ענו במקהלה: "לא יודע/ת". ביקשתי שיספרו על חבר אחד שיש להם, אמרו: "אין". שאלתי "אתם חברים?" האמא ענתה: "אנחנו נשואים לא חברים".
חברות היא קירבה הדדית בין בני אדם. הילדים רואים במערכות שסביבם מודל חיקוי. ילד מגיל 0 שקולט שמתקיים בסביבתו תהליך הטמעה תרבותית של פרט בסביבתו, יכיר וידע את חשיבות החברות. מיומנות חברתית נלמדת מהיום בו הילד נולד. הילד נולד עם יצר החיקוי וצמא ללמידה.
חשוב לקיים מדי יום משחק משותף, לשתף את הילד בחוויות הילדות שלכם ולקיים שיח תקשורתי. לא רק לשמוע את הילד, אלא להרבות בשאלות להרחבת השיח. להקשיב לילד כשמספר חוויות מהגן על אינטראקציה בין חברים, לתת מקום לביטוי רגשות, לשבח על הערכה עצמית בהתנהלות נאותה בין חברים. לבחון אם הילד אכן משקף נכון סיטואציות חברתיות וכיצד הוא מפרש אותן. שהרי כולנו מכירים מלכודות חשיבה שאינן אמת והן תוצר של חוויות עבר ו/או פרשנות של חברים או מבוגרים, שלא בדיוק מלמדים מיומנויות חברתיות בדרך חיובית ומחזקת.
ליצירת קשרים חברתיים יש צורך במיומנויות חברתיות. הבסיס לאותם מיומנויות מתחיל בשאלה: האם הילד הבין את הבעיה? האם הילד עיבד את הסיטואציה החברתית שהתנהלה והאם הצליח לפלוט את העיבוד באופן שיאפשר לו לפתור את הבעיה. העיבוד החושי מתקיים מקליטת המצב ועד לעיבודו במיינד של הילד. המיינד הוא השכל הישר של הילד שהצליח לעבד את המידע ללא התערבות הרגש. ולכן פליטת הנתונים מאותה סיטואציה חברתית מותנת בוויסות עצמי. הוויסות העצמי הוא ארגון ההתנהגות התקשורתית והתגובה בהתאם לסביבה.
היכולת הזו מתפתחת באופן מואץ בשנה השנייה לחייו של הילד. כך שכשהילד נמצא בין שנה לשנתיים, זה הזמן לחינוך ערכי החברות. הילד צופה בנו בבית וצופה במסגרת החינוכית בה הוא נמצא. צופה וקולט. קולט ומפנים. תאוריית המיינד משקפת את הקושי להבין אנשים אחרים. היכולת להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות אחרים משלי.
נסכם ונדגיש, הילדים שלנו חייבים להיות שותפים באינטראקציות חברתיות. הן באופן בשטח והן מסיפורים שלכם כהורים וסיפורים הכתובים בספרים. הסיפורים שתספרו לילדים יהוו מצע נכון לשיח בו יעלו קשיים מתוך סיטואציות שהילד חווה וזה הזמן להבין את הילד, את הקשיים ולדבר עליהם באופן פתוח, לתת כלים, מה תעשה כשחבר יאמר לך מילים שלא נעים לך לשמוע? מה תעשה כשחבר בלי כוונה יפרק לך את המגדל שבנית בקוביות? חשוב לבקש מהילד לתאר שוב את הסיטואציה: "מה קרה בסיפור ליעל? מה עשתה יעל? מה אתה יכולת לעשות אחרת? נלמד ביחד לווסת רגשות ולהיות חברים.

הבנת המושג "אחריות" כלפי הסובבים אותנו, מותנת בחשיבה על האחריות שלנו כלפי עצמנו. כשמגיע הורה ומבקש ממורה לקחת לתשומת ליבה שהילד שלו לא מבין את החומר הנלמד והוא לא רוצה להיכנס לכיתה, אני שואלת אותו כמנתחת התנהגות, היכן האחריות של ילדך להיות ולהבין את החומר הנלמד? ילד שנשאר שבוע בבית כי הגיעה משפחה מהדרום ורצה להיות איתם. ולאחר יום יומיים ששהה בבית ספר נוסע שבוע לנופש משפחתי בדרום. מגיע לבית ספר ולא מגיע לשיעורים פרטניים כי לא מוותר על ספורט ולא על קולנוע, לא מוצא לנכון לפגוש חבר שנכח ועבד בכיתה, לשבת וללמוד אתו, היכן האחריות ללמידה? שלו ושל הוריו.
אחריות היא ערך מוסרי, שמשמעותו היא שהאדם בהיותו בוגר, נושא בתוצאות של מעשיו ופעולותיו שלו כלפי עצמו וכלפי חברתו וסביבתו, אם הוא בחר בהם מרצונו החופשי. מדי פעם יש להשתמש בכלי שנקרא מיינדפולנס, מדיטציה שמאפשרת הפניית הקשב לכאן ועכשיו. שיח פנימי עם הנשמה – מה אני עושה להצלחה שלי ושל ילדיי? וללמד את הילד שלנו לעשות את השיח הזה עם עצמו.
לְמִידָה היא תהליך של שיפור הידע וההבנה במיומנות העשייה. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות של הפרט. למידה אינה רק רכישת ידע אקדמי. רכישת ידע להתנהלות עצמית, זו גם למידה.
שבו עם עצמכם וכתבו את המטרות שלכם בחינוך ילדכם. מה אתם מצפים שיאפיין את הילד הבוגר שיצא לחיים העצמאיים שלו? מה אתם עושים כדי להגשים ולהגיע אל אותה מטרה נעלה? איזו אחריות אתם לוקחים על עתיד ילדכם? מה האחריות שאתם מלמדים אותם לקחת על ההצלחה שלהם?
אחריות כערך מוסרי משמעותה בראש ובראשונה שהאדם שחי בחברה, אינו יכול להתעלם מההשפעה של פעולותיו על בני אדם החיים בסביבתו. אחריות מהווה תשתית התפתחותית פסיכולוגית וחברתית שאדם אמור לרכוש בעזרת הוריו, מחנכיו ותרבותו. ההורים והמחנכים מאפשרים לצעיר לרכוש ידע ריאלי כדי להסתגל למציאות ולהשתלב בה ולהפוך לאדם עצמאי וחופשי.
מסגרת חינוכית כשמה כן היא. מסגרת חינוכית מתייחסת למערכת של כללים, שמטרתם לשמור על הסדר בבתי ספר ולחתור לכך שהתלמידים יצליחו בלימודיהם. הכללים מכילים נוכחות ועשייה במהלך החינוך ללמידה אקטיבית. הורים חנכו את ילדכם לקחת אחריות וזאת בעצם היותכם מודל לחיקוי.

הורים מגיעים לקליניקה ושואלים אותי למה חייבים לתת גמול ? לא ברור שילד צריך להתנהג כמו שאומרים לו, כפי שמצפים ממנו? ואת ההורים הללו אני שואלת, אתם עושים ללא גמול? אתם לא מחפשים עבודה שתתגמל אתכם על העבודה שאתם משקיעים? נלחמים על עוד שקל, כי מגיע לכם יותר? אתם לא מבקשים לשבת על הספה לנוח קצת אחרי שמארגנים את השבת? כולנו מחפשים לבצע פעולות שאנחנו אוהבים ואנחנו מתוגמלים בהתאם? לא פעם שמעתי הורה אומר לבן זוג שהביא חפיסת שוקולד (במקום זר פרחים), רק זה מה שמגיע לי? כולנו צמאים להערכה, להוקרה על עשייה. תתפלאו, גם הילדים.
נעשה הכל שהפעולה שאנחנו מבקשים שהילד יעשה תהא נעימה לו, כך יגבר הסיכוי שאותה פעולה תהפוך להרגל. חשוב שנבחן היטב לאיזו פעולה מתחבר הילד: לסדר את החדר או לשטוף כלים? הצפייה לגמול ולאו דווקא הגמול עצמו, היא שגורמת לכל אדם לנקוט פעולה. לכן חשוב לאמר נסדר ביחד את הבית ונצא לגלידה. נשב לראות סרט עם פופקורן ביחד. להפוך את ההרגל של העשייה לאטרקטיבי.
השייכות לקבוצה, כשעושים ביחד את הפעולה, היא שהופכת את המסע למסע משותף ולרוב הוא הגמול המתבקש לעשייה. הזהות שלנו כפועלים למען ועושים מעשה, הופכת להיות קשורה לזו של הסובבים אותנו. הזהות הקבוצתית מתחילה להעצים את הזהות הפרטית. חברות ושייכות לקהילה הן הגורמים המאפשרים לנו להטמיע זהות חדשה ולהתמיד בהתנהגות לאורך זמן.
אני חוזרת ומדגישה ההורים הינם מודל חיקוי. עבודה משותפת של ההורים מגרה את הילדים להיות שותפים לעשיה. כאשר שינוי ההרגלים משמעו השתלבות טובה יותר בחיי השבט – השינוי אטרקטיבי יותר. אם התנהגות עשויה לזכות אותנו בהערכה, בכבוד ובשבחים, אנו תופסים אותה כאטרקטיבית.
חוזרת ומדגישה שכל הרגל הוא תלוי הקשר. העולם סביבנו הוא זה שגורם לנו להשתנות. אל תהיו הקורבנות של הסביבה שלכם, תהיו האדריכלים. האתגרים שנעמיד אל מול הילדים הם החינוך להתנהגות שתעשה להם את החיים קלים יותר. טעות גדולה היא להשאיר את הילד באזור הנוחות, שלא יהיה בלחץ, שתמיד יחייך ויהיה מאושר. חשוב לאתגר ולהביא אותו לידי אושר במימוש משמעותי של עשייה אותה נתגמל בכדי להביא לעשייה חוזרת.

הגיעה לקליניקה אמא מודאגת שטוענת שהם כבר חמש פגישות עם מטפלת רגשית מהקופה ואין שינוי. מה עושים? חשוב להבין שאין מטה קסם ואין מצב לשינוי התנהגות אם לא מתקיים שיתוף פעולה מלא בין המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. תהליך השינוי ההתנהגותי מתחיל תמיד ממודעות זיהוי ההרגלים והכרה בגירויים המהווים טריגר לקיומם. מנתחת ההתנהגות מסייעת בתמלול הפעולות, מעלה את דרגת המודעות להרגלים מהרמה הלא מודעת לרמת תודעה גבוהה. ניתוח ההתנהגות מאפשר הערכה מדויקת של הגירויים לאותה התנהגות שפוגעת בהצלחה. התנהגות היא תוצר של רגשות. כשאני רעב אני אוכל. כשאני כועס אני מתיישב על הכורסא ורוקע ברגליים ולכן לאחר תצפיות בהתנהגות מצליחים להעריך מה גורם להתנהגות והראיון עם הילד/ה וההורים מאפשר להיות ממוקדי מטרה לשינוי התנהגות.
משנה לשנה כמות בעיות ההתנהגות בכיתה ובבית הולכת ומכפילה את עצמה. רוב ההורים ואנשי החינוך לא מקבלים כלים פרקטיים להתמודדות עם הקשיים שעולים מן השטח. כמורה מזה 32 שנים, מנתחת התנהגות ויועצת חינוכית שמסייעת מזה שנים להורים ולילדים עם בעיות התנהגות, אני מכוונת מטרה בהקניית מיומנויות חברתיות לילדים וכלים להורים ולמורים לזיהוי הקשיים וטיפול בהם בעזרת כלים התנהגותיים, רגשיים וקוגנטיביים.
בשנים האחרונות ירדה הדרישה ליומן תלמיד בבית הספר או שנהגנו ביומן אישי בבית. היומן הוא כלי יישומי להגדיל סיכוי שתתמידו בהרגלים. הצהרה יישומית עוזרת לנו לממש את המטרה ברגע שמועד הפעולה מגיע. אין צורך לקבל החלטה מודעת אם לבצע אותה או לא. עליכם פשוט לפעול לפי התוכנית שנקבעה מראש. ולכן אחד הפעולות החשובות ביותר הוא סדר יום. גם מורה שנכנסת לכיתה משקפת את סדר היום בהתאם לשעות הלמידה. בבוקר בבית לפני שיוצאים שואלים "מה מתוכנן להיום?" ברגע שהגדרתם באופן מדוייק זמן ופעולה קל יותר לדחות פעולה שתעכב מימוש של אותה פעולה מוצהרת ומוגדרת, גם אם הוצפנו ברגש שלילי, אפשר להפוך את הזמן והמקום למימוש הרגש על ידי עשייה.
כל התנהגות הופכת לגירוי המניע את ההתנהגות הבאה אחריה. כך שאם ילד מתמיד בהישמע הצלצול להיכנס לכיתה, הציוד לשיעור כבר על השולחן, המורה נכנסת והשיעור מתחיל. להרגל יש כוח בלתי יאמן על כל רגש שאנו מקיימים. ג'יימס קליר בספרו "הרגלים אוטומטים" טוען ל"צימוד הרגלים: אחרי הרגל מוכר וידוע נקיים הרגל חדש". לכן יש להטמיע הרגלים כבר בגיל הרך. רק אחרי שיש סדר יום על הלוח והתלמיד/ה צמודים להרגל, ניתן לקבל שינוי קל להרגל חדש. ילד/ה שלומד שאחרי הפסקה נכנסים לכיתה ומתנהלת שיחה של חמש דקות "הכל בסדר?" לא יתפרץ ויעשה מהומה, כי רגיל שיש מקום להשמיע רגש של אחרי הפסקה. ואם המצב נמשך מעבר לזמן ורוצים להתחיל בשיעור, אומרים משפט סגירה ומיעדים זמן לשיחת המשך וכותבים את הזמן על הלוח, כדי לא לשכוח ולהיות אמינים. שהילדים ידעו שמצוקתם תגיע לידי שיח. כל ילד רוצה להרגיש נראה ולהישמע. עלינו לזכור שגם המסגרת החינוכית וגם המסגרת הביתית תפקידם לתת לילדים מיומנויות חברתיות להתנהלות איתנה בעתיד.