תגית: הורים

השאלה המהותית היא לא מה קרה, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה ומה אנחנו עושים עם זה. מה עושים כשהדברים "קורים לנו" (אולמן, א. 2017). מקרה שקורה הוא התרחשות עובדתית. החוסן הנפשי הוא שעושה את הפרשנות למקרה ואותה פרשנות היא שמשפיעה אל הכאב הפיזי ו/או הרגשי לאותו מקרה שבמקורו, כהתרחשות עובדתית, מוסכם על ידי כולם.

התודעה שתכיר בעובדה שהפרשנות שלנו האישית, שנובעת מההיסטוריה האישית שלנו בהווה ובעבר, היא זו שמביאה אותנו לתגובה התנהגותית, שמשקפת לסביבה את משמעות האירוע שאנחנו עברנו, תשנה במודע את מהות ההוויה ההתנהגותית של כל הסובבים אותנו.

ילד שנפל בגן השעשועים, כשהתנדנד בנדנדה. אם ההורה יאמר לעצמו "הייתי חסר אחריות, לא שמרתי טוב, יכולתי למנוע" וימשיך בהאשמה עצמית, גם הילד לא ייקח לעולם אחריות על הפעולה שהביאה לנפילה. ההתייחסות למקרה חייבת להיות ללא תוספות שאינן קשורות למקרה העובדתי. הילד נפל, כרגע כואב לו נתייחס לכאב, להבין כיצד נעשה שהנפילה לא תחזור שוב. לא מחפשים אשמים ולא מחפשים למה זה קרה דווקא לנו, מהמקום האנרגטי או המיסטי וכן הלאה. אותן פרשנויות לא מועילות לא לנו ולא לילד בזמן אמת.

הספר של יעקבי גריה "למה זה קורה לי?"  דן בהערכות אישיות באמצעות הקבלה המעשית, ובוחן את הסוגייה של גורל לעומת רצון חופשי. הקבלה מסבירה שאין מקריות, לכל תוצאה יש סיבה, ויש סיבה לכל מה שקורה בחיים. העמקה והרחבה בתחום, בחשיבה יתרה אחרי טיפול במקרה, מבורכת לכל הדעות, אך לא אל מול הילד הרך שנפל מהנדנדה והוא חבול וכואב וכל מה שהוא זקוק לו, הוא טיפול בכאב הפיזי וחיבוק אוהב.

בכדי לחזק את עצמנו בתגובות, למצבים שמקשים עלינו להישאר מפוקסים, חשוב שנכין "מקרא מפה" ביחד עם הילדים. מה נעשה כשאנחנו בסיטואציה בה נפלנו, נכשלנו, לא הצלחנו. חשוב להכין את עצמנו. זה לא ש"מחשבה יוצרת מציאות".  בתקופה קשה של מלחמה אנחנו עושים להדריך את הילדים להיות "הכי מוגן שיש". הכרות מוקדמת עם התגובה לסיטואציה מאפשרת שליטה מושכלת שמסייעת לנו להמשיך הלאה ולא להיתקע במצב קורבני. להיות קשובים ופנויים להיות בשביל הילד.

נפגשתי עם הורים של אחת מתלמידותיי בכתה ז'. ההורים "היא לא מקשיבה גם לנו". דפוס התנהגות לא משתנה ממסגרת למסגרת. שינוי ההתנהגות חייב מתקיים בשיתוף פעולה מלא של המסגרת החינוכית והמסגרת הביתית. בכדי ליצור הקשבה חשוב להקנות הרגלי שיחה. שיחה משמעותית מתנהלת כששני הצדדים מכירים בתועלת של אותה שיחה.

הכלל בשיחה עם הילדים חייב להיות "מה התועלת שיצא לילד מאותה שיחה" ולכן, אתם לא "מוכרים" ערך חינוכי (כמו הקשבה), אלא מוכרים לילד את התועלת מקניית אותו ערך. גם בהצגת הפתרון תנו זרקור על התועלת. הילד אומר "דני כל הזמן מציק לי". הערך החינוכי – "דני, חבר טוב?" – מהו חבר טוב? התועלת העתידית: "כיצד נבחן ונבחר חברים טובים, כיצד נמנע מקשר עם אנשים שליליים?". שיח חינוכי נכון הוא שיח של צרכים – תועלות שמבהיר ההורה לילד, מה הוא מקבל מקניית החינוך בהתאם לצרכים שלו.

בזכות שיח מכבד, מושכל ומתוכנן מראש, אפשר בשיחה אחת להפוך את הילד מזחל לפרפר מרשים כשהוא נושא בתוכו מסר של התפתחות והעצמה. אם הילד שלכם ספורטאי, השתמשו באנלוגיה מעולמו על מנת להשיג את הטמעת המסר שלכם. כשלי, כמורה חשוב שיביא עפרון ומחברת, אני שואלת אותו אם קרה שהגיע למגרש הכדורגל בלי נעלי ספורט וכדור? חפשו את האנלוגיה המשפיעה ביותר עבור הילד.

ההורים שהגיעו, הם הורים לילדה שנוסעת ברכבת לטיפול. האנלוגיה במקרה שלה תהא, הקשבה לזמני הרכבת, שמירה על הכרטיס יציאה מהרכבת. הגעה בזמן לטיפול והקשבה לדברי המטפל. חשוב לקחת מתוך החיים של הילדה. לשאול, מה יקרה אם נאחר לרכבת? מה יקרה אם נאחר לטיפול? למה חשוב להקשיב למטפל? ומשם להגיע לתועלות בהקפדה על הקשבה להורים ולמורים.

לכל בני האדם ישנם ששה צרכים שאותם יש לספק בכדי להיות מאושרים באופן מעשי: הראשון שבהם הוא ודאות. כאשר ניטלת מאיתנו הוודאות, כל השאר פשוט לא רלוונטי (אולמן, א. 2017). הוודאות היא הזמן שנכון לכולנו. עמידה בלוח זמנים נותנת לנו ודאות שגם האחר עומד בזמנים. אני אגיע בזמן לרכבת כי גם הרכבת תגיע בזמן לתחנה. אני אגיע לשיעור בזמן כי גם המורה עושה את המאמץ להגיע לזמן לשיעור. אני מגיע עם מחברת ועיפרון כי המורה מגיע עם מחברת וטוש ללוח ובטוח אלמד משהו בשיעור. וכן הלאה.

החוקים והכללים הנהוגים הם הוודאות שאיתה אנחנו מצליחים לתפקד באופן קל ונוח. כשמתקיימים אותם כללים שבמסגרת הוודאות, קל למזער את הקושי בהתמודדות עם ההפתעות. למשל, התלמידים הגענו עם מחברת ועיפרון לשיעור ויש בחן פתע, הם מוכנים בזמן ולא מבזבזים זמן יקר על לחפש עיפרון ולחדד אותו. זוכים (תועלת) בכל הזמן לפתרון כל הבעיות במבחן.  מי שמקפיד על הקשבה פחות מופתע והתועלת גבוהה וכדאית.

בשעת בוקר מוקדמת, צלצול טלפון מטלטל ומעבר לקו, אמא המבקשת זרקור לפתרון קושי בהתמודדות שלה מול הילדים. "הילד שלי חזר בוכה הביתה מבית הספר". מדגישה האמא "דמעות, לא רוצה להיכנס יותר לשיעור". אני מסכימה שזה לא קל לראות את הילד שלך בוכה. הילד מוצף רגשית וקשה באמת להבין מה הייתה החוויה שממנה נפגע.

במודל מעש"ה, שהוא תהליך הטיפול בטראומה, מבקשים קודם ל"השתיק" את ההצפה הרגשית. גם הcbt מאמין שהדרך הנכונה היא לעשות כדי להעצים את כוח החשיבה, לנהל שיח ממקום מושכל. "הגעת הביתה. אתה בבית עם אמא/אבא, נשטוף פנים ונדבר".

שיחה עם הילד מתקיימת כשהילד יושב על הספה/על הכיסא, לא על הברכיים. מקשיבים לסיפור מתחילתו ועד סופו. בשום אופן לא מכנים בשמות את הילד שאיתו התעמת או המורה. מנסים להבין מה בדיוק קרה בארוע. אנחנו מודעים היום יותר מתמיד שאנו נשלטים ע"י מחשבות אוטומטיות, שמשתלטות על השכל ומציפות את הרגש בתחושות שליליות שפוגעות בנו. ממקום בוגר ואחראי תשקפו את העובדות מתוך הסיפור של הילד ותתייחסו להשתלשלות הארוע.   לפי מודל אפר"ת, תשאלו מה הפרשנות שהילד נתן לארוע, מה הוא הבין? כמובן שהפרשנות נובעת מהיסטוריית למידה אישית שלו, כאן המקום להבין את הפגיעה. הרגש שנכנס בארוע חשוב מאוד, אך יתרה מכך, חשובה התגובה שמביע הילד לארוע. האם בכל מצב של פגיעה אנחנו בוכים? האם בכל פעם שאנו נפגעים אנחנו בורחים או נמנעים?

כל שיחת חינוך עם הילדים מותנת במשולש השיח שראשיתו באמונה שלכם שהערכים שלכם הם הנחוצים ביותר בעבור עתידו של הילד. וודאות מוחלטת שקו החינוך שלכם הכי נכון להצלחתו בחיים. משם הצלע השנייה שהיא החיבור בין אותה אמונה ביתרונות החינוך לעתידו, לתועלת שלי, בכאן ועכשיו – מאותו קו חינוך. כמובן להכיר בצלע השלישית שהיא אותם חסרים, חסרונות, חוסר מסוגלות של הילד העומד בפניי. כדי שאותם ערכים חינוכיים והתועלת שאקבל בכאן ועכשיו מהחינוך יתאימו לחוסרים של הילד שלמולי באופן מדוייק – עלי להקפיד שהערך שלי יהיה גבוה לא רק בעיני עצמי – אלא שכך ייתפס בעיני הילד!

רק כשיש הלימה בין רמת הוודאות שלכם לבין הערך הנתפס שלכם, ניתן לבנות את החיבור בין שלושת הצלעות של משולש השיחה. בכל שיחה חשוב לדלות את שלוש התועלות שמבקש הילד מעצם ניהול השיחה ולאמר לו "אני מרגיש שחשוב לך…" לשקף ולחזק – להציף ולנווט לקבלת המענה בדרך שחשוב לנו להשיג בתועלת קו החינוך שבחרנו. עלינו להתאים את הצגת הפתרון שלנו לתבניות החשיבה של הילד, כפי שאנו מכירים מנקודות שעלו בשיחה.

כשהילד מגיע אלינו "כואב" עלינו לצפות בכאב ממקום מושכל ולא להיכנס לתוך הכאב שלו, כדי להיות יעילים ולתת לו את הכוח להתגבר על הכאב. לתת לילד כלים להתמודדות, להעצים את המסוגלות לפתרון בעיות באופן עצמאי מתוך אמונה שלמה שאנו כהורים מאבזרים את ארגז הכלים שלו לעתיד בטוח ושלו.

אמא לארבעה ילדים בוגרים זועקת אלי בשיחת טלפון "הילדים שלי עושים מה שבראש שלהם". בוא נבין ביחד, מה נמצא בראש של הילדים שלנו? הילדים שלנו שומעים, קולטים ומטמיעים כל מה שהם שומעים בסביבתם. המסכים הלא ממוגנים בנושאים שלא לילדים, החברים שבאים מבתים שונים ועוד. עם זאת, חשוב להבין את האחריות שלנו למה שנמצא בראש הילדים. כמה אנחנו ערים למה שבאמת בראש שלהם? במודע ובתת מודע. כמה אנחנו מכירים ויודעים את מה שבראש של הילדים שלנו? האחריות שלנו כהורים, מבקשת עשייה ושליטה בכל מה שקורה בעולם של הילדים שלנו.

ילדים בכל גיל עוברים טראומות. פגיעה בגוף או בנפש, שמקורה, בדרך כלל, חיצוני. בשפת היום-יום מתייחס המונח כמעט תמיד לטראומה נפשית. אנחנו כהורים מחויבים לאמפתיה. תשומת לב. לשיח מקרב ונקי עם הילדים שלנו. להבין את הכאב שלהם ולאפשר להם ארגז כלים לפתרון בעיות, לפני שהם פונים לחברים או להתנהגויות, שלא יעשו להם טוב לטווח הרחוק יותר.

תשומת לב בעולם של טראומה, מביאה לחשיבה יתרה של המרחק בין להיות בעובר תשומת לב לכאב הטראומטי ולהיכנס למאורת ארנב מאוד קשה, לבין להצליח להתבונן לפחד בעיניים ולהיות איתו. ההבדל בן הצפה לעיבוד. הצפה מביאה להתפרקות, התעוררות – מערער את המצב ולא מטיב. מה שחשוב הוא החיבור – המעורבות של הילד לסיפור המסופר. כמה הוא קשור פיזית ו/או נפשית לאותה סיטואציה.

הבנה של מקום הילד שלנו בתוך אותה טראומה היא שמנתבת שיחה מעצימה, המובילה לחוסן נפשי. חוסן נפשי מביא לשליטה בהתנהגות נכונה ששומרת על הילדים שלנו ממחשבות אוטומטיות שמציפות את השכל הישר ולא מאפשרות התנהלות מבוקרת ואחראית. מאידך, הימנעות מפוסט טראומטית קשה יותר כשאני חוסך מעצמי האבקות באותה הימנעות.

בכדי למנוע מהילדים לעשות מעשים שהם לא בשליטה שלנו, חשוב לשבת עם המצוקה, להגדיר מי אני (הילד וההורה) מול המצוקה וכיצד אני יכול לפתח כלים וחוסן למילה מצוקה. חשוב להבין מה מניע את אותה מצוקה שמביאה לאבחן סיטואציה כטראומטית. להכיר מקרוב את הילד שלנו, זה לגעת במצוקה, בכלי החסר שמביא אותה לחווית טראומה בסיטואציה מסוימת.

נתייחס לנרטיב. לסיפור שמאחורי. חשוב להתייחס למבנה השלם של הניתוח הנרטיבי של הילד שלנו לסיטואציה ולאו דווקא לתוכן. תוכן תמיד יהיה עם חורים, כי הילד לא תמיד יהיה מוכן לספר או שלא מסוגל לעמוד בתוכן באותם חורים. לכן נתמקד במבנה הנרטיב – מה סדר האירועים ונבין אם יש מקום למלא את החורים בכדי לסייע לילד או עלינו לעשות עבודה במבנה ונדאג להביא ביטחון לעצמנו ולו. כשילד עושה "מה בראש שלו", נשב ונשוחח איתו להבין ולשנות את המניע לעשייה למקום שיהיה לו טוב לאורך זמן.

זוג הורים הגיעו לקליניקה. הורים להורים. סבא וסבתא. מודאגים מההורות של ילדיהם. אומר להם הבן: "אתם לא הייתם הורים יותר טובים". נו אז? האם נמשיך באותן טעויות, או נגדיל ראש? נשכיל ונלמד לעשות אחרת? בספרי "גלגולו של חינוך" אני משתפת בקו החינוך של הדור הקודם ופותחת צוהר לשינוי. גם אנחנו כהורים לומדים מטעויות העבר ומתקנים. רצוי לקבל הכוונה וייעוץ ועוד יותר נכון, לקבל ליווי להטמעת דפוסי הורות נכונים למען החוסן הנפשי של ההורים, שמתבטא בהתנהלות היומיומית ובהתנהגות כלפי הילדים.

בספרי "הרוח בחינוך", בפרק שמדבר על "הורות מודל חיקוי לילדים", אני מפרקת את התקשורת הבין אישית לשני הערוצים שנחסמו באשר למהותם ומהות זולתכם. כיצד מקיימים משא ומתן ברמה פנימית וחיצונית על מנת להביא לשלמות הקשר בין ההורים והילדים. הורות לא מסתיימת כשהילד עוזב את הבית ובונה בית חדש ומשפחה חדשה. ההורות ממשיכה עד סוף הימים. בספרי זה, אני מעצימה את גלגולו של החינוך במורשת ישראל, שהרי מעשיו של אדם מושפעים מהשראת התדמית העצמית שלו, איך הוא נתפס בעיני עצמו. אם ישנה הערכה להורים ולהוריהם, מתקיים צורך וחובה לא לחרוג מן הקו המשפחתי ולא לבייש אותם. נקודות חשובות אלו בחינוך הן הבסיס לחינוך הדור הצעיר.

הכרה בהורות כמקום לשיח השאלות והתשובות, מביאה להבנה טובה יותר של צורכי הילד שלנו ובאפשרותנו להציג את הפתרון לצורך, בהתאם לקו החינוך שבחרנו. אחרי שנוצר חיבור חברי ורגשי בין ההורה והילד, לילד לא יהיה נעים לאמר "לא", מה שמוריד את הסיכוי להתלבטויות מצידו.

סבא וסבתא לא יכולים להתערב בחינוך בנוכחות הנכדים, אך מחובתם להביע את מורת רוחם לילדם, כי ההורות שלהם עדיין בתוקף. האמפתיה היא היכולת להבין בצורה מלאה את הכאבים ואת האינטרסים העמוקים של ההורים החדשים בלי לצאת מ"הנעליים שלנו" ולשכוח את האינטרסים שלנו. האמפתיה להורים הטריים (גם עם ילדם בן 6), באה בגישה מאוזנת וגמישה. היא מאפשרת להורה להתחבר אל הילד, להבין אותו, את מניעיו ואת צרכיו. אך עדיין, אלו לא הופכים להיות כל עולמו והוא עדיין צריך לראות ולהיות  משמעותי בחינוך.

להיות הורים, זה לא קל. הורות, אינה משחק ילדים. הורות מתחילה כשהעובר כבר בבטן. חשיבה על החיים החדשים. הזנה, ביגוד, חינוך ואיכות חיים עוטפת. אכן, יש למלא את הילקוט בתחומי עניין רבים, ללמוד, להשכיל ויותר קשה מהלמידה הוא היישום. אם בחרתם לקבל ייעוץ ועדיין אין שינוי התנהגות של הילדים ועדיין אתם מרגישים חוסר נוחות, חוסר בהרמוניה ואין אוירה רגועה בבית, אל תדחו פגישה עם מלווה משפחתית, שתנתח ותבחן מבית, מה הסיבות להתנהגות. תמיד תמיד תקשיבו לאמא ואבא, גם אם אתם עכשיו הורים, תקשיבו ממקום נקי. הרווח יהיה שלכם ושל ילדכם.

הגיעה לקליניקה אם חד הורית. שיתפה בחיים לא קלים. עושה הכל לפרנס את ארבעת ילדיה בכבוד. שלא יחסר כלום. תזונה בריאה ומזינה, בגד ללבוש, חינוך פורמלי ואפילו בלתי פורמלי, חוגים ובאותה נשימה מוסיפה "הם לא מעריכים כלום, למה?"

בכל 36 השנים בהם אני אשת חינוך וכ20 שנים בקליניקה אני מבקשת מכם ההורים להיות נחושים, עקביים ומתמידים בערך עליון שלכם בחינוך. תחיו בתוך סרט. שחקו את התפקיד שאתם רוצים לעצמכם. אם תאמינו בצדקת דרככם בכל לבבכם, ואם תשקיעו את מלוא האנרגיה בצורה שיטתית וסדורה, המציאות תתיישר בהתאם אליכם. אז, איך עושים זאת בכוונה לקבל הערכה לעשייה ולנתינה?

הערכים שלנו הם חלק מרכזי במי שאנחנו – ובמי שאנחנו רוצים להיות. הערך בו אנו בוחרים שילווה אותנו בחיינו ושיהיה המוביל בחינוך שלנו, חייב להיות מאוד ברור לנו וברור לילדנו. מה הערך שבאמצעותו נביא לידי ביטוי את האישיות שאנו רוצים להציג בפני הילדים שלנו וחשוב לנו, שכך יציגו עצמם לעולם בעתיד. מה הקו המנחה אותנו לחיים טובים ומלאי הצלחה. כשאתם כהורים מתנהגים בהתאם לערכים שאתם דורשים מהילדים, הם מקבלים מודל חיקוי ורוצים להתפתח לכיוון ההצלחה שהם חווים בזכותכם.

חשוב מאוד להשתמש תמיד בהגדרת הערכים והתועלת שאותם אתם נותנים לילדים שלכם באמצעות כלליי המסגרת הביתית והחינוך אותו אתם מקנים לילדים. עבור כל תועלת מרכזית שהגדרתם, צרו אנלוגיה המתאימה לכל אחד מהילדים שלכם. למשל, יושרה היא ההתחייבות שלכם לבצע את מה שאתם מצהירים עליו. אדם בעל יושרה מתכוון לדבריו ומקיים את הבטחתו. כמה מכם אמרו שהם מתכוונים לרדת חמישה ק"ג ובסוף לא עשו זאת? כמה מכם אמרו שהם יתחילו להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע ואחר-כך התחרטו על המינוי שעשו בחדר הכושר כי היו לכך מיליון תירוצים? מרביתנו לא באמת מקיימים את כל מה שאנחנו מצהירים עליו. כשאתם מצהירים על כוונתכם בקול רם, ודאו שאתם יודעים שהן הפעולות שיביאו אתכם להגשמתה ובצעו אותן במלואן.

האנלוגיה לכך היא שאין הורים עצלנים. כולם רוצים לעלות על הרכבת, אם רק ידעו לאן היא נוסעת, מהו זמן הנסיעה ואיפה התחנות שלה. כמדריכת הורים, אני מסייעת להורים להכריז על כיוון הנסיעה ועל היעד הנכסף בחינוך שלהם. כל זאת, אחרי שהכרתי טוב את ההיסטוריה של ההורים ויש לי אפשרות להציג לילדים את העשייה העיקשת של ההורים ונחישות שלהם להצלחה. ילדים מאוד אוהבים להתגאות בהורים שלהם ובעשייה שלהם. "לאבא שלי יש סולם" "אמא יקרה לי". שקפו לילדים את הערכים שעליהם אתם גדלתם, בזכותם אתם הצלחתם, שקפו את העשייה שלכם ותדרשו שהילדים שלכם לא יוותרו על הדרך (גם אם היא קשה להם), שיהיו עיקשים להשגת היעד ונחושים להגיע אליו. הערכה מגיעה בהבנת התועלת שבהטמעת הערך וקיומו בפועל.